"המנהיג חייב לצעוד בראש"

הרצל

יציאה לדרך

                                פרק 1                                

משך קריאה 35 דק

ב-2 ביוני 1895, בשעה 10:30 בבוקר, נבלעה כרכרה שכורה בפתחו של שער ברזל מעוטר ברחוב אליזה 2 בפריז, ונכנסה לתוך חצר רחבה זרועה פסלים שהקיפה ארמון מפואר, שבעבר היה רכושה של קיסרית. האיש שירד ממנה היה עטור זקן שחור כעורב, וכבר במבואת הארמון רותקו עיניו לפאר הפנימי. פסלים עתיקים היו מוצבים בכל רחבי הארמון, תבליטים וציורים מרהיבים נשקפו מהתקרה ומהקירות, ודלתות אומנותיות סגרו על חדרים שנבנו בסגנונות מלכי צרפת. הוא טיפס לקומה השנייה במדרגות עשויות שיש לבן, גדורות במעקה שיש ירוק מפוסל. התפעלותו העידה בו כי למרות חזותו ולבושו האציליים, הוא אינו נמנה עם דרי הארמונות.
     
הברון מוריס (משה) דה הירש, בעליו של הארמון, לא התעניין בייחוס של אורחו תאודור (בנימין זאב) הרצל. ממכתבו אליו, שנשלח בסוף אפריל 1895, ידע הברון כי הוא בעל תואר דוקטור, משמש כתבו בפריז של היומון האוסטרי המצליח "נויה פריה פרסה", ומבקש לשוחח עמו על נושא שהוגדר כ"עניין היהודים". לשני הצדדים, נאמר במכתב, יש עניין בנושא הזה.

"המנהיג חייב לצעוד בראש"

"עניין היהודים" ממילא עמד על סדר יומו של הברון, איל כספים יהודי נודע בזירה הבין-לאומית, שעשה את עיקר הונו בבניית מסילות ברזל. אבל בצד עסקיו הענפים, חובקי העולם, ייחד הירש – בתמיכתה הרבה של רעייתו קלרה – מחשבה וזמן למציאת פתרונות ארוכי טווח לאֶחיו הנתונים במצוקה, ותרם מהונו לארגוני סיוע ולמוסדות חינוך יהודיים במקומות שונים בעולם. הוא בחן, בין השאר, את האפשרות להעביר יהודים לארץ-ישראל וליישבם בה, אך נסוג מן הרעיון לאחר שמצא כי בנסיבות הבין-לאומיות של זמנו לא יזכו יושבי הארץ הזאת לביטחון של ממש. יש אומרים שגם חילוקי דעות עם איל כספים יהודי אחר, הברון אדמונד דה רוטשילד, שכבר היה פעיל במבצעי התיישבות בארץ-ישראל, הרחיקו את הירש מציון. עתה היה שקוע ביוזמה התיישבותית בסוף מערב. למושבות שהקים על אדמת ארגנטינה ביקש להביא שלושה מיליוני יהודים מרוסיה. בסופו של דבר, באו לשם כשלוש רבבות, ורובם המכריע לא מצאו את מקומם שם.
     הרצל השקיע מחשבה רבה בהכנת ההרצאה שביקש לשאת לפני הירש. הוא גמר אומר לשכנעו לחולל שינוי במדיניותו בעניין היהודים, והאמין שיכוון לדעתו אם יציע לו לפתור את מצוקת היהודים באופן שונה לחלוטין מן האופן שבו ניסה הירש.

 

מנהל התאטרון, היינריך טוולס
"הייתי אדיש ליהדותי"

הפילוסוף אדוארד דרימון
״הרוטשילדים אשמים״

הסופר אויגן דירינג
"גזע שפל"

שלוש-עשרה שנים לפני כן, בהיותו סטודנט למשפטים בווינה, נתקל הרצל בבעיית היהודים ונקלע בשל כך לסערות נפש חוזרות ונשנות. הוא אף פרש מחברותו באגודת סטודנטים גרמנית בעקבות גילויי אנטישמיות, וספג יותר מפעם אחת את קריאת הגנאי "יהודי חזיר".
     אחד הספרים שהגיעו לידיו באותה תקופה היה "היהודים מקלן", פרי עטו של וילהלם אינסן, שתיאר פרשה נוראה מאמצע המאה הארבע-עשרה – טבח רחב היקף שנעשה ביהודים לאחר שהואשמו באחריות למגֵפת דבר שהתחוללה באירופה, בעיקר בגרמניה, במשך שלוש שנים. אם בספר הזה של מחבר גרמני מצא הרצל רוח של אהדה רחומה ליהודים, לא כך היה בספר "היהודים כשאלת גזע, נימוסים ותרבות", פרי עטו של הפילוסוף והכלכלן הגרמני אויגן דירינג, מאבות האנטישמיות המודרנית. שם קרא הרצל כי היהודים הם "גזע שפל וחסר כישרון" ש"לא היה בו מאומה מן הטוב". אם יש אמת בכך, רשם הרצל ביומנו, כיצד יכול היה אותו גזע "לקיים עצמו במשך 1,500 שנה של לחץ ועוני איומים?" נבצר ממנו להבין איך זה לא התרשם דירינג מ"שמירת האמונים עטורת הגבורה של אותו עם נודד וגולה אל אלוהיו".
     דירינג גם הציע פתרון סופי משלו לבעיית היהודים. "היהודים", קבע, "הם קרתגו פנימית, שהעמים המודרניים מוכרחים לשבור את כוחה, אם אינם רוצים לראות בהריסת יסודותיהם המוסריים והחומריים". לא בכדי בחר דירינג בדוגמת קרתגו, מדינתם של הפונים, שלחמו ברומאים על ההגמוניה במערב הים התיכון. הוא ידע היטב כי קרתגו התאוששה לא אחת מהתבוסות שספגה מהרומאים, ושבה לקרוא עליהם תיגר. כמו כן ידע כי בסופו של דבר נחרבה קרתגו עד היסוד בשנת 146 לפסה"נ, אדמתה נזרעה מלח, תושביה היו לעבדים, ושוב לא הייתה לה תקומה.

 

ארמונו של הירש – מבפנים
מדרגות עשויות שיש לבן

סופר אחר שהסעיר את הרצל היה הפילוסוף הצרפתי אדואר דרימון, מחברו של רב-המכר הגדול ביותר של המאה התשע-עשרה, "צרפת היהודית", שיצא לאור בד-בבד עם התמוטטותו של בנק יוניון ג'נרל הקתולי. אילי ההון היהודים לבית רוטשילד הואשמו בנקיטת צעדים שהביאו להתמוטטותו של בנק זה, ודרימון הרחיק לכת והטיל על היהודים את האחריות לשקיעתה של צרפת כולה. בעקבות ספרו של דרימון פרסם הרצל ב-31 באוגוסט 1892 מאמר שכותרתו "אנטישמים צרפתים", ובו תהה לראשונה בקול רם על טעמיה של שנאת ישראל. כן השתעשע ברעיון לגרור אנטישמי אוסטרי נודע לדו-קרב. אם יצליח לחסל את יריבו, כך אמר לעצמו, הוא יועמד לדין לפני חבר מושבעים, יציג להם את שאלת היהודים במלוא היקפה וחומרתה ויֵצא זכאי. אם ייהרג, יתגלה בכליו מכתב שיוכיח כי הוא נפל "קורבן לתנועה זו [של אנטישמיות], שאין כמותה לאי-צדק".
     עד מהרה חזר בו הרצל מרעיון הדו-קרב והחל לדון בכתובים באפשרות לערוך טקס טבילת המונים ליהודי אוסטריה ולהעבירם באחת לנצרות. זו תהיה "המרת דת לאור היום… לא בחשאי… אלא בגאון", כמובן, כדי להציל את היהודים ממצוקתם. מוריץ בנדיקט, המוציא לאור הלא יהודי של "נויה פריה פרסה", שכנע את הרצל להשליך את הרעיון מאחורי גווֹ מטעמים של כבוד. אחר כך הודה הרצל עצמו כי גם הלקח ההיסטורי הבהיר לו עד כמה הרעיון מופרך. בשלהי ימי-הביניים המירו רבים מיהודי ספרד את דתם, אבל לשווא. הרדיפות אחריהם לא פסקו גם כאשר נקראו בשמות חדשים וכונו נוצרים חדשים.

הברון מוריס דה הירש בפתח ארמונו
בסגנונות מלכי צרפת

ב-1894 ניסה הרצל להעלות את הנושא היהודי לוויכוח פומבי באמצעות המחזה שלו "הגטו החדש". עכשיו עמדה ברקע גם פרשה חדשה. בדיוק באותה העת הועמד לדין הקצין הצרפתי קפטן אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדת על לא עוול בכפו, אך ורק "מפני שאני יהודי". לאחר הרשעתו זעק ההמון בטקס המשפיל, שבו נתלשו מכותפותיו דרגות הסרן: "מוות ליהודים!" – ודמו של הרצל, שנכח במקום כעיתונאי, קפא בעורקיו. צדקתו אמנם הייתה עתידה לצאת לאור לאחר תהליך ארוך וסערה ציבורית גדולה, שחשפה את גודל העלילה והכזב, אבל הפרשה כולה מוטטה אצל הרצל כליל את האמונה כי פתרון שאלת היהודים "יבוא על ידי ההתפתחות ההדרגתית של האנושות ל[עבר] סובלנות". ב-18 במאי 1895, חודשים מעטים אחרי המשפט ופסק הדין המרשיע, כתב הרצל להיינריך טוולס, מנהל תאטרון בפראג, כי זה זמן-מה הוא סבור שעליו לייחד את חייו לעיסוק בשאלת היהודים. "הייתי אדיש ליהדותי", התוודה ביומנו ב-16 ביוני 1895, "נאמר: היא הייתה מתחת לסף הכרתי. אבל כשם שהאנטישמיות דחפה בלחצה את היהודים החלשים, מוגי הלב והשאפתנים אל זרועות הנצרות, כך העלתה מתוכי בעצמה את יהדותי אל פני השטח".

מכתבו של הרצל להירש
מאי 1895

הוא ראה חזות קשה בעניין זה, והעתיד הצטייר לו קודר עוד יותר. מוקדי האנטישמיות היו פזורים ברחבי גרמניה ובחבלים השונים של הקיסרות האוסטרו-גרמנית ונראו מסוגלים להתפרץ בכל רגע. הצלתם של היהודים מפני הנודע והלא נודע, חשב הרצל, טמונה בפתרון לאומי, בהקמת יחידה טריטוריאלית עצמאית משלהם מעבר לים. מקומה הטבעי של המדינה היהודית נראה לו בארץ הבחירה המקורית, גם אם דיבר לעתים על ארץ בחירה אחרת, כלומר ארץ שהיהודים יבחרו לעצמם במצב נתון. למשה רבנו, כך התבטא, נדרשו ארבעים שנה להוליך את עמו לארצו, ועכשיו יידרשו לכך אולי עשרים או שלושים שנה.

קפטן אלפרד דרייפוס
״מפני שאני יהודי״

הרצל הכיר את היהדות היכרות שטחית בלבד, ובבית הוריו לא הקפידו בשמירת מצוות. אדרבה, עד שכינס את הקונגרס הציוני הראשון, נהג כגוי גמור ולא נבדל משכניו בהליכות היום-יום שלו. אבל דבריו על משה העידו על קשר שורשי אל ההיסטוריה של עמו. לבד מכך הוא הבין את חשיבות מעמדם וסמכותם של הרבנים בהוויה היהודית. וכשחפץ בדוח מהימן על המצב המדיני והמוסרי של היהודים במדינות מרכז אירופה, ביקש אותו ממוריץ גידמן, הרב הראשי האורתודוקסי של וינה. כן הִרבה במגעים עם הרב הראשי של יהודי צרפת, צדוק קאהן (כהן), ועם הרב הראשי של יהודי בריטניה, הרמן אדלר. אבל פתרון מעשי, חשב, מצריך אילי הון יהודים כהירש, שכן רק הם יוכלו לממן הגירת המונים של יהודים.

כלבו במושבת הברון הירש בארגנטינה
לא מצאו את מקומם

 בחדר הביליארד האישי של הברון המתין הרצל להיקרא אל מארחו, ועד אז התרכז בפסלים המוצגים בתוך ארון זכוכית. יש לו ודאי עוזר מיוחד לענייני "טוב טעם", הרהר האורח. פעילותו של הרצל לפתרון בעיית היהודים – שעדיין לא נקראה באותה העת פעילות ציונית – עלתה ממון רב. תחילה השתמש בכספים שלקח מאשתו יוליה וממשפחתה, אבל עד מהרה לא היה די בכך. אף על פי כן לא בא אל הברון כמחזר על הפתחים. טיפוסים מהסוג הזה בוודאי לא התארחו בארמון זה, שבמסיבות הפאר שנערכו בו השתתפו השמות הגדולים ביותר של האצולה הצרפתית בפרט, ושל האצולה האירופית בכלל, ושבבניית גרם המדרגות שלו בלבד השקיע הברון מיליון פרנקים. הרצל לא רצה לראות את העם היהודי בדמות פושט יד, ולכן לא היסס לומר לברון כי פעילותו הנדבנית טיפחה "שנוררים" ו"נתמכים", ובשל כך היא "מסאבת את האופי הלאומי". התקנה נמצאת, לדעתו, בגישה חלופית. "מי שחורש, זורע וקוצר", קבע, "ימצא זהב באלומה שלו". על יסוד ההנחה הזאת, העריך, יצליח לשכנע את הירש להשקיע משאבים בהטיית כישוריהם של היהודים לכיוון של העזת יתר בכל התחומים, להקרבה עצמית, לטוהר מידות, להישגיות באומנות ובמדע, לפיתוח אמצעים לרווחת הכלל, לגילוי חידושים והמצאות ברפואה ובמדעים אחרים.

הקנצלר אוטו פון ביסמרק
"ניער את העץ"

הרב הראשי מוריץ גידמן
דין-וחשבון מהימן

מארחו חלק עליו. "איני רוצה כלל להעלות את הרמה", הודה הברון הירש. "כל האסונות באים כי היהודים מבקשים להמריא גבוה מדי. יש לנו יותר מדי משכילים. מגמתי היא לעצור בעד שאפתנותם של היהודים. אל להם לרוץ יותר מדי קדימה. מכך נובעת השנאה כלפיהם". כשהעלה הרצל את רעיונותיו בדבר הגירתם של המוני יהודים, הציג הברון שאלה פשוטה: "מנין תיקח את הכסף?"
"אאסוף עשרה מיליארדי מרקים במִלווה יהודי-לאומי", השיב הרצל מניה וביה, ופירט: תחילה ישיג הוא עצמו מאה מיליון מרקים במסגרת מִלווה זה. אחר כך יתרום הירש חמישים מיליון מרקים ללמד על אמונתו בעניין, וכל שאר הכסף יזרום בלא כל קושי. אחרי ככלות הכול, הדגיש הרצל, מה הם עשרה מיליארדי מרקים בשביל היהודים? "בשביל מִלווה לסין, בשביל רכבות לשחורים באפריקה, בשביל המפעלים ההרפתקניים ביותר – בשביל אלה נמצא כסף יהודי בשפע רב, ואילו בשביל הצורך העמוק ביותר, הקרוב ביותר, המכאיב ביותר, של היהודים, לא יימצא כסף?"
"פנטזיה", חייך הברון, והסביר: "היהודים העשירים לא ייתנו כלום. העשירים רעים, אינם מתעניינים בסבלות העניים". 

על שלושה פרקים, שהחזיקו עשרים ושניים עמודים, השתרעה המשנה הסדורה שהרצל הכין לקראת פגישתו עם הירש: "מבוא", "השבחת הלאום היהודי", "הגירה". למגינת לבו, נקבע מראש שהפגישה תסתיים כתום שעה, ובהגיע המועד הזה עמד רק בעמוד השישי של הרצאתו.
בעמודים שלא הספיק לקרוא באוזני הברון הוצע לזמן קונגרס יהודי בין-ארצי, בראשותו של הירש, שבו, כך תכנן הרצל, יפנה הירש אל המון הצירים, נציגי העם היהודי לפזורותיו, ויאמר להם כדברים האלה:

          קומו, מנודים, עם עבדים, צאו ממצרים, תעקרו מכאן פן ישללו מכם את

          זכויות האדם או את רכושכם.
          כעניים סבלכם כפול. כעשירים שומה עליכם להחביא את עושרכם.
          כבעלי עמדות מכובדות אינכם נסבלים. כאנשי עסקים הסכנה והבוז האורבים
          לכם גדולים שבעתיים…
          יש רק מוצא אחד: אל הארץ המובטחת!

נויה פריה פרסה
"רק לצורכי פרנסה"

רוצה לומר, בלי כחל וסרק, הקרקע בוערת מתחת רגלי היהודים.
ואולם לא הייתה שום תקווה שהירש ייתן ידו לתוכנית הזאת. כפי שהודה הרצל בגילוי לב ביומנו, חילופי הדברים ביניהם היו קשים ולֻווּ בהרמת קול, בעיקר מצדו של הרצל. לימים כתבו ביוגרפים של הרצל כי אילו נענה לו הירש, אולי היה בכך צעד מכריע לקראת הקדמת הגשמתה של הציונות לפני תחיית הלאומנות הערבית, על כל המשתמע מכך.
     בינו לבין עצמו סבר הרצל כי נכשל בפנייתו להירש משום שעדיין לא צבר את מידת הביטחון הדרושה לזעזע אנשים ברמה זו. עם זאת, הוא לא נשבר, ועדיין היה איתן בדעתו כי יש צורך "לזעזע אדישים, לעודד סובלים, להלהיב עַם מוג לב וממורטט". מי שעשה בשעתו כדבר הזה היה, לדעתו של הרצל, הקנצלר אוטו פון ביסמרק, מקימה של גרמניה החדשה, היא הרייך השני.

היומנים, שמונה-עשרה מחברות שכל אחת מהן מחזיקה מאתיים ושמונים עמודים, היו בבת עינו של הרצל. יש בהם הכול: רסיסי מחשבות, התייסרות אישית, התלבטויות פרטיות ופוליטיות, ענייני משפחה, שמחות, הבעות צער, יחס לאנשים, בעיות פרנסה, רקימת פוליטיקה פנימית, טוויית מדיניות חיצונית וכדומה. גם מעשה המרכבה של אוה"ה ממלא עמודים רבים. דומה כי לא הניח דבר לדמיון. "שום דבר לא הרחיקו לזמן רב מן המחברות שנשא עמו בכל אשר הלך," כתב הביוגרף ארנסט פאוול. "היומנים הם הרומן שלו עם ההיסטוריה… הוא תכנן מראש את פרסומם לאחר מותו, ובכוונה תחילה הועיד את עצמו לכתוב למען הדורות הבאים ."

"היודע אתה", כתב להירש, "ממה נברא הרייך הגרמני? ממעשים של חלום, משירים, מפנטזיות, ומצבעי שחור-אדום-זהוב [סמלם של השואפים לאחדות גרמניה, שהיה לדגלה של המדינה] ובזמן קצר…" ביסמרק, בפשטות, "רק ניער את העץ שנטעו בעלי הדמיון".
     בהזדמנות אחרת כמו דימה לראות בעצמו את מקבילו היהודי של ביסמרק. "היום אני עדיין איש יחיד ובודד", התוודה. "מחר אולי מנהיגם החוקי של מאות אלפים… המגלה והמבשר של רעיון אדיר". כעבור זמן לא רב היו שהשוו אותו למשה רבנו, ולהבדיל – לישו הנוצרי. אחרים קישרו בינו ובין שבתי צבי, משיח השקר שחי במאה השבע-עשרה, ובין ברנאר הנזיר, קדוש קתולי מימי-הביניים שהטיף למסע הצלב. והיו גם שהעלו לכבודו באוב דמויות ספרותיות כמו דון קישוט וסנשו פנסה, ואפילו ציירוהו כז'ול ורן. במילים אחרות, הוא הצטייר בעיני האחרים בקשת של דימויים – מנביא האלוהים ועד מחבר מותחנים שסופם להתגלות כריאליים.
     בינתיים הוסיף האיש לרקום חלומות על "מפעל תובלה כביר שאין לו תקדים בעולם המודרני… מערכת כוללת של כל מפעלי אנוש יאחזו זה בזה כגלגלי שיניים. במפעל הזה ימצאו תעסוקה כבר בתחילה המוני צעירינו הנוהים לשם. כל אותם המהנדסים, הטכנולוגים, הכימאים, הרופאים, עורכי הדין, שיצאו מן הגטו בשלושים השנים האחרונות והאמינו שיוציאו את לחמם ומעט כבוד מחוץ לסחר-מכר היהודי, עומדים עכשיו על סף ייאוש, והם הופכים לאט-לאט לפרולטריון איום של משכילים". מבחינתו, אלה היו "כוחות העתיד שיצמחו ליהודים". מקרבם, היה בטוח, "ארכיב את המטות הראשיים ואת חלוצי חיל מחפשי הארץ ומוצאי הארץ וכובשי הארץ".

 ב-17 בינואר 1896 פרסם הרצל בעיתון היהודי הלונדוני "ג'ואיש כרוניקל" את המאמר "פתרון לשאלה היהודית". זו הייתה תמציתו של חיבור ארוך ששמו "דער יודנשטאט" או "מדינת היהודים", שהעסיקוֹ זה חודשים אחדים, ופורסם במלואו בפברואר 1896. חדר מגוריו במלון "קסטיל" ברחוב קמבון 33 בפריז, שבו ליטש את הניסוח האחרון של כתב היד, נעשה למעין מטה פעילות (ולוח שיש שנקבע בקיר החיצוני של הבניין מעיד על כך עד עצם היום הזה). כאן עיין, בין השאר, בעיתונים ובכתבי עת יהודיים ולא יהודיים, שנדרשו לספרו ולרעיון המובע בו, בדרך כלל בחיוב.
     בעקבות ההדים שעורר החיבור החדש – בימי חייו של הרצל יצאו לאור שבע-עשרה מהדורות שלו, מהן שש בגרמנית, שתיים בעברית, שלוש ברוסית, וכן מהדורות יחידות בצרפתית, ביידיש, בבולגרית וברומנית – גם נודע למחבר כי בעולם היהודי פועלים זה כבר ארגונים של חובבי ציון, או חיבת ציון, המוכנים להיאסף אל דגלו. קצתם אף החלו לכנס אסיפות תמיכה בתוכניתו. כן התברר לו שאינו ראשון המדברים על שיבה מדינית לציון, וכי אישים יהודים דתיים וחילוניים, בעבר הרחוק והקרוב ובהווה, כבר פרסמו סוגים שונים של מִנשרים, מאמרים וספרים, שדנו אך ורק בשיבת ציון. בכללם היה הד"ר נתן בירנבוים, שטבע את המונח ציוניזמוס, ובתרגום לעברית – ציונות (אך לימים פנה עורף לרעיון והיה ממייסדי תנועת אגודת ישראל החרדית האנטי-ציונית).

 

לוח שיש בחזית
מלון קסטיל בפריס

ראשון הלא יהודים שתמך בו היה ויליאם הכלר, הכומר האנגליקני של שגרירות בריטניה בווינה, שפרסם ב-1893 את הקונטרס "שיבת היהודים לארץ-ישראל על פי הנבואה". ב-23 באפריל 1896 נפגש הרצל לראשונה עם שליט אירופי – פרידריך הראשון, הגרוסהרצוג או הארכידוכס של באדן – ביוזמתו של הכלר, ושמע ממנו ביטויי אהדה לתוכניתו. באדן אמנם הייתה דוכסות גרמנית בינונית בגודלה, אבל העומד בראשה היה דודו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, שהרצל שאף להיפגש עמו. רוחו של הרצל התעודדה, אבל לא נעלם ממנו כי עדיין לא הוקמו הכלים הארגוניים שבלעדיהם לא יקרום הרעיון עור וגידים.
     לשיטתו, ועל פי הכתוב בחיבורו, היה עליו להקים שני כלים כאלה: האחד, אגודת היהודים, גוף שישמש נציגותו של העם היהודי כלפי ממשלות העולם במגעים להשיג את הארץ הנכספת בעבור היהודים; והאחר, החברה היהודית, חברת מניות שמושבה בלונדון, שתתמקד בעיקר בהיבט הכלכלי, ובכלל זה בחיסול רכושם של יהודים העוזבים את ארצות מושבם, בארגון הגירתם וביישובם בארץ החדשה. לפי התרחיש שלו, הייתה החברה הזאת צריכה לקום בחסותם ובעזרתם של בנקים גדולים. הרצל אף שרטט דיוקן של מועצת מנהלים שתעמוד בראשה ותכלול אילי הון יהודים. אם אלה יכזיבו, כתב, יעבור הלפיד הכספי אל "היהודים בעלי עושר בינוני. אם גם הם יכזיבו… אפשרות אחרונה, פנייה אל העם כולו: הוא ייתן על ידי השתתפותו בחתימה, בצורה חדשה של משאל עם, את הסכמתו לביצוע התוכנית של מדינת היהודים".

הגרוסהרצוג פרידריך הראשון
רוחו של הרצל התעודדה

הכומר ויליאם הכלר
על-פי הנבואה

הירש הלך לעולמו ב-20 באפריל 1896. "הוא מת לפני שהספקתי לשלוח לו את הקונטרס 'מדינת היהודים'", כתב הרצל ביומנו. "שיתוף הפעולה שלו היה מחיש במידה ניכרת את הצלחתנו. מותו הוא אבֵדה לעניין היהודי. הוא היה היחיד מבין היהודים העשירים שהיה נכון לפעול גדולות למען העניים". ברגע זה הנצו אצל הרצל רגשי חרטה. "אפשר שלא ידעתי לנהוג עמו כשורה", כתב, "…נדמה לי כי מטרתנו ענייה היום יותר מתמיד בשל האבדה…" אחרי ככלות הכול, עד מותו של הברון עדיין קיננה בלבו של הרצל התקווה ש"בסופו של דבר אוכל להטות את לבו לצדנו". אמנם הברון לא הספיק לשתף פעולה עם הרצל, אבל הוא זכה שיק"א, החברה להתיישבות יהודית שהקים ב-1891, תהיה למרכז הפילנתרופי הגדול ביותר שקם בעם ישראל עד למלחמת העולם הראשונה.

בה-בעת ניסה הרצל למצוא תחליף להירש במשפחת הבנקאים היהודים לבית רוטשילד, "מעצמת הממון הגדולה ביותר עלי אדמות". הרוטשילדים תקעו יתד במדינות שונות באירופה, עשו חיל בתחום הבנקאות והניעו ממשלות ומדינות. הירש, המתחרה של הרוטשילדים, אמנם הבטיח להרצל בלגלוג שאם יכריז על המִלווה היהודי, "רוטשילד יחתום על 500 פרנקים [בלבד!]", אבל הרצל האמין שיוכל לחדור ללבם של הרוטשילדים. בייחוד הוא תלה תקוות באחד מהם, אדמונד דה רוטשילד, שכונה "הנדיב הידוע" בזכות תמיכתו והשקעותיו במפעל ההתיישבות בארץ-ישראל משנת 1883. כה עזה הייתה אמונתו באפשרות לשיתוף פעולה מצד הרוטשילדים, עד שהעניק להם ולצאצאיהם מעין מקדמה – ביומנו הוא מינה אותם לתפקידים בכירים במערכות החוץ והצבא במדינת היהודים, כשזו תקום.
     גם חיבורו "מדינת היהודים" נולד כנאום אפשרי לפני "המועצה של משפחת רוטשילד", כלומר, אדמונד ואחיו. עם זאת, לנוכח הכישלון שנחל במגעיו עם הירש, לא נעלמה מהרצל האפשרות שזו תהיה מנת חלקו גם עם הרוטשילדים. הוא הכין אפוא את עצמו להסביר להם איזו שליחות היסטורית הוא מפקיד בידיהם. אבל גם נערך למקרה של דחייה, שבו "ארסק את כל בעלי הרצון הרע", או יעמיד "חלופה יהודית לרוטשילדים בדמות מעצמת ממון יהודית שנייה", המורכבת מ"מיליונרים ננסים, בינוניים וקטנים". בכך התכוון לבנקים בינוניים בבעלותם של יהודים, ובראש ובראשונה לבנקים של משפחת קמונדו בטורקיה העות'מאנית ושל משפחת מנדלסון (צאצאי הפילוסוף משה מנדלסון, ממנהיגי תנועת ההשכלה, שרוב בני משפחתו התנצרו) בגרמניה. שתי משפחות אלה נזכרו ביומנו של הרצל בצמוד לאדולף דסאואר, מנהל בנק בווינה, שהרצל הלהיב אותו, ואחר כך גילה ש"הוא 'הצטנן' בינתיים".

 

גלויה אנטישמית בגרמניה:
מגורשים יהודים מרוסיה פושטים על אירופה

הצטננות זו הולידה זעם רב בלבו של הרצל, שבא לידי ביטוי בדפי היומן. עם זאת, הובאו שם לידי ביטוי גם רגשות אחרים באשר לדסאואר, כמו נעימת הדברים שבה תוארה השיחה שהרצל ניהל איתו ב-6 בפברואר 1896, בפארק העירוני המושלג של וינה. "יהיה מעניין לראות", אמר דסאואר להרצל, "מה יקרה לרעיון מדינת היהודים בעוד מאה או מאתיים שנה. הוא סבור שאפשר שנזכה לראות עוד בחיינו את התהוותה של מדינת היהודים, ואולי זה יקרה כמה עשרות שנים לאחר מותנו. בעוד חמישים שנה כבר תהיה מדינת היהודים. הוא סבור שזו תהיה מדינה גדולה, שהרי לפי הדוגמה של אנגליה, לא מספר אזרחי המדינה קובע את כוחה כי אם האינטליגנציה שלהם".
     ב-19 במאי 1896 פנה נציג האפיפיור בווינה, הנונציוס אנטוני אליארדי, אל הרצל בשאלה: "האם הגבירים היהודים, רוטשילד ואחרים, יתרמו כסף לעניין הזה?" זו הייתה שאלת השאלות. עכשיו עברה כמעט שנה מאז פגישתו עם הברון הירש, שנקל לראות בה את ראשית המסע הארוך. אבל הרצל לא הביט אחורה בזעם. "אם גם בשנה הבאה אתקדם כפי שהתקדמתי עד עתה, [אכן] בשנה הבאה נהיה בירושלים!" כתב ביומנו. מן הסתם, התכוון להדים שעורר חיבורו "מדינת היהודים" ולתנועה שהחלה להתקבץ סביבו.
     בשלב זה הסתייע הרצל בפיליפ מיכאל דה נבלינסקי, אציל פולני, דיפלומט להשכיר, מושך בחוטים בחצרות מלכים ובלשכות נשיאים וראשי ממשלות, ובעל מוניטין של איש מסתורין. הוא בדק למען הרצל את הלכי הרוח בנוגע לתוכנית מדינת היהודים בקרב גופי ממשלה, פיננסים (למשל, אוסטרישע לנדרבנק) ותקשורת. כל אלה, כתב הרצל, "רואים ביוזמתי עניין אוטופי… פנטזיה… המוציא לאור של עיתוני אמר שזה טירוף. העיתונאים כולם צוחקים על זה… [אבל] בעוד שנה ילקק האספסוף הזה את מגפיי".

הסולטן עבד אל-חמיד השני
אימפריה בהתפוררות אִטית

הד"ר מקס נורדאו
מוניטין בין-לאומיים

בינתיים החל הרצל להשתעשע ברעיון לייסד עיתונים שיתחרו "בגסותה של העיתונאות הווינאית, המשתיקה את הרעיון שלי", כשם שחשב לפני כן לייסד מעצמה כספית חלופית לברון הירש. הוא אף רכש מניות בחברה אוסטרית, שהייתה שותפה בבעלות על עיתונים שונים, כדי לשלוט בחשוב שבהם. אלא שגם זו הייתה התחלה שלא זכתה להמשך.
     עכשיו גם הגיעו רמזים ברורים שלא תצמח לו כל תועלת מרוטשילד. ידיד נפשו של הרצל, הד"ר מקס נורדאו (שמחה מאיר זיגפלד), רופא, עיתונאי וסופר בעל מוניטין בין-לאומי, ניסה לשמש לו מליץ יושר לפני רוטשילד, אלא שזה, כך כתב הרצל ביומנו ב-15 במאי 1896 מפי נורדאו, "אינו רוצה לדעת דבר וחצי דבר על העניין… מעשיי נחשבים בעיניו מסוכנים כי הם יכולים לעורר ספקות בנוגע לפטריוטיות של היהודים [במקומות מושבם], וגם מזיקים, כלומר מזיקים למושבות שלו בארץ-ישראל".
     בו-בזמן היה עליו לדחות על הסף רעיון של אחד האישים באותה תקופה, הד"ר מקס בודנהיימר, עורך דין בעיר קלן, ולימים מנהיגם של ציוני גרמניה, שהציע ליזום הסתננות חשאית של המוני יהודים לארץ-ישראל וללוותה בהכרזה על עצמאות. הרצל רצה מדינה שתוכר במשפט העמים, ולא ישות של גנבים בלילה.

דרך אפשרית להקמתה של מדינה שכזאת, חשב, היא קנייתה של ארץ-ישראל בכסף מלא מידי הסולטן עבד אל-חמיד השני, שליט האימפריה העות'מאנית. אמנם ממלכתו של הסולטן עדיין נחשבה למעצמה עולמית, אבל היא הלכה והתפוררה לאִטה, שכן שטחים שונים שהיו בחזקתה באירופה נקרעו ממנה והיו למדינות עצמאיות. עם זאת, אחיזתה במזרח התיכון נראתה איתנה – ארץ-ישראל, עבר הירדן, סוריה, לבנון, עיראק, אנטוליה וכן צפונו של חצי האי ערב ומרכזו הוסיפו להיות בחסותה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ארץ-ישראל לא נחשבה באימפריה העות'מאנית ליחידה מדינית-מִנהלית נפרדת (אם כי השם פלשתינה שימש מונח גאוגרפי ודתי כללי), אלא נחלקה בין הגלילות ("וִילאיַאת") דמשק וחַלַבּ. כך היה גם באשר למעמדן של סוריה (שעדיין לא הייתה מדינה) ושל לבנון (שחלק ממנה היה נתון לפיקוחן של מעצמות אירופיות). בעצם, כמעט עד תום מלחמת העולם הראשונה נחשבו ארץ-ישראל וסוריה לחטיבה אחת מבחינה מנהלית בכל הנוגע לעניינים מדיניים וכלכליים, ולכן גם הוזכרו בנשימה אחת כשדובר ברכישת הארץ או ביישוב היהודים בה. רעיון הרכישה עצמו התגלגל בווריאציות שונות והעסיק אישים יהודים שונים בארץ ובבריטניה קודם שהרצל התמכר לבעיית היהודים.
אחד מן האישים הללו היה הרב יהודה אלקלעי, רבה של זמלין, עיר גבול בסרביה, שבה נולדו שמעון ויעקב, סבו ואביו של הרצל. אלקלעי קרא להקמתן של מושבות יהודיות בארץ-ישראל, ואף נסע ב-1841 לקונסטנטינופול (להלן קושטא), בירת האימפריה העות'מאנית, בניסיון להשיג זיכיונות להתיישבותם של יהודים בארץ. כעבור שש-עשרה שנים היה אלקלעי מעורב ביוזמה לרכישה שיטתית של קרקעות בארץ. ראוי לציין שבאותן שנים עסקו מדינות בפעלתנות וכעניין שבשגרה בהחלפה של שטחים, בחכירתם, בהחכרתם, במכירתם ובקנייתם. האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כספיים גדולים בעטיין של הלוואות שקיבלה ממדינות מרכז אירופה ומערבה. ב-1875 תפחו החובות האלה עד מאתיים מיליון לירות סטרלינג (ליס"ט), והשער העליון (כינויה של הממשלה העות'מאנית) הודיע על הפסקת תשלומי הריבית למלווים.
המעצמות האירופיות לא ראו את הצעד הזה בעין יפה, ובעקבות הלחץ שהפעילו הוקמה ב-1881 "מועצה לניהול החוב הציבורי [של האימפריה]", שהורכבה מנציגי הנושים בעולם. מועצה זו פיקחה על ההכנסות ממסים ועל ניתוב פירעונם של החובות, ובהמשך לכך העבירה לחזקתה את הטיפול בהלוואות מדינה חדשות ובפירעונן. מצב זה יצר בקושטא מעין שני משרדי אוצר: האחד, רשמי של הממלכה; והאחר, שנוהל בידי "המועצה לניהול" ונחשב מאורגן ומסודר יותר.

הרב יהודה אלקלעי
יזמה לרכישת קרקעות

ספק אם הרצל ידע משהו על התוכניות והיוזמות של העבר, אך ברור שידע על המצוקה הכספית הקשה של הסולטן ושל האימפריה העות'מאנית. מוריץ רייכנפלד, קרוב משפחתו שנמנה עם מנהלי יוניון בנק בווינה, הקפיד לעדכן אותו במצב החוב הלאומי של האימפריה העות'מאנית. הוא גם סיפר לו על קיומה של המועצה המפקחת, וכך החל הרצל לפתח את הרעיון של קניית מדיניות בכסף. "הסולטן", העריך הרצל, "ייתן לנו את פיסת הארץ, ובתמורה נסדיר למענו הכול, נטפל בפיננסים שלו ונטה לטובתו את דעת הקהל בעולם". לדעתו, היה אפשר לגייס למטרה כפולה זו עשרים מיליון ליס"ט ולהשתמש ברוב הכסף – שמונה-עשר מיליון ליס"ט – לסילוקם של חובות לוחצים ולביטול המועצה לניהול החוב הציבורי. אחר כך, הסביר, ייעשה ניסיון לרַצות נושים קטנים על ידי העלאת שיעור הריבית ופרישה רחבה יותר של החזר התשלומים. שני מיליוני הלירות הנותרים נועדו לשמש "מקדמה ישירה" ל"רכישת" ארץ-ישראל כארץ עצמאית לחלוטין.
     הראשון שנקב בסכום זה – שני מיליוני ליס"ט – היה סמואל מונטגיו, בנקאי נחשב וחבר הפרלמנט הבריטי. הוא גילה להרצל כי הציע לעבד אל-חמיד ב-1892 סכום כסף גדול תמורת מיליון דונם של אדמה ממשלתית ממזרח לירדן כדי ליישב בהם יהודים. לדבריו, זכתה התוכנית לתמיכתו של ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון, אבל הלורד רוטשילד, שכנראה הוכנס בסוד העניין, "העבירהּ מן העולם במחי עיפרון כחול". המתווך של הרצל לעניין זה, דיוניס רוזנפלד, מוציא לאור של עיתון גרמני בקושטא שהיה מקורב לחצר הסולטן, העריך כי אין לעסקה שום סיכוי. לכל היותר, אמר, יסכים עבד אל-חמיד להעניק לארץ-ישראל מעמד של מדינת חסות, המעלה מס שנתי לאימפריה, אבל "את התוכנית הזאת", כך כתב הרצל ביומנו, "אני דוחה מראש".
     הרצל תלה תקוות באיש המסתורין נבלינסקי, שהיה לו ערוץ הידברות ישיר עם הסולטן, והבטיח לקבוע פגישה בינו להרצל. בינתיים הציע נבלינסקי להרצל שלא להפריד את עשרים מיליון הליס"ט לשני חלקים, אלא לשלם שליש במזומן כמקדמה; להתחייב על תשלום השליש השני, כשיתברר שהסולטן החל במימוש הזיכיון; ולגייס את השליש השלישי מתוך הכנסות המדינה שיועברו למחליפתה של המועצה המפקחת. כך או כך, כל הרעיונות הללו, מבריקים ככל שהיו, הצריכו בראש ובראשונה הסכמה של הסולטן.
     הרצל לא ידע מהיכן ישיג את הממון, או לפחות – מי יוכל להבטיח לו אותו. אבל הוא פעל על בסיס אמונה ודחף, שהתמצו באמירה: "עניינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק. הסוד הוא בתנועה". לפי הביוגרף ארנסט פאוול בספרו "הרצל במבוך הגלות", "ההרפתקה הטורקית כולה הייתה התרסה נגד כוח הכבידה. בטענה שהוא מדבר בשם היהודים, יגיע למשא ומתן עם הסולטן. במשא ומתן עם הסולטן אכן ידבר למעשה בשם היהודים. בהציעו מיליונים שאינם ברשותו, יחלץ מפי הטורקים הבטחות. ברגע שיקבל את הבטחותיהם, יגייס את הכסף הדרוש לקיימן".

סר סמואל מונטגיו
"במחי עיפרון כחול"

בסוף אפריל 1896 שוב ניסה נבלינסקי את מזלו אצל עבד אל-חמיד. בדיווחו להרצל סיפר כי הסולטן אמנם אמר ש"על ירושלים [מחוז עות'מאני נפרד] לא יוותר לעולם", מהיותה קדושה לאסלאם. עם זאת, העריך נבלינסקי כי אל-חמיד לא ידחה על הסף סיוע יהודי במאבק שארצו מנהלת נגד אזרחיה הארמנים. שנתיים לפני כן פתחו הארמנים בתחומי האימפריה העות'מאנית במרד שנועד להביא לעצמאותם. הם לא היססו לעסוק אגב כך בטרור, והשלטונות הגיבו במעשי דיכוי אכזריים, שעוררו עליהם כעס מצד כמה מעצמות אירופיות. עתה ביקש אל-חמיד מנבלינסקי לסייע לו במגעים עם ועדי תמיכה ארמניים שפעלו בבריסל, בפריז ובלונדון, ונבלינסקי ניסה לגייס את הרצל למשימה זו. אם יצליח להניע את הארמנים, המתכננים לפתוח במרד מקיף, להחליט על שביתת נשק, ייזקף הדבר לזכותו, אמר לו נבלינסקי. אחר כך אולי תיפתח דלת לעִסקה של היהודים עם הסולטן על שטחים תמורת כסף (הרצל, כתב באחרונה הד"ר יאיר אורון בספרו "הבנאליות של האדישות" על יחסם של היישוב ושל התנועה הציונית לרצח העם הארמני, הסתייג ממעשי זוועה מכל סוג שהוא, אך חשב שיריביו של הסולטן לא נהגו עמו בהגינות).

ב-15 ביוני 1896 יצאו הרצל ונבלינסקי לביקור של שבועיים באימפריה העות'מאנית. הם עשו את דרכם לשם ברכבת המהירה אוריינט אקספרס (שהרבה אגדות ומעשי הרפתקאות נרקמו סביבה), וכבר בה החלה פעילותו של הרצל. נבלינסקי, שידע מראש כי בקרב הנוסעים יימצאו אחדים מבכירי השלטון העות'מאני, הסדיר להרצל פגישה עם יוסוף פאשה זיאד (זיאה), השגריר העות'מאני בפריז, שנועד לעמוד בראש המשלחת של ממשלתו בטקס הכתרתו של הצאר הרוסי, ניקולאי השני. הרצל העלה באוזניו את הרעיון של שטחים תמורת כסף ולמד לדעת ש"מכירת טריטוריה מנוגדת לעיקרון שלנו".
     זיאד לא השתכנע מהדוגמאות מן העבר שהרצל ונבלינסקי הציגו בפניו בעניין זה, ואמר בנחישות: "כארץ עצמאית לעולם לא תקבל את ארץ-ישראל. אולי [כלומר, לכל היותר] כארץ ואסאלית". אבל הרצל הוסיף להאמין ביכולתו לשכנע את הסולטן. עוד נבלינסקי מנסה להסדיר להרצל ריאיון עם הסולטן, נפגש הרצל עצמו בקושטא עם כמה אישים בכירים, כמו ראש הממשלה (הווזיר הגדול), חליל ריפאט פאשה; מזכיר הסולטן, איזט ביי; המזכיר הכללי של משרד החוץ, מחמט נורי ביי; וראש המתורגמנים של משרד החוץ, דאוד אפנדי, שהיה יהודי (נולד כדוד מולכו) ונודע בהשפעתו הרבה על השר שלו. כל אנשי שיחו של הרצל שמחו על ההזדמנות שהציע להם לקצץ בעול המעיק של חובות הממלכה, אבל לא שכחו להסביר אילו קשיים טמונים בהשגת התמורה – הסבתה של ארץ-ישראל לאוטונומיה יהודית.

ה"סלמליק"
תפילת יום השישי של הסולטן צפייה מרחוק

ב-19 ביוני נועד נבלינסקי עם הסולטן ושמע ממנו דברים חד-משמעיים: "…אינני יכול למכור אף שעל אדמה כי לא לי היא שייכת, אלא לעמי. עמי רכש ודישן את הממלכה הזאת בדמו. ניאלץ לכסותה שוב בדמנו קודם שיקרעו אותה מאיתנו… הממלכה אינה שייכת לי כי אם לעמי. לא אוכל לתת מזה ולא כלום. ישמרו היהודים את המיליארדים שלהם לעצמם. אם תחולק ממלכתי, אולי יקבלו את ארץ-ישראל חינם אין כסף. אבל רק את גווייתנו יחלקו. לנתיחה בחיים לא אסכים". כך, על כל פנים, דיווח נבלינסקי להרצל. בינתיים נאלץ הרצל להסתפק בצפייה בסולטן מרחוק, בעת שזה רכב, לבוש בבגדי פאר של ה"סלמליק", הוא טקס ההתכנסות לתפילת יום שישי במסגד. הוא "כחוש, חולני, בעל אף נשרי גדול. זקנו המלא קצוץ ונראה כאילו נצבע חום", סיכם הרצל, שאהב לתאר בצבעוניות את בני שיחו, את רשמיו מן השליט שעדיין סירב לקבלו.
     איזט ביי הציע להרצל לרכוש טריטוריה אחרת, זו תוצע לאחר מכן לסולטן בתמורה לארץ-ישראל, וכמובן – בתוספת תשלום לאוצר הממלכה. הוא יצר את הרושם שהצעה זו מקובלת על אדוניו וניתנה על דעתו. הרצל מיהר לחשוב על קפריסין, האי שהסולטן החכיר לבריטניה שמונה-עשרה שנה לפני כן תמורת תשעים ושניים אלף ליס"ט לשנה ועוד "4,166,200 אונקיות מלח". רכישת האי בכספי היהודים והעברתו לידי הסולטן נועדו להחזיר לאימפריה העות'מאנית פיסה מכבודהּ המכורסם, ואולי לקדם את העִסקה המבוקשת.
     נבלינסקי העלה את רעיון חילופי השטחים בפגישה נוספת עם הסולטן, שהתקיימה ב-26 ביוני, ושמע באותו מעמד מפי עבד אל-חמיד כי מעצמה גדולה, ששמה לא צוין, התעניינה בעמדתו בדבר תוכניתו הכוללת של הרצל. "האם מוכרחים היהודים לקבל דווקא את ארץ-ישראל?" שאל, "למה אינם יכולים להתיישב במחוז אחר?"
     "ארץ-ישראל היא ערש לידתם, ואליה הם מבקשים לשוב", השיב נבלינסקי.
"אבל ארץ-ישראל היא ערש לידתן גם של דתות אחרות", טען כנגדו הסולטן.
על כך השיב נבלינסקי כי "אם היהודים לא יקבלו את ארץ-ישראל, הם ייאלצו מן הסתם ללכת לארגנטינה". רוצה לומר, האימפריה העות'מאנית תחמיץ את ההזדמנות לזכות בממון הרב שהיהודים יגייסו לצורך גאולתם. אלא שגם הנימוק הזה לא הִטה את לב הסולטן (אגב, הרעיון להתיישב בארגנטינה עלה גם בלבו של הרצל, אבל רק להרף עין. הרעיון לבנות "ארץ מובטחת" באפריקה, בדרום אמריקה או בכל מקום אחר, נדחה בשלב זה מכול וכול בידי רוב תומכיו גם כשנתגנבו הרהורים שכאלה ללבו).
     בניסיון נוסף, כמעט נואש, נפתה הרצל לפנות לראש החצרנים של הסולטן, לוטפי אגא, ששימש, בין השאר, בעל החלומות המקצועי של אדוניו, וחלומות הלילה שלו השפיעו לא אחת על הליכים מדיניים. אם יאמר: "חלמתי שהיהודים הולכים לארץ-ישראל", הוסבר להרצל, "יהיה לכך ערך רב יותר מאשר לצעדיהם של כל הסוכנים הדיפלומטיים גם יחד". בכוחה של מתת יפה – (כמעט) כל באי חצר הסולטן, מגדול ועד קטן, היו מורגלים במתן שירות תמורת מתת, "בקשיש", והרצל חילק סכומי כסף גדולים – היה אפשר לשדלו לחלום חלום חיובי, כמבוקש. אבל גם על חלום זה נגזר שיתפוגג, ועוד קודם שנחלם.
     עבד אל-חמיד דחה עוד בקשה של נבלינסקי לפגוש את הרצל, בנימוק שתוכניתו נחשפה לרבים בחצר המלכות, ושוב לא נותר דבר מאופייה האינטימי.
     עם זאת, פתח הסולטן סדק כשאמר כי "היהודים אינטליגנטים, הם כבר ימצאו נוסחה שנוכל לקבלה". נבלינסקי והרצל העריכו אפוא שיש תוחלת לעסקת החליפין. "בדיפלומטיה אסור לדבר במפורש על עיקרי הדברים", הסביר נבלינסקי ופירש: סיוע בעניין הארמני והשגת הלוואה של שני מיליוני ליס"ט ממקור מסוים שיש לו קשרים עמו יהיו מפתח אפשרי. הפרטים, הוסיף, יכולים להתלבן רק באירופה.
     בדרכם מקושטא לווינה, שוב ברכבת אוריינט אקספרס, הפליג נבלינסקי בדמיונו. "יש להציע לסולטן", אמר, "לקבל את הפיקוד על התנועה הציונית [שטרם קמה] ולהודיע ליהודים שהוא רוצה לפתוח בפניהם את ארץ-ישראל, עם חוקים משלה, צבא משלה וכו', כנסיכות הכפופה לשלטונו הסוזרני [פאודלי]. בעבור זה ישלמו היהודים מס של מיליון לירות בשנה, שישועבד מיד תמורת הלוואה [שאנו ניתן]".

אף שהרצל יצא מתחומי האימפריה העות'מאנית בלי להיוועד עם העומד בראשה, בכל זאת היה יכול לזקוף לזכותו הישג מסוים. לראשונה בתקופה המודרנית הציע יהודי למעצמה לנהל משא ומתן בשם עמו על שיבתם של היהודים למולדתם ההיסטורית ועל הכרה בזכותם עליה. הוא העלה את בעיית היהודים על סדר היום של האימפריה המחזיקה בארץ-ישראל ונטע בקרב אישים מקורבים ביותר לסולטן העות'מאני רעיונות שהיו יכולים לסייע להם לחלץ את הממלכה ממצוקותיה. יחסו של עבד אל-חמיד ליהודים עמד בסימן של רגשות מעורבים. הוא עלה על כס מלכותו ב-1876, וכעבור חמש שנים החלו יהודי מזרח אירופה לבוא לארץ-ישראל במה שנקרא "העלייה הראשונה". מיעוט מספרם של העולים, מצבם הכלכלי הדחוק, והנסיבות שדחקו בהם לעזוב את אירופה חברו יחדיו לקבוע את דרכם בבניית חייהם בעולם חדש. השלטון העות'מאני היטיב להבין שהבאים אינם רואים בעצמם מהגרים זרים, אלא בנים השבים לאדמה שאבות אבותיהם נעקרו ממנה. כמו כן הוטרד שלטון זה מנכונותם של אנשי העלייה הראשונה לעמוד על זכויותיהם כנתיני מעצמות אירופיות על פי הסכמי הקפיטולציות שחתם אחד מקודמיו של עבד אל-חמיד. הסכמים אלה, שהעניקו לאזרחי מדינות זרות המתגוררים ברחבי האימפריה העות'מאנית זכויות מיוחדות בענייני שיפוט ומיסוי, התרחבו במרוצת הזמן וכרסמו בריבונותה של האימפריה, ומטבע הדברים לא ששו הסולטן ועושי דברו לראות בהיווצרותו של מוקד חדש בנושא זה. עבד אל-חמיד עצמו נתן ביטוי לחששותיו מפני היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל במכתב ששלח לשריו ב-28 ביוני 1890. "למה", כתב הסולטן, "חייבים אנו לקבל יהודים שעמי התרבות באירופה אינם רוצים להחזיק בהם וגירשום מארצותיהם?"

הברון אדמונד דה רוטשילד
"וכי עכשיו אין אסונות?"

עם זאת, גישתם של העות'מאנים כלפי היהודים לא הייתה שלילית לגמרי, כפי שכתב הפרופ' דוד ויטל בטרילוגיה שלו, "המהפכה הציונית". הם הכירו יפה את סבלותיהם של היהודים במזרח אירופה, אבל רצו שהבאים ינהגו כמו תושביה היהודים הוותיקים של האימפריה וימלאו כמותם תפקיד כלכלי מועיל. מן הטעם הזה אישר השער העליון באורח רשמי ב-1882 את פתיחת שעריה של האימפריה בפני כל יהודי יחיד או לקבוצות של מאתיים-מאתיים חמישים משפחות, שירצו להשתקע על קרקעות פנויות באזורים מסוימים בשטחי האימפריה, למעט ארץ-ישראל. יהודים אלה נתבעו לוותר על אזרחותם הקודמת, לקבל אזרחות עות'מאנית, ולא לתבוע שום זכויות מיוחדות שהן, כלומר לצאת מכלל הסכמי הקפיטולציות. בפועל לא נמצאו קופצים רבים על החידוש הזה. רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה שמו פניהם מערבה, ואילו יהודים שהיו חובבי ציון אמיתיים מצאו בכל זאת את הדרך להגיע לארץ-ישראל.
בדרכו לשוב לווינה התעכב הרצל בלונדון בניסיון שלא עלה יפה לארגן סינדיקט של בנקאים יהודים, שאולי יתלוו אליו במסעו הבא לקושטא ויוכיחו לסולטן את רצינות תוכניתו. המוני היהודים בבירה הבריטית קידמו את פניו בהתלהבות. "ראיתי והאזנתי להולדת אגדת אישיותי", כתב הרצל לעצמו, ובלבו נדר: "להיות ראוי עוד יותר לאמונם ולאהבתם".
     כשחזר מלונדון לווינה, החל הרצל לבדוק אם אמנם אפשר להרגיע את הארמנים ולגייס את ההלוואה שהבטיח לסולטן, אבל עד מהרה הבין כי דרכו לא תהיה סוגה בשושנים. קרובו, הבנקאי רייכנפלד, הסביר לו שקבלת הלוואה בסך שני מיליוני ליס"ט אינה עניין פשוט, ואילו המהלך הארמני התמוטט כמו מעצמו. לפי דיווחים עות'מאניים, גררה התקפת גרילה של הארמנים בקושטא פעולות גמול אכזריות רחבות היקף, ששמו קץ לכל סיכוי של הידברות. בדיעבד רווחו שמועות כי תיתכן פעולה בין-לאומית לסילוקו של הסולטן, והרצל חשש, כפי שכתב ביומנו ב-12 בספטמבר 1896, ש"אם יקרה כדבר הזה, רעיון ציון יסולק לזמן רב…"

בעודו נתון ראשו ורובו בשני העניינים הללו, נענתה סוף-סוף בקשתו של הרצל להיפגש עם רוטשילד. הפגישה נקבעה ל-18 ביולי 1896. רוטשילד היה יכול לחלוק כבוד להרצל ולהזמין אותו לארמון מגוריו, שאחד מחדריו שימש לצורכי עבודתו, אבל העדיף לקיים את הפגישה עמו בבניין עסקיו האפור ברחוב לאפייט 21 בפריז, שנשק לארמון. "…גבה קומה ורזה, בשנות הארבעים לחייו… נראה כצעיר שהזקין, תנועותיו זריזות וביישניות כאחת, זקנו חום בהיר ונוטה להכסיף, אף ארוך, פה גדול מכוער. ענב עניבה אדומה למקטורן הלבן שעטף ברישול את גופו הצנום", מיהר הרצל לתאר ביומנו את רוטשילד מיד לאחר הפגישה.
     רוטשילד ידע, כמובן, מהי משאלתו של אורחו. הוא קרא זה כבר את החיבור "מדינת היהודים" או שמע את תמציתו מפי נורדאו, האיש היחיד בחבורתו של הרצל ששמו הלך לפניו בחברה האירופית הגבוהה. עכשיו האזין האיש לפירוט האפשרויות הטמונות בעסקה עם עבד אל-חמיד, אבל לא התרשם במיוחד. נמצא כי "אין הוא מאמין בהבטחותיהם של הטורקים, ואילו האמין, גם אז לא היה מקבל עליו את העניין. הוא סבור שאי אפשר לווסת את כניסת ההמונים לארץ-ישראל. בתחילה יבואו, מן הסתם, מאה וחמישים אלף קבצנים שיהיה צורך להאכילם". רוטשילד הסביר כי לו עצמו "אין כוח לכך", אבל "אולי לך יש", לעג להרצל. הוא לא יוכל לקבל עליו אחריות שכזאת מאחר ש"עלולים לקרות אסונות".
     הרצל לא היסס להגיב, "וכי עכשיו אין אסונות? האין האנטישמיות אסון מתמשך הגורר עמו אובדן כבוד, אובדן חיים ואובדן רכוש?"
מכאן ואילך התנהל בין השניים מעין דו-שיח של חירשים, עד שלבסוף שאל רוטשילד: "…ומה אתה מבקש ממני?" אבל הרצל לא איבד את עשתונותיו. "סליחה, לא הבנת אותי", אמר. "איני מבקש ממך דבר. אני רק מזמין אותך להודיע על הצטרפותך [לרעיון] על תנאי".

ארמונו של הברון אדמונד דה רוטשילד
הפגישה עם הרצל נדחקה לבניין

     למגינת לבו של הרצל, רוטשילד לא היה היחיד שדחה את ההזמנה הזאת. גם שני אנשי סודו של הברון שהשתתפו בפגישה – המשפטן נרסיס לוון, ממייסדי חברת כל ישראל חברים (אליאנס) שנועדה להושיט סיוע מדיני ותרבותי ליהודים במדינות מושבם, ואמיל מאירסון, עורך סוכנות הידיעות האוואס – העניקו לבעל המאה את מלוא תמיכתם. "הם הסכימו לדעתו לחלוטין. הם סיפקו לו ברצון את הטיעונים [השליליים]", קבל הרצל. כשרוטשילד אמר כי לא יהיה אפשר לרסן את ההמון שיהגר לארץ, השווה מאירסון את הצפוי עם מה שאירע בשדה חודינקו ברוסיה; המוני רוסים כונסו שם ב-30 במאי 1896 לחגוג את הכתרת הצאר, וכשנפוצו שמועות שהכיבוד אזל, החלה הסתערות על מוקדי הכיבוד המתרוקנים, וזו נסתיימה במספר רב של פצועים והרוגים. כדי "להקל" על הרצל, הוסיף לוון שעד כה הוא לא הצליח להשיג דבר.
     "אל יהיו עיניך גדולות מבטנך", יעץ רוטשילד להרצל, פעמיים. "נדמה לי", כתב הרצל ביומנו בעוקצנות, "שזה המשפט הפילוסופי הכי נשגב שלו". עוד הוסיף כי אחרי "שעתיים של התנצחות נטלתי את המטרייה שלי מן הרצפה [ואמרתי]… מהי בעיניי עוצמתו של רעיון? שמתגייסים למענו כשאומרים כן, ואף מתגייסים כשאומרים לא". פני הברון הביעו חוסר נחת, כעס של ממש. הרצל לא הרפה: "אתה היית הבריח התיכון של כל הקומבינציה. אם אתה מהסס, כל מה שתכננתי עד עכשיו מתפורר. [עכשיו] אצטרך לעשות זאת בדרך אחרת. אתחיל בתעמולה רבת-היקף שבעקבותיה יקשה עוד יותר לרסן את ההמונים. רציתי למסור לכם, הציונים הפילנתרופים, את ההנהגה של כל העניין ולפרוש".
     רוטשילד, סיכם הרצל, הוא אדם הגון ונוח לבריות, אבל נעדר אומץ לב, ואין הוא מבין כלל את העניין, ואפילו היה רוצה לעצור אותו כמו "פחדנים הרוצים לעכב ניתוח הכרחי". הוא "התבלבל לאורכה ולרוחבה של התוכנית שלי בניסיון לסתור אותה, אף כי לא ידע מה היא בדיוק". אבל מדברים שרוטשילד אמר לימים לראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, ברור כי הבין היטב מה ביקש ממנו הרצל, אך "מוכרח הייתי להיות נגד הרצל", התגונן והוסיף: "המתארים אתם לעצמכם מה היו התוצאות, אילו אני והרצל היינו מושיטים יד זה לזה מההתחלה? לי – הממון, ולהרצל – הכוח הארגוני הרב, הקשרים הדיפלומטיים וההשפעה על המוני ישראל. חושבני שכל המפעל היה נתון אז בסכנה גדולה. כל העולם, ובייחוד שונאינו, היו מתריעים מיד על הסכנה המתקרבת ובאה. ועל כן מוכרח הייתי לצאת בגלוי נגד 'בעל החלומות הזה' כדי להחליש את האימה, ולהמשיך בינתיים לעבוד עבודה מעשית יישובית שקטה…"
     ובאוזני יצחק ניידיץ, ממחוללי קרן היסוד, התוודה הברון: "כשהסביר לי (הרצל) את מחשבתו לקרוא לקונגרס ולהתחיל בתעמולה פומבית… אחזני הפחד… שזוהי דרך מסוכנת. חשבתי שהיא קשה מפאת הנסיגה האפשרית ביחסו של השלטון הטורקי כלפי מאמצינו. חשבתי את הדבר כמזיק לשלום היהודים בעולם כולו מכיוון שהאנטישמים ירימו קול צעקה שיש להכריח את היהודים שילכו לארצם. חשבתי… שאין מקום להניף את הדגל כשעדיין אין בניין ואפילו לא קרקע לבניין… אבל ההיסטוריה הוכיחה שהרצל היה הצודק ולא אני… עבודה שקטה לא הייתה מצעידה אותנו הרחק בארץ-ישראל… [הרצל] ראה עובדות בבהירות גדולה מזו שאני ראיתי".

ראש עיריית ת״א מאיר דיזנגוף
"בעל החלומות הזה"

איש-סוד יצחק ניידיץ
וידויו של הברון

עם זאת, השתבח רוטשילד במפעל ההתיישבות שלו שבזכותו יכול הרצל "להצביע על העובדה שהיהודים הוכיחו את יכולתם לבנות ארץ מולדת ולחרוש את אדמתה". הוא אפילו הרים תרומה למימוש חלומו של "בעל החלומות" על ידי הסיוע שסייע להשגת הצהרת בלפור (1917) ולאישור המנדט הבריטי על ארץ-ישראל (1922). "אנחנו מטיילים בדרכים שונות לעבר מטרה אחת – לדאבוננו, ייתכן שלא נהיה בחיים ולא נראה את המטרה מושגת בימינו, אבל בנינו ונכדינו יראו אותה", סיכם רוטשילד.
     ביוגרף אחר של הרצל, עמוס אילון, טען כי רוטשילד לא כונן את המושבות בארץ-ישראל כדי לקדם את התחייה הלאומית היהודית, אלא ראה בהן מפעל הומניטרי גרידא. הרעיון להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל היה פסול בעיניו. בעיקר חשש שמא תחשוף פעולתו של הרצל יהודים צרפתים כמוהו להאשמות בנאמנות כפולה, ולימים אף פעל נגד הרצל בתחומים שונים ובמקומות שונים, כולל בסביבתו של הסולטן עבד אל-חמיד.
     "הרצל לא הבין את מעמדם האמביוולנטי של שני אילי ההון היהודים הגדולים", כתב הפרופ' שלמה אבינרי, שהתמחה ברעיון הציוני לגווניו השונים, במבוא ל"יומני הרצל עניין היהודים". "הוא בנה את אמונתו על יחסם החיובי לאחיהם היהודים, אבל דווקא בשל כך היה עליהם להקפיד שלא להיות מעורבים במהלכים שמהם נודף ריחה של פוליטיקה יהודית עצמאית. מה עוד שחלק נכבד מממונם בא להם מניצול סכסוכים פוליטיים וצרכים צבאיים. מעמדם המיוחד בא להם משום שלא נטו לצד זה או אחר בסכסוכים בין שושלות, מדינות ומעצמות, והיו בעלי ברית של כולם".
     כך או כך, לאחר שהברונים העשירים דחו אותו, חשב הרצל שהגירה גדולה לארץ-ישראל תהיה התגובה היעילה ביותר על עמדתם השלילית. "היהודים העניים יֵלכו איתי", שב להאמין ביתר שאת. הם היו הרוב. בהופעה בפריז לפני סטודנטים יהודים מרוסיה ב-21 ביולי 1896, הכריז: "עדיין אינני אומר לכם הבה נצעד קדימה – אני אומר רק: צעירים, קומו!" עם זאת, הוא קרא להם לפתוח בהיערכות, להתחיל בארגון קאדרים.

עכשיו החליט הרצל לקחת את המושכות בידיו.
     כשני מנייני חברים, שעמדו לצדו ונועדו עמו בכל מוצאי יום שלישי בשבוע בקפה "לובר" בווינה, היו מעתה למסגרת מגובשת. רובם עתידים היו לשמש אחר כך עמודי התווך של התנועה הציונית. עם החבורה הזאת נמנו הרופא מוריץ טוביאס שנירר, עורך הדין עוזר קוקש, מהנדס החשמל יוהן קרמנצקי (לימים ממייסדי קרן קיימת לישראל), המרצה לספרות אנגלית לאון קלנר, וכן איש כספים, שהיה גם קרוב משפחה, לאופולד פאול לבל (הרצל=לבל, בתרגום: לב). בספטמבר 1896 היה הרצל למנהיגה המוכתר של הקבוצה.

המהנדס יוהן קרמנצקי
חדר אחורי בקפה

העיתונאי יעקב דה האז
זרוע בבריטניה

משרדם הראשון של אנשי הקבוצה שכן בחדרון אחורי של בית הקפה, וממנו החל הרצל לטוות את הקשרים הראשונים עם תומכים מחוץ לאוסטריה – הד"ר מקס נורדאו בפריז, איש העסקים דוד וולפסון ועורך הדין הד"ר מקס בודנהיימר בגרמניה, והעיתונאי יעקב דה האז בבריטניה.
     רוב העבודה הוטלה על כתפיו של הרצל, וכך למעשה היה מצב הדברים עד יומו האחרון עלי אדמות. הוא טען וחזר וטען שאינו יכול לסמוך על אחרים והצביע על ליקויים בעבודתם, מה שחייב אותו לסמוך רק על עצמו. ביתו בסמטת ברג 6 בווינה נעשה לבית ועד פתוח לרווחה לעוברים ולשבים רבים מאוד מכל רחבי העולם.

בינתיים נפוצו שמועות שהושג הסדר כספי משותף לרוסיה ולצרפת להצלת האימפריה העות'מאנית בלעדי הרצל. יותר מכול הכאיבו להרצל הפרסומים בדבר חלקם של בנקאים יהודים בהסדר, "בלי להביא בחשבון את סבלם של היהודים". השמועות ייחסו את ההסדר לרוטשילד ולבעלי הון יהודים אחרים, והרצל העריך כי זה היה תרגיל מכוון נגדו. היטב חרה לו שהללו לא התנו את השתתפותם בפתיחת שטחי ארץ-ישראל להתיישבות של יהודים על פי תוכניתו. "על הציונות מאיימת היום סכנה עצומה", כתב ב-8 בנובמבר 1896. עם זאת, קיווה שעבד אל-חמיד יירתע מפני אילי הון זרים הבוחשים בממלכתו בתמיכתן של מעצמות אחרות.
     אנשי ביניים הוסיפו לנוע בין הרצל ובין בכירים באימפריה. אחד מאלה, אחמד מידחאת אפנדי, סופר ועיתונאי המקורב לסולטן, המליץ לפעול לאט. הרצל שלח לו מכתב ובו חזר על הצעתו – כסף תמורת אוטונומיה ליהודים, מעוגנת במשפט הבין-לאומי. היהודים, הבטיח, ישלמו מס, וזה ילך ויגדל על פי הגדלת מספרם, ובלבד שזכותם להגנה עצמית תובטח במפורש. "ידועים מרצם וחשיבותם של היהודים במסחר ובכספים. זהו זרם של זהב, של קדמה, של חיות… ואחרי הסדר הפיננסים לא עוד התערבות של המעצמות באמתלות שווא, לא עוד 'חוב ציבורי', לא עוד 'פגעים רעים'", נאמר במכתב.

קבוצת המייסדים, הרצל במרכז, 1896
ביום ג' בערב, בחדר אחורי בקפה לוברה

ההרגשה ש"היהודים שמצבם טוב, כולם מתנגדים שלי", הביאה את הרצל להוסיף עוד נדבך לרעיון הגירת המוני העניים. בנאום שנשא ב-7 בנובמבר 1896 לפני חברי האגודה האוסטרית-יהודית, עורר הרצל "לעוד עניין שהוא חשוב לעתיד: בכל המקומות שיהודים גרים בהם תיווסד קרן לאומית על בסיס של איסוף כספים, תרומות קטנות וכו'. הקרן תישאר בכל מקום בהנהלת התורמים או המבטיחים תרומה על תנאי. למרכז יודיעו רק על מצב הקופה. כך יֵדע המרכז אילו אמצעים אפשר להביא בחשבון בשער המימוש, וכך לא נהיה תלויים עוד בחסדי הבנקים הגדולים". לאמור, מעות קטנות יצטברו יחד לממון רב למימון ההגירה. אבל הוא עדיין לא ויתר על העשירים ורשם לעצמו, עם רעיונות אחרים, כי "היהודים העשירים צריכים לתרום בכל שנה רק את הסכום שהם נוהגים להקציב למתן צדקה. תמורת זאת אנו מעבירים את העניים לארץ-ישראל". 

בראשית 1897 החל הרצל לעצב "קונגרס של ציונים" בין-ארצי בעל צביון פוליטי, שאליו נדרש בפעם הראשונה בדפי טיוטת השיחה עם הירש שכתב לעצמו, ושלא מוצו. "אספה לאומית", כינה אותו הרצל. הוא האמין כי זו תוליך "מן הבהמיות דרך הלאומיות שלנו אל האנושיות". רוצה לומר, מעם סגולה תצא תורה לכל העמים.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

מוֹנטֶגיוּ, סמואל
Montagu, Samuel

1911-1832

דרַייפוּס, אלפרד
Dreyfus, Alfred

1935-1859

דֶה) הירש, מוֹריס)
de Hirsch, Maurice

1896-1831