״אם לא נצליח להציל את אפ״ק גם אוה״ה יתמוטט״

הירש לקצנלסון

מלחמת קיום

                               פרק 10                               

משך קריאה 40 דק

ב-1 באוגוסט 1905, לקראת סיומו של הקונגרס הציוני השביעי, נתכנסה אסיפה כללית של בעלי המניות באוה"ה. לבאי האסיפה דווח כי על פי החלטות הקונגרס, צפויות לאוה"ה משימות רבות, ובכללן השקעה ניכרת בשתי חברות גרמניות, שמטרתן פיתוח כלכלי בארץ-ישראל: החברה הארץ-ישראלית המסחרית בהמבורג והחברה הגרמנית-הלבנטינית לגידול כותנה בדרזדן.

     בצד בשורות עסקיות מבטיחות אלה התעוררה דאגה בחוגי אוה"ה לנוכח המצב הכלכלי המידרדר ברוסיה בשל מלחמתה ביפן על השליטה במנצ'וריה. רוב מחזיקי המניות של אוה"ה התגוררו, כזכור, ברוסיה, והבנק גם עשה בה עסקאות לא מעטות. כך או כך, מנהלי אוה"ה הסבירו לפי הדיווח המסכם כי "הפעולות מניחות את הדעת".

     ליבונטין גילה כי בישיבות מועצת המנהלים של אוה"ה התנהלו מאבקים בין קאן לד"ר קצנלסון, יושב ראש מועצת המנהלים, על מעמדו של הבנק. קאן, בתמיכתו של ליבונטין, תבע "לפרק" את עסקי הבנק ברוסיה, ובוודאי להימנע מפיתוח עסקים חדשים, בנימוק שהבנק נוסד למטרה מדינית, ורק אם יחול שינוי שיאפשר את יישומה של תוכנית באזל, "תבוא השעה המוכשרת למשוך כספים בשביל יוזמות גדולות בשוק העולמי". לכן, הסביר, בשלב הזה אפ"ק הוא הגוף העיקרי הצריך לשאת בעול הפיתוח בארץ-ישראל, על כל המשתמע מכך מבחינה עסקית.

     קצנלסון שלל את חיסול העסקים ברוסיה וגם התנגד להרחבת עסקי אפ"ק בארץ, מחשש שיצמצמו את עסקי אוה"ה באירופה. הוא זרק אפילו אמירה בנוסח: "…אי אפשר לקוות לתוצאות טובות מאיזה מעשה שיהיה בארץ-ישראל". ליבונטין, כמתואר בהמשך, חשף מהלכים שהטילו צל על דרך שימושם של חברים במועצת המנהלים בכספי הבנק ועל דרכי העבודה של קצנלסון. קצנלסון נתבע לחשוף את המתרחש בחשבונות אוה"ה בעירו שלו, ליבאו שברוסיה, וסירב לעשות זאת בהסבר שהחשיפה תגרום ללקוחות מסוימים לעבור לבנק אחר.

     איש אינו יכול לעמוד בפני קצנלסון, קבע ליבונטין, ולוּ רק משום שחברי מועצת המנהלים היו ידידיו האישיים. יותר מכך – חברי מועצת המנהלים לא יכלו לייחד את כל זמנם לעסוק במתרחש בבנק בכלל, ובעסקיו ברוסיה בפרט. לא היה אפשר להדיח את קצנלסון בלי מידע פנימי על מצב העסקים, ואילו חברי מועצת המנהלים לא היו יכולים להשתלט על המידע הזה. הם היו נפגשים בעיקר בימי הקונגרסים, וגם אז היו להם עיסוקים חשובים יותר, ובכללם המלחמות הפוליטיות והמאבקים האישיים.

     בנק אפ"ק נעשה לגורם חשוב בפעילות הציונית בארץ-ישראל. בין 1904 ל-1913 ניכר שיפור מתמיד במאזנו, שהשתפר משנה לשנה בזכות הונו הנזיל של אוה"ה. את היקף המשיכות של אפ"ק מאוה"ה קבעו במידה רבה ה"צרכים" בארץ-ישראל, וככתוב בספר "בנקאי לאומה בהתחדשותה", המשיכות הגיעו לחמישה-עשר אחוזים בממוצע מכלל מאזני סוף השנה של אפ"ק – "סכומים יותר גדולים מהיתרות הסוף-שנתיות".

     לגב שאוה"ה סיפק לאפ"ק נודעה חשיבות ראשונה במעלה. לא רק בשל אמצעיו של אוה"ה כחברת-אם, אלא גם בזכות הקשר הישיר שאוה"ה הבטיח אל שוק הכספים בלונדון. קשר זה אִפשר לבנק אפ"ק להתאים את קופתו לתנודות צפויות במשיכות בשל אירועים עונתיים או על רקע התפתחויות פוליטיות מקומיות ובין-לאומיות.

     כספים אלה לא ניתנו חינם, אלא תמורת ריבית, ולא אחת היה בכך כדי לעורר מתחים בין הנוגעים בדבר. כך, למשל, התרעמה הנהלת אוה"ה ב-26 באוגוסט 1907 על שאפ"ק חרג בלי רשות ובניגוד להוראות בעשרים אלף ליס"ט ממסגרת האשראי בסך ארבעים וחמישה אלף ליס"ט שמועצת המנהלים העמידה לרשותו. יותר מכך, בעטייה של חריגה זו, טענו חברי הנהלת אוה"ה, ניטלה "הרזרבה הדרושה לנו בפעילות העסקית השוטפת, ואם אפ"ק לא יחזיר את הכסף מיד, יהיה מצבנו חמור". ב-11 בספטמבר 1907 אפילו נשלח לליבונטין מכתב נזיפה בשל בקשתו להרחיב את מסגרת האשראי.

     "עליך להסתדר", נכתב אליו, "עם מסגרת האשראי שנקבעה לך, ולא לבנות על אשראי נוסף כאילו אוה"ה הוא בנק שאמצעיו בלתי מוגבלים". גם הצעתו של ליבונטין לצמצם את פעילויותיו של אוה"ה בלונדון נדחתה על הסף בשל "המצב החמור", כפי שהוסבר לליבונטין.

     ליבונטין התעקש. הוא בחן את פעילויות אוה"ה ומצא, לדבריו, שיש בו "אמצעים פנויים רבים". "זוהי הערה מוזרה שאינה הולמת איש עסקים ובנקאי ראוי לשמו…" נרשם במסמכי אוה"ה ב-11 בספטמבר 1907, "ליבונטין מגביר עלינו את הלחץ בשיטתיות. אם לא נשים קץ לדבר, יצוצו עוד ועוד הפתעות".

     "נוסף על החריגה בסך עשרים אלף ליס"ט, הטיל עלינו ליבונטין בימים האחרונים התחייבויות חדשות בסך שבעת אלפים ליס"ט", נכתב בהמשכה של התכתבות זו ב-16 בספטמבר. ליבונטין טען כי רדף אותו מנהל בכיר, ש"תמיד התייחס באורח שלילי לכל ענייני ארץ-ישראל", וניסה להכשיל את שיתוף הפעולה בין שני הבנקים. הוא התכוון ליושב ראש קצנלסון – "ד"ר ק"ס" בכתביו. זו הייתה הרוח שנשבה כלפי קצנלסון מצד אישים שפעלו בארץ-ישראל, במסדרונות ההסתדרות הציונית ובמערכת הבנקאית.

     בעיות כאלו צצו מפעם בפעם ומצאו את פתרונן, לעתים בשקט לעתים בחילופי דברים קשים. בינתיים הצליח ליבונטין לבצר לעצמו בארץ-ישראל מעמד של שולט בכיפה. הוא נחשב למקצוען, אבל גם למי שאינו מוכן לקבל מרות, וככל שבנק אפ"ק פרש כנפיים והקים סניפים במקומות שונים ברחבי הארץ ומחוצה לה, כך התחזק מעמדו.

     בשלהי דצמבר 1907 התחולל זעזוע בקהילת העסקים במצרים, שעורר בהלה במוקדי סחר עולמיים בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. בעקבות בהלה זו פשטו בירושלים שמועות, שקיבלו ביטוי גם בעיתון מקומי, שבנק אפ"ק ספג הפסדים קשים. באוה"ה היו שטרות אשראי של בנקים מצריים בסך עשרת אלפים ליס"ט בלבד, אבל עובדה זו לא מנעה את הסתערותם של מפקידים על סניף אפ"ק בירושלים בתביעה להחזיר פיקדונות הן מחשבונות עובר ושב, הן מחשבונות לזמן קצוב והן מחשבונות חיסכון. ליבונטין פעל במהירות רבה. הוא מיהר לרכז את הכספים הדרושים, ובמשך שבוע אחד פרע כחצי מיליון פרנקים צרפתיים. הפרשה לא הותירה נזקים, שמחו במועצת המייסדים, אבל בפיו של ליבונטין נותר טעם מר. "אוה"ה", טען, "לא חפץ לתת כסף לאפ"ק כדי למלא את התחייבויותיו בשעת חירום זו, ולולא סיועו של קאן היה אפ"ק מפסיק לשלם. הוא היה נהרס וגם לקוחותיו". קאן העמיד לצורך הפירעונות סך של חמישים אלף ליס"ט בתנאי שיוחזרו לו עם ייצוב המצב. "הוא היה הדירקטור היחיד שהבין את העסק, ותמיד היה מוכן לעזור לדברים ציוניים בריאים", סיכם ליבונטין.

     לעומתו, דיווח השבועון "השקפה" בדצמבר 1907 שדווקא אוה"ה היה הגורם שסייע לאפ"ק להיחלץ מן המשבר. עיתון זה ייחס את הסתערותם של הלקוחות ("בני אדם שהם בהולים על ממונם, ובפרט זקנים וזקנות המאמינים לכל דבר נבהלו ונחרדו…") ל"בהלה מלאכותית" בשל "כעס או תרעומות" על הסניף.

     ליבונטין, שהיה מסוחרר מיכולתו, ניסה להלך בגדולות, ולפעמים אף לחרוג במעט מסמכויותיו. הוא ניהל משא ומתן על יישוב נרחב של כיכר הירדן ועל פיתוח ים המלח, ואף הפעיל שתדלן משלו במסדרונות הממשלה בקושטא תמורת "מעות קטנות" למימון הוצאות. המהלך עורר סערה בהנהגה הציונית, וליבונטין נצטווה לנתק את קשריו עם השתדלן ולחדול מכל פעילות מדינית. אגב כך הוגבר הפיקוח על מהלכיו, גם כדי למנוע מאפ"ק לחרוג ממסגרת של בנק מסחרי רגיל ולהיות לבנק להשקעות על פי תכנונו.

     אוה"ה עצמו היה שותף בהשקעות שונות בארץ-ישראל במישרין ובאמצעות אפ"ק. ב-1908 הקימה מועצת המנהלים סניף משנה לונדוני בהיי סטריט שברובע וייטצ'פל, שהיה מאוכלס ביהודים רבים. כן נבחנו אז אפשרויות להקים סניפים ברחבי העולם. לפי הדוח השנתי ל-1908, שהוגש לאסיפה הכללית של בעלי המניות ב-16 במרס 1909, עלה הרווח הנקי על זה של השנה הקודמת. מכל מקום, את ההשקעה הגדולה ביותר שלו השקיע אוה"ה באפ"ק, "שעסקיו התפתחו באופן משמח". פעילות בולטת אחרת נקשרה באנשי עסקים מרוסיה ומבריטניה שפתחו חשבונות באוה"ה. פדיון המחאות של סחורות ששלחו מבריטניה אל מדינות המזרח נעשה באמצעות קופתו.

     מועדוני מניות שהוקמו במקומות שונים חיפשו, כמובן, דרך להעצים את שמו של אוה"ה ולהביא לרכישתן של מניות נוספות. כך, למשל, כשחברי המועדון בבירה ההונגרית בודפשט גילו כי העיתון היהודי המקומי החשוב ביותר, "איגנלוסיג", שינה קו ועבר מאופוזיציה בוטה לתנועה הציונית לאהדה כלפיה, הם הציעו שאוה"ה יפרסם בו באורח קבע מודעות גדולות. "התועלת תעלה על המחיר", כתבו במכתב ב-3 בספטמבר 1909 למועצת המנהלים. אבל ראשי הבנק בלונדון לא התפתו ודחו את ההצעה. הם העריכו שהתועלת תהיה קטנה. לעומת זאת, נוצר צורך דחוף למשוך מן הרזרבה של אוה"ה את מקצת הוצאותיו של הוועד הפועל הגדול.

הספר הירוק
קרן פנסיה ראשונה לשכירי אוה"ה
ואפ"ק למן 1910

     ב-14 באוקטובר 1909 נתכנסה מועצת המייסדים של אוה"ה ושמעה מוולפסון כי העסקים בשנה השוטפת "התפתחו באורח משביע רצון", אבל חברי מועצת המייסדים טענו כי אינו "מצטיין בזריזות יתרה כשהוא דן בהצעות עסקים בארץ-ישראל". שוב חזר ונשנה עד זרא הטיעון שאוה"ה לא נוסד כדי לעשות עסקים, אלא לשמש "אינסטרומנט פיננסי" של התנועה. חברים אחרים דחו את הביקורת על הסף וטענו שכ"אינסטרומנט" הוא דווקא ממלא את ייעודו, אבל בדיונים עסקיים יש צורך בכובד ראש ולא בזריזות. על שולחן הוועד הפועל גם הונח ספר ירוק, התקנות הראשונות של קרן העובדים באוה"ה ובאפ"ק, מסמך שהעיד על מיסוד הולך וגדל.

     התנועה הציונית לא שמרה בסוד את המתרחש בתוכה, לרבות ב"בנק האב" היושב בלונדון וב"בנק הבן" היושב ביפו. ביטאונה, "העולם", מתח ביקורת על מעשי התנועה, ובכלל זה על הנעשה בשני הבנקים. ברשימה שנתפרסמה ב-25 בנובמבר 1909 הוערכו שני הבנקים כך: "הראשון [אוה"ה] אינו עושה כלום ומחזיק את מעותיו בניירות בטוחים שדרכם להזיק, ובהלוואות לבנקים פרטיים שאינן תמיד בחזקת הביטחון הגמור. האחרון [בנק אפ"ק] עושה מסחר בארץ-ישראל ונותן הלוואות לפבריקנטים [תעשיינים] ובעלי נחלאות, ומצליח במעשיו. מה צריכה להיות אפוא התוצאה ממצב הדברים הזה? הבנק האב הלא מצליח צריך למסור את מעותיו לבנק הבן המצליח, ואם השם של קולוניאל בנק [אוה"ה] צריך באירופא – יישאר השם במקומו והכספים ילכו לארץ-ישראל".

     הכותב (אלמוני, אך כנראה בכיר בהנהגה הציונית) גם הסביר כי אוה"ה במצבו בהווה אינו אלא "שם". הוא לא יתעשר מעבודתו בחוץ לארץ ואף לא מעשיריות המניות הנמכרות בכל שנה לציונים. "עסקיו" – מילה זו נכתבה במירכאות במקור – אינם מגיעים לקרסולי העסקים של כל בנק מקומי רגיל, ומניותיו לעולם לא יהיו סחורה עוברת לסוחר. הכותב יעץ אפוא להעביר את מרכז אוה"ה ואת הכספים שלו לארץ-ישראל. מניותיו, קבע, יוסיפו להימכר גם אם מרכזו לא יהיה בלונדון, ואולי אפילו יימכרו יותר. ודאי שבמקרה זה יוכל בנק אפ"ק להרחיב את פעילויותיו. אפ"ק, נכתב ברשימה, סובל מחסרון כסף. הדבר ניכר בסניף שנפתח בביירות, ואפילו בסניפו המרכזי ביפו נאלצים בשל כך לעתים "לחדול מהתחלות מועילות".

     לא זו הייתה התמונה שנצטיירה בקונגרס הציוני התשיעי שנפתח ב-26 בדצמבר 1909 בהמבורג – הקונגרס השלישי מחוץ לשווייץ – ושבמהלכו ציינו את יום השנה העשירי להקמת אוה"ה. לכאורה הייתה סיבה לשביעות רצון. בנק אפ"ק וגם הבן האחר של אוה"ה, אלב"ק בטורקיה, התפתחו. הפעילות העסקית של אפ"ק בארץ-ישראל הלכה והתרחבה ככל שהארץ הלכה והתפתחה. על פי הדיווחים, עלו הפיקדונות באפ"ק על אלה של כל הבנקים האחרים שפעלו באותה העת בארץ-ישראל. הבנק נתן הלוואות למתיישבים שהמתינו לעת הקציר, לנוטעי כרמים, לאגודות התיישבות שונות, כמו מנוחה ונחלה ונטעים, לסחר עצים ותפוחי זהב, לייסודן של קופות מלווה, להקמת מעונות לפועלים, ולהרבה מטרות אחרות מסוג זה. "אין לך מוסד בארץ-ישראל שאינו משתמש בקרדיט של אפ"ק", התגאה יושב ראש מועצת המנהלים, קצנלסון, בדיווחו לקונגרס.

פעיל ציבור יוסף אהרונוביץ
"הכספים המשתחררים – לארץ-ישראל"

אוה"ה, אמר קצנלסון, מוכר מניות בכל שנה. מחצית הונו הושקעה בשתי "תולדותיו", משמע אפ"ק ואלב"ק, ובמוסדות אחרים, כמו החברה הארץ-ישראלית המסחרית והסינדיקט לתעשיית ארץ-ישראל, וכן במשלחת הבדיקה לאל-עריש ובהקמת סניף משנה ברובע וייטצ'פל במזרח לונדון (למרות התנגדותו החריפה של ליבונטין). קצנלסון הסביר שנבצר מאוה"ה להתפאר בחלוקת דיווידנדים, אף על פי שבעבר הללו אמנם חולקו, שכן "הרבה מכשולים יש לנו: מנוחת יום השבת והעובדה המעציבה שפיקדונות הציונים [באוה"ה] זעומים מאוד… מלבד הוצאות אחרות שאמנם אינן מסחריות אך ציוניות הן. עשרים אלף ליס"ט לשנה הוצאנו לעניינים ציוניים טהורים". הוצאות מסוג זה, שהיו עתידות ללוות את פעילותו של אוה"ה לאורך שנים רבות, כללו בין השאר את מימון משלחת הסקר לאל-עריש, מימון הוצאות הכרוכות בהליכים משפטיים לשינוי התקנון, סבסוד של ביטאון התנועה הציונית, גידולי כותנה בארץ-ישראל, אובדן ריבית בגין החזקת מניות אפ"ק ואלב"ק והפסדים בשל גביית ריבית נמוכה על הלוואות לשני מוסדות אלה. פעמיים אף הוצאו כספים למטרה שהוצגה בימי הרצל כפנינה אפשרית בכתר הציוני – השתתפות במימון מסילת הברזל מדמשק למכה ולג'דה שבחג'אז. ב-1908 אישרה מועצת המנהלים מענק של מאתיים וחמישים ליס"ט למטרה זו, וב-1910 נתרמו עוד חמשת אלפים ליס"ט.

     אבל בוויכוח הכללי בקונגרס נמצאו תומכים ברעיון העברת פעילותו של אוה"ה מלונדון לארץ-ישראל כנזכר לעיל. צירים חשובים, כמו יוסף אהרונוביץ, מראשי תנועת הפועל הצעיר (זה היה הקונגרס הראשון שבו השתתפו נציגי תנועות הפועלים מארץ-ישראל), ויוליוס סימון, איש עסקים אמריקאי שישב בגרמניה (והיה לימים חבר ההנהלה הציונית), דרשו, איש-איש בסגנונו, לצמצם בהדרגה את עסקי אוה"ה באירופה ולהעביר את "הכספים המשתחררים" לארץ-ישראל. הדרישה הזאת אומצה בהחלטת הקונגרס, אך לא קודם שעוררה סערת רוחות בניצוחו של אוסישקין. הוא עמד בראש אופוזיציה "ימנית" להנהגה, ולא האמין שזו תמהר לממש את ההחלטה. "כנגד הצעה זו", הצליף בלשונו החדה, "יביעו בוודאי את דעת חברי הדירקטוריון של הבנק. דבר זה לבדו כבר מוכיח כי צריכים אנו לקבל הצעה זו בלי שום תנאים, פשרות וּויתורים".

     בקרב הדוברים רבו מותחי הביקורת על ההנהגה. פקיד בכיר באפ"ק, פעיל ציוני בשם יהושע ברזילי-אייזנשטדט, בא לקונגרס בתור אחד הצירים של ירושלים, ונשא שם דברים על המוסדות הציוניים בארץ ועל הניגודים בין יעדיהם לפעולותיהם. בין שאר הדברים, הציג סיפור מעשה בחבורת יהודים עובדי אדמה שעלתה לארץ-ישראל מהרי קווקז. מיד בבואם לארץ רכשו הללו בכסף מלא סוסים וסוסות טובים לרכיבה ונסעו מיפו לתור את הארץ. בתום הסיור הזה ביקשו מאפ"ק סיוע ברכישת שטח אדמה בגליל אך לא מצאו אוזן קשבת, ולאחר משא ומתן ממושך עם הבנק עזבו את הארץ זועמים ומתוסכלים.

פקיד בכיר יהושע ברזילי אייזנשטדט
"לספר את האמת המרה"

ברזילי-אייזנשטדט, כתב הביוגרף יעקב יערי-פולסקין בספרו "חולמים ולוחמים", השתדל להשפיע על הנהלת הבנק לסייע לקבוצה זו לרכוש את האדמה, אך לא הצליח בכך. "ראיתיו בעצבותו הרבה בבואו מירושלים ליפו להיפרד מחבורת הקווקזים בצאתם חזרה לרוסיה. הוא ניחם אותם כי ישובו בקרוב לארץ והקרקע תירכש בעבורם. עובדות כאלה הכאיבו לו עד מאוד, והוא החליט שיש לצאת בגלוי נגד המצב המעציב הזה ולספר את האמת המרה. להודיע לעולם הציוני והיהודי על המכשולים המפריעים להתיישבות היהודים בארץ-ישראל". זו הייתה הסיבה שהניעה אותו, בניגוד לעמדתם של ליבונטין ושל מנהלי אפ"ק האחרים, להתמודד בבחירות לקונגרס ולהשמיע במליאתו את משאו הקשה. הוא עורר עליו את חמת הנשיא וולפסון, ובשובו לארץ פוטר.

     פיטורי האיש עוררו סערה ציבורית, אך במכתבו אל אשר גינצברג ב-1910 גולל ליבונטין מסכת האשמות רציניות נגד ברזילי-אייזנשטדט ("עשה מעשים מכוערים"), ואלו גררו את הצורך בסילוקו. למעשה, טען ליבונטין, הוא לא פוטר אלא ברגע של רִתחה הודיע על התפטרותו, והוא (ליבונטין) קיבל אותה. עם זאת, הוא הביע נכונות לקבלו חזרה לעבודה באפ"ק, אם יביע חרטה על מעשיו.

     החלטתו של הקונגרס לצמצם את פעילותו העסקית של אוה"ה באירופה הייתה צריכה להתממש, וקאן, סגן יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה ואפ"ק, אף כתב ב-26 באפריל 1910: "לאחר שאפ"ק הצליחה להפיק רווחים נאים זו השנה השלישית ברציפות, ולנוכח התחזיות החיוביות, הגיע זמן לשקול את חיסול עסקיו של אוצר התיישבות היהודים והעברת נכסיו לאפ"ק כדי לחזקו". אוה"ה, הציע, ישמש רק מכשיר פיננסי וחברת אחזקות של אפ"ק ואלב"'ק. ברוח דומה כתב קאן בדוח השנתי של מועצת המנהלים ל-1909 כי "עסקי הבנק הולכים ומתפתחים כראוי, בייחוד עסקי ההלוואות בעירבון סחורות הנשלחות אל המזרח" [קרי ארץ-ישראל]". עם זאת, הושפעו רווחי אוה"ה לרעה משער הריבית הנמוך של שוק הכספים בלונדון.

ההוגה הראשון של הרעיון להסב את אוה"ה לחברת אחזקות היה ליבונטין. בשנים 1909-1908 הוא הציע למועצת המנהלים להגדיל את הונו של בנק אפ"ק על ידי העברתם של עסקי אוה"ה לניהולו. בשל הפיצול בין שני גופים אלה, אמר, אוה"ה הוא בנק קטן מדי בממדים אירופיים, ואילו בנק אפ"ק אינו קונה לו שם ראוי באזור פעילותו. כדי להעניק לשני הבנקים מעמד ראוי בעולם העסקים, הציע שאוה"ה ירכוש מאפ"ק מניות בשווי של מאתיים אלף ליס"ט, ובכך יסתכם הונו בשלוש מאות אלף ליס"ט – סכום ניכר במושגי הבנקאות במזרח. אם כך יקרה, טען ליבונטין, יקנה לו אוה"ה מעמד של חברת אחזקות, כמקובל בבריטניה, ואילו בנק אפ"ק ינהל גם את עסקיו של אוה"ה באירופה. מהלך שכזה אף יבטל או ימזער את החיכוכים בין מנהליהם של שני המוסדות. מלבד העובדה ששינוי זה יקלע למגמה העולמית של איחוד בין בנקים קטנים, תצא ממנו ההסתדרות הציונית ברווח אידאולוגי. אוה"ה יפעל כ"כלי שרת" של ההסתדרות הציונית וישגיח על עסקי הבנקים. אם תרחיב ההסתדרות הציונית את עסקיה הכלכליים, יימצאו גם אלה תחת עינה הפקוחה.

     בינתיים התברר כי בנק אפ"ק הסתפק רק בכספי הפיקדונות שהיו בו, ולא השתמש במערך הכספים הגדול יותר, ובכללו גם הכספים שאוה"ה העמיד לרשותו. כספים אלה הופקדו לפרקי זמן קצרים או הושקעו בעסקים שרווחיהם קטנים, כדי שיהיו זמינים בכל רגע שיהיה בהם צורך. המאזן של אלב"ק הראה עודף הכנסה מהוצאה, ולעומת זאת נרשם הפסד בסניף אוה"ה בווייטצ'פל; מספר המפקידים בסניף הזה גדל והלך, אך הסכומים שהפקידו היו קטנים והוצאות הטיפול בהם היו גדולות.

     גם ליבונטין גרס שיש להמעיט ככל האפשר בשימוש בשם אוה"ה. ב-28 במרס 1910 כתב לקאן כי השם "אוצר התיישבות היהודים" דוחה לקוחות החפצים בבנק ממשי. הוא הציע למזג את אלב"ק עם אפ"ק כדי לעשותו לבנק גדול בעל יכולת פעולה במזרח התיכון ובאירופה, שיוכל גם להקים סניפים בדמשק, בסלוניקי וברחבי טורקיה. הצעה זו זכתה לתמיכתו של קאן, אך רוב החברים במועצת המנהלים דחו אותה. הללו לא היו מוכנים לפגוע באוה"ה – הפנינה שבכתר הציוני, יציר כפיהם של הרצל ויורשו וולפסון.

     יתרה מזאת, ב-1910 העמיק אוה"ה את אחיזתו באפ"ק על ידי רכישת מניותיו. אבל קאן ראה דווקא בכך קרש קפיצה למימוש החלטת הקונגרס בדבר העברת פעילויותיו של אפ"ק לארץ-ישראל. בחוזר מ-10 בנובמבר 1910 כתב קאן כי הונו של אוה"ה מושקע בארץ-ישראל, וחזר על הטיעון שבעלותו על אפ"ק ועל אלב"ק מעניקה לו אופי של חברת אחזקות. הוא המליץ לחזק נטייה זו בהעברה מוחלטת של עסקי אוה"ה לאפ"ק. כיום אין לאוה"ה היכן להשקיע את כל הכספים הללו, קבע, אך לא ירחק היום שבו יתחיל למקד את כספו בעסקים בארץ-ישראל. ואז, הביע קאן את החשש, לא יהיו כספים די הצורך להפעיל את שני הבנקים בעת ובעונה אחת. לפי הערכתו של קאן, תיצור העברת עסקיו של אוה"ה לאפ"ק הפרדה ברורה בין שני המוסדות. אפ"ק ינוהל לפי קריטריונים עסקיים בלבד וישלם דיווידנדים נאים, ואילו אוה"ה ישמש חברת אחזקות של שני הבנקים ויקדם עניינים ציוניים ובלי שיפיק מכך רווחים גדולים.

     גם מועצת המנהלים של אוה"ה צירפה את קולה להמלצתו של קאן. פעילותם של שני הבנקים סבלה עד כה ממידה של פיצול, נאמר בחוזר של מועצת המנהלים מ-14 בנובמבר 1910, הדומה לחוזר שקאן כתב – ואפשר גם שהוא עמד מאחוריו. מצד אחד מיקד עד כה בנק אפ"ק – שמרכזו היה ביפו, אבל היו לו סניפים בערים רבות בארץ-ישראל ובביירות שבלבנון – את פעילותו במזרח התיכון, אבל הוא נעדר סניף ראשי במרכז פיננסי עולמי; ומצד אחר היה אוה"ה ממוקם בלונדון, שהיא מרכז פיננסי עולמי, אבל לעסקיו לא היה מגע ישיר עם אזור פעילותו של אפ"ק. במצב דברים זה, שבו אפ"ק מוסיף להתרחב, רצוי לשקול את איחודם של שני הבנקים, ובכך יסופקו הצרכים של כל אחד מהם. המלצת מועצת המנהלים עשתה צעד נוסף קדימה, בכך שהדגישה כי במסגרת האיחוד המוצע צריך אוה"ה לשמש חברת אחזקות לשתי חברות-בת, אפ"ק ואלב"ק, ולהמשיך במילוי משימתו כמכשיר פיננסי של התנועה הציונית.

     במסגרת האיחוד נועדה חברת אפ"ק לשאת באחריות לכל המערך העסקי, ושמה היה עתיד להשתנות מאפ"ק לאפ"ב – אנגלו-פלשתינה בנק – במילים אחרות, לא עוד חברה אלא בנק – גם בשם. אמנם חברי מועצת המנהלים הצביעו על החסרונות הכרוכים בהליך כזה. למשל: התפתחויות פוליטיות שליליות בטורקיה עלולות להשפיע לרעה על דירוג האשראי של הבנק המאוחד; למשל: גם במסגרת מאוחדת יוסיף אוה"ה לשאת ברבות מן ההוצאות עקב העבודה המִנהלית הרבה בתחום המניות וחלוקת הקופונים והדיווידנדים; ובכלל, הבנק בתבניתו החדשה, שהונו מוגדל, עלול להיחשף יתר על המידה למשברים צפויים באזור. אמנם כל הנימוקים הנזכרים בזכות האיחוד התמקדו בצדדים העסקיים, אבל ברקעם היה גם העניין הציוני הטהור.

     בחוזר של התנועה הציונית יוחסה לצירי ארץ-ישראל בקונגרס הציוני אמירה כי מדיניות אפ"ק "משוללת רוח ציונית". טענה זו העלתה את חמתו של ליבונטין, והוא הגיב במכתב תשובה שבו מנה אחת לאחת את פעילויותיו הציוניות של בנק אפ"ק. בין השאר, הזכיר מכתב שהגיע לידיו מאוסישקין – האיש שהביא אותו אל הרצל. אוסישקין סיפר לו על כינוס ציוני, אחד מאותם כינוסים שהיו מתקיימים לעתים מזומנות, ובו "דשו את בשרי בקוצים".

     "בשביל מה ועל איזה פשע", שאל ליבונטין, "האם הבאתי את הבנק בסבך עסקים רעים בלי חשבון? האם לא עובדים פקידינו מבוקר עד ערב? האם החסרנו במשך שבע שנות עבודתנו חודש אחד באלאנס [מאזן] וחשבון? האם לקח מי מאיתנו שוחד, שור או חמור? האם עשה אחד מאיתנו אחת התועבות הללו, או האם קיצצתי את הקרדיט לכל אלה שניהלו תעמולה נגדי ונגד הבנק? שאלו נא את אלה אשר מיררו את חיי וחיי חבריי בעבודתי בזלזולים ובחרפות – שאלו ויגידו לכם! ומי הם המנהלים את התעמולה נגד הבנק, אם לא אנשים שבעצמם לא עשו מאומה, שלא תקעו אפילו יתד אחת בארץ, שלא יכלו לייסד אפילו קופת תמחוי אחת, או כאלה שעשו מעשים שפשיטת הרגל כרוכה בתחילתם וסופם חורבן גמור".

אגודת דורשי ציון
התוכנית רוסקה

במכתבו חשף ליבונטין שערורייה בלי לנקוב בשמות מבקריו ובשמותיהם של עסקנים אחרים שהיו מעורבים בה. נוצרה הזדמנות לגאול שטחים גדולים של קרקעות, סיפר ליבונטין, אבל "את השעה ההיסטורית הזאת האבידו [החמיצו] עסקנינו בקלות דעתם, שעשו המולה ורעש ויעלו את מחיר הקרקעות ויפחידו את ממשלת המקום. ולא לבד שלא קנו כמעט מאומה, אלא איבדו כסף של רבים מחובבינו [חובבי ציון]. לא ידעו ולא הבינו הללו כי כספים דורשים שמירה מעולה, ולא הבינו אפילו כי נצרך לערוך חשבון לכספים; איחרו שעה היסטורית גדולה וידחו את רעיון גאולת הארץ ליובל שנים או יותר, ואלה נקראים [ציונים] מעשיים!" כאמור, הוא לא נקב בשמות, אבל התכוון למקצת עסקני התנועה הציונית שניצחו על הפעילות בארץ-ישראל.

     שערורייה אחרת הייתה קשורה בריסוקה של תוכנית להקמת יישוב של יהודים רוסים. אגודה ששמה "דורשי ציון" ביקשה להקים יישוב כזה בארץ במחיר מאתיים רובל לנחלת קרקע. אלף חברים נרשמו ושילמו את הסכום. תשעים אחוזים מתוכם היו עניים שמשכנו אפילו כלי בית כדי להשיג את הסכום הנדרש. "וסוף-סוף הלוא לא היה לשקר הזה רגליים וייפול תחתיו, ומקול נפילתו חרדו החובבים ויברחו מעבודת היישוב". אלה לא היו הגילויים היחידים במכתבו של ליבונטין. עוד שערוריות נזכרו ברמזים, וסיפורן בא בהמשך.

     ליבונטין הסביר כי כמו בעבר, כן גם עכשיו מנחה אותו הזהירות בכל צעדיו. "נקל מאוד לאבד הון על ידי שניים-שלושה ניסיונות קולוניזציוניים…" כתב. בהחלט אסור להניח את ההון על קלף אחד, אלא יש לנהל עבודה תמה, אִטית ומודרנית.

הדוח של מועצת המנהלים של אוה"ה לשנת 1910 בישר על גידול בהכנסות לעומת השנה הקודמת, אבל גם על הפסד שנבע מירידה מתמשכת בערכם של שטרי ערך בריטיים (קונסולס) שאוה"ה רכש. מאזניהם של אפ"ק ואלב"ק הצביעו בשנה זו על רווחים דומים לרווחים שהיו ב-1909, אבל לעומת זאת היה לסניף אוה"ה בווייטצ'פל הפסד מסוים, שעל פי חשבון פנימי, התאזן בגידול בחשבונות הפיקדונות והצ'קים.

     באסיפה הכללית מתחו פעילים שונים ביקורת על "הנהגת העסקים של הבנק", כלומר על אוה"ה. בדברי הביקורות נטען ש"התפתחות העסק היא פעוטה"; ש"העבודה בלונדון איננה מביאה כל פרי"; ש"כל הרווח נובע מעסקי אפ"ק"; ש"אם ננכה הכנסה זו יצביע המאזן על גירעון"; ש"הסניף בווייטצ'פל מביא הפסד שנתי". היה גם מי שהזכיר שיש המלצה לסגור את הסניף בווייטצ'פל וכי יש לממשה.

     אחד הדוברים שניתח את המאזן בפירוט רב הראה כי רווחי אוה"ה בנויים מרווחים מהשקעות שהשקיע ומהפקדות בחשבון עובר ושב באפ"ק, וכן מהכנסה קבועה מכל הכספים הזורמים לקרן קיימת לישראל ומהפקדותיה. למעשה, אילו נמנע אוה"ה מלעשות עסקים, אלא היה משמש רק מעין מוסד מרכזי לבנקים האחרים, היה מאזנו מצביע על הפסד.

     דובר זה דחה את הטענות שסגירת אוה"ה בשבתות גורמת להפסדים, וכן התאונן על שתשעה מתוך עשרת חברי מועצת המנהלים אינם יודעים מאומה על המתרחש. הללו מתגוררים במדינות שונות, מתקשים להתכנס לפגישות משותפות, ועל כן הפקידים הם היחידים היודעים מה מתרחש.

     אוה"ה, לפי הניתוח הזה, ניצב בפרשת דרכים ויש לבחור בין הסבתו לבנק לכל דבר, לקבוע אותו למרכז מנווט של סניפי אפ"ק בארץ ושל אלב"ק, ובין בחירה בוועדה מיוחדת שתבקר את כל עסקי הבנק ותדון באמצעים לשיפורם. ועדה שכזאת, השיב חבר אחר, תטיל צל על אוה"ה ולא תביא שום תועלת, שכן היא לא תוכל שלא לגלות שגיאות ומגרעות, אבל לא מפתרונן תצמח התשועה לבנק. השאלה היא אילו צעדים מתכוונת הנהלת הבנק לנקוט כדי ליצור תנאים שיגדילו את רווחי הבנק ויביאו לחלוקת דיווידנדים גבוהים יותר מאלה ששולמו עד כה.

     דובר אחר טען נגד חברי מועצת המנהלים, המתייחסים אל הביקורות בלעג. האם כך היו נוהגים דירקטורים בחברה בריטית? שאל. וולפסון, בדברי תשובתו, ראה בכל זאת באי-הפעלת משרדי אוה"ה בשבתות ובחגים גורם הפוגע ברווחיות. איש עסקים הנזקק לבנק במועדים אלה ומוצא את שעריו סגורים אינו פונה אל אוה"ה בשנית. הגדלת הדיווידנדים, הוסיף, הייתה יכולה להיעשות אילו היה אוה"ה מעז "לעשות עסקים בלתי בטוחים". לבד מכך, במשך שנות קיומו הוציא הבנק חצי מיליון מרקים גרמניים (עשרים וחמישה אלף ליס"ט) "לצורכי הציונות". "הלוא אתם", פנה וולפסון אל מבקריו, "באים ודורשים תמיד שהבנק לא יהיה רק מוסד מסחרי, אלא מוסד להגשמת הציונות".

הד"ר ארתור רופין
מייסד הכשרת היישוב

הפרופ' אוטו ורבורג
הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית

     בדברי תשובתו מצא קצנלסון סתירות בדברי המבקרים. מצד אחד תבעו הללו להעביר את כל כספי אוה"ה לארץ-ישראל, כלומר לצמצם את פעילותו הבין-לאומית, ומצד אחר, הם תבעו לפתוח סניף נוסף בלונדון, ואפילו בבוקרשט, בירת רומניה. להערכתו, העברה מוחלטת של פעילויות אוה"ה לארץ-ישראל תגרום לו הפסדים. לבד מעסקי מסחר הוא נאמן על כספי קרן קיימת לישראל, הכשרת היישוב (שהקימו ב-1908 שניים מבכירי התנועה הציונית, הפרופ' אוטו ורבורג והד"ר ארתור רופין, ושהרוח החיה בפעילותה התגלמה בגואל הקרקעות יהושע חנקין, למטרת רכישת אדמות בארץ-ישראל והכשרתן להתנחלות יהודית) וגופים אחרים המפקידים בו את כספיהם. קיומו של המרכז בלונדון נחוץ ולו כדי לקדם "כל צרה שלא תבוא בארץ". מראש הובאו בחשבון אפשרויות של מצוקה לאפ"ק, שיאלצו גוף זה להסתייע באוה"ה כדי להחזיר כספי פיקדונות. "מדוע אין אתם משתמשים לעסקיכם הפרטיים בבנק זה?" שאל קצנלסון את קבוצת הנכבדים שהעלו את השאלות מנקודת מבטם של שומרי חומות הבנק.

     אחר כך, בהצבעה, אושר פה אחד המאזן לשנת 1910. בעקבות ההצבעה טיהר הד"ר אדולף פרידמן, יושב ראש בית דין הכבוד של התנועה הציונית, חברים במועצת המנהלים משמץ של רבב שדבק בהם בעקבות רשימה עיתונאית. להאשמה, קבע פרידמן המשפטן, אין שום יסוד.

     הסיפור הרלוונטי לא היה פשוט, שלא כהצגתו במסמכים הרשמיים. בקיץ 1910 פרץ מאבק בין הנהגת ציוני רוסיה לוולפסון ולתומכיו ששלטו בהנהגת ההסתדרות הציונית העולמית. אחד הניצוצות שהציתו את המאבק הזה היה מאמר בכותרת: "טול קורה, טול קיסם" שפרסם ידידו וקרובו של ליבונטין, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שהיה מעורה בנושא הבנקאי של ההסתדרות הציונית העולמית, בעיתון בלשון העברית, "הד הזמן", שראה אור בווילנה, בירת ליטא. עיתון זה ייצג באותה העת את הזרם הרדיקלי בתנועה הציונית בכלל, ובמזרח אירופה בפרט, ומנהיגי ההסתדרות הציונית התחשבו בכתוב בו.
הכהן טען במאמר זה כי בארץ-ישראל שורר משבר קשה, וכך כתב:


אין קונה אדמה, והעסקים נהרסים; הפרדסנים בפתח תקווה פורשים בידיהם להשיג הלוואות בכל תנאים שיהיו ואין ידם משגת; בית החרושת של שטיין [בית חרושת למכונות ויציקה שהקימו ביפו הרופא מנחם שטיין ואחיו המסגר-האומן לאון שטיין] פשט את הרגל, וקרסולי רבים מעדו; עסקי החברה עתיד, זאת החברה שהביאה חיים ותנועה יהודית בחיפה, עיר העתיד ושער הגליל, התמוטטו מאוד. ויש לנו בנק בארץ-ישראל שתעודתו לשמור על כל העניינים האלה של היישוב החדש, והבנק הזה אמנם מיצר ודואג על המצב הזה, אבל אין עוזר ותומך בימינו מצד הגבוהים עליו, הנשיאים והדירקטורים היושבים להם מרומים באירופה ועושים ביניהם מלחמות ומתעסקים ב"פוליטיקה". אז מצאתי את עצמי מחויב לדרוך את קשתי…

ובחץ ששיגר בקשתו הופנו שאלות קשות לשני המחנות בתנועה הציונית, אבל השאלות החריפות ביותר הופנו למנהיגים הציונים ברוסיה. כלפי וולפסון, קאן וגרינברג טען כי "אין לבם אל ארץ אבותינו, אינם מאמינים בכוחות התפתחותה. ולכן המה נמנעים מלהניח את מעותיהם המה בעסקי הארץ". עם זאת, אי אפשר להטיח בהם כי הם משתמשים בכספי הבנק לטובתם הפרטית, מה שאין כן הנציגים הרוסים. חבריהם במועצת המנהלים חייבים לקופת אפ"ק סכום עתק – מאתיים אלף רובל כל אחד – שלוו לצורך עסקיהם. יכול להיות שעסקיהם מצליחים, אבל האם לתכלית זו נוסד הבנק הציוני? שאל. "האם יוכל דירקטור המשתמש בקרדיט גדול כזה לטובתו ולהנאתו להגן על האינטרסים הלאומיים של הבנק הלאומי ולהשתדל להרחיב את פעילותו בארץ-ישראל?"

     הדברים שכתב עוררו סערה גדולה. וולפסון הכחיש במברק למערכת העיתון את המיוחס לעמיתיו הרוסים, וקבע שזו "דיבת שווא מחוצפת, בדויה מלב". מערכת העיתון התייצבה לימינו של הכהן, והוא עצמו הביע נכונות לעמוד לדין על הוצאת דיבה. ה"נאשם" העיקרי, קצנלסון, יושב ראש הנהלת הבנקים, הגיש תביעה נגד הכהן לבית דין של ההסתדרות הציונית. פרקליטו של הכהן במשפט זה, שנמשך שנה שלמה, היה עורך הדין והפעיל הציוני יוליוס סימון, שהזדהה עם דברי הביקורת של שולחו.

המסגר-האומן לאון שטיין
"קרסולי רבים מעדו"

הד"ר מנחם שטיין
"מכונות ויציקה"

סימון תבע בשם הכהן להציג בפני בית הדין את מאזני אוה"ה, בהנחה שיוכיחו באמצעותם את השימוש הלא נאות שבכירים בהנהלת הבנק עשו בכספיו. בסופו של ההליך המשפטי התברר כי הכספים שאוה"ה העמיד לרשות המנהלים הרוסים לא ניתנו כהלוואות, אלא הופקדו בבנקים שהיו קרובים אליהם ברוסיה, ועמדו לרשות אוה"ה בכל עת. כעבור שנים אחדות פרצה המהפכה ברוסיה, וכל אותם כספים של אוה"ה שהופקדו בבנקים רוסיים ירדו לטמיון. "יצא דיני מאת משפט הכבוד שאני ראוי לתוכחה", תִמצת הכהן את פסק הדין בספרו האוטוביוגרפי "עולמי". הוא חזר בספר זה לפרשה ולהאשמות החריפות שהטיח בשני הבנקים, והסביר כי בנק אפ"ק היה יכול לפתור את הזדקקותו לסניף באירופה בכינון קשר עם בנק מקומי קטן. מבחינה עניינית לא היה צורך באוה"ה שיש לו, כך כתב:


משרד גדול, עם מנהלים וסגנים והמון פקידים ודירה גדולה… אבל העסקים של אוה"ה בלונדון אינם מצליחים… אין פלא: הרווחים שהוא נותן לבעלי המניות הם קטנים כל כך, עד כי המונים-המונים מבעלי המניות אינם טורחים גם כדי לקבל את הדיווידנד הפעוט… פיקדונות מן החוץ כמעט שאין לו… מה לנו ולמה לנו כל הבנק הזה הלונדוני? למה קבעו את מקומו הראשי בלונדון ולא בארץ-ישראל? הרצל הגאוני יצר את המכשיר הבנקאי לטובת התחייה הלאומית, ומטרתו להיות בנק בשביל יישובנו בארץ-ישראל. תפקידו הוא אפוא לאסוף מהגולה את האמצעים הכספיים ולהשתמש בהם לצורכי היישוב ולדרישותיו.

לאחר שמנה שורה ארוכה של פעילויות שהיו מוטלות לדעתו על אוה"ה, הצביע הכהן על קיומה של אנרכיה בנקאית:


ובאין להנהלתנו הלאומית מוסד בנקאי מרכזי, הולכים ובונים במות בנקים: לפועלים, לבעלי מלאכה, למפלגות, לאפותיקאות, להלוואות. הקואופרציה האשראית לאגודותיה השונות נפתלת ומתלבטת ונלחמת על קיומה. "עדר עדר לבדו" ואוצרות של מרץ לאומי הולכים לאבדון, והעיקר, אין העבודה הדרושה נעשית.

הכהן האשים אישים בכירים בהנחתם של מכשולים בפני פיתוח אפ"ק, ואילו אוה"ה, "שאין לו גם זכות קיום אחרי עבור תקופת הצ'רטרים, מתכלכל באופן מלאכותי וגוזל את הלשד מן הבנק הארץ-ישראלי". מדבריו נשבה למעשה רוח של תיאום עם שאר בשרו ליבונטין וידידו ויקטור יעקובסון, שהובילו קו רדיקלי בזכות הפעילות בארץ-ישראל וביטולו המוחלט של אוה"ה. לבכירי אוה"ה, המשיך הכהן וקבל, אין שום זיקה לארץ-ישראל, לתחייתה וללשון העברית, ואפילו הגיעו לשיא בכך ש"אין ממנין ראש להנהלת הבנק הלונדוני אלא אם כן הוא נשוי לנוכרייה…" רמז ברור לבכיר הנשוי ללא יהודייה. מכל מקום, הם מנעו מהנציגים בארץ-ישראל להשפיע על הנעשה בלונדון.

ובינתיים פרצה בספטמבר 1911 מלחמה בין הממלכה העות'מאנית לאיטליה, על רקע טענתם של האיטלקים שהעות'מאנים מתנכלים למפעלים כלכליים איטלקיים בטריפולי, שהייתה באותה העת חבל ארץ עות'מאני בצפון אפריקה. עד מהרה גבר צבא איטליה על החיילים העות'מאנים בערי החוף של טריפולי וקירניקה, ועם תום המלחמה באוקטובר 1912 סיפחה איטליה את החבל הזה לתחום שלטונה וחידשה את שמו הקדום – לוב. המעורבות העות'מאנית במלחמה השפיעה, כמובן, על הכלכלה ועל הסחר במזרח התיכון, וממילא – על פעולת הבנקים, והדבר השתקף גם במאזנו של אוה"ה לשנת 1911.

     בדיווח למועצת המנהלים נאמר כי בספטמבר 1911, כשהסתמנו הסתבכויות מדיניות בין-לאומיות, וקל וחומר לאחר פרוץ המלחמה, נקטו המנהלים אמצעי זהירות מיוחדים, ובמסגרת זו הוגבלו העסקים הן במזרח התיכון והן במקומות אחרים, ואוה"ה שמר היטב על הרזרבות הכספיות שלו.

     מדיניות זו נמצאה נכונה כשהתברר שהיקף הסחר בזהב בארץ-ישראל הצטמצם ביותר, ואוה"ה נאלץ לרכוש כמויות גדולות של זהב ולהעבירן לאפ"ק. הצמצום חל גם על הסחר עם רוסיה, שאוה"ה מילא בו תפקיד נכבד, בשל יבול תבואה דל במדינה זו. בהמשך ביקש ליבונטין מאוה"ה ביולי 1913 להכפיל את סכום האשראי העומד לרשות אפ"ק משלושים אלף לשישים אלף ליס"ט. בלונדון לא ראו את הבקשה בעין יפה, וליבונטין אפילו נענה בחריפות, וכך נאמר לו: "התבקשת להתאים את עסקיך למסגרת הקיימת [שלושים אלף ליס"ט]. גם לנו יש עסקים והתחייבויות, ואם לא נעמוד בהם בגללכם, יתערער אמון המשקיעים כאן, וגם הפעילות בארץ-ישראל תושפע לרעה". ליבונטין הוסיף ללחוץ, ומועצת המנהלים נענתה לבקשתו להכפיל את האשראי, אך קראה לאפ"ק להימנע בעתיד מחריגה ממסגרת האשראי החדשה.

     הדוח של מועצת המנהלים לשנת 1913 הצביע על מהלך עסקים שקט בחודשים הראשונים של השנה. למלחמה בין איטליה לממלכה העות'מאנית נודעה השפעה על לקוחות חשובים של אוה"ה במנצ'סטר, שנמנעו ממשלוחים גדולים למזרח התיכון; הייבוא של גרעיני חיטה מרוסיה התמעט; וההיעדר הכללי של יוזמות מסחריות בלט היטב. בקיץ החל מהלך העסקים להתאושש, אבל המחסור בכסף גרם להעלאת שער הריבית – על כל המשמעות שנודעה לדבר.

     אלב"ק לא הצהיר על חלוקת דיווידנדים; בסניף בווייטצ'פל הסתמנה התקדמות יחסית; ובנק אפ"ק צפה חלוקת רווחים כמו בשנה הקודמת – שנת 1912. על פי המצג הכללי לא הייתה כל נסיגה, אבל גם לא היו הישגים מן הסוג שמועצת המנהלים הייתה מבקשת לראות. אחד הביטויים לכך ניתן בקונגרס הציוני האחד-עשר שנפתח בווינה ב-2 בספטמבר 1913. נורדאו, הנואם האידאולוגי המרכזי בקונגרסים מראשיתם, נעדר ושיגר הפעם את דבריו בכתב. נכללה בהם תביעה חד-משמעית לשמור על המוסדות הכספיים. הוא הזכיר כי אלה "חושלו מתוך יגיעה קשה, ואינם חזקים די צורכם לעמוד בפני שימוש בלתי זהיר או חסר אחריות, והתמוטטותם עלולה להנחית מכת מוות על התנועה הציונית".

     הדברים עוררו סערה, מה גם שהתברר כי חברי מועצת המנהלים נמנעו מלתמוך בתוכניות שהוועד הפועל הציוני עיבד באשר לארץ-ישראל. בין השאר, ביקשו הללו לעכב תוכניות שונות, כמו חידוש הרעיון הישן בדבר הקמתה של אוניברסיטה בארץ-ישראל. במרכז הדיון בנושא זה עמדה הדרישה להשליט את מרותה של ההנהגה על ניהול המוסדות הכספיים, ובכללם על אוה"ה.

     קצנלסון הסביר כי מוסדות כספיים משולים לבנק ממלכתי, שאין מפקידים אותו לעולם בידי הרשות המבצעת. בנאום פולמוסי חריף העלה וולפסון על נס את מפעלי אוה"ה ואפ"ק וקרא לקונגרס: "אל תזעזעו את עמודי התווך של הסתדרותנו; היזהרו מצעד העלול להרוס את הבנקים שלנו". בנאומו נכלל איום מרומז בהתפטרותם של הנבחרים, כלומר האנשים המופקדים מטעם התנועה הציונית על המוסדות הכספיים, אם יקבלו מועצות המנהלים החלטות נגד רצונם. וולפסון וחבריו ניצחו – הם הוסיפו לשלוט בבנקים בפרט, ובמוסדות הכלכליים האחרים בכלל. אבל ממעל ריחפו שאלות מציקות, כגון השאלה שאוסישקין הפנה לוולפסון ב-14 בנובמבר 1913: "ממאזן הבנק עולה כי לאוה"ה כמעט אין חשבונות עובר ושב, המהווים בדרך כלל את בסיס הפעילות של הבנקים. היכן החשבונות של הציונים העשירים מלונדון או של ארגוני הצדקה היהודיים? מדוע לא הצליח הבנק בחמש-עשרה שנות קיומו לבנות בסיס ראוי של בעלי חשבונות? מדוע מעניקים אשראי גדול כל כך לחברות פרטיות [דוגמת זה הניתן לשלוש חברות בליבאו שברוסיה ובריגה שבלטביה]?" השאלה האחרונה טמנה בחובה עוקץ על מעורבותם האישית של אישים בכירים בפעילותו של אוה"ה לטובת עסקיהם הפרטיים. הרבה לא היה יכול וולפסון לעשות. הוא עצמו הלך לעולמו ב-15 בספטמבר 1914, אבל המורשת של הרצל ושלו הוסיפה למשול בכיפה. בנושא הכספים ציווה וולפסון לנקוט את כלל הברזל של זהירות ומתינות.

     במחצית הראשונה של העשור השני של המאה העשרים נחצתה אירופה בין שתי קואליציות: "ההסכמה המשולשת" (בריטניה, צרפת ורוסיה) ו"הברית המשולשת" (גרמניה, שחתמה על ברית צבאית עם העות'מאנים, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, שעברה כעבור זמן אל המחנה הנגדי).

     עשר שנים של מתיחות גרמו למעצמות הללו להגביר את חימושן במידה ניכרת עד כדי הבשלת אווירה של מלחמה בשער. אירופה, נכתב בספרי התקופה, דמתה למכונית נטולת בלמים הדוהרת אל התהום, עד שצנחה והתרסקה ב-28 ביוני 1914. באותו היום רצח קנאי סרבי צעיר את יורש העצר של ממלכת אוסטרו-הונגריה בסרייבו, בירת בוסניה. כעבור שבועות אחדים החלה להתגלגל המלחמה, שנקבעה בספרי ההיסטוריה כמלחמת העולם הראשונה.

     ברור מאליו שהנהלות אוה"ה ואפ"ק נקלעו לחרדות בדבר עתידם של שני המוסדות, שהרי מרכזם היה בבריטניה, שהייתה נדבך בכיר ב"הסכמה המשולשת" ואויבת "הברית המשולשת", שהממלכה העות'מאנית הייתה קשורה בה. חרדות אלה השתקפו היטב בחילופי המברקים בין אוה"ה ובין אפ"ק, שזה לשונם:


1 באוגוסט 1914, אוה"ה לאפ"ק:


המצב קשה ביותר. תסיסה והפגנות במדינות רבות ביבשת. הסכנה למלחמה באירופה גדולה מאוד. כאן [בלונדון] הריבית הבנקאית עולה במהירות. אנשים צבאו על משרדי בנק אוף אינגלנד כדי להמיר שטרות כסף לזהב. אנו תקועים עם השקעות גדולות ברובלים שאי אפשר לממש כעת, גם לא בשערים הנמוכים.
נודע על גיוס כללי ברוסיה, ומצפים לצעדים דומים גם בצרפת ובגרמניה. האפשרויות לגיוס כסף מצטמצמות, ויש סכנה שבעלי החשבונות אצלנו יבקשו למשוך את כספם. נותרה לנו רזרבה קטנה במזומן. מתוך סכום זה נכסה את חובכם בסכום של ששת אלפים ליס"ט לאוריינטבנק באלכסנדריה.

18 באוגוסט 1914, אפ"ק לאוה"ה:


המצב מידרדר בכל יום. הצבא [העות'מאני] הכריז על גיוס כללי, והדבר אינו מקל על הבנקים. לנוכח האפשרות שניתן להשתחרר מן הגיוס – שמתפרש כאן כמעט כגזר דין מוות – על ידי תשלום [שוחד] של שנים-עשר אלף פרנקים צרפתיים, רבים מבקשים למשוך כסף מהבנקים. נאלצנו בימים האחרונים לשלם סכומים גדולים בסניפינו ביפו, בירושלים, בצפת ובחיפה, כדי להבטיח לפחות חלקית את ביטחונם של המנהלים והפקידים הבכירים.
     הגיוס הכללי גרם כאן בהלה רבה שלא הייתה כמותה. זה זמן-מה אנו נאלצים להיעזר בשוטרים כדי להגן על הסניפים ולשמור חלק גדול מהקופה ומהספרים בכספות. היישובים היהודיים חייבים לשלם משכורות שבועיות לפועלים הערבים, כלומר סכומים גדולים. אסור לנו להפקיר את המתיישבים הללו, אם ברצוננו לשמור על מפעל ההתיישבות. ועדיין עומדת בעיית העניים בערים. לבעלי הפיקדונות אצלנו אנו חייבים לשלם בכל שבוע לפחות את מה שדרוש להם למחייתם, גם אם על פי החוק כל החשבונות מוקפאים.
מצב הקופה שלנו מידרדר וחייבים להשיג כספים חדשים לאלתר. במוקדם או במאוחר דרושים לנו מאה וחמישים אלף ליס"ט כדי להתגבר על המצוקה שנוצרה. הצלחת מפעלנו תלויה כולה בהישרדותנו כאן, ולא בהישרדות הסניפים בלונדון או בקונסטנטינופול [קושטא].

 

30 באוגוסט 1914, אפ"ק לאוה"ה:


המצב לא השתנה. אנו מחזיקים מעמד בקושי. כמעט בלתי אפשרי להשיג זהב. ארץ-ישראל וסוריה רוקנו מזהב שמוזרם לטורקיה. יש סכנה לפריצת מלחמה עם רוסיה ובריטניה. אנו מבינים שגם אתם שרויים במצב קשה, ושהמורטוריום [שמיטת חובות] שהוטל מקשה עליכם להעביר אלינו כספים. עם זאת, דומה שאינכם מבינים את חומרת המצב כאן. נכון שגם טורקיה הטילה מורטוריום על הפעילות הבנקאית, אך אם ברצוננו להחזיק מעמד עלינו להמשיך בכל מחיר בפעילות הבנקאית.

4 בספטמבר 1914, אוה"ה לאפ"ק:


טורקיה עלולה להיגרר למלחמה, וארץ-ישראל עלולה להפוך לזירת מלחמה. עליכם לנקוט את כל האמצעים כדי לשמור על הקופה, ניירות הערך והספרים.

8 בספטמבר 1914, אוה"ה לאפ"ק:


הרעיון שלך בדבר העברת זהב אליכם דרך הבנק המרכזי של מצרים אינו מעשי. למיטב הערכתנו, אין למשרד החוץ הבריטי כל עניין להעביר זהב אליכם כדי לקדם את העסקים שלכם. יתר על כן, מי אמור לממן את הזהב הזה? כל עוד המורטוריום בתוקף אי אפשר לגייס כספים בבורסה. כן אין להכביד עלינו במשיכת סכומים גדולים לצורך הפקת רווחים בלבד.

10 בספטמבר 1914, אוה"ה לאפ"ק:


לצערנו, לא נוכל להעביר אליכם עוד חמשת אלפים ליס"ט נוסף על שלושת אלפים שכבר שילמנו לפקודתכם עבור קרדי ליאונה הבנק הצרפתי באלכסנדריה. אנו מבינים את מצבכם, אך עלינו להתחשב גם במצב הבנק שלנו כאן. העברנו עוד אלפיים, ועד לשיפור המצב לא יהיו העברות נוספות.

מאחורי התכתובת הזאת הייתה מחלוקת חריפה בין אוה"ה לאפ"ק. לדברי ליבונטין, שישים אלף ליס"ט מכספי אפ"ק הוחזקו באוה"ה כ"קרן שמורה" ליום סגריר, והושקעו בניירות ערך ובהלוואות בטוחות לזמן קצר. עתה ביקש לרכוש בשליש מן הסכום זהב, כדי שיוכל לספק הלוואות לאיכרים ולהחזיר כספים למפקידים אם ידרשו זאת. אחרי הפצרות רבות הסכימו בכירי אוה"ה להקצות לו שלושת אלפים ליס"ט, והוא יצא ללונדון לדרוש את הכסף במישרין.

פליטים מארץ-ישראל מגיעים למצרים
במלחמת העולם הראשונה

ב-26 בספטמבר 1914 נועד ליבונטין במשרדי אוה"ה בלונדון עם קאואן ועם המנהל הכללי תאודור הירש. הוא הסביר להם כי בנק אפ"ק נאלץ להחזיר פיקדונות רבים ולשאת בהוצאות רבות שנבעו מהיותו בנק ציוני. בשלב הזה, אמר, אמנם יספיקו כספי הקרן השמורה, אבל אם יתמשך המשבר, ייאלץ אוה"ה להתחיל בהזרמה של כספים מאמצעיו הוא. בקשתו של ליבונטין נדחתה. קאואן והירש הביעו ספק ביכולתו של בנק אפ"ק לעבור את המשבר בשלום, וליבונטין הבין מדבריהם כי "למותר להשקיע באפ"ק כספים, אלא צריך לעזוב אותו עם אמצעיו לנפשו, ואם ייפול יישאר אוה"ה". טעות בידכם, השיב ליבונטין, "אם ייפול אפ"ק ייפול גם אוה"ה, מפני שהחלק הגדול יותר של השקעותיו מושקע באפ"ק".

     קאן הזמין את ליבונטין להיפגש עמו בהאג, במשרדי הבנק שלו. בתום שעות של דיונים הפקיד קאן בידי אורחו מכתב המצדד במילוי בקשותיו להקצות מכספי הקרן השמורה. ואכן, אחר כך הקציב אוה"ה לאפ"ק חמישה-עשר אלף ליס"ט בתשלומים לשיעורין במשך חמישה שבועות. ליבונטין יצא מלונדון לארץ-ישראל דרך מצרים כדי להסדיר שם כמה עניינים הכרוכים בפעילות אוה"ה. הוא התכוון לשהות במצרים ימים מעטים בלבד, אך שהותו שם נתארכה על כורחו.

     ב-31 באוקטובר 1914, בהיותו במצרים, נתבשר ליבונטין על הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית לבעלת בריתה גרמניה. כן נודע לו שאם ינסה להגיע ליפו, ייאסר מיד עם רדתו לחוף. הסיבה המוצהרת – ימים אחדים לפני כן נשלחו ניירות ערך ושטרות של אוה"ה למצרים, הנתונה בשליטת בריטניה, שהייתה עכשיו מדינת אויב מבחינת העות'מאנים.

     ב-5 בנובמבר 1914 ביקשו פעילי אוה"ה בגרמניה מפקידי משרד החוץ בברלין לפעול בקושטא כדי למנוע את סגירתם האפשרית של אפ"ק ושל אלב"ק. בנקים אלה, נאמר בבקשה, אמנם רשומים במדינת האויב בריטניה, אבל מניותיהם מוחזקות בידי התנועה הציונית ונאמניה, והבנקים עצמם נועדו אך ורק לקדם את מפעל ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כן הוזכר בבקשה כי בתקופת המשבר שקדם למלחמה הצליח בנק אפ"ק למנוע קריסה כלכלית בארץ-ישראל, השייכת לאימפריה העות'מאנית, ולמנוע מצב של רעב בקרב האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית. התברר כי הפעילים בברלין ראו את הנולד. בינואר 1915 נקטו השלטונות העות'מאניים צעדים אנטי-ציוניים חריפים. ב-16 בחודש פורסמה הוראה רשמית על סגירה מוחלטת של סניפי אפ"ק בכל רחבי הארץ. פקידי הבנק השכילו להבריח את כל המסמכים החשובים לפני כן ופעלו עתה מבתים פרטיים.

פילדמרשל אדמונד הנרי אלנבי כבש את ירושלים מידי הטורקים בדצמבר 1917 
הכרזה על כינון משטר צבאי בירושלים

     המלחמה פגעה קשות בצמיחתו של המשק בארץ-ישראל. הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמה בנובמבר 1914 נתנה אור ירוק לאחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי העות'מאני של ארץ-ישראל, לרדוף את היישוב היהודי. צווי גירוש הוצאו נגד אזרחי המעצמות של "ההסכמה המשולשת", בעיקר יוצאי רוסיה. אלפי פליטים יהודים החלו להימלט דרך הים למצרים, ואחרים נענו לפנייתה של ההנהגה הציונית לקבל עליהם את הנתינות העות'מאנית, צעד שהיה כרוך בין השאר בתשלום אגרה גבוהה. בסוף המלחמה התברר כי כשלושים אלף נפשות גורשו ונמלטו. לבד מכך, החקלאות היהודית נפגעה מההחרמות ומפורענויות אחרות של הממשל, וכן בוטלו זכויות היתר (הקפיטולציות) שהיו ליהודים רבים.

נמל יפו, ערוץ הייצוא והייבוא הגדול ביותר של ארץ-ישראל, שותק כמעט לחלוטין. ענף ההדרים של ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל הגיע עד משבר. הדבר נגרם הן משום שהשווקים המסורתיים באירופה נסגרו, והן בשל הצמצום החד בכמויות הדלק להפעלה של מתקני ההשקיה הממונעת. הצבא הפקיע חלק גדול ממלאי הדלק הקיים, ואילו הייבוא, שרובו הגיע מקווקז שברוסיה, נפסק לחלוטין בתוקף אמברגו ממשלתי, כך סיכם החוקר נתן אפרתי בספרו "ממשבר לתקווה".

     שלוש מעצמות "ההסכמה המשולשת" הטילו בעת ובעונה אחת מצור ימי על סוריה וארץ-ישראל, ומנעו ייבוא דלק ממקורות אחרים. "יבול תפוחי הזהב ירד השנה לטמיון", נכתב ב-3 בפברואר 1915 בדיווח ממצרים לאוה"ה. "העונה לא היה ייצוא, והמגדלים עומדים בפני הפסדים כבדים". אוה"ה נתבקש להושיט סיוע. "אנו ערים לכך", נכתב בפנייתו של ועד מיוחד לסיוע ליהודי ארץ-ישראל שפעל בתקופת המלחמה במצרים, "שאוה"ה ואפ"ק אינם יכולים להעניק הלוואות כעת, אך אין לנו ברירה אלא לפנות אליכם שאם לא תימצא הדרך לעזור לנו, מפעל ההתיישבות כולו עלול להתמוטט. אנו דורשים מכם לארגן סינדיקט להלוואה בסך חמש מאות אלף פרנק וביטחונות מתאימים. עליכם להשיג אישור מיוחד מטעם השלטונות הבריטיים והצרפתיים להעברת כספים לארץ-ישראל".

     החודשים ינואר ופברואר 1915 היו קשים מאוד ליישוב. נראה כי ההצלה אולי תבוא מארצות הברית, שעדיין שמרה על ניטרליות במלחמה. ראשי התנועה הציונית ועמיתיהם בארצות הברית ניהלו מגעים עם מחלקת המדינה בתקווה להסדיר משלוחי נפט מארצות הברית. האמריקאים אכן הסכימו לכך עקרונית, אבל דרשו ערבויות שיבטיחו שהנפט יגיע ליעדו בלי שהעות'מאנים או מדינות "ההסכמה המשולשת" יניחו עליו את ידן. בעניין זה ביקש מנהיג יהודי ארצות הברית, עורך הדין (ולימים שופט בית המשפט העליון) לואיס ד' ברנדיס, מאוה"ה לבוא בדברים עם משרד החוץ הבריטי ועם השגריר האמריקאי בלונדון כדי להשיג מן הבריטים הרשאה להעברתן של שלושים אלף חביות נפט לארץ.

מנהיג יהודי ארצות הברית,
עורך הדין לואיס 
ד' ברנדיס
שלושים אלף חביות נפט

פילדמרשל אדמונד הנרי אלנבי
כיבוש ארץ-ישראל הושלם בספטמבר 1918

     המשימה הוטלה על לאופולד גרינברג, עורך "ג'ואיש כרוניקל", שנועד עם כמה וכמה פקידים בכירים במשרד החוץ הבריטי ושמע מהם כי ההרשאה תינתן לאחר שהממשל האמריקאי יספק הבהרות מתאימות. בני שיחו של גרינברג לא ידעו שבינתיים כבר דחתה ממשלת בריטניה את ההצעה, מחשש שהשלטונות העות'מאניים יחרימו את הנפט לאחר שיגיע לתעודתו.

     הצד הציוני העלה הצעת פשרה, שלפיה יועברו כמויות קטנות של נפט טיפין-טיפין, כדי שהעות'מאנים לא יפיקו מהן תועלת גם אם יחרימו אותן. אבל הבריטים עמדו על שלהם, והדיונים הסתיימו בלא כלום. אדרבה, בשלב האחרון נתברר כי הצוללות הגרמניות המשייטות במזרח הים התיכון מסכנות כל מכלית נפט הנקלעת לאזור, ותוכנית הסיוע ירדה אפוא מעל הפרק.

     עתה ריחפה סכנת חיסול מוחלטת על שנים-עשר אלף דונם של פרדסים, והתעורר צורך דוחק בהלוואת הצלה בסך שש מאות אלף פרנקים צרפתיים. לאחר מאמצים רבים נאסף הכסף ממקורות שונים, בעיקר בארצות הברית, ואוה"ה ערב לשליש מן הסכום, שסיפק הבנקאי והנדבן האמריקאי יעקב שיף.

הנדבן יעקב שיף
סייע בהצלת הפרדסים

מנהל החשבונות אליעזר זיגמונד הופיין
סגן שהיה לראש

     בשלב זה החליט ליבונטין לספק למגורשים מארץ-ישראל, שהיו בעלי חשבונות באפ"ק והחזיקו באישורים המתאימים, סכומי כסף על חשבון פיקדונותיהם. לפי עצתו של פרקליט מצרי, לא הקים ליבונטין סניף מקומי של אפ"ק אלא פתח משרד, פרטי כביכול, והסתייע בו בעובדי אפ"ק שנמנו עם המגורשים. הכספים ששימשו אותו באו מן הסכומים שאוה"ה החל להעביר מ"הקרן השמורה" לפי הסיכום שהשיג בהיותו בלונדון. ליבונטין ביקש להשתמש גם בכספים שאפ"ק הפקיד בבנקים זרים, ובכללם במצרים, אך אוה"ה הורה לו להימנע מכך ולצמצם את התשלומים למינימום האפשרי.

המהלך כולו לא התחייב מהוראות החוק. לבעלי פיקדונות בארץ-ישראל לא הייתה שום עילה לתבוע את העברתם למצרים. אבל ליבונטין חשב כי אפ"ק, בהיותו "בנק יהודי", חייב לנקוט כל דרך אפשרית כדי לסייע ליהודים שנקלעו לצרה. כן העריך שצעד שכזה יגביר את האמון באוה"ה ויוציא לו מוניטין של אמינות. לכן הוא גם לא היסס לעקוף את ההוראה מלונדון, וניצל כספים של אפ"ק שהיו מופקדים בבנקים במצרים ובפריז כדי לשלם לגולים, גם למי שהמשיכו לרוסיה או לאמריקה או פתחו עסקים במצרים.

שבויים טורים שנכנעו לצבא הבריטי 1917

     כל אותו הזמן נמשכה פעילותו של אפ"ק בארץ-ישראל מתוך משרדיהם של מוסדות ציבור או בדירות פרטיות של עובדיו, לאחר שכל הסניפים נסגרו, כאמור, בהוראת השלטונות וכספיהם הוחרמו. המנצח על הפעילות הזאת היה סגנו של ליבונטין, אליעזר זיגמונד הופיין, מנהל חשבונות שעלה מהולנד לארץ-ישראל ב-1912, ועמד לימים בראש אפ"ק ואחר כך – בראש בל"ל.

כך או כך, ב-1916 ריחפה סכנת התמוטטות גם מעל בנק אפ"ק בצורתו המאולתרת, ומנהלי אוה"ה דנו בשאלה, מהו הקו האדום שאין לחצותו בניסיון למנוע את הקריסה. התכתובת שלהלן בתוך אוה"ה מספקת עדות לכך.


3 ביוני 1916, קצנלסון להירש:


שמחתי להיווכח שקאן מסכים איתי כי מוקדם מדי לדבר על שיקומו של אפ"ק. אני סבור שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להציל את אפ"ק, אך רק אם יובטח שהסיוע שלנו יוחזר, ואם אכן יהיה בו כדי להחזיר את אפ"ק למעמדו הקודם.

20 ביולי 1916, הירש לקצנלסון:


איני תומך בדעתם של אחדים מחברינו, שאם לא נצליח להציל את אפ"ק גם אוה"ה יתמוטט. להפך, אני תומך בדעתך כי יש חשיבות רבה להמשך פעילותו של אוה"ה ויציבותו כדי שיוכל לחדש את פעילותו של אפ"ק [אחרי המלחמה]. לכן אין זה נכון שאוה"ה חייב להעביר לאפ"ק "את הנכסים האחרונים שנותרו בידיו, ואף יותר מכך". לאוה"ה יש התחייבויות כאן [באירופה], ולא יעלה על הדעת שיזנח אותן לטובת אפ"ק.

ב-9 באוגוסט 1916 דיווח קצנלסון באסיפה הכללית של בעלי המניות כי בשנה הקודמת קיבל אוה"ה היתר מן הבריטים למכור לאלב"ק מאתיים אלף רובלים מהונו ברוסיה (שמונה-עשר אלף ליס"ט), כדי להעביר את תמורתם לארץ-ישראל באמצעות השגרירות האמריקאית בקושטא. העברה זו נעשתה כדי לספק לאפ"ק אמצעים מינימליים. חובות אפ"ק לאוה"ה, אמר היושב ראש, הסתכמו בסוף 1915 בתשעים אלף ליס"ט, ורק לשנים-עשר אלף ליס"ט מתוך הסכום הזה נמצאו ביטחונות נאותים.

פרשים אוסטרים צועדים בירושלים 1918

     ב-22 בספטמבר 1916 כתב הירש לקצנלסון: "קיבלנו הודעה מארצות הברית כי העבירו [לזכות אפ"ק] שלושה תשלומים חודשיים של חמשת אלפים דולר האחד, וכי ימשיכו להעביר תשלומים בסכום זה. אליהו לוין-אפשטיין [גזבר ההנהלה הציונית בארצות הברית] הגיע ללונדון והודיע כי עומדים להקים חברה בעלת הון של מיליון דולר, שתנהל [אחרי המלחמה] משא ומתן עם אפ"ק למתן הלוואה של מיליון דולר".

     לטענת ליבונטין, מיאן אוה"ה להעביר כסף לאפ"ק בתקופת המלחמה ומצא אמתלות שונות כדי להצדיק את סירובו. "האפ"ק", לדבריו, "היה כעין בת חורגת לאוה"ה ולא דאגו למצבו, לא בשביל עסקיו, ולא בשעת חירום". את כל האשם הטיל במנהל בכיר (הד"ר ק"ס, הוא קצנלסון, כאמור), שליבונטין ראה בו אדם המתנכל לאפ"ק ומתייחס בשלילה לענייני ארץ-ישראל, והוא הזכיר זאת שוב ושוב בכתב ובעל פה. אבל מקריאה קפדנית במסמכי אוה"ה מצטיירת חריקת שיניים בכל מה שקשור בדרישותיו הבלתי פוסקות של ליבונטין לעוד ממון, וגם היענות רחבה, שאולי נראתה בעיניו חסכנית מדי.

הוועד המפקח- מועצת המייסדים אוצר התיישבות היהודים
שורה ראשונה (יושבים) מימין – יעקב מוזר,
סוחר מבריטניה . דוד וולפסון,
תאודור הרצל,
אלכסנדר מרמורק, איזידור מרמורק, עוזרקוקש,
יחיאל צ'לנוב
בין העומדים – מנחם אוסישקין, סמואל ברבש, מקס מנדלשטם,
ישראל ילסקי, ו
ויקטור יעקובסון, ולדימיר טמקין (זאב טיומקין), ג'וזף קאואן.
עוזר קוקש,
איזידור יסינובסקי, ריצ'רד גוטהיל, מקסבודנהיימר, סמואל פינלס,
צבי בלקובסקי.
ליד החלון, מימין – זלמן דוד ליבוטין 
(לא כל המצולמים זוהו ולא בהכרח כולם נמנו על הגוף המדובר)
הקונגרס הציוני השישי בזל, 1903

     מכל מקום, בעת המלחמה עיבדו באוה"ה תוכנית להנפקת סדרה חדשה של מניות וייסוד סינדיקט קטן המורכב מאילי הון יהודים, שמטרתו תהיה השגת מלווה לאפ"ק. אוה"ה אף קיבל היתר ממשרד האוצר הבריטי להקצות מאתיים אלף ליס"ט "למען ארץ-ישראל", כפי שכתב ביומנו שמואל טולקובסקי, פרדסן ומנהל חברות בארץ-ישראל שפעל בשנים אלה בלונדון. אחר כך קיבל אוה"ה אישור למכור מאה אלף מניות חדשות של ליס"ט האחת, בתנאי שימכור בבריטניה לא יותר משלושים אלף מניות. עד להפצתן של המניות ביקש חיים וייצמן שאוה"ה ישלח מיד לאפ"ק כל סכום אפשרי למימון הלוואות ארוכות טווח למתיישבים. לאחר פרק זמן, בספטמבר 1918, התברר כי נאספו חתימות על מאה ושלושים אלף מניות – שלושים אלף יותר מן המתוכנן. בנק אפ"ק קיבל עתה חמישים אלף ליס"ט, וכעבור זמן – עוד מאה אלף ליס"ט מן ההון המוגדל של אוה"ה כהלוואה בריבית של חמישה אחוזים, לצורך סיוע ליישובים ולחקלאים בעקבות המלחמה. כמו לפני המלחמה, כן גם אחריה ראה בנק אפ"ק באוה"ה מקור ראשוני למימון פעילויותיו.

מועצת המנהלים של אוצר התיישבות היהודים
שורה ראשונה (יושבים) מימין –  הוגו אריסון, בנקאי ממוסקווה.
דודו וולפסון, יושב ראש. 
הד"ר ניסן קצנלסון, יצחק לייב גולדברג, איש  עסקים מוילנה.
 
עומדים – משה פלדשטיין, איש עסקים מורשה. זלמן דוד ליבונטין, מנהל אנגלו פלשתינה קומפני.
תאודור הירש, מנהל 
אוצר התיישבות היהודים בלונדון 
צילום קבוצתי בעת כינוס הקונגרס הציוני העשירי בבזל, 1911

     מקריאת הדוחות של ישיבות מועצת המנהלים והאסיפות הכלליות עולה כי לסיכום שנותיו עד הנה, עסק אוה"ה בניכיון שטרות ובמתן הלוואות. כן הוא החזיק סניפים בלונדון ובקושטא, ובד-בבד השקיע בבנקים יהודיים בפולין ובליטא. בו-בזמן עסק מוסד זה בהעברת כספים מדרום אפריקה לאירופה ונכנס לעסקים מגוונים, כמו ייבוא וייצוא סחורות במדינות מזרח אירופה וענף היהלומים בבלגיה. בצד העמלות שפעילויות אלה הניבו, היו ירידה במתן הלוואות ועלייה של הפקדות בבנקים – תופעה שמקורה במלחמות ובעימותים במזרח אירופה. את נכסיו, שבעיקרם היו פיקדונות בבנקים זרים והשקעות באיגרות חוב ממשלתיות, ניהל אוה"ה בזהירות.

     עד תום המלחמה – שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה – נישלו הבריטים והצרפתים את האימפריה העות'מאנית מכל נכסיה במזרח התיכון. הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל הושלם בספטמבר 1918. המלחמה עצמה נסתיימה באורח רשמי ב-11 בנובמבר 1918, בחתימה של הגרמנים על הסכם כניעה שהוליך לוועידת שלום בין-לאומית בוורסאי שבצרפת.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

האימפריה העות'מאנית

בנק אנגלו-פלשתינה

רוּפּין, ארתור
Rupin, Arthur

1943-1876