״החלטנו… להקים בארץ ישראל בנק פועלים…״

ישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול

המִפנה

                               פרק 11                               

משך קריאה 30 דק

עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה התנועה הציונית, ועמה הבנקים שלה, להיערך לקראת הבאות בארץ-ישראל – העידן הפוסט-עות'מאני והעידן הנכנס, הבריטי. הארץ ניצבה עתה בפני אפשרויות חדשות. רבים מאוד דימו שהנסיבות הפוליטיות פותחות פתח תקווה לבניית בית לאומי ליהודים במולדתם, ברוח הצהרת שר החוץ הבריטי ארתור ג' בלפור, שניתנה ב-1917. לבית הלאומי הזה נדרשה, בין השאר, מערכת בנקאית שתספק את הצרכים הכלכליים הפנימיים ותגייס הון מבחוץ, ובאוויר ריחפה השאלה אם יהיה די במערכת הקיימת או שמא יהיה צורך להקים מסגרות ציבוריות חדשות. 

ואולם תחילה היה צריך לערוך את מאזן העבר. עם פרוץ המלחמה נקלע אוה"ה למצב לא נוח כלל ועיקר, כך נכתב בדוח של הנהלת ההסתדרות הציונית לשנת 1920, שהוגש לקונגרס הציוני השנים-עשר בספטמבר 1921. מ-1915 עד 1920 התמקדו עסקיו העיקריים של אוה"ה ברוסיה, ומן הטעם הזה הופקדו שם רבים מכספיו. אבל ב-1920 הוקפאו העסקים במדינה זו בשל התמורות מרחיקות הלכת שהתחוללו בשלטון שם, וערך המטבע ירד חיש מהר. כמו כן הופנו עתה כלפי פעילי התנועה הציונית ברוסיה איומים שונים ומשונים, ולא אחת נאמר להם כי הם צפויים למשפט צבאי ולעבודות כפייה. באחד ממכתבי האזהרה החשאיים ששוגרו מרוסיה נתבעו מנהלי אוה"ה לפעול בדחיפות, באמצעות משרד החוץ ומשרד האוצר של ממשלת בריטניה, "לנטרול גורמים שליליים שם שעלולים למוטט את התנועה הציונית במדינה זו". הרצל, כך הזכירו הכותבים, קיבל הבטחות בכתב מאישים רוסים רמי מעלה, ויש אפוא לתבוע את מימושן. כך או כך הבינו הכול שמשיכת הכספים והעברתם למדינה אחרת יהיו כרוכות בהפסד ניכר, והתעורר צורך דוחק לכנס את מועצת המנהלים כדי לעצב מדיניות הצלה, אלא שחברי מועצת המנהלים התגוררו במדינות שונות – קצתם אף ברוסיה – וזימונם יחדיו לא הסתייע. 

עורך הדין אדולף פרידמן
נגד תהליך המשפטי

איך קרה שמוסד זה, העתיד להיות הבנק הלאומי של מדינת היהודים, מנהל עסקים דווקא ברוסיה האנטישמית? שאל הכלכלן הד"ר יוסטוס שלוס ברשימה שפרסם ב"הארץ" ב-30 בדצמבר 1935; ומדוע, הוסיף ושאל, הפקיד אוה"ה רבים מכספיו דווקא במדינה שהייתה צפויה להפיכות? "ההסבר לעובדה מתמיהה זו הוא בהשפעה המכרעת של הציונים הרוסים במוסדות הציוניים", השיב שלוס על שאלותיו. יתרה מכך, מעיון בדוחות השנתיים של אוה"ה למד הכלכלן לדעת כי ב-1916 ניתנה לממשלת רוסיה הלוואה בסך מאתיים ושמונים אלף רובלים לבניית מסילת ברזל, והלוואה זו הבטיחה כנראה מטריית הגנה ממשלתית על פעילויות ציוניות שלא נראו לפני כן בעין יפה. חמש שנים לאחר מכן, ב-1921, נאלץ אוה"ה למחוק חובות של לווים ברוסיה בסך מאה ארבעים ושישה אלף ליס"ט, וכעבור פרק זמן מחק עוד חובות בסך שישים אלף ליס"ט, כשנים-עשר אחוזים מכלל הלוואותיו והשקעותיו.

לעומת זאת, עלה מספר הפיקדונות באוה"ה בכלל, ובסניפו ברובע וייטצ'פל בפרט – כנראה בהשפעת הנסיבות שנוצרו בעקבות המלחמה. בראשית 1920 אף נרכשו משרדים חדשים בהיי סטריט מס' 90 שברובע זה, מאחר שהמשרדים הישנים היו צרים מהכיל את כל הפעילות. 

קודם לכן, ב-1918, קיבל אוה"ה אישור ממשלתי להגדיל את הונו באמצעות הנפקה חדשה בערך נקוב של מאה אלף ליס"ט, ומניות אלו נמכרו בנקל – בעידודם של ארגונים ציוניים.

אוצר התיישבות היהודים אל אנגלו פלשתינה קומפני:
"אל נא תפתחו יותר את  האקרדיטיבות"

ב-1919 גדל מחזור הכספים של אוה"ה גידול ניכר, וההסתדרות הציונית הזרימה לקרנותיו מאה ועשרה אלף ליס"ט כדי לחזק את מעמדו. למעשה, כתב שלוס, סייע סבסוד זה למנוע התמוטטות גלויה של אוה"ה, שאילו התרחשה, הייתה גורמת נזק חמור למפעל הבניין הלאומי. מקצת סכום זה, חמישים אלף ליס"ט, נועדו לרכישת מניות של אפ"ק. כל יתר הסכום הוקצה להשקעה בארץ-ישראל על פי הנחיותיה של ההסתדרות הציונית.

עתה החל אוה"ה לפתח סחר חוץ רחב היקף, והתוצאות "גרמו נחת" – כך נכתב במסמכיו. עם זאת, גרם השפל שהתחולל בקיץ 1920 להאטה כללית קשה בעסקי הייצוא והייבוא, וזו פגעה גם באוה"ה.

בשנים 1931-1918 ניהלו ראשי אוה"ה את אפ"ק ביד רמה. מחקר משותף של הד"ר איתן בורשטיין והפרופ' נחום גרוס, "הבנקים הקורספונדנטים של אפ"ק", מגלה כי הדבר בא לביטוי בהנחיות שניתנו מלונדון וכן ביחסים עם הקורספונדנטים, אלה הבנקים בארץ-ישראל וברחבי העולם (בעיקר בבריטניה, ברומניה, בדרום אפריקה וברוסיה) שאפ"ק עמד עמם בקשרי קבע. אוה"ה קיים קשרים שכאלה עם כשלושים בנקים ובתי בנקים משפחתיים. הוא גם ניתק קשרים בין אפ"ק לבנקים שונים והמירם בקשרים עם בנקים אחרים, לפעמים באותה העיר. כך, למשל, הורה אוה"ה לאפ"ק ב-7 בדצמבר 1922 לנתק את הקשרים עם דרמסטדטבנק בברלין ולהמירם בקשרים עם קומרץ אונד פריווטבנק שבאותה העיר. כעבור שנתיים, ב-9 בדצמבר 1924, ניתנה הוראה דומה לבטל את הקשר בין אפ"ק ובין גרנטי טרסט קומפני אוף ניו יורק שבארצות הברית, ותחת זאת ליצור קשר עם סטייט בנק.

ובינתיים ניסה ליבונטין לפעול בשיתוף עם ועד הצירים, הגוף שייצג את ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל בשנים 1921-1918 – אבל בשל מחסור באמצעים הוגבלה יכולתו במידה ניכרת. האשמה בעניין זה הייתה, לדעתו, נעוצה בהתרחבות העסקית של אוה"ה בלונדון, בפולין ובלטביה, אבל לא בארץ-ישראל, וידו קצרה מלהושיע.

המדינאי הרבט  סמואל
אוה"ה – המוסד הכספי המרכזי

ואולם ליבונטין לא אמר נואש, ושב והעלה את רעיונו הנושן להקים בנק אפותיקאי למימון בנייה, שיתמקד בכל ענייני הנדל"ן של אפ"ק. היו גם שהציעו להקים בנקים דומים לתעשייה ולחקלאות. נראה היה שהיוזמה תיפול בשל חוסר אמצעים, אבל בסוף 1921 החליטה מועצת המנהלים של אוה"ה ואפ"ק להקים את הבנק האפותיקאי הכללי בארץ-ישראל בע"מ.

מאזני אפ"ק הצביעו על גידול באשראי שהבנק סיפק בשנים 1919-1918, אלא שעיקר הגידול הזה התבסס על משיכות מאוה"ה. ב-1920 אף התאוננו באוה"ה על ממדיהן המדאיגים של משיכות אלה. בספר "בנקאי לאומה בהתחדשותה" כתב הפרופ' נדב הלוי כי ראשי אפ"ק סמכו דרך קבע על אוה"ה; הם הפקידו את עודפי המזומנים שלהם בקופת אוה"ה ומשכו ממנה על פי הצרכים, אבל לא תמיד בתיאום עם אוה"ה. ב-1919, למשל, הגיעו משיכות היתר של אפ"ק מאוה"ה לארבע מאות אלף ליס"ט. המרתו של מחצית הסכום הזה למניות ב-1920 אִפשרה להקטין את החוב, אבל קדמו להמרה זו ויכוחים בין שני הגופים, שלא אחת היו סוערים ביותר. ראשי אוה"ה חזרו ודרשו מאפ"ק לצמצם את משיכות היתר, ומנהלי אפ"ק בארץ השיבו שהדבר בלתי אפשרי, וחוזר חלילה. 

במחקרים שונים נטען כי ההסתדרות הציונית ונציגותה בארץ-ישראל נכשלו בשנים 1921-1918 בתכנון כלכלי לטווח קצר, ולא ניצלו את האשראי הציבורי הרב שניתן להן כדי לגייס הון רב לבניינו של הבית הלאומי של יהודי ארץ-ישראל. גם אם אמנם הייתה אמת בדבר, לא בוזבזו השנים הללו לריק: בשנים אלה נהגו רעיונות, והונח מסד ארגוני למדיניות כלכלית ופיננסית שהייתה עתידה להוכיח את יעילותה בעתיד הרחוק.

במסגרת חיפושי הדרך הקימה ההסתדרות הציונית ועדת חמישה לקביעת מעמדם של המוסדות הכספיים. בראש הוועדה הוצב הרברט סמואל, מדינאי יהודי בריטי שכעבור זמן קצר החל לכהן כנציב העליון הראשון של ממשלת בריטניה בארץ-ישראל (בשנים 1925-1920). ב-6 בינואר 1920 המליצה הוועדה להגדיר את אוה"ה בתור המוסד הכספי המרכזי של התנועה הציונית ואת אפ"ק בתור המוסד העסקי המרכזי. מכאן התחייב שינוי מעמדו של אפ"ק מחברה (אנגלו-פלשתינה קומפני – אפ"ק) לבנק (אנגלו-פלשתינה בנק – אפ"ב), כפי שקאן הציע בעבר – משאלה שנתמלאה רק כעבור אחת-עשרה שנים, ב-1 בינואר 1931.

עשר המלצותיה של הוועדה נועדו להגדיל את עוצמתו של אפ"ק, אם כי במידה פחותה מכפי שליבונטין העלה על דעתו. בין השאר, דובר בהגדלתו של ההון למיליון ליס"ט (מחציתו באמצעות השקעה של אוה"ה); בהכללתם של אנשי עסקים בהנהלה (שרובם לא יימנו עם חברי הנהלת אוה"ה); בהעברתם של כל עסקי הבנקאות מאוה"ה לאפ"ק; ובהפרדה בין הפעילויות הפיננסיות בענייני התיישבות ובין כל הפעילויות האחרות. ליבונטין טען שהמלצותיה של הוועדה לא נתקבלו משום שזו התנתה את קבלתן במינוי הנהלה חדשה, שחבריה יהיו "רק אנשים בעלי ידיעות מעשיות בענייני כספים". המלצתה העיקרית של הוועדה – לנתק את הנהלת המוסדות הכספיים מהשפעתה המדינית של התנועה הציונית ומפיקוחה – לא אומצה, אף כי לא שבקה חיים. היא הועלתה שוב ושוב בתור אפשרות, ושוב ושוב נדחתה.

פעם אחר פעם התעוררה השאלה אם יש בכוחה של המערכת הקיימת לעסוק בגיוס הון לאומי ובניתובו כיאות על פי התוכנית שהרצל התווה ושהקונגרסים הציוניים אישרו. לנושא זה יוחדה סדרת דיונים שניהל הוועד הפועל הציוני הגדול בלונדון בשנת 1919, וכן עסקה בכך ועידה כול-ציונית שנתכנסה ב-1920.

הוגה דעות ברל כצנלסון
מיוזמי הקמת בנק הפועלים

ב-1921 נסתיימה המחלוקת החריפה עם הקמתה של קרן היסוד בתור מוסד ראשי ויחיד לגיוס כספים לבניין הבית הלאומי העברי בארץ-ישראל (מלבד קרן קיימת לישראל, שהמטלה המרכזית שלה הייתה גאולת קרקע בארץ-ישראל שתהיה רכוש העם היהודי לצמיתות). קרן זו נועדה לצבור את כספי "מס המעשר" על העם היהודי – עשרים וחמישה מיליון ליס"ט שייגבו בחמש שנים – ולהשקיעם בבניית תשתיות ושירותים ציבוריים בארץ-ישראל. החלטות אלה, כתבה החוקרת חגית לבסקי בספרה "יסודות התקציב למפעל הציוני: ועד הצירים 1921-1918", ביטאו הסכמה לממן את "המפעל הארץ-ישראלי" בכספי ציבור שלא למטרות רווח. הסכמה זו הושגה במחיר כבד. הסתדרות ציוני אמריקה, שתמיכתה במפעלי סיוע בימי מלחמת העולם הראשונה הייתה רבה, הציעה תוכנית חלופית לבניית היישוב היהודי, שבה נועד תפקיד ראשון במעלה למערכת הבנקאית הציונית. יוליוס סימון, אחד מחברי ועדת סמואל, ראה באוה"ה את "משרד האוצר הלאומי" וטען כי בתור שכזה ראוי שיקבל עליו את גיוס ההון למימושן של המשימות הלאומיות הגדולות. בתוכניתו זו תמכו עוד רבים וטובים, אבל הכף הוכרעה בעד הקמתה של קרן היסוד, ורבים מציוני אמריקה פרשו בפועל מן התנועה העולמית. 

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

בינתיים התגלעו חילוקי דעות באשר לתכליתה של קרן היסוד – האם תסתפק זו בגיוס כספים או תעסוק גם בביצוען של ההשקעות. בסופו של דבר, הוחלט להעניק לקרן היסוד עצמאות תפעולית בביצוע המדיניות הכלכלית הציונית בארץ-ישראל, בכפוף להנחיותיה של ההנהלה הציונית – ומכאן התבקשה הגבלתם של אוה"ה ושל אפ"ק כמעט אך ורק לתחום הבנקאי העסקי. ביטוי סמלי לדבר נמצא בעובדה שיהודים לא מעטים העבירו את מניותיהם באוה"ה לידי קרן היסוד בתור תרומה.

ידו של אוה"ה ניכרה כמעט בכל אחד ממפעלי העשייה ובכל תחום שבנק אפ"ק ומוסדות אחרים היו מעורבים בו. אוה"ה היה מקור הסמכות, גם אם היו מקרב העומדים בראשו מי שהסתייגו לעתים מפיתוח ומהשקעות בארץ-ישראל. הפעילות הציונית הכוללת נגזרה מהיקף פעילותו הכלכלית של השלטון הבריטי, תחילה הצבאי ואחריו האזרחי, שראשיתו בתחילת המנדט בנובמבר 1922 (על פי החלטת חבר הלאומים, קודמו של האו"ם). הגופים שעסקו למעשה בבנייתה של הארץ ובניהולה היו: הבריטים כממשלה ושלוחות ההסתדרות הציונית – המשרד הארצישראלי (1908), ועד הצירים (1918), אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי (1920) והסוכנות היהודית לארץ-ישראל (1929). הסוכנות היהודית שימשה מעין ממשלה של היישוב היהודי וקיימה את הקשר עם השלטון הבריטי בסמכות ההסתדרות הציונית עד 14 במאי 1948, היום שבו קמה מדינת ישראל.

זמן לא רב לאחר הקמת קרן היסוד מילא אוה"ה תפקיד מרכזי בהקמתו של בנק הפועלים. היוזמה לכך יצאה מכמה אישים, ובהם הד"ר ארתור רופין (שהקים ב-1908 ביפו את המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית) וברל כצנלסון (מן המנהיגים הבולטים של ציבור הפועלים). בהמשך לכך הודיע הד"ר אוטו ורבורג, הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית (והמומחה הטוב ביותר בתקופתו לצמחייה טרופית וסוב-טרופית), בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס ב-25 בספטמבר 1919, כי "החלטנו… להקים בארץ-ישראל בנק פועלים מאמצעיהם של ההסתדרות הציונית ושל אוצר התיישבות היהודים. הון הבנק יתחלק לעשרים אלף מניות בשביל הסתדרות הפועלים ולשלושים אלף מניות שיימסרו לאוצר התיישבות היהודים… בהתחשב בכך שזה יהיה בנק פועלים החלטנו כי העסקים יתנהלו בפיקוחה של הסתדרות הפועלים [שעדיין הייתה אז ישות לא מוגדרת או צרור של הסתדרויות אזוריות; ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל הוקמה רק בדצמבר 1920]".

החלטה זו עוררה ביקורת חריפה בתנועה הציונית, בין השאר, מצד מי שחשבו כי הבראתם של אוה"ה ושל אפ"ק קודמת להקמתם של בנקים חדשים. הדיונים בעניין זה נמשכו חודשים ארוכים. סחבת זו הכעיסה לא מעט בכירים בתנועת הפועלים, שממילא חשו כלימה בשל הכורח להזדקק לעזרתה של התנועה הציונית. רק ב-1 באפריל 1921 נחתם "כתב ההתקשרות" בין ההסתדרות הציונית העולמית ובין בנק הפועלים. על פי הכתוב בו, קיבל הבנק החדש בשנה הראשונה שלושים ותשעה אלף לירות מצריות בתור הלוואה בריבית של חמישה אחוזים, ותמורת כל אלף לירות מצריות שגייס ממכירת מניות רגילות רכשה ההסתדרות הציונית מניות בכורה בסכום דומה. כן נקבע כי הבנק ימכור במשך תריסר שנים מניות רגילות בערך שווה להלוואה, וכך יגיע להון עצמי בסך שבעים ושמונה אלף לירות מצריות. למעשה, הושג יעד זה כבר כעבור חמש שנים, ובכך הסתיים תפקידו של נציג התנועה הציונית רופין בתור נגיד בהנהלת בנק הפועלים. "עבדנו עם הגוברנור [הנגיד] בהרמוניה גמורה", נכתב בדוח של בנק זה מ-1926, "ומצאנו בו את אחד החברים המסורים והנאמנים ביותר לבנק… [אבל] מבחינה פרינציפיונית פוגע דבר זה בהסתדרות, ולפיכך הננו מציינים בשביעות רצון את שחרור הבנק מזיקתו לגוברנור".

שנת 1921 הייתה, כאמור, שנה של קשיים פיננסיים ומשברים כלכליים ברוב מדינות אירופה, ואוה"ה לא יצא מכלל זה. לבד מן ההפסדים הישירים שלו בלונדון, העיקו עליו הפסדיהם הכבדים של שני גופים שכספים רבים שלו הושקעו בהם – פלשתינה אינדוסטרי סינדיקט בארץ-ישראל ואלב"ק בטורקיה. אלב"ק נסגר ב-1922. בזיכרונותיו לא שכח ליבונטין לציין כי התנגד לפתיחתו. גם הסינדיקט לא האריך ימים, וסופו היה "מביש", כפי שהכלכלן ה' רזילי כתב במחקרו "הדילמה של אוצר התיישבות היהודים", שהתפרסם בלונדון ב-2 בפברואר 1928 ועורר תגובות רבות.

מפעל סיליקט לייצור לבנים
בשלב הייצור – פרץ המשבר

ב-1922 הסתכם חובו של אפ"ק לאוה"ה בתשעים אלף ליס"ט, וכעבור שנה זינק למאה וחמישים אלף ליס"ט. במחצית השנייה של 1923 פקד את הארץ משבר כלכלי, שהתבטא במחסור באשראי ובצמצום הביקוש בענפים שונים. רק ב-1924, עם תחילתה של העלייה הרביעית, שהורכבה בעיקר מאנשי המעמד הבינוני הזעיר מפולין וממדינות אחרות במזרח אירופה, השתפר המצב. העולים הביאו עמם הון רב ופנו להתיישבות עירונית ולעיסוק במסחר ובמלאכה. פיקדונותיהם הבנקאיים סייעו לצמצם את חובו של אפ"ק לאוה"ה. ואכן, סימנים לכך ניכרו כבר במאזן של 1924.

בתחום הנזילות הוגדרה שנת 1925 באוה"ה כ"מוצלחת מאוד". אבל בשלהי אותה שנה נקלעה הארץ למצב של מיתון, בעיקר בתחום הבנייה, וזה נמשך גם ב-1926 וגרם למשבר כלכלי במשק ולאבטלה גדולה. היו שהזכירו אגב כך כי אוה"ה השקיע כספים בפולין ובמדינות אחרות באירופה במקום לנתבם לארץ-ישראל – אלא שגם השקעות אלו לא הוכחו כמוצלחות.

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

כך או כך, בעטיו של המיתון ריחף סימן שאלה מעל חובות רבים לאפ"ק, שהובטחו לכאורה באמצעות נכסים נזילים. כך, למשל, אירע עם המפעל לייצור לבנים, חברת סיליקט ארץ-ישראלית בעירבון מוגבל, שהקימו בתל אביב יוהן קרמנצקי ובוריס גולדברג, שני אנשי עסקים בעלי ניסיון תעשייתי ובעלי מעמד חשוב בהסתדרות הציונית. בדיוק כשהמפעל הגיע לשלב הייצור פרץ בארץ המשבר הכלכלי, וזה פגע בו נואשות. רק כעבור שנים הצליחו אוה"ה ואפ"ק לממש את הביטחונות שקיבלו ממנו על ההלוואות שהעמידו לרשותו – לא קודם שוויתרו על מקצת החוב.

מצב זה שב ונשנה ביתר שאת לקראת סוף 1927. בחלק הרביעי של זיכרונותיו, שלא ראה אור, קיבץ ליבונטין את הרצאותיו בלונדון ב-16 וב-17 במאי 1927 לפני חברי מועצת המנהלים של שני הבנקים בעניין "כל השגיאות והקלקולים שאפ"ק עשה בשנתיים האחרונות – 1926-1925". בשיחות פרטיות, טען ליבונטין, הודו באוזניו הבכירים בצדקת טענותיו, אך לגופו של עניין, "נשאר הכול כדאשתקד". ליבונטין החליט לשטוח את טענותיו באוזני אישים בכירים בקונגרס הציוני החמישה-עשר, שנועד להתכנס בבאזל בסוף אוגוסט ובראשית ספטמבר 1927. שם נודע לו שמועצת המנהלים בחרה ועדה של שבעה חברים, כדי "לחקור את מצב הבנקים ולמצוא תרופה למצבם הרעוע". הוא ביקש להופיע בפני ועדה זו, אך בקשתו נדחתה על הסף. לבסוף הוזמן לפגישה משותפת של מנהלי אוה"ה ואפ"ק בבאזל ב-4 בספטמבר, אלא שזו נתפזרה בראשיתה (לדבריו, בשל מחלוקת קשה על מינוי סגן למנהל הכללי אליעזר זיגמונד הופיין, שהחל בתפקידו ב-1925). לא נותר לו אלא לתת פורקן לקובלנותיו בשיחות פרטיות עם חיים וייצמן, שעמד בראש מועצת המייסדים. בין השאר, הציע לווייצמן להקים "קבוצה פיננסית להחזקת אפ"ק ולהבראת ההנהלה". 

מודעה בהעולם,  4 בינואר 1924
"הקלת החבור עם ארץ-ישראל בעזרת הא.פ.ק"

לפי התכתבות פנימית בתוך ההסתדרות הציונית, נשקפה לשני הבנקים סכנה קיומית בשל קשיי נזילות חמורים. על אפ"ק רבץ נטל כבד בגין חובות של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה לחברות כלכליות, בצד חובות אבודים – עקב קריסתם של גופים כלכליים ושל אנשי עסקים פרטיים. 

ב-2 בדצמבר 1927 נתכנסו מנהלי הבנקים בירושלים, ובעקבות חילוקי דעות הוחלט לבצע עסקה מפותלת של המרת נכסים איתנים, שהיו בבעלותה של קרן היסוד, בנכסים מפוקפקים, שהיו בבעלותם של שני הבנקים. הנכסים האיתנים היו מניותיהם של חברת החשמל (שאוה"ה נמנה עם מייסדיה ב-1923 וסיפק שליש, שלושים אלף ליס"ט, מהון היסוד שנדרש להקמתה) ושל הבנק האפותיקאי הכללי (1921), בשווי כולל של מאה וחמישים אלף ליס"ט. ההזדקקות להון הייתה גדולה עד כדי כך שאישים בצמרת ההסתדרות הציונית הביעו נכונות להסיר את הפיקוח על המוסד הבנקאי החשוב שלה, אם זה יאפשר את הזרמתו של ההון הדרוש. מלבד הצורך להציל את הבנקים הציוניים, הייתה לעסקה זו עוד מטרה: לשפר את תדמיתם של הבנקים ולאפשר להם לפרסם מאזן שנתי מאושר, כפי שהד"ר יגאל עילם כתב במחקרו "הסוכנות היהודית: השנים הראשונות". הצעד הפיננסי הזה לווה בהצגת תנאי: עשיית בדק בית יסודי בשני הגופים הבנקאיים. אוה"ה, מצדו, העניק לאפ"ק מלווה בסך חמישים אלף לא"י. 

בשלהי שנות העשרים ובראשית שנות השלושים התחוללה רעידת אדמה כלכלית בעולם. המשבר פגע בבנקים גדולים כבקטנים, ובכלל זה גם באוה"ה. בעקבות המשבר ירדו הכנסותיהן של קרנות ההסתדרות הציוניות למיניהן ירידה תלולה, וממילא התגבר החיזור שלהן אחרי אפ"ק. אלא שבקופת אוה"ה חסרו המזומנים שנדרשו לאפ"ק בארץ. שכן במצב הקשה שהשתרר בארץ הסתבכו כמה מלקוחותיו הגדולים בעסקיהם, ולקוחות רבים שבאו לבקש הלוואות נענו בסירוב. 

בשלהי 1931 וב-1932 החל להסתמן שיפור במצבו הפיננסי של אפ"ק. קדמה לכך פעילות נמרצת של ליבונטין לשינוי אופיו של אפ"ק ולהסבתו לבנק במלוא מובן המילה, ולא עוד בנק הנתון בשליטה של "קבוצה יהודית, בפרט בידי העסקנים הנכבדים, הידועים, [ש]יהיה בוודאי בנק יהודי יישובי [קטן]". ב-1 בינואר 1931 בוצע הצעד הזה, ואנגלו-פלשתינה קומפני הוסב לאנגלו-פלשתינה בנק. לא עוד חברה אלא בנק, בדיוק המעמד שהרצל ביקש להקנות לאוה"ה, ושעליו המליצה ועדת סמואל לפני אחת-עשרה שנים. 

לעומת שגשוגו המסתמן של אפ"ב, הורע מצבו של אוה"ה – עקב ירידה במחירי התוצרת החקלאית וחומרי הגלם, שגרמה לאנשי עסקים, ובייחוד אנשי עסקים במזרח אירופה, למשוך פיקדונות למימון פעילותם השוטפת. בכירי אוה"ה הגיעו למסקנה שעליהם להקים "קרן ערבות" בסך כמה מאות אלפי ליס"ט, ובכך למנוע את הזדקקותם לאפ"ב. באפריל 1933 ביקש אוה"ה מאפ"ב אשראי בסך שמונים אלף לא"י, אבל זה ניאות לספק רק חמישים אלף לא"י. התכתבויות שונות מאותה תקופה הצביעו על מתח ויריבות מתמשכים בין שני הבנקים. עכשיו היה ברור כי קרב ובא הרגע שבו יהיה צורך במפנה תפקודי של אוה"ה. 

בה-בעת הוסיפו לזרום תלונות בדבר יחס לא נאות של אפ"ב כלפי לקוחות. אחד המתלוננים היה הרב משה אליהו בירנבוים מפרדס חנה, לשעבר ממייסדי תנועת המזרחי בלודז' שבפולין וציר לקונגרסים ציוניים. באחד מימי נובמבר 1932, כשנזקק כנראה לכסף, כתב הרב להנהלת הבנק בלונדון כי עוד בימי הרצל רכש עשרים וחמש מניות של אוה"ה, והנה "זה עשר שנים לא שילמתם דיווידנד. בכך הרגתם את השוק, ואיש אינו מעוניין לרכוש את המניות. ביקשתי הלוואה מאפ"ב בסכום של מחצית מערכן הנקוב של המניות, אך הם התחמקו ובסוף סירבו. [כתבתי להם] שנדמה כי למניות אין כל ערך, אך לפי ההלכה היהודית, אתם חייבים להחזיר לי את הכסף. או שתחזירו לי עשרים וחמש ליס"ט או שתעניקו לי הלוואה בגובה של שישים אחוזים מערך המניות תמורת ריבית".

הרב משה אליהו בירנבוים
חוב על-פי ההלכה

מכתבו של הרב בירנבוים עשה גלים. התכתבות פנימית בין משרדי אוה"ה העידה על חיפוש דרך לרכוש כביכול את המניות האמורות תמורת שישים אחוזים מערכן הנקוב "כדי לעשות טובה לרב", ונראה שהפרשה באה על פתרונה בדרך זו.

על פרשה אחרת, שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן, ב-26 בדצמבר 1932, מלמד דוח גנוז של ליבונטין הנמצא בתיקי הארכיון הציוני המרכזי. בתאריך זה הציג מוצקין בפני ועדת הבנקים ובפני מועצת המנהלים של אוה"ה ושל אפ"ק נתונים קשים על שימוש חשוד שבכירים במוסדות אלה עושים בכספי אוה"ה. הוא אף הצהיר באותו מעמד כי מועצת המנהלים של אוה"ה הגישה את התפטרותה כדי שלא לשאת באחריות. ליבונטין אושש את טענותיו של מוצקין בהרצאה חשאית שהשמיע ימים אחדים לפני כן בפני קבוצת חברים, ובהם מוצקין, סוקולוב ופרבשטיין.

ליבונטין האשים את הד"ר גאורג הלפרן, שהיה מנהל אוה"ה באותה העת, בהתעלמות מתקנות המוסד ובהפניית עורף להחלטות הגופים המוסמכים שלו. כלפי הופיין, יורשו באפ"ב, הטיח ליבונטין את הטענה כי ניהל את הבנק כ"דן יחיד". הוא הצביע על החלטות רבות מאוד שהופרו ועל מתן הלוואות (ובכלל זה לבכירי הבנקים) בסכומים העולים על המותר ובהפסדים גדולים. "אתה עומד ומשתאה למה ובשביל מה כל ההפסדים האלה, שאין להם שם אחר מבזבוז כספי העם?" קבל. כן הזכיר שהפסדיו של אוה"ה מגולגלים אל אפ"ק, ועוד הוסיף והעלה כהנה וכהנה האשמות. את דבריו חתם ליבונטין בנבואת זעם, שזו לשונה:


…טבעי הדבר כי במוסד כספי זה [אפ"ב], שאין משגיחים בו לא בתקנות ולא בהחלפות הדירקטורים, שנותנים הלוואות בלא הזהירות הנחוצה ומבזבזים כספים על ויתורים והוצאות… מצב קשה וירוד… שמסכן לא רק את הקרן, אלא גם את כספי המפקידים העולים לסכום של שני מיליוני לירות, וכן גם לכל עבודותיו בארצנו ולתנועה הציונית כולה. כך היה, כך הווה, וכך יהיה בכל העולם: מוסד כספי שמנהליו אינם מעוניינים בדיווידנדה וברווחים, העומד בהשפעת מוסד או אגודה פוליטיים, לא יוכל לתת תוצאות יותר טובות.

שוב המליץ ליבונטין, בפעם המי יודע כמה, להיפרד מפטרונותה האידאולוגית של ההסתדרות הציונית, ולא נרתע אף מלהציע את סגירתו של אוה"ה, אם יהיה צורך בכך.

לימים החל להתחולל מפנה בצמרת הבנקאית המשותפת, וראשיתו התבטאה בהקמתה של ועדת הבנקים. ועדה זו באה לעולם לאחר שהוועד הפועל הציוני המצומצם הגיע למסקנה כי בשל ריבוי תפקידיו נבצר ממנו למלא את תפקיד מפקח-העל – מועצת המייסדים – על אוה"ה. ועדת הבנקים החלה לפעול במועד לא ידוע ונכנסה בעובי הקורה של מבנה שני הבנקים. בדוח שלה שיבחה הוועדה את אפ"ב וקבעה כי "עסקי הבנק מתנהלים בזהירות וביוזמה גם יחד, וכי הנהלתו מוסיפה לשאוף להשלמתו ולהרחבתו". לעומת זאת, מתחה ועדת הבנקים ביקורת קשה על אוה"ה וטענה כי זה לא פעל כהלכה כשנכנס לעסקים נוחים להיפגע – והללו אכן נפגעו בעת המשבר העולמי. המסקנה הייתה שיש לשנות את שיטות הניהול של אוה"ה כדי למנוע מבעוד מועד תוצאות שליליות הצפויות מ"אי-ניידות של כספים ומהפסדים צפויים, גם אם יהיו נסבלים, שייגרמו בעטיו של המצב".

נייר מכתבים של לודז'קי בנק דפוזיטובי
השותף בפולין

עוד הסיקה ועדת הבנקים כי לאוה"ה לא נותר עוד "תפקיד מכריע בקונצרן הבנקים". מכאן, ומהחלטה של ההסתדרות הציונית להעביר את נקודת הכובד העסקית לארץ-ישראל, התבקשה המסקנה שלפיה "על עסקי אוה"ה לעבור לידי אפ"ב". הופיין, שחשב תחילה כי אפשר להניח לאוה"ה לנפשו בלי לפגוע באפ"ב, קיבל את דעתו של חבר מועצת המנהלים, הד"ר לאו איסטוריק, כי אי אפשר להפריד בין שני הבנקים. השניים, ועמם גם המשפטן, הד"ר יוסף רופאייזן, מבכירי מערכת הבנקאות הציונית, עיבדו ב-1933 תוכנית ראורגניזציה. מומחי כלכלה ומשפטים בלונדון בדקו את התוכנית ובירכו עליה, וכן אישרה אותה ועדת הבנקים, שדנה בה בכמה ישיבות במרינבד ובפראג, שהתנהלו באוגוסט 1933. על פי אותה תוכנית, נקבע כי אוה"ה יחזיק בכל מניות אפ"ב, ועל פעילויותיו בעתיד יוחלט בהמשך. כן הובעה תקווה שבעקבות הראורגניזציה יוכל אוה"ה לחזור ולהיות כלי פיננסי חשוב, שיעניק למחזיקי המניות סיפוק מוסרי ורווח ממשי. עמיתיהם של הופיין ואיסטוריק במועצת המנהלים של שני הבנקים הובאו, כמובן, בסוד התוכנית שהתעצבה להסכם.

ב-5 בדצמבר 1933 אישרה מועצת המנהלים של אפ"ב את ההסכם, שלפיו יועברו עסקי אוה"ה לאפ"ב מ-1 בינואר 1934. בכך מומשו המלצותיה של ועדת סמואל באיחור של שלוש-עשרה שנים. בשנים אלו הרחיב אוה"ה את עיסוקיו הבין-לאומיים ונכנס בשותפות עם שני בנקים: ג'ואיש סנטרל בנק קובנו בקובנה שבליטא, ולודז'קי בנק דפוזיטובי בלודז' שבפולין, אגב עימות עם ליבונטין ששלל עסקאות אלה. בפרוטוקול של דיון זה במועצת המנהלים נאמר כי עסקי אפ"ב בלונדון, שנוהלו עד כה בידי אוה"ה, "יתנהלו להבא בשם ובאחריות של בנק אנגלו-פלשתינה". בהסכם נקבע כך:

א. יש לפרק בהקדם האפשרי את כל העסקים בלונדון, שאין להם שייכות אל עסקי הבנק בארץ-ישראל. אחרי פירוק זה יעשה המשרד בלונדון רק את אותם העסקים שיש להם שייכות אל עסקי הבנק בארץ-ישראל.

ב. את הפירוק הזה יש להוציא אל הפועל בזהירות כדי להימנע מזעזועים בלתי רצויים, והדירקטורים מכירים אפוא בצורך להמשיך בחלק מהעבודה הבנקאית בלונדון במשך החודשים הראשונים אחרי העברתם [של העסקים]. אולם תקופת מעבר זו לא צריכה להיות ממושכת, ויש לנהל עסקים רק עם הלקוחות הקיימים.

החלטה זו דחתה לשלב מאוחר יותר את הטיפול בחשבונותיהם של מפקידים פרטיים. ליבונטין היה היחיד מחמשת המשתתפים – יצחק לייב גולדברג, אוסישקין, הלפרן, ליבונטין והופיין – שהודיע כי "אין באפשרותו להצביע בעד ההסכם". הוא נימק את עמדתו בהרחבה ורגז על שזו לא נרשמה כלשונה בפרוטוקול. בישיבה הבאה של מועצת המנהלים שנתקיימה ב-17 בדצמבר שב ליבונטין והביע את מחאתו, אבל היושב ראש גולדברג דחה את טענותיו. בעלי המניות אישרו את ההחלטה באסיפה הכללית שלהם, שכונסה ב-24 בדצמבר 1933. לנאספים הוסבר כי לאחר הקמתו של אפ"ב החל אוה"ה להרחיב את עסקיו הבנקאיים מחוץ ללונדון, וההסתעפות במזרח אירופה הוכחה כמוצלחת. לעומת זאת, הוא נתקל בקשיים בתחרות עם בנקים גדולים בבריטניה. בעת פרוץ המשבר העולמי, כך דווח, "מצא את עצמו אוה"ה על ידי התחייבויות לקוחותיו במצב מסובך מאוד…"

בנקאי אליהו ליבוטין
סמכות לנקוט ביד קשה

מצב העניינים הזה הביא אפוא את מועצת המנהלים של אוה"ה למסקנה "שבמצב הכלכלי הלא בטוח של עכשיו אין כל סיכויים ותקווה שאוה"ה יצליח בגולה בעסקים בנקאיים… מאחר… שהמנהלים הרגישו שאין כל הצדקה להתחיל בניסיונות חדשים, נדרשה המועצה להחליט אם… אין אפ"ב ממלא בהצלחה את אחת מהמטרות העיקריות שבשבילה נוצר אוה"ה… אחרי שיקול דעת מרובה וזהיר ועל סמך יועצים משפטיים החליטה [מועצת המייסדים] להעביר את העסקים הבנקאיים של אוה"ה אל אפ"ב". מעתה היה ההסכם לחוזה חתום כדת וכדין בידי שני הגופים.

מן המסמכים שעסקו בעניין זה עולה שהחלטה זו נפלה על הנוגעים בדבר כרעם ביום בהיר. למרות ההסברים המלומדים, שניתנו באיגרת שהופצה לכל בעלי המניות ובהודעות לתקשורת, הועלו תהיות רבות בבית ההסתדרות הציונית ומחוצה לו. במדור לענייני השקעות של העיתון היהודי הלונדוני החשוב "ג'ואיש כרוניקל" הוצגו ב-5 בינואר 1934 שאלות מציקות בנוגע לתהליך המיזוג, לכישורי המנהלים של אוה"ה ושל אפ"ב ולקשר עם ההסתדרות הציונית. הפרסום עורר סערה גדולה בהנהלת אוה"ה וגרר פנייה חריפה לעורך העיתון. ואף על פי כן שב "ג'ואיש כרוניקל" ופרסם את דברי הביקורת. 

ג'ואיש כרוניקל, 5 בינואר 1934
שאלות מציקות

ב-31 בדצמבר 1933 שיגר הסופר והעיתונאי אלתר דרויאנוב, שהיה גם פעיל ציוני, מכתבי תמיהה לאישים שונים בנוגע למהלך זה. אחד מנמעניו, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית ברל לוקר, ביקש ממנו שלא לתת פומבי להשגותיו. "ויכוח פומבי על דברים כאלה", כתב לוקר לדרויאנוב ב-25 בינואר 1934, "עלול להזיק. בכל אופן, אי אפשר לספר את כל העובדות לפני הקהל הרחב…" העסקה בין שני הבנקים, הסביר לוקר, נעשתה בתום עיון מעמיק של ההנהלות ושל ועדת הבנקים, ורק שני חברים בגופים הללו – אחד שנעדר ואחר שהצביע נגד – לא תמכו בצעד זה. "הייתה לנו הבחירה בין שתי רעות", הוסיף לוקר, "בחרנו לפי מיטב דעתנו ומצפוננו את הפחות רע ומסוכן. לפי דעתנו… עלולה הייתה נפילת אוה"ה להרוס גם את אפ"ב…" כן ציין הכותב כי המצב שנוצר הוא פרי השתלשלות שנמשכה שנים רבות, ולא שכח להזכיר כי הוא כותב את הדברים במו ידיו כדי שלא להשאיר עקבות. ומכל מקום, זוהי התוצאה הטובה ביותר שאפשר להשיג, שהרי "…מי יוכל להיות שבע רצון".

ב-1 בינואר 1934 חדל אוה"ה מפעילותו המעשית כמוסד בנקאי, ונקבע כי מעתה הוא יפעל ("לפי שעה" – שנמשכה עד 8 במרס 1990) כהולדינג קומפני, דהיינו חברת אחזקות, אך יוסיף למלא את תפקידיו האחרים על פי תזכירו ותקנונו. תפקידו העיקרי של אוה"ה כחברת אחזקות היה להחזיק במניות אפ"ב. משרדו של אוה"ה בלונדון היה מעתה משרדו של אפ"ב. בישיבת מועצת המנהלים של אפ"ב ב-7 בינואר 1934 הונחה הופיין לכתוב מכתב להנהלת אוה"ה כדי "להדגיש את הצורך בהחשת הפירוק הזה ולצווֹת שלא ייכנסו מנהלי לונדון בשום עסקים חדשים".

ביצוע פירוקו של אוה"ה מאותם נכסים שלו, שלא הייתה להם זיקה לארץ-ישראל, הוטל על אליהו ליבונטין, מנהל סניף אפ"ב בתל אביב ואחד מבניו של זלמן דוד ליבונטין. אליהו נולד ברוסיה לתוך אווירה בנקאית, אבל את הקריירה שלו החל כפקיד בסניף אפ"ב ביפו, ואחר כך התקדם במדרג של הבנק.

ההנחיות לאליהו ליבונטין
"לשים קץ בהקדם האפשרי"

בכתב ההסמכה וההנחיות שקיבל מהופיין ב-24 בינואר נקבע כי עליו "לעבוד במשרד הבנק בלונדון" בתפקיד "מנהל המחלקה הארצישראלית", וניתנות לו זכויות חתימה "בדרגה ראשונה" ומלוא הסמכויות לנקוט "יד קשה", למעט בכמה נושאים שיהיה עליו להיוועץ בנוגע אליהם.

"אנו רוצים", כך נאמר לליבונטין הבן, "לשים קץ בהקדם האפשרי לכל עסקי אוצר התיישבות היהודים שאין להם שייכות ישירה אל ענייני ארץ-ישראל". הזמן שהוקצה לו לביצוע המשימה היה בין שלושה לשישה חודשים.

ב-29 במאי 1934 שיגר אליהו ליבונטין להנהלה הראשית של אפ"ב דוח מסכם על פעילותו בלונדון. הוא חילק את מצב הכספים בבנק לשניים: החלק האחד הוא שלוש מאות שישים וארבעה אלף ליס"ט שהצטברו משטרות שטרם נוכו, מהלוואות ומחיובים למיניהם, שהועברו לטיפולו השוטף של אפ"ב. ליבונטין הניח שהחייבים, ובכללם ההסתדרות הציונית, קרן היסוד וכן אחד החברים במועצת המנהלים של הבנק, יפרעו סכום כסף מסוים, שכן מלבד ביטחונות על מקצת חובם של אלה, נעשים מאמצים להשלים את יתרתו גם בדרכי אכיפה.

החלק האחר של הכסף, שש מאות ארבעים ותשעה אלף ליס"ט, הוגדר כהון בסיכון. הבנק, הסביר ליבונטין, הלווה כספים לאנשי עסקים לרכישת מוצרים (מכובעי נשים ועד שוקולד) שאי אפשר להעריך את טיבם ואת ערכם. הבנק נתן אשראי למוסדות פיננסיים קטנים, שרמתם המוסרית ודרך ניהול עסקיהם היו לוטות בערפל. סוחרים שעסקיהם לא היו מבוססים דיים זכו לאשראי פתוח. הוא מצא כי הלוואות בסך אלפי ליס"ט ניתנו תמורת מרקים גרמניים או ניירות ערך ספקולטיביים, שהבנק לא השכיל למוכרם עם ירידת מחיריהם. "…הנהלת הבנק דאגה יותר ללקוח ולא לכספי הבנק, והבנק נשאר במספר חשבונות רב עם יתרות גדולות מאוד שאין שום תקווה לגבותן". 

משרדי אוצר התיישבות היהודים
ברובע וייטצ'פל בלונדון, היי סטריט מס' 90

ליבונטין הבן חילק את החובות הללו לכמה סוגים. הוא כלל ברשימה גם חובות עומדים זה שנים רבות, שרוכזו בספר חשבונות נפרד ולא נרשמו בתור חובות אבודים. מקצת החובות הללו היו בסניף וייטצ'פל, ומקצתם במשרד הראשי שבברוק האוס. כך כתב ליבונטין הבן בעניין זה:


…לדאבוננו הגדול, המצב של החובות רע מאוד, והתקווה לגבייתם חלשה מאוד. רוב הביטחונות גרועים ומהווים שטרות שנמסרו להתרעה, ושחותמיהם במצב של פשיטת רגל או חתימות מזויפות או שעזבו את הארץ או סתם ממוסריות רעה שאין הם רוצים לשלם למרות ששמענו שהם מרוויחים. חלק קטן נמצא בארץ-ישראל, ואנו עומדים במשא ומתן עם הסניפים שלנו בארץ-ישראל וגובים קמעא-קמעא כמה עשרות לירות בחודש…

ולסיכום כתב:


מצאתי שחלק הגון מהלקוחות הוא ממדרגה שנייה; לקוחות טובים ועשירים ואנשים ממוסריות מסחרית טובה היו רק במידה מצומצמת מאוד… רובם היו אנשים עם אמצעים קטנים ומוסריות מסחרית רעה, אנשים שהביטו על הבנק כעל שותף לעסקיהם…

ליבונטין קבע שבבנק הפריזו במתן אשראי הרבה יותר מן המקובל בסניפי אפ"ב בארץ-ישראל. מצב זה מנע גבייה נמרצת ("תביעה חזקה") של החוב, ולא נותר, כאמור, אלא להביא לסילוקו בהדרגה, ובכך למנוע את אובדנו. הוא השלים את משימתו: חיסל את סניף אוה"ה בווייטצ'פל, החל בהכנות למכירת משכנו, פיטר חמישה-עשר פקידים ונתן הנחיות בדבר צמצום מצבת העובדים שנותרו בסניף המרכזי – שלושים פקידים.

זו לא הייתה מלאכה קלה, לא לליבונטין הבן ולא לאיש מן הנפשות הפועלות. אחרי ככלות הכול, דובר בבנק שהצטייר בחזונו של הרצל כמסד להשבתו של עם ישראל לארצו. אבל הדעת נותנת שאליהו ליבונטין האמין כי הוא פועל ברוח תפיסותיו של אביו, שאמנם היה נאמנו של הרצל, ועם זאת לא ראה מקום לקיומו של אוה"ה. כזכור, פרש האב זלמן דוד ליבונטין מתפקיד מנהלו הכללי הראשון של אפ"ק בשלהי 1924, בהיותו בן שישים ושבע, אבל הוסיף לכהן כחבר במועצת המנהלים ולמלא תפקידים ציבוריים אחרים, ויש להניח שרוחו שרתה על בנו.

ב-30 בדצמבר 1934, בתום שנה למהפך ביחסים בין אוה"ה לאפ"ב ותשע שנים לאחר פרישתו מכהונת המנהל הכללי, פרש זלמן דוד ליבונטין בפני מועצת המנהלים של אפ"ב מסכת קשה של אירועים בשני הבנקים. הוא עשה זאת במסמך שבו עשרים ואחד סעיפים – מהותיים, ארגוניים, חוקתיים ואישיים – שהטילו צל כבד על אישים ועל נהלים. זו הייתה הרחבה של מסכת הטענות שליבונטין השמיע זה כמה שנים בחדרי-חדרים ובישיבות של מועצת המנהלים, שאין נרשמים בהן פרוטוקולים מפורטים.

החלת המנדט הבריטי ב-1922, ציין ליבונטין, עיקרה את הצורך בהמשך קיומו של מרכז עסקים בנקאי ציוני בלונדון. כן נגוזו באותה העת הרעיונות להשגת כספים בשוק הבין-לאומי כדי להגדיל את קרן הבנק ולפתח יוזמות מבטיחות אחרות. אפילו "לא נמצאו אנשים נכבדים ובעלי שם בעולם הכספי שייכנסו למוסד שלנו בתור בעלי כסף או בתור מנהלים. לא הצלחנו להגדיל את קרן הבנק אלא להפך. נכשלנו באנשים הרחוקים מעולם המעשה ומעסקי ממונות, ויפזרו הלוואות לימין ולשמאל, ויבזבזו קופות עני ודל, וגם נכשלנו בעסקים כאלה לבושתנו ולכלימתנו, ששמו בכליהם…"

ליבונטין נקב בכמה שמות של אנשים שלא פעלו כשורה, כולם חברי מועצת המנהלים, והוסיף עליהם עוד שמות של חברות ש"לקחו לעצמן" או נטלו הלוואות "בסכומים מבהילים". מהלך שכזה הוא בבחינת "עוון פלילי", אבל אצלנו, התלונן, עוברים עליו לסדר היום ואף מאפשרים ל"נאשמים" להמשיך במילוי תפקידיהם. גם מארץ-ישראל מיהרו ללונדון כדי לקבל בה כספים. "הוספנו חטא על חטא, ונעביר מאת אוה"ה אל אפ"ב אקטיבים [חיובים] שונים שפירעונם מוטל בספק, ונחייב את אפ"ב לשלם פיקדונות שאוה"ה מחזיק ושעולים לסכום הרבה יותר גדול מהסכומים שיוכלו להכניס לנו האקטיבים שנמסרו לאפ"ב…"

זו לא הייתה הדרך לחסל את עסקי אוה"ה, המשיך ליבונטין וכתב, הכוונה הייתה לחולל שיפורים ולטכס עצה עם מומחים. אבל המחליטים היו מנהלים מקריים ש"בראו תוכניות שונות חסרות בסיס בעולם המעשה… וכשקלקלו אין אצלנו מי שידרוש דוח מהם… עד עכשיו היה נהוג כי הדירקטורים לוקחים בכל שנה ושנה מאת אפ"ב סכום ידוע לכסות את ההפסדים של אוה"ה, כאילו לא נברא אפ"ב אלא להרוויח בארץ-ישראל ולכסות ההפסדים בלונדון…" ליבונטין סיים את המסמך במשפט מוחץ: "מצב העסקים והנהלתם אם לא תביאו בהם תיקונים עמוקים, מוכרחים להביא שואה לא רק על הבנק אלא על כל היישוב. ראו הזהרתיכם!" 

המסמך של ליבונטין הכה בתדהמה את חברי מועצת המנהלים של שני הבנקים. יצחק לייב גולדברג, יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה, נדרש בפירוט רב לכל אחד מעשרים ואחד הסעיפים במסמך האישום של ליבונטין. במכתב התשובה שלו מ-3 בפברואר 1935 אמנם אישר גולדברג את מקצת הטענות, אבל שלל את זכותו של המאשים להיחשב למתריע בשער. הוא קבע כי עוד קודם שליבונטין השמיע את זעקותיו, כבר עמדו במועצת המנהלים על קיומם של קלקולים וכבר הוכנסו תיקונים. הדברים גם לא נשמרו בסוד, ודוּוח עליהם למוסדות העליונים של התנועה הציונית. "…מצדך לא חידשת דבר, ועליך להבין היטב שחבריך אינם מכירים בשום זכות מיוחדת שלך שדווקא אתה תתאונן על דברים אלה יותר מכל חבר אחר… מיהרת לחפש חטאים וסנסציות להאשים את חבריך שכבודם היה צריך להיות יקר לך ככבודך אתה", כתב גולדברג. 

הוא אישר כי "באוה"ה נעשו עסקים שלא היו צריכים להיעשות, ואשר גרמו הפסדים גדולים מאוד", והוא הדין לאשראים (קרדיטים) שהועמדו לרשותם של אישים מסוימים. החלטות אחרות, כמו השקעות בבנקים בחוץ לארץ, אולי לא היו נכונות, אבל הן נתקבלו לאחר שיקול דעת ובישיבות של מועצות מנהלים.

גם על הצבעתו נגד חיסול עסקיו של אוה"ה בלונדון הלקה גולדברג את ליבונטין, וכך כתב לו:


חבריך לא שכחו וגם לא ישכחו לך שהתנגדת לפעולה הזאת שהצילה בהחלט את שני המוסדות יחד, והם לא שכחו שעל בקשתם הנמרצת שמצדך תשים לפניהם הצעה יותר מתאימה, השארת אותם בלי תשובה, בלי עצה ובלי הצעה… על טרנסקציה זו דנו חודשים רבים, ואחרי התייעצות מרובה ועמוקה עם המומחים הכי טובים שהיה אפשר למצוא, ואחרי שיקול דעת וחקירה ודרישה, באו כל האנשים האחראים הן באקזקוטיבה והן בוועדת הבנקים והן בהנהלות של שני הבנקים (חוץ מחבר אחד) לידי דעה שזאת היא הדרך היחידה והנכונה. ומנין לך שדעתך אתה שקולה נגד דעתם של כל חבריך ושל כל המומחים שאיתם התייעצו? 

ואולם למרות הלשון הקשה שנקט, נשמעו דבריו של גולדברג לליבונטין כפנייה אל האח הגדול, המתבקש להעניק בעתיד מעצתו ומניסיונו לאפ"ב המתפתח. הוא הציע לו להניח בידי הגורמים המוסמכים, ש"רגש האחריות שלהם אינו נופל מזה שלך ושלנו", את הדיון באוה"ה ובמעשים שנעשו בו. 

ליבונטין ביקש להטיל את הבירור על אישים ניטרליים שאין להם נגיעה למערכת הבנקאית, ואפילו תבע לקיימו בפני בית דין כבוד של ההסתדרות הציונית. אבל בהסכמה כללית הוטל על שני חברים חדשים במועצת המנהלים של אוה"ה, יוסף אהרונוביץ, מנהל כללי של בנק הפועלים, ואליעזר ברוידא, מנהל חשבונות בכיר במערכת הבנקאות הציונית, לבדוק את ההאשמות לפרטיהן.

ישיבתה הראשונה של ועדת הבירור כונסה ב-2 במאי 1935. הופיין, שהשתתף בישיבה בתוקף היותו מנהל אפ"ב, קיבל עליו את האחריות המלאה למכתב התשובה של גולדברג, ולמען האמת, הוא היה האיש שניסח אותו. כשטענו נגד ליבונטין כי הפיץ את תזכירו בקרב גורמים חיצוניים, ובהם עיתונאים, נמנע הלה מלהשיב על כך תשובה חד-משמעית. במשך הדיון, כתוב בפרוטוקול, "קם ליבונטין פעמים אחדות מתוך התרגזות והודיע כי הוא רוצה ללכת היות שמפסיקים אותו, והודיע גם שהוא עייף וקשה לו להמשיך את הבירור". 

ליבונטין נעדר מישיבת הבירור השנייה, שכונסה ב-9 במאי, וחזר ותבע להעביר את הבירור לבית דין של כבוד, "כנהוג בכל העולם בין אנשים המכבדים את עצמם". קיום הבירור בלעדיו, הזהיר, יהיה בגדר העמדתו לדין שלא בנוכחותו. על כך השיבו אהרונוביץ וברוידא שאין הם שופטים אלא בוררים, ושבאי-השתתפותו משתמט ליבונטין ממילוי חובתו. גם לישיבה השלישית, שכונסה ב-12 במאי, לא הופיע ליבונטין, והוועדה דנה בעניין בלעדיו, אבל החליטה שלא לדון בנושא אחד: התנהלותו הכללית של אוה"ה, למעט פרשת הפיקדונות הקשורים בפעילות בארץ-ישראל שהועברו לאפ"ב.

השאלות שחברי הוועדה ביקשו להציג לליבונטין בעל פה נשלחו אליו בכתב ב-13 במאי, אבל הוא לא השיב עליהן. כעבור שבועיים, ב-30 במאי 1935, ניסחה ועדת הבירור את מסקנותיה, אף כי חבריה הודיעו מראש שאין לראות בהן תוצאה של חקירה מקיפה, שכן לשם כך יש צורך בזמן רב יותר וגם בחומרים נוספים. כפי שהחליטו מראש, לא בדקו אהרונוביץ וברוידא את התנהלותו של אוה"ה, אבל הגיעו למסקנה עצובה באשר אליו. "אנחנו", כתב צמד הבודקים, "יכולים רק להצטרף לשאר חברינו בהנהלה בהבעת צער על הירושה שהנהלת העסקים של אוה"ה השאירה לאפ"ב. אנו חושבים שהמצב של אוה"ה שחור כמו שהוא באמת, ואין להשחירו יותר מכפי שהוא". מן הטעם הזה החליטה ועדת הבירור לבדוק כמה מהאשמותיו של ליבונטין כלפי חברים במועצת המנהלים של אוה"ה. בדיקת האשמותיו, קבעו, העלתה כי אין הן חמורות כל כך כפי שניסה לציירן במסמך שכתב. כך, למשל, שולמו הלוואות שאוה"ה נתן למנהלים ולמוסדות או שהן נמצאות בתהליכי החזרה. אחת ההלוואות האלה, הזכירו לליבונטין, אפילו ניתנה בימים שהוא עצמו ניהל את אפ"ק (בטרם היה לאפ"ב). 

בנפרד מן הבירור הכללי נעשתה בדיקה מיוחדת בעניינו של אחד האישים, הבכיר מכל האחרים, שליבונטין דיבר עליו סרה. בשל מעמדו תבע האיש לנהל את הבדיקה במהירות האפשרית, ובתיאום עם אהרונוביץ וברוידא מונו לצורך זה שני בודקים נפרדים, גרינבוים ופרומקין, שניהם חברי ועדת הבנקים. אחרי שסיימו את בדיקתם, דחו השניים את ההאשמות מכול וכול. ליבונטין קיבל את המסקנות ושיגר להופיין – סגנו ואחר כך יורשו בניהול אפ"ק – מכתב התנצלות. אבל ספק אם אכן חזר בו מטענותיו. עובדה היא שהוא שב והזכיר אותן בכרך המשלים של זיכרונותיו.

זלמן דוד ליבונטין (שמאל) עם דוד וולפסון ורעייתו פאני
על גדות הירדן

ליבונטין יצא בהישג חלקי מן הפרשה שעורר. כמה מטענותיו הכלליות בנוגע לניהול אכן הוכחו כמוצדקות, אבל לעומת זאת טיהרה ועדת השניים את כל האישים שליבונטין נקב בשמותיהם. מדובר בחברי מועצת המנהלים בעבר ובהווה, שניהלו את עסקיהם באמצעות אוה"ה וטענו, בכתב ובעל פה, כי הרגישו חובה מוסרית לנהל את עסקיהם באמצעות אוה"ה ולא באמצעותם של בנקים אחרים. חשבונותיהם התנהלו כשורה עד שפרץ המשבר העולמי שגרם להתמוטטותם הכלכלית, ובעקבות זאת חדלו חשבונותיהם להיות אקטיביים והיו לפסיביים. ואף על פי כן המציאו הללו ערבויות וביטחונות שונים עד שסילקו את חובם. שניים מהם אפילו הציגו את סיפורם האישי בוועד הפועל הציוני הגדול, שנתכנס ב-4 באפריל 1935 בירושלים. הם הבטיחו כי אוה"ה לא הפסיד בגללם ולוּ פרוטה אחת. עם זאת, ממסמכי אוה"ה עולה כי החזר חובותיהם היה תהליך קשה וממושך, ולא מתוך כוונת זדון.

ליבונטין השתתף בישיבת הוועד הפועל הציוני בתוקף מעמדו כחבר במועצת המנהלים של הבנקים, אבל נמנע מלדבר במליאה על האשמותיו. הוא הסתפק ברמז עבה כפיל, כשהציע למליאת הוועד הפועל לבחור בוועדה מצומצמת, שבפניה ירצה על "ענייני הבנקים ואופן ניהולם". במליאה, הסביר, אי אפשר לדבר על עסקי בנקים מאחר ש"לכמה ממשתתפיה אין ענייני הבנקים נהירים".

הלקח הופק. בסיכום הדיון בוועד הפועל הציוני קבע מאיר גרוסמן, חבר ועדת הבנקים, כי "לא היו בבנק שום מעילות… הייתה רק אי-זהירות במתן קרדיטים גבוהים ביותר…" ובעקבות זאת הוחלט לאסור על חברי מועצת המנהלים לקבל אשראי משני הבנקים. 

ליבונטין עצמו קיבל הלוואה של אלפיים ומאתיים ליס"ט מאוה"ה והלוואה של שלושת אלפים ליס"ט מאפ"ק (כנראה לכך התכוון צמד הבוררים כאשר העיר לליבונטין כי אחת ההלוואות ניתנה בימים שבהם ניהל את אפ"ק). מקצת הכסף היה מיועד לבניין בית מגורים פרטי – הליך מקובל באפ"ק בקרב בכירי החברה – ומקצתו הועבר לטיפול בפרדסו של ליבונטין, בתנאים שהיו מקובלים בקרב פרדסנים אחרים. בשלב מסוים התברר כי הביטחונות שהמציא, בדמות ביטוחי חיים, היו נמוכים בהרבה מן הסכום שקיבל ושצבר, כמובן, ריבית. ההלוואה מאפ"ק עוררה סערה רבתי, ומועצת המנהלים בלונדון נזפה בליבונטין והזכירה לו כי הליך שכזה מותנה בקבלת אישור מקדים ממועצת המנהלים. הפרשה נסתיימה לאחר שליבונטין שילם בשנים 1921 ו-1922 אלף ומאה ליס"ט במזומנים ושמונה מאות ליס"ט נוספים עם פירעון ביטוחי חיים. להבטחת יתרת הסכום משכן ליבונטין את פרדסו, וכך סיים לשלם את חובו. הוא היה משוכנע שפעל כהלכה, ואכן, במאבקו הגדול שתואר כאן הוזכרה פרשת הלוואתו רק ברמז, אך לא השתמשו בה ככלי ניגוח נגדו.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

קרן היסוד

(כַּצנֶלסוֹן, בֶּרל (בּאֵרי
Katznelson, Berl

1944-1887

אנגלו פלשתינה קומפני