״לנקוט זהירות אך מתוך ביטחון ואמונה שננצח״

יצחק גרינבוים

מאבקים

                               פרק 13                               

משך קריאה 35 דק

עם תום מלחמת העולם השנייה החלו לצוץ תביעות של המחזיקים במניות אוה"ה מכל רחבי העולם שביקשו לקבל את המגיע להם. כמעט בכל פנייה היה שזור סיפור אישי מרתק, וגם ביטוי למקום שאוה"ה כבש בלב היהודי.

נוחים (נחום) וונגרובסקי ממקסיקו כתב כי ברשותו תשע מניות, שמונה מניות של ליס"ט כל אחת, מניה אחת של שתי ליס"ט, וכן שלושה קופונים של ליס"ט כל אחד – ובסך הכול שלוש-עשרה ליס"ט. הוא לא קיווה להתעשר בזכות ניירות אלה, אבל ביקש לדעת אם מגיעים לו רווחים או אם אפשר להחליפן במניות אחרות. בתשובה לפנייתו, ב-4 ביוני 1947, הציג אלכסנדר דורון, מזכיר הבנק במשך שנים רבות ובן טיפוחיו של הופיין, את קיצור ההיסטוריה של אוה"ה: ב-1934 נפסק העיסוק בעניינים בנקאיים, ומאז מדובר אך ורק בחברת אחזקות של מניות אפ"ב. הרווחים ממניות אלו שימשו לפירעון החובות של אוה"ה, וממילא נבצר ממנו זה שנים לשלם רווחים על מניותיו שלו. אדרבה, הוסיף דורון, לפי החלטה מיוחדת בוטלו הקופונים הצמודים למניות שלא נגבו במועדן, ומכאן: "אין אפוא כל דיווידנדות המגיעות לכבודו. באשר לעתיד יהיה זה מתפקידם של המנהלים להחליט על כך בבוא הזמן".

ב-23 ביולי 1947 קרא מיכאל ניסנבוים מחיפה בעיתון "הארץ" כי "המוסד הבנקאי הראשי שלנו" נמצא במצב טוב. בין השאר, נאמר בדיווח כי ב-1936 זכה אוה"ה ברווח גדול שאפשר לו לשפר את מצבו הרעוע שיפור ניכר. "בעלי המניות הישנים קיבלו אז מאה אלף ליס"ט מניות חינם ועוד מאתיים ועשרה אלף בשער של 27.6 שילינג, וכל המניות הללו נמכרו אחרי כן בשוק הלונדוני בשער של 37.6 שילינג". כך זכו בעלי המניות במאתיים אלף ליס"ט. עכשיו, הוסיף העיתון ובישר, לנוכח ידיעות הרווחות בלונדון על הגדלת הון ניכרת של אפ"ב, יזכה אוה"ה ברווחים גדולים.

נוחים וונגרובסקי
"9 אקציעס"

הרמן גוטסמן
"נאבדו לי המניות"

שמואל פאמעראנץ
"לקחו את האקציע"

נוחים וונגרובסקי
"9 אקציעס"

הרמן גוטסמן:
"נאבדו לי המניות"

שמואל פאמעראנץ
"לקחו את האקציע"

סיכום זה שימח את לבו של ניסנבוים, שזה יותר מארבעים שנה החזיק במאה ושבע-עשרה מניות רגילות. "נחת ורווחים לא היו לי מהן כמעט כל הזמן. נשאלת השאלה, הלא גם אני מבעלי המניות הוותיקים, איפה אם כן נבלע חלקי ברווחים האמורים למעלה?" הוא גם מצא לנכון להעיר שהרוב המכריע של בעלי המניות הושמדו במזרח אירופה, ואיש לא יבוא לדרוש את זכויותיהם. בשנים הבאות הוסיף ניסנבוים להשמיע את קולו, בין השאר, בצורת מכתבים למערכת.

מרכוס אבנר, תושב מושב זקנים ברחוב אלנבי 89 בתל אביב, הציג, לעומת זאת, בקשה צנועה יותר. הוא הטריח את עצמו למשרדי אוה"ה בתל אביב וביקש מדורון לאמת את תביעתו על שתי מניות שאבדו לו. דורון השיב לו במכתב מ-10 בנובמבר 1947 כי פנה למשרד אוה"ה בלונדון ונענה, כי "בגלל ההרס החלקי של ספרי הרישום בעת ההפצצות על לונדון, אין זה אפשרי עתה למצוא את מספרי המניות ולהוציא לכבודו תעודה חדשה". עם זאת הובטח לאבנר כי אוה"ה מקווה לסדר מחדש את ספרי החברים מתוך המסמכים שנותרו לפלֵיטה, אבל "הדבר ייקח זמן ממושך".

ראשיתו של הסיפור הציוני במשפחת פרלמן הייתה בימי הקונגרס הציוני הראשון. בהמשך לכך ריכזו בני הזוג פרלמן את מכירתן של מניות אוה"ה בסנט פטרבורג, בירת רוסיה, וכשעלו לארץ-ישראל היו ברשותם עשרים וארבע מניות, שלהם ושל בני משפחה. מרים פרלמן התאלמנה, חלתה וקיוותה להסתייע במניות אלה לפרנסתה. בסופו של דבר, נרכשו ממנה עשר המניות הרשומות על שמה תמורת עשר לא"י. 

לחבורת הזקוקים למימוש מניותיהם הצטרף גם אדם בעל שם – הד"ר זליג סוסקין, אגרונום שהיה פעיל באגודות ציוניות עוד לפני הופעתו של הרצל, עלה לארץ ב-1896 ומילא תפקידים חשובים רבים בשירות התנועה הציונית. הוא הציע לאפ"ב לקנות ממנו מניות של אוה"ה מן הסדרה הראשונה בשווי של חמש מאות לא"י, ובתשובה להצעתו כתב לו הד"ר אהרון ברט, המנהל הכללי של אפ"ב למן 1947, כי החוק הבריטי אוסר על הבנק לקנות מניות של חברת-האם. הפתרון נמצא בהליך סיבובי: מניותיו של סוסקין הועברו לקרן היסוד, וזו העבירה תמורתן ניירות ערך שלה לאפ"ב. השווי הכספי של ניירות ערך אלה הועבר מקופת אפ"ב לידי סוסקין. 

לדוד רוזנברג, אזרח אוסטרליה, שירש מניה אחת מאביו, נכתב ב-4 בנובמבר 1949 כי גם אם ישלמו לו ביום מן הימים תמורת מנייתו, ידובר בסכום פעוט. על כן הוצע לו, וגם לפונים אחרים, לתרום את מניות אוה"ה שבידיהם לקרן היסוד או לקרן קיימת לישראל.

"לפני המלחמה הראשונה", כתב שמואל פומרנץ ב-21 באפריל 1947, "גרתי בסאמארגאן פלך וילנא רוסיא. לקחתי מאחד מהמתעסקים הציונים אקציע [מניה] על שמי שמואל פאמעראנץ ואזכור כי אמר כי הוא ישלח את הכסף לריגא כי שם הסוכנות הראשית לזה והמקור הוא באנגליא ובאיזה שנה לקחתי לא אזכור אם בשנת שלוש-עשרה או בארבע-עשרה [1913, 1914] וכאשר נפרצה המלחמה והחזית הייתה בסאמארגאן נכנסו החיילים בביתי ושדדו ממני את כלי הכסף ושם הייתה גם האקציע ולקחו גם אותה ממני, ומשם נתגלגלתי לאוקראינא ומשם לאמעריקא ולא ידעתי ממי לבקש אותה ולפעמים שכחתי אותה לגמרי. ולכן אבקש אתכם שתשלחו לי אחרת כי… אך העיקר הזיכרון יקר לי".

"עתה יש לנו מדינה עברית", נאמר במכתב ששיגר מ' שוורץ למערכת "הארץ", ושפורסם במדור המכתבים שלו ב-5 במרס 1950. "…האומנם אין זו חובה סמלית לפדות מניות אלה ולוּ גם בסכום סמלי, בעיקר לאחר שהודיעו שאפ"ב יהא הבנק הלאומי שלנו? כל מדינה אחרת הייתה משלמת לאותם האנשים שהאמינו בה והוציאו עליה את כספם לפני תקומתה". למעשה, רק כעבור שלושה חודשים נעשה אפ"ב לבנק ישראלי, ואוה"ה היה לחברה ישראלית רק כעבור שלוש שנים. אז גם נמצאה השיטה לגמול למחזיקי המניות.

ב-29 בנובמבר 1947 החליט ארגון האומות המאוחדות – האו"ם – להקים מדינה ליהודים בארץ-ישראל. הסכמה בין-לאומית הייתה, כזכור, תנאי שהרצל קבע כחמישים שנה קודם לכן להקמתה של מדינת היהודים. החלטת האו"ם קבעה כי בצד המדינה היהודית תקום מדינה ערבית – והרצל בוודאי לא העלה על דעתו מצב שבו יודיע הגוף המייצג את ערביי ארץ-ישראל (ושהוקם ביוזמת הליגה הערבית), הוועד הערבי העליון, כי את תוכנית באזל ינסו למחוק בארץ-ישראל בדם.

יום לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות. ממשלת בריטניה נקטה עתה, לקראת סיום המנדט שלה על ארץ-ישראל, מדיניות של תוהו ובוהו. בסוף פברואר 1948 הוצאה ארץ-ישראל מגוש הליס"ט, ובארץ פרצה בהלת משיכות מן הבנקים. מועצת המטבע הארצישראלית הבריטית, שהופקדה על הנפקת הלא"י, המטבע המקומי (שערכו, כאמור, היה שווה לליס"ט), הודיעה כי בשל המצב הביטחוני נבצר ממנה להתחייב לספק שטרי כסף. אחרי 14 במאי 1948, החל אפ"ב להמיר את מקצת יתרות הליס"ט שלו ללא"י, כדי שיוכל לספק ביקושים מוגברים לכסף נזיל, אם יהיה צורך בכך. מנהלי הבנק הקפידו להסתפק בהמרה חלקית בלבד בשל חששם מצעדים חד-צדדיים שהבריטים ינקטו, ושיפגעו במעמדה של הלא"י.

חבר מועצת המייסדים, מאיר גרוסמן
לחולל שינוי במעמד הבנקים

הד"ר זליג סוסקין
פתרון נמצא בהליך סיבובי

גם בדיוני מועצת המייסדים של אוה"ה, שהתנהלו ב-13 וב-14 באפריל 1948, נשמעו חששות מפני הצפוי. עתה כבר היה ידוע כי מועצת העם, גוף של שלושים ושבעה חברים (ה"לז"), תשמש מועצת ממשלה זמנית (מעין פרלמנט) של המדינה היהודית עם הקמתה, ואילו שלושה-עשר (ה"יג") מחברי המועצה ישמשו חברי מנהלת העם (שתהיה לממשלתה הזמנית של המדינה החדשה). אבל ברחבי הארץ התנהלו קרבות דמים עם כוחות ערביים סדירים ולא סדירים (לרבות כוחות שחדרו משבע מדינות ערב), והצבא הבריטי הוסיף להתנכל לאוכלוסייה היהודית. החלקים היהודיים של ירושלים ספגו אש ארטילריה.

על סדר היום של דיוני מועצת המייסדים עמד גם הצורך להושיט סיוע לענף הפרדסנות – החשוב בענפי המשק הארץ-ישראלי – אבל חיש מהר גלשו הדיונים לשאלת תפקידו של הבנק בעת מלחמה. מאיר גרוסמן העריך שעכשיו יש לחולל שינוי במעמדם של אוה"ה ושל אפ"ב, להסב אותם מחברות בריטיות לחברות ארץ-ישראליות ולהעביר את מרכזיהם מלונדון לתל אביב או לירושלים. הוא הזכיר את החשש מפני האפשרות שהבריטים יחבלו במערכת המוניטרית, ויעץ להכין עתודה כספית לאומית בדולרים בארצות הברית ובדולרים ובפרנקים בשווייץ. "אנו עם צרות גדולות וגם עם תקוות גדולות", הביע את הערכתו שלמה השל פרומקין, העתיד עוד מעט קט להיות חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י. פרומקין קבל כי אפ"ב לא הצליח להשיג הון מחוץ לארץ ולא הזרים כסף "למכשירים לרכישת השקעות של יהודים". לכן הציע להמתין עד שהמצב יתבהר, ולא לדון לפי שעה במקומו של הבנק במדינה שתקום. הד"ר יוסף רופאייזן טען שיש צורך דחוף להתמקד בהסבתו של אפ"ב לבנק ממלכתי מרכזי, שתפקידיו שונים מתפקידיו של בנק רגיל. הוא גם יעץ לספק לציבור מידע על העתיד להתרחש בתחום המטבע כדי למנוע בהלות שיביאו לרכישתם של מוצרים מיותרים.

דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת
ישראל 14 במאי 1948

בדבריו של יצחק גרינבוים, סגן יושב ראש מועצת המייסדים וחבר ה"יג" (העתיד להיות לשר הפנים הראשון של ישראל), ניכרה תחושה של אי-ודאות בדבר תוצאותיה של מלחמת העצמאות וגורלה של מערכת הבנקאות בכלל, ושל אפ"ב בפרט (ששימש בתור הבנק המרכזי, שהרי בנק ישראל טרם הוקם). טווח האפשרויות שראה לנגד עיניו נע בין תבוסה (שאז "נפסיד כמעט הכול לתקופה ארוכה מאוד"), בין פשרה (ש"תוכל להבטיח לנו… שנוכל להחזיק בעמדותינו הכלכליות") ובין ניצחון ("מדינה יהודית שהולכת ומתפתחת"). כך או כך, אמר, בשלב המלחמה ילך ויגדל מספר הנפגעים, "והביטחון לוקח ומוכרח לקחת את הכול". על אפ"ב להושיט את הסיוע הנדרש, אבל בלי לסכן את מעמדו ("לנקוט זהירות אך מתוך ביטחון ואמונה שננצח").

"שום מוסד לאומי לא יכול לחשוב בקטגוריות קיצוניות", טען לעומתו הד"ר אמיל שמורק, ראש המחלקה למסחר ותעשייה בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא הסכים עם גרוסמן שהייתה הזנחה חמורה מאוד בנושא יצירתה של עתודה כספית בדולרים, מה עוד שהנושא כבר נידון קודם לכן בהזדמנויות שונות. על דברים אלה הגיב ברט בהסבר שמועצת המנהלים של הבנק החליטה להתמקד דווקא בצבירת שטרי כסף מקומיים רבים ככל האפשר. אם יהיה הממון בידינו, אמר ברט, נוכל לעשות את כל הפעולות הנדרשות, ובכלל זה להסדיר את החזקתם של דולרים בחוץ לארץ. הוא הזכיר שהפיקדונות של לקוחות אפ"ב מסתכמים בארבעים מיליון לא"י, וחשוב לשמור על אמון הציבור בבנק ולהיערך לקראת כל מצב שבו יהיה על הבנק לשלם מיליונים רבים. "ה'בורד' [מועצת המנהלים]", אמר, "אינו בחזקה של מי שישכח את צורכי המוסדות והמשק, או בחזקה של מי שיסכן את עצמו".

המשפטן יוסף רופאייזן
לספק לציבור מידע

הד"ר אמיל שמורק
הזנחה חמורה

ב-14 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל, כחמישים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שבעקבותיו כתב הרצל ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". אפ"ב טיפל עתה בכל הנושאים הנתונים בדרך כלל בתחום סמכותו של הבנק הממלכתי, ובכלל זה בהנפקת כסף ישראלי. אליעזר הופיין, יושב ראש מועצת המנהלים של אפ"ב, דיווח למועצת המייסדים של אוה"ה ב-13 ביולי 1948 על הדיונים בנושאים אלה ועל כל מה שהתרחש סביבם. וכך נכתב בפרוטוקול: 


היושב ראש [גרינבוים] הסביר כי מטרת הישיבה היא לדון בהצעה בדבר הוצאת שטרי בנק על ידי בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ במחלקה מיוחדת שתיוצר לשם כך. 

     מר א"ז הופיין, יושב ראש ההנהלה של הבנק, הרצה על הנושא הנזכר. הוא מסר על הדיונים בתוך הבנק, שהחל בהכנת תחליף לשטרי הכסף הארץ-ישראליים לפני חודשים רבים, שמא לא תהיה אפשרות להשיג שטרי כסף אצל קצין המטבע של ממשלת ארץ-ישראל. בינתיים החל הבנק בתכנון תוכניות בדבר השימוש בשטרי בנק, כדי להבטיח למדינה היהודית את עצמאות המטבע שלה. מפאת הזמן הרב הדרוש לשם הדפסת שטרי בנק, הזמין הבנק שטרות כאלה בארצות הברית [שנשאו את שם אפ"ב], ועתה הם כבר נמצאים במרתפיו. הנהלת הבנק לא הסיחה את דעתה מן העובדה שהוצאת שטרי בנק מן הראוי שתובא בפני המועצה [מועצת המייסדים] לשם דיון. רק לפני כשבועיים פנתה הממשלה באופן רשמי אל הבנק וביקשה ממנו להגיש את הצעותיו. בה-בשעה ביקשה הנהלת הבנק מיושב ראש המועצה לזמן ישיבה שתדון בדבר, ובינתיים התנהלו שיחות בין הבנק לנציגי הממשלה המטפלים בדבר. להלן עבר היושב ראש על תמצית ההצעות בדבר הוצאת שטרי כסף על ידי מחלקה מיוחדת [מחלקת הוצאה] של בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ, כדלקמן (מעודכן על פי תהליכי הדיונים הסופיים):

1.
הבנק יהיה רשאי להוציא שטרי בנק.

2.
לא יורשה לשום גוף אחר להוציא שטרי בנק. גם הממשלה לא תוציא שטרי כסף חוץ מאשר במקרה שיהיה צורך בשטרי כסף קטנים בתור תחליף למצלצלים.

3.
שטרי הבנק יהיו ביחידות: 500 מיל (חצי לא"י)
1 לא"י   –     10 לא"י
5 "         –     50 "

4.
שטרי הבנק יהיו מטבע חוקי יחיד.

5.
הוצאת שטרי הבנק תתנהל במחלקה מיוחדת ששמה "מחלקה להוצאת שטרי בנק".

6.
המחלקה לא תקבל עליה התחייבויות אחרות פרט לאלה הנובעות מהוצאת שטרי הבנק.

7.
כל נכסי המחלקה יהיו משועבדים למחזיקי שטרי הבנק בשעבוד שוטף.

8.
בתוך המחלקה יחזיק הבנק בנכסים אלה:
א. זהב
ב. יתרות במטבעות זהב
ג. שטרי כסף של מועצת המטבע הפלשתינאית
ד. שטרי אוצר ושטרי התחייבות של הממשלה
ה. רה-דיסקונטו (ניכיון משנה)

9.
הנכסים א, ב ו-ג ביחד צריכים להוות לא פחות מחמישים אחוזים של המחזור (למעשה,
ישתדל הבנק ככל האפשר לדאוג לזה שיגיעו ללא פחות משישים אחוזים).

10.
המחלקה תפרסם מאזנים שבועיים.

11.
טופס המאזן השבועי טעון אישור הממשלה.

12.
לשם ניהול ענייני המחלקה תשב מועצת ההנהלה בישיבות נפרדות. בישיבות אלה ישתתפו שני באי כוח של הממשלה. בנוגע לאותו סוג העניינים העקרוניים, אשר יוגדר מתוך הסכם בין הממשלה ובין מועצת ההנהלה, תהיה מועצת ההנהלה מודרכת בהחלטותיה על ידי דעת הממשלה שתיקבע בהתייעצות איתה.

13.
יהיו שני ממונים על הרה-דיסקונטו, אחד מצד הממשלה ואחד מצד הבנק, שיבחנו את השטרות שיוגשו לרה-דיסקונטו.

14.
כל הרווח של המחלקה יגיע לממשלה, כל ההפסד עליה.

15.
הבנק יפעל בתור הבנקאי של הממשלה.

16.
ההסכם יישאר בתוקף לשלוש שנים. בזכות הממשלה לבטל אותו בסוף כל רבע שנה בהודעה של שישה חודשים.

17.
עם גמר זמן ההסכם יעברו כל האקטיבים והפסיבים של המחלקה להוצאת שטרי בנק אל הגוף שהממשלה תקבע לשם כך, בלי תשלום מצד אחד לשני.

מר א' קפלן [שר האוצר בממשלה הזמנית] מסר כי השאלה דחופה היא ביותר. ההצעות נתקבלו בעיקרן פה אחד הן בוועדת הכספים והן במועצת המדינה, והדבר יובא לאישור סופי כאשר תהיינה מוכנות הצעות סופיות של החוק ושל כתב האמנה.

 

ב-16 ביולי שבה מועצת המייסדים ונתכנסה כדי לדון בהצעתו של הופיין בדבר הנפקתם של שטרי בנק. הפרוטוקול התמציתי של ישיבה זו מלמד כי חברי המועצה הציגו שאלות רבות, ומי שהשיב להם היה הד"ר מנחם סולובייטשיק (סולובייצ'יק), נציג מועצת המייסדים בהנהלת אפ"ב. הוא דיווח כי בארבעת החודשים הקודמים התנהלו בנושא זה דיונים נמרצים, שבמהלכם לא נשמטו שום ספק ושום שאלה. שר האוצר קפלן, שהוסיף לשמש בתפקיד נגיד אוה"ה וחבר במועצת המייסדים, "נתן מצדו הסברים לדחיפות הבעיה של יצירת מטבע, אשר בה תהיה שליטה למדינה". הוא סיפר על הלך הרוח בממשלה והזכיר כי הנפקתם של שטרי הבנק חיונית לניהול המשק בזמן שלום ובזמן מלחמה. המצב בהווה, הדגיש, מחייב את הנפקתו של מטבע נוסף בלא דיחוי.

עמוד מן הפרוטוקול

עמוד מן הפרוטוקול

חתימות חברי מועצת המייסדים של אוצר התיישבות היהודים

עמוד מן הפרוטוקול

עמוד מן הפרוטוקול

חתימות חברי מועצת המייסדים של אוצר התיישבות היהודים

אבל כעבור יומיים, כשנתכנסה מועצת המייסדים להמשך הדיון, הפתיע הד"ר שמורק בדרישה לדחות את הצעתו של הופיין, שכן הוא איתר בה ובכל הנלווה אליה סכנות כלכליות רבות והעלה הצעה חלופית: המטבע הקיים, כלומר הלירה הארץ-ישראלית, יוסיף לשמש הילך חוקי, ובו-בזמן ינפיק אפ"ב שטרי בנק שישמשו הילך חוקי שווה ללא"י. לעומתו, צידד רופאייזן בתוכניתו של הופיין, אבל הציע לכלול בה שינויים ברוח ההערות הביקורתיות שחברי המועצה השמיעו. בקשתו של שמורק לדון מחדש בהצעה המקורית אמנם נדחתה, אבל גם הפעם לא הגיעה מועצת המייסדים לכלל החלטה. 

הופיין הציג את הצעתו המפורטת של שמורק בפני מועצת המנהלים של אפ"ב, בנוכחותם של נציגי אוה"ה, וזו דחתה אותה. בישיבה אחרת של מועצת המייסדים, שכונסה ב-19 ביולי, הועלתה תוכניתו של הופיין להצבעה, סעיף אחר סעיף, ואושרה בתיקונים שוליים.

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

ב-16 באוגוסט 1948 נחתמה אמנה לשלוש שנים בין אפ"ב לממשלת ישראל, שהניחה בידי הבנק את נושא הנפקת המטבע והסבה אותו לגוף שיספק לממשלה, בלא תשלום, את השירותים הבנקאיים הכלליים. כמו כן קבעה מועצת המדינה הזמנית את יחידת המטבע החדשה – הלירה הישראלית – והעניקה לשטרי הבנק מעמד חוקי. אזרחי ישראל החלו להמיר את שטרי הלא"י המנדטוריים במטבע החדש.

באמנה שנחתמה עם הממשלה התחייב אפ"ב להמיר בתוך זמן קצר את זהותו הבריטית בזהות ישראלית. בישיבת מועצת המייסדים מ-25 במאי 1949 הסכימו הכול להעביר את שני הבנקים "ממחיצת החוק האנגלי אל מחיצת החוק הישראלי", והופיין הבטיח להכין הצעות מעשיות לביצועו של התהליך ולהאצתו. בשלב הזה כבר החלה להפשיר צינת היחסים בין ישראל לבריטניה, וממשלותיהן ניהלו משא ומתן כלכלי שאפ"ב היה מעורב בו. המגעים הללו אמנם ידעו עליות ומורדות, ובכל זאת נראה להופיין כי באביב 1950 יהיה אפשר להשלים את הסבתם של שני הבנקים לחברות ישראליות. 

הופיין, מנהל אפ"ב, ואיסטוריק, המנהל בפועל של אוה"ה, החלו לעסוק בכך במלוא המרץ בספטמבר 1949, בעזרת מומחים בריטים מן המעלה הראשונה. השניים אמנם ביקשו לבצע את ההסבה בעת ובעונה אחת, אבל הליך הסבתו של אוה"ה היה מסובך וקשה יותר, ולכן הושלם רק אחר כך. הבעיה העיקרית נבעה מהאי-יכולת לאתר את כל בעלי המניות של אוה"ה ולאפשר להם להמיר את מניותיהם במניות של החברה החדשה או להגיע עמם להסדר על רכישת מניותיהם. הופיין דיווח על כך למועצת המייסדים ב-22 בנובמבר 1949 לאחר שובו מלונדון, ונתבקש לענות על שאלות רבות.

בין השאר, נשאל הופיין מדוע יש צורך בכינונו של אוה"ה בישראל. השואל העריך כי יש דרך קצרה יותר להפעיל את השפעת ההסתדרות הציונית על מערכת הבנקאות הציונית – באמצעות העתקה של דפוסי אוה"ה לאפ"ב.

הופיין הגיב תגובה חד-משמעית: "היופי של השיטה הנוכחית", טען, "הוא בזה כי מרות ההסתדרות הציונית על הבנק שלמה היא בהחלט, אולם אינה נראית לעין. לבנק [אפ"ב, שעיסוקו בנקאות טהורה] לא מתאימה שיטה של שליטה ישירה הנראית לעין".

חבר אחר של מועצת המייסדים הקשה ושאל אם לא כדאי להניח את אוה"ה בלונדון ולעשותו מכשיר כספי לעידוד ולארגון השקעת כסף של יהודים בריטים בישראל.

חבר אחר של מועצת המייסדים הקשה ושאל אם לא כדאי להניח את אוה"ה בלונדון ולעשותו מכשיר כספי לעידוד ולארגון השקעת כסף של יהודים בריטים בישראל.

היושב ראש שלל את הרעיון. "ייתכן מאוד כי לא יעלה בידינו לפרק את אוה"ה", אמר. "אם אפשר לפרקו מוטב לעשות זאת כדי שינותק הקשר האחרון בין הבנק למערכת החוק האנגלי. וכמו כן כדי שבעל המניות של אוה"ה יקבל דבר שלבו ישמח עליו: מניה באוצר התיישבות ישראלי. מאוד לא רצוי להטיל על אוה"ה, שתפקידו היחיד זה חמש-עשרה שנה להיות הקשר בין הבנק [בל"ל] להסתדרות הציונית, תפקידים עסקיים הקשורים להשקעות במפעלים שונים, למכירת מניות ואובליגציות ולקנייתן, לנתינת הלוואות ולקבלתן וכדומה".

שאלה אחרת שהופנתה אל הופיין הייתה: האם לא רצוי להתחיל להעביר את אוה"ה לישראל בהנחה שאפשר להתגבר על הקשיים? אם כך ייעשה, יהיה קודם כול בעלים ישראלי לבנק, סבר השואל.

ותשובתו של הופיין: "ייתכן. אולם ההנחה כי אפשר להתגבר על המכשולים תלויה באוויר. במקרה שיהיה אפשר ללכת בדרך שהוסברה… [יידרש] במקרה הכי טוב זמן רב".

ומישהו אחר תהה אם כל עוד אין ודאות שיהיה אפשר לפרק את אוה"ה הבריטי, האם כדאי לעבור את כל סבך הסבתו של אפ"ב למוסד ישראלי, רק כדי לגלות שזה מוסיף להיות נתון למרותו של מוסד הכפוף לחוק הבריטי? 

ועל כך השיב הופיין: "מובן שקיום אוה"ה בריטי יהווה ליקוי בשלמות ההעברה. אולם ליקוי קל מאוד, לא שקול כנגד המעלות שיש בהעברה… אפ"ב יהיה חברה ישראלית כפופה בכל מעשיה, עסקיה וסדרי הנהלתה לחוק הישראלי ולתקנותיו… בזה השגנו תשעים ותשע למאה ממבוקשנו… אין אפשרות שבלחץ החוק או השלטונות בבריטניה על אוה"ה תיאלץ אפ"ב לפעולה לא רצויה לה או תיאלץ להימנע מפעולה הרצויה לה".

ב-15 בדצמבר 1949 כינס גרינבוים את מועצת המייסדים לדיון שהוגדר מכריע – וסופו שלא היה מכריע כלל ועיקר בשל הנוכחות הדלה: רק שלושה מחברי המועצה טרחו להופיע. הם החליטו שהופיין ינסח חמש שאלות, וגרינבוים ישגר אותן לכל חברי מועצת המייסדים בניסיון לגבש עמדה מוסכמת. גרינבוים עצמו צידד בהחלתה של הזהות הישראלית על אוה"ה לפני החלתה על אפ"ב או בד-בבד עמה. במכתב ששיגר לחברי המועצה ב-22 בדצמבר 1949, הסביר גרינבוים כי הוטל על עורכי הדין בבריטניה לפתוח בהליכים ברוח זו. ובינתיים באסיפה הכללית השנתית של בעלי המניות מס' 50, שכונסה ב-29 בדצמבר 1949, בישר הופיין: מאזן אוה"ה "מראה תמונה העלולה להשכיח את התוצאות המעציבות של פעולותינו הבנקאיות בשנים שקדמו להחלטה לחסל אותן כליל", ועכשיו, לא זו בלבד שיש בחשבון רזרבה נכבדה, אלא שלאוה"ה אין כל חוב. 

בינתיים הוחל בחיפוש אחר שם נאות לאפ"ב בצורתו החדשה. השם המועדף היה בנק ישראל, אבל משרד האוצר הבהיר כי שם זה שמור לבנק המרכזי של המדינה, לכשיוקם. גרינבוים הציע את השם בנק ארץ-ישראל, וכשהתברר שיש בנק הקרוי בשם זה, גִלגל עם עמיתו ברל לוקר את הצירוף בנק האומה. כך או כך, ב-11 ביולי 1950 החליטה מועצת המנהלים של אפ"ב כי השם בנק לאומי לישראל נאה יותר.

בספטמבר 1950 נעלם מן המערכת הבנקאית השם המקורי אנגלו-פלשתינה בנק, הוא אפ"ב, שהיה שגור בפי רבים. עכשיו זרח בצבעי כחול-לבן השם בנק לאומי לישראל, ובקצרה – בל"ל. הונו הרשום היה שלושה מיליוני ל"י. כעבור זמן קצר הוצע לבעלי המניות של אפ"ב להמירן במניות חדשות. מחזיקיהם של תשעים ושמונה אחוזים מן הללו, ובכללם אזרחי חוץ, נענו להצעת ההמרה, ובהמשך לכך החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-1 במאי 1951, כי "החל מהיום יבוא הבנק הישראלי במקום הבנק האנגלי לכל דבר ועניין, וללא הפסק, כאילו שני הבנקים הנ"ל היו זהים". ההליך הסתייע גם בתיקון בפקודת החברות. 

הסבתו של אוה"ה לגוף ישראלי, לעומת זאת, השתהתה – אבל בסופו של דבר גם מטרה זו הושגה. במסיבת עיתונאים שכונסה ב-1 במאי 1951, יום "כינונו" של בל"ל, הודיע הופיין כי "כמו בעבר, יהיה גם להבא הבנק [בל"ל] כפוף למרותו של אוה"ה המחזיק בידיו את מחצית המניות, המקנות לו בלבד זכות הצבעה בענייני הבנק". ב-3 באוגוסט 1951 דיווח הופיין למועצת המייסדים כי מתקרב מועד הקמתו של אוה"ה בישראל, וכי "חברה זו תוקם בדיוק לפי המבנה של החברה האנגלית הקיימת… לאחר מכן… תיגש החברה האנגלית לפירוק מרצון… במסגרת התוכנית [יישמרו] זכויותיהם של בעלי המניות אשר לא יבואו לקבל את מניותיהם ואשר אין מגע איתם". ב-28 בדצמבר 1952 שלח מזכיר הבנק דורון לשר האוצר קפלן, לשעבר נגיד אוה"ה, את המכתב הזה:


כבוד השר 
     אני מגיש עתה לרושם החברות בקשה לקבל תעודת התאגדות [ישראלית] בשביל חברה חדשה שתישא את השם הנ"ל (אוצר התיישבות היהודים בעירבון מוגבל), אשר תקבל לידיה את המפעל והנכסים של החברה האנגלית Otzar Hityashvuth Hayehudim Jewish Colonial Trust Company [Limited], שהיא, כידוע, חברת-האם של הבנק.
     החברה החדשה, כמו החברה האנגלית הקיימת, לא תפעל למעשה אלא כ-holding company. מסיבות שונות המובנות ודאי לכב' חייבת החברה החדשה להתאגד עם תזכיר ותקנות, הדומים ככל האפשר לתזכירה ולתקנותיה של החברה האנגלית הקיימת. כיוון שבין שאר מטרותיה של החברה האנגלית רשומה גם המטרה לנהל את עסק הבנקאות על כל ענפיו, היינו נאלצים לרשום זאת גם בין מטרותיה של החברה הישראלית החדשה, למרות שלא קיימת למעשה כל כוונה שהחברה תנהל עסקי בנק. 
     עליי לבקש מאת כב' כי יואיל להביע לרושם החברות את הסכמתו לרישום החברה החדשה, כשבין מטרותיה רשומה גם המטרה לנהל את עסק הבנקאות. אם ירצה כב' בכך, מוכנים מייסדי החברה החדשה לחתום על הצהרה שהחברה לא תתחיל לעסוק בעסקי בנקאות, אלא אם כן תקבל מראש את אישורו של כב' על כך.

 

ישראל בר-יוסף, המפקח על הבנקים (שהיה סגן המפקח בתקופת המנדט), היסס מעט בעניין זה, כנראה משום שחשש שמא צמד המילים "עסקי בנקאות" מניח פרצה העתידה לאפשר לאוה"ה לחרוג ממעמדו כחברת אחזקות ולפנות לפעילות בנקאית. ב-15 בפברואר 1953 הסביר הופיין בכתב כי המדובר בניסוח רשמי המלווה את אוה"ה מיומו הראשון, ואין לאוה"ה כל כוונה לפנות לעסקי בנקאות בישראל. התחייבותו של הופיין אפשרה לרשום את אוה"ה ב-22 בפברואר בתור חברה ישראלית. ב-2 במרס 1953 הודיע שר האוצר למפקח על הבנקים על הסכמתו לצעד הזה. ב-14 באפריל 1953 פורסם הרישום בילקוט הפרסומים (מס' 287, עמ' 895) לאמור:

1.
אוצר התיישבות היהודים בעירבון מוגבל.

2.
ז' באדר תשי"ג (22 בפברואר 1953). 

3.
לקבל לידיה את המפעל, העסקים, הרכוש וההתחייבויות שלOtzar Hityashvuth Hayehudim Jewish Colonial Trust Company [Limited], חברה שנתאגדה באנגליה. 

4.
הון של 800,000 (שמונה מאות אלף) לירות ישראליות המחולק ל-100 מניות מייסדים בנות 1 ל"י כל אחת ו-799,900 מניות רגילות בנות 1 ל"י כל אחת.

ב-20 בספטמבר 1955 אישרו מועצת המייסדים ומועצת המנהלים את הקמתה של החברה הישראלית, בתבניתה של החברה הבריטית, וזו הייתה לבעלת המניות של בל"ל. על פי ההסכם בין שתי החברות, רכש אוה"ה הישראלי מקודמו הבריטי מספר של מניות בל"ל תמורת מספר של מניות אוה"ה.

ואולם החברה הבריטית המקורית לא נסגרה מסיבה פשוטה: "…מניותיו של אוה"ה פזורות בידיהם של רבבות בעלים מכל קצווי תבל, אשר ברובם אינם עוד בחיים ואשר כתובותיהם וכתובות צאצאיהם אינן ידועות. השאלה מסובכת ביותר…" הסביר ברט את שורש הבעיה כבר באסיפה הכללית השנתית של אוה"ה ב-15 בדצמבר 1950. 

המפקח על הבנקים, ישראל בר-יוסף מודיע לשר האוצר, אליעזר קפלן,
על 
רישום אוצר התיישבות היהודים בלונדון כחברה ישראלית 1953

"מנקודת הראות של החוק הבריטי", קבע הופיין בעת מושב הוועד הפועל הציוני בנובמבר 1952, "אם במשך חצי שנה אין מוצאים את בעלי המניות, יש להכניס את הכסף או את הזכות שאנו חייבים [להם] לחשבון מיוחד בבנק אוף אינגלנד, ושם יישאר כסף זה עד ביאת הגואל [הוא המשיח, מונח שגור בפי יהודים מאמינים]. זאת לא רצינו משתי סיבות: (א) שממונו של ישראל יהיה מונח באנגליה עד ביאת הגואל. אמנם אנו ממתינים תמיד לגואל, אבל בכל זאת אין אנו יודעים מתי יבוא. (ב) הרי במקרה זה שוב יהיה רוב המניות של אוה"ה בידי לא יהודים".

ב-29 בדצמבר 1954 גילה הופיין באסיפה הכללית השנתית של אוה"ה כי שוקדים על "תוכנית שתיתן לבעלי המניות חלק בחברה הישראלית, ובכל זאת לא תפגע בקיומה החוקי של החברה האנגלית". התוכנית, שאושרה במועצת המייסדים ב-2 ביוני 1955, התממשה בשלבים אחדים. בשלב הראשון נחתם ב-29 בספטמבר 1955 הסכם מיוחד בין חברת-האם הבריטית ליורשתה הישראלית המביא לעיגולם של כל הקצוות, ובכללם תשלום לבעלי המניות הנזכרות שנחשפו בעבודת שחזור מאומצת. לשם כך הוחלט באוה"ה להפחית את הון שווייה של מניה שכזאת. צעד זה, לאחר שאושר במועצת המייסדים של אוה"ה, הצריך גם אישור של בית המשפט הגבוה לצדק בלונדון. כמקובל, הזמינה ערכאה זו מתנגדים פוטנציאליים לשטוח את הסתייגותם, אבל אלה לא הופיעו. ב-5 בדצמבר 1955 אישר אפוא בית המשפט להפחית את שווייה של מניה מקורית מלירה סטרלינג אחת לשמינית הלירה (דהיינו 12.5 פני) מ-2 בינואר 1955, או להשוות את ערכה של מניה אחת כזו לערכן של חמש מניות רגילות עכשוויות באוה"ה.

מחזיקיהן של המניות הרגילות קיבלו ב-30 בספטמבר 1955 הסבר בכתב המגולל את מסכת ההתרחשויות עד כה. בהסבר זה ניכרה הרגשת תסכול היסטורית, לאמור: "חברתכם נוסדה בשנת 1899 כדי לשמש מכשיר כספי בידי ההסתדרות הציונית. המטרות הפוליטיות של ההסתדרות הציונית לא ניתנו להשגה במשך עשרים השנים הראשונות של המאה הנוכחית, ולפיכך לא יכלה חברתכם במשך תקופה זו למלא את התפקיד שמייסדיה ייעדו לה". בהמשך סופר לבעלי המניות כי אוה"ה הוליד את אפ"ב, עד ש"הפך להיות הגוף הכספי העיקרי של ארץ-ישראל", ואילו אוה"ה נעשה ל"חברת אחזקות שכמעט כל הונה הושקע בבנק אפ"ב, וחברתכם [אוה"ה] מילאה על ידי כך תפקיד מועיל וחשוב במערכת הכספים של ארץ-ישראל, בהוותה קשר הדוק בין אפ"ב להסתדרות הציונית".

ילקוט הפרסומים, 16 באפריל 1953
רישום אוצר התיישבות היהודים  כחברה ישראלית

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

עם פרסומה של החלטה זו החלו מחזיקיהן של מניות לנער מעליהן את האבק. אבל מספרם הכולל של הפונים נפל מן המצופה. ב-27 בדצמבר 1956, בתום השנה שנקבעה, דווח באסיפה הכללית השנתית כי מספרם של הפונים עמד על 1,377 אזרחים, שייצגו 4,000 מתוך כ-130,000 בעלי מניות. הפונים החזיקו ב-82,083 מניות וקיבלו תמורתן 410,415 מניות חדשות.

"מספר בעלי המניות הנעדרים", דיווח הופיין באסיפה שנתית זו, "הוא אפוא יותר גדול ממה ששיערנו". מניותיהם של אלה יועברו לנאמנות שתיקבע בידי מועצת המייסדים ותשמש כתובת לבעליהן. למקבלי המניות החדשות הובטח בפעם הראשונה דיווידנד של חמישה אחוזים. אבל קודם שהדיווידנד שולם, הזדהו עוד שש מאות עשרים ושלושה אזרחים כמי שמחזיקים בכמאה עשרים ושלושה אלף מניות. כך דווח לאסיפה הכללית השנתית ב-1 באוגוסט 1957.

ועדיין חסרו בעליהן של יותר ממאה ותשעים אלף מניות. עתה היה צריך להחליט על הקמת הנאמנות. בהתייעצויות שקדמו להחלטה השתתפו בכירי מועצות המייסדים, המנהלים ויועצים משפטיים, ואפילו הוקמה ועדה מיוחדת בראשותו של יושב ראש מועצת המייסדים יצחק גרינבוים. בעת שהוועדה ישבה על המדוכה הזדהו עוד בעלי מניות, ורשימת הנעדרים הצטמצמה במקצת. בנובמבר 1959 הוחלט כי ההסתדרות הציונית העולמית תקים חברת נאמנות רשומה בישראל, ששמה ג'ואיש קולוניאל טרסט לנאמנות בע"מ. חברי מועצת המייסדים של אוה"ה נועדו לשמש באותה פונקציה בחברה החדשה, וכן נקבעה לה מועצת מנהלים, שעם חבריה נמנו יושב ראש מועצת המייסדים ושני נגידי אוה"ה. 

אישור רשם החברות בלונדון
על הפחתה הראשונה בשוויין של המניות
2 בינואר 1956

ב-29 בדצמבר 1960 נחתם שטר נאמנות בין חברת אוה"ה הבריטית לחברה החדשה (יק"ט לנאמנות), שקיבע את התזכיר ואת התקנות של החברה ("ההתאגדות") החדשה. לידי החברה הועברו 1,323,580 מניות של אוה"ה שבעליהן לא אותרו, בלי להצמיד לצעד זה הוראה המחייבת לחפש בעלים אלה.

ב-1980 בוצעה בלונדון הפחתה שנייה של הון המניות. כשנה לפני כן, ב-29 באפריל 1979, דיווחה היועצת המשפטית של בל"ל, קתרין לוטי, למועצת המנהלים על כוונה לבטל את המניות הרגילות של חברת אוה"ה הבריטית, שהקשר עם בעליהן נותק, ולהעניק להם בתמורה מניות סטוק רגיל בבל"ל, המוחזקות בידי אוה"ה, או מזומנים שהיו מגיעים להם במקרה של פירוק. כן הסבירה לוטי כי מניות בל"ל המוצעות או המזומנים, שלא יימצא להם דורש, יועברו לידי חברה חדשה לנאמנות שתוקם בלונדון לצורך זה, אבל בסופו של דבר הוחלט להעביר את הנכסים לגוף קיים – חברה לנאמנות של בל"ל בע"מ.

בעקבות הסדר המניות הבנקאיות ב-1983 – כמפורט בהמשך – נמכרו המניות, שהיו מופקדות בחברה לנאמנות למדינת ישראל כעבור עשר שנים, תמורת כשניים וחצי מיליוני ליס"ט. בסכום זה נקנו איגרות חוב ממשלתיות בריטיות, ותמורתן משולמת לזכאים הפונים בפיקוח רואי חשבון בפרקי זמן קבועים.

הייתה עוד סיבה שחייבה את המשך קיומו של אוה"ה בתור חברה בריטית. היא נזכרה בלוויית דוק של מסתורין ברוב האסיפות הכלליות, הרגילות והיוצאות מן הכלל, ובישיבות מועצות המייסדים והמנהלים, וכל הנוגעים בדבר חיכו בכיליון עיניים לראות כיצד ישתלשלו העניינים. כותרת הסיבה הייתה: "הצוואה בדרום אפריקה". 

ב-28 באוגוסט 1924 חתם אלברט סולומון נתן, רווק אמיד, תושב העיר פיטרמריצבורג במחוז נטָל שבדרום אפריקה, על הנוסח האחרון של צוואה המחזיקה חמישה-עשר עמודים. נכללו בה הוראות על חלוקת כספים לשלושים וארבעה יורשים – משפחתיים, פרטיים וציבוריים – וכן היה בה סעיף מיוחד בזו הלשון: 


…בתום חמישים שנה למותי מצווים הנאמנים על מימוש צוואתי לסיים באורח סופי את הטיפול בנכסיי ולהעביר את יתרת רכושי לנאמנות יהודית התיישבותית (Jewish Colonization Trust) באמצעות נאמנות משפחת סולומון נתן (The Solomon Nathan Family Trust) שתשמש לרכישת אדמות, לסיוע כספי או להושטת כל עזרה אחרת למטרת יישוב יהודים במולדתם העתיקה בארץ-ישראל. 
`

בהיותו עלם צעיר, היגר נתן (עם אחיו סמואל) מפרוסיה לדרום אפריקה. תענוגות החיים לא עניינו אותו, והוא לא היה חבר פעיל בקהילה היהודית בעירו. רכושו – שנצבר בעיקר מהשקעות מוצלחות באיגרות חוב ממשלתיות ומוניציפליות – נאמד עם מותו בארבע מאות אלף ליס"ט. כאיש עסקים, העריך נתן כי יתרת הרכוש שלא תחולק תצבור רווחים במשך חמישים שנה בשיעור שיאפשר לסייע סיוע ניכר למימוש המטרה הנעלה של יישוב הארץ.

ימים אחדים לאחר חתימתו על הצוואה, ב-2 בספטמבר 1924, הלך נתן לעולמו. כשהנאמנים החלו לממש את הצוואה, הם נתקלו בקושי לפענח את זהותה המדויקת שלJewish Colonization Trust. הצירוף הזה התאים גם לאוה"ה (Jewish Colonial Trust) וגם ליק"א (Jewish Colonization Association), מייסודו של הברון הירש. שני הגופים האלה נערכו לקרב המשפטי על העיזבון. ההסתדרות הציונית הסמיכה את הפדרציה הציונית בדרום אפריקה להשיג מבית משפט מקומי אישור הקובע שהמנוח התכוון לאוה"ה.

אישור רשם החברות בלונדון
על הפחתה שנייה בשווין של מנות, 8 באוגוסט 1980

ישיבה ראשונה של מועצת המנהלים
חברת יק"ט לנאמנות במאי 1960

אליעזר הופיין מודיע לגזבר אליעזר קפלן
נתגלו ספרי הרישום הישנים של רוכשי  המניות,  31 באוגוסט 1941

אישור רשם החברות בלונדון
על הפחתה שנייה בשווין של מנות, 8 באוגוסט 1980

ישיבה ראשונה של מועצת המנהלים
חברת יק"ט לנאמנות במאי 1960

אליעזר הופיין מודיע לגזבר אליעזר קפלן
נתגלו ספרי הרישום הישנים של רוכשי  המניות,  31 באוגוסט 1941

חמש שנים התנהל הקרב המסובך הזה בבית המשפט העליון בחבל נטָל, ובמהלכו נעזרו שני הצדדים בשירותיהם של עורכי דין מן השורה הראשונה וגייסו עדים בעלי משקל (לרבות חיים וייצמן ונחום סוקולוב, שהעידו לטובת אוה"ה).

בפסק הדין, שניתן ב-3 בפברואר 1930, נקבע כי אלברט סולומון נתן אכן התכוון לאוה"ה. השופט פ"ס טטהאם הרחיב בהוכחת הקשר בין ההסתדרות הציונית העולמית לארץ-ישראל, והזכיר כי חבר הלאומים הכיר בהסתדרות הציונית העולמית בתור נציגתו של עם ישראל בעולם כולו. כן הצביע השופט על הדגש שניתן במבוא לכתב המנדט הבריטי על ארץ-ישראל (מ-1922) לקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ-ישראל, והוכרו בו מחדש הנימוקים לבניית ביתו הלאומי של עם ישראל בארץ זו. אוה"ה, קבע השופט בהמשך, הוא המכשיר הכספי העיקרי של ההסתדרות הציונית העולמית, הפועל כמנהל ונאמן של קרנות כסף הקשורות בארץ-ישראל. ולא זו בלבד אלא שההסתדרות הציונית העולמית פועלת בדרום אפריקה באמצעות פדרציה ארצית המאגדת מאה שבעים וחמש אגודות ציוניות מקומיות, והנה עוד ראיה לדבר שהמוריש לא התכוון לגוף אחר זולת אוה"ה. 

"בלא קושי מיוחד הגעתי למסקנה", כתב השופט בהמשך, "שנתן התכוון ל-Jewish Colonial Trust [אוה"ה]". השימוש במילה Colonization במקום במילה Colonial נבע אפוא מטעות לא נחשבת.

הקולונל פרדריק הרמן קיש
נימוקים מצדיקים

לאחר הניצחון המשפטי ביקשו מנהלי אוה"ה לקבל את הכסף קודם שיחלפו חמישים השנים הנקובות בצוואה. ראשי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה אמנם הודו כי מדובר בקרן פעילה שערכה עולה עם הזמן – כבר ב-13 בדצמבר 1929 נכתב בביטאון הפדרציה כי ב-1974, מועד שחרור העיזבון, יגיע הסכום למיליון ורבע ליס"ט – אבל צורכי ההווה של התנועה הציונית נראו דוחקים יותר. עם המגויסים למשימה החדשה נמנה גם הקולונל פרדריק הרמן קיש, ששימש לפני כן בתפקיד מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים וגם יושב הראש שלה. קיש, שהיטיב להכיר את הנפשות הפועלות בדרום אפריקה, חיבר חוות דעת של שבעה עמודים, ובה נימוקים המצדיקים את הסטייה מן הנוסח המקורי של הצוואה. מצבם של היהודים היום שונה מן המצב ששרר ב-1924, כתב ב-11 במאי 1939, כארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. נתן לא היה יכול לדעת כי שלושים וחמש שנים לפני המועד שקבע בצוואתו יישללו אמצעי הקיום ממאות אלפי יהודים במרכז אירופה והם יירדפו על נפשם. כן לא היה יכול לשער כי בתקופה זו תיווצר בארץ-ישראל מציאות מיוחדת, שבה יסבול היישוב היהודי מאלימות של הערבים, וכן יזרמו לארץ פליטים יהודים המבקשים למהר ולהגיע לחופיה קודם שהשערים ייסגרו. עתה, לאחר התרחשותם של כל הדברים האלה ולאחר שקרנות הסיוע הציוניות התרוקנו, מן הראוי להעביר אליהן את כספי העיזבון ולממש בכך את רצונו של המוריש לתרום לשובם של אחיו בני עמו למולדתם העתיקה ולקליטתם בה. 

הד"ר ארנסט להמן יושב-ראש מועצת המנהלים של בל"ל 
קשר מסויים

ואולם הממונים על מימוש הצוואה סירבו להפר את הכתוב בה, ובית המשפט בדרום אפריקה קיבל את עמדתם, ואפילו פסל מתן הלוואות בהסתמך על פירעון העיזבון בעתיד. עובדות אלו לא מנעו מגופים ציוניים שונים – ובהם קרן קיימת לישראל וקרן היסוד – לפתוח בהליכים שונים לקראת המאבק על הזכייה בכספי העיזבון בבוא העת.

גם חברת אוה"ה בלבושה הישראלי ניסתה את כוחה בתחום זה, אבל בדצמבר 1954 קבע בית משפט בחבל נטל כי חברת-האם הבריטית היא הכתובת האחת והיחידה למימוש הצוואה. משום כך הודיע הופיין למועצת המייסדים ב-14 באפריל 1955 כי החברה הבריטית תוסיף להתקיים עד לאחר שתקבל את כספי העיזבון. כן דיווח כי מחציתו של העיזבון תועבר לפרויקטים בניהול יק"א, והמחצית האחרת תכוון לפעילות של קרן היסוד. בכך חזר, למעשה, על החלטה קודמת: כבר ב-7 במאי 1935 הופנתה בקשה של אוה"ה לקרן היסוד להשתמש למימוש הצוואה בארגונו ובמנגנונו. עכשיו נוסחה חליפת מכתבים חדשה בין אוה"ה לקרן היסוד כדי להעניק לכך את הלבוש המשפטי הנאות. 

המוריש – אלברט סלומון נתן
יישוב יהודים במולדתם

בכל אלה לא היה כדי לרפות את ידיהם של ראשי קרן קיימת לישראל, שעדיין ביקשו את מקצת הכסף, מה עוד שבידיה היה זיכרון דברים חתום בידי יושב ראש הנהלת הסוכנות אריה ל' פינקוס, שלפיו יתחלק הכסף בינה ובין הסוכנות היהודית. בסופו של דבר, יצאו שתי הקרנות הציוניות מן התמונה. לרשותה של קרן קיימת לישראל הועברו כשלושת אלפים דולרים, וב-18 בספטמבר 1975 הורתה הסוכנות היהודית לאוה"ה להפקיד כל סכום כסף שיימשך מן העיזבון בחשבון הבנק בסניף בל"ל בירושלים. 

עם זאת, למרות הפסיקה המפורשת של בית המשפט בדרום אפריקה, הוסיפה חברת יק"א לתבוע את חלקה בעיזבון. לתביעה זו נענה יושב ראש מועצת המנהלים של בל"ל בעת הזאת, הד"ר ארנסט להמן, שהגיע למסקנה שיש "קשר מסוים" בין העיזבון ובין יק"א. לאחר שיחה עם נשיא יק"א בלונדון, סר הנרי ד'אביגדור-גולדסמידט, ועיון במסמכי העיזבון, כתב להמן ב-19 בדצמבר 1974 ליועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, כי "נדמה לי שקיים בכל זאת קשר מסוים בין יק"א לעיזבון הזה". פירוש הדבר היה, לדעתו של להמן, שיש ליק"א זכות מוסרית בלבד למעורבות בהחלטות על השקעות הכסף. 

בית העסק של אלברט סלומון נתן ואחיו סמואל
טעות לא נחשבת

ב-9 בינואר 1975 נוסח בתל אביב זיכרון דברים רלוונטי בין נציגי הסוכנות היהודית לנציגי יק"א בבריטניה ובישראל, ובו נאמר כי בשלב זה אי אפשר להעריך במדויק את שוויו של העיזבון, הצריך להיפדות עד 1990, בשל הרכב הנכסים שלו. עם זאת, צוין שהשווי נאמד במיליון וחצי רנדים דרום אפריקאיים. 

הסוכנות היהודית, נאמר בזיכרון הדברים, הביעה את הסכמתה להשגיח על כל הוצאה ולדווח על כך ליק"א, כדי "לספק בניינים או חומרים מיוחדים המועילים לפיתוחים חקלאיים, תרבותיים וחברתיים בערבה, שיק"א תגלה בהם עניין". כל בניין יישא את שמו של המנוח נתן, ויצוין שהוא פרי של שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ליק"א. 

ההמחאות הראשונות הגיעו לאוה"ה ב-3 בפברואר 1975 – חמישה חודשים לאחר שמלאו חמישים שנה למות המוריש, ולאחר המועד שנקבע בצוואה – באמצעות בנק ברקליס בניו יורק. אוה"ה הסב אותן לפקודת בל"ל, וזה הסב אותן לפקודת הסוכנות היהודית, וזו העבירה את הכספים לגזברות, והגזברות העבירה אותם למחלקת ההתיישבות בחשבון בנק מיוחד שכונה "עיזבון נתן". המנצח על העברת הכספים היה ישראל אהרון מייזלס, עורך דין ושופט בדימוס, שנקבע ב-10 באפריל 1974 לנאמן על אוה"ה ועל "נאמנות נתן" בדרום אפריקה. 

הקטע בצוואה העוסק באוצר התיישבות היהודים
"בתום חמישים שנה"

רוב כספי העיזבון הושקעו במיזמים חברתיים, תרבותיים וכלכליים בערבה התיכונה (ביישובים צופר, חצבה, עידן ועין יהב ובמרכז [פנחס] ספיר), בדרום הערבה, בחבל אילות ובמועצה האזורית רמת הנגב. 

ואולם השופט מייזלס סבר כי המיזמים הללו, שפירוטם נמסר לו, אינם הולמים את צוואתו של נתן. "הניהול של הנאמנות שייכת לכם באורח טבעי עקב הסכם עם אוה"ה, ואתם מודעים לתנאי הצוואה", הגיב במכתב לסוכנות היהודית מ-26 בינואר 1975, שקרירות נשבה כמעט מכל מילה בו. 

הערתו זו הולידה חילופי מכתבים עם המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. ב-24 במאי 1978 שב מייזלס וקבע כי על הסוכנות היהודית להחליט אם המטרות המוצעות תואמות את ראייתו של המוריש ואת רצונו. "יש לי ספקות עמוקים…" ציין. 

רישומים על  חלוקת כספי ירושתו של אלברט סלומון נתן
"ספקות עמוקים"

לפי הרשימה הקיימת, ברור שכספי העיזבון – שהגיעו (עם הריבית) לכארבעה מיליונים ושלוש מאות אלף דולר – הושקעו במיזמים שמייזלס הגדירם כלא הולמים את רצון המנוח. ב-3 במרס 1981 נרשם "כי כמה מהפעולות שמומנו עד כה מכספי העיזבון לא זכו לברכתם המוקדמת של המשפטנים… קיים ספק אם הפעולות כולן לפי כוונת מר נתן ז"ל או לפי הקריטריונים שנקבעו מאז פטירתו". נציג הלשכה המשפטית אישר בכתב ידו את ההסתייגות, ואף המליץ להקים ועדה לניהול כספי העיזבון ולאישור התוכניות שימומנו באמצעותם. ב-1987 פרץ סכסוך בין מייזלס לסוכנות היהודית/מחלקת הכספים, ובמכתב נרגז ביקש הנאמן להציע מועמד מקומי שיחליפו. הבחירה נפלה על יוליוס ויינשטיין, גזבר הפדרציה הציונית בדרום אפריקה, שמעתה ניהל את העברת הכספים. גמר פירעון הירושה אִפשר את נעילתו הרשמית של משרד אוה"ה בלונדון שמונים וחמש שנים אחרי פתיחתו. שמו של אלברט סולומון נתן הונצח בכמה מהמיזמים שהוקמו בממונו רק בשנת 2002 (בעקבות פנייתו של מחבר ספר זה), כחמש-עשרה שנים אחרי פירעון התשלום האחרון על פי הצוואה.

בשנים שבין 1956 ל-1969 הסתכמה פעילותו של אוה"ה, המחזיק במניות של בל"ל, בהשקעה במניות הבנק. הכנסותיו נבעו בעיקר מדיווידנדים שנתקבלו מבל"ל וממכירת זכויות לרכישת מניות שהונפקו בבנק הזה. בכל שלוש-עשרה השנים האלה חילקו אוה"ה ובל"ל דיווידנדים לבעלי המניות שלהם. ב-1970 הנפיק אוה"ה בפעם הראשונה איגרות חוב צמודות מדד, הנושאות ריבית של שישה אחוזים, שפירעונן נקבע לשנים 1996-1977 בעשרים תשלומים שנתיים שווים. ההנפקה נועדה, כנאמר בדוח מטעם מועצת המנהלים של אוה"ה, לגיוס אמצעים נוספים לפעילות מסחרית במניות בל"ל ולמתן הלוואות לגופים ציבוריים. השקעותיו של אוה"ה התמקדו בניירות ערך סחירים של בל"ל ובאיגרות חוב צמודות למדד המחירים לצרכן. בשנה זו, 1970, הגיעו אחזקות אוה"ה במניות בל"ל ל-93.4 אחוזים מזכויות ההצבעה ול-24.4 אחוזים מן הבעלות על הבנק. 

אחזקות אוה"ה במניות בל"ל כהשקעה קבועה, כך תועד בדוחות השנתיים, נרשמו לפי עלות. למן 1973 הן נרשמו על פי שיטת השווי המאזני (אקוויטי). ההשקעות במניות בל"ל שיועדו למסחר (3.6 אחוזים), לעומת זאת, נרשמו לפי עלותן או לפי שווי השוק – הנמוך מן השניים. 

"בעזרת תרומת הקרן על-שם אלברט סלומון מתן"
לוח הנצחה בערבה אחרי  חמש עשרה שנים

כמעט מאז הקמתו העיב על אוה"ה צל של מחלוקת בענייני ביקורת. למרות תביעות של רבים וטובים, לא טיפל בו מוסד הביקורת של התנועה הציונית, למעט במקרים חריגים ביותר. 

ב-18 במרס 1912 החליט הוועד הפועל הציוני הגדול כי משימת הביקורת על אוה"ה מוטלת על הנגידים המכהנים בהנהלתו, ואפילו נקבע מועד לביקורת – 31 בדצמבר 1912. אם אמנם היה דוח מתאריך זה, עקבותיו אבדו. על כל פנים, בתיק שתוכנו עוסק ב-1914 יש רשימה של המוסדות המבוקרים – ובכלל זה אוה"ה בלונדון – לפי הפירוט הזה: מנהלה, ארגון פנימי, הוצאות כלליות, אופי ורנטביליות של אוה"ה בלונדון ובאירופה, תיקי השקעות וחייבים, מעמד בלונדון ומחוצה לה כלפי עולם הבנקאות הכללי וחוגים פיננסיים אחרים, הסניף בווייטצ'פל, יחסים עם אפ"ק ועם הסניף בלבנון, שאלת האיחוד בין אוה"ה, הסניף בלבנון ואפ"ק, הנפקת איגרות חוב והיקף ההוצאות למטרות ציוניות. הביקורת נתבקשה לבחון את האפשרות לרכז את כל הפעילות הבנקאית הקשורה בארץ-ישראל ולהסב את הבנק בלונדון "למוסד להחלטה על הכספים הפנויים". 

ב-1914 יצאו המבקרים, כנראה הנגידים, לעשות את מלאכתם במשרדי אוה"ה בלונדון ובסניפי אפ"ק בארץ-ישראל. ב-19 במרס 1914 שיגר ליבונטין מכתב לוועד הפועל הציוני בברלין, ובו הביע את שמחתו על כך "שיוכל עוד מעט לקדם את פני חברי ועדת הביקורת". ב-8 באפריל 1914 יצא בודנהיימר ללונדון לצורך הביקורת. כאמור, מסמכי הביקורת עצמם לא אותרו. שאלת הביקורת באוה"ה עלתה בהמשך מדי פעם בפעם. בדוח של המשרד לביקורת בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית, שהוגש לקונגרס הציוני העשרים וחמישה בשלהי דצמבר 1960 ראשית ינואר 1961, נאמר: "המשרד לביקורת פנה לחברה [אוה"ה] בהצעה לערוך בה ביקורת, כחברה שמחצית מזכויות ההצבעה שלה הן בידי ההסתדרות הציונית, אך לא נענה".

פרקליט ההסתדרות הציונית עורך הדין צבי קלמנטינובסקי
מאבק וויכוחים

ב-10 ביוני 1963 כתב מאיר בן-ציון מאירי, מבקר ההסתדרות הציונית העולמית, לאריה פינקוס, שהיה באותה העת גזבר הנהלות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, כי היעדר ביקורת מונע אותו מלבדוק נושא העומד על הפרק כבר שלושים וחמש שנה – מניות של חברת החשמל, חברת האשלג והבנק האפותיקאי הכללי, בשווי של מאה שישים ושלושה אלף ל"י ויותר, שהועברו בסוף 1927 לאוה"ה במסגרת המאמצים לחילוצו ממצבו הקשה. פינקוס, שנמנה מתוקף תפקידו עם נגידי אוה"ה, נתבקש לבדוק אם אכן חִיֵיב המצב בעת העברתן של המניות הללו את הצעד הזה, ומה עלה בגורלם של החשבונות המסופקים שבעטיים נזקק אוה"ה לחבל הצלה. "מה ערכן של מניות אלו כיום? האם הוחלפו או שונו על ידי החברות? מה שוויים של ניירות הערך הבאים מכוחם?" נשאל פינקוס. מאירי אף הסביר שפרטים אלה יסייעו לו "למצוא דרך לקידום ביקורת" באוה"ה. 

לא ברור מה העלתה תביעתו של מאירי, אבל אולי היה בה כדי להניע את מאבקו של פרקליט ההסתדרות הציונית, עורך הדין צבי קלמנטינובסקי, להכפיף את אוה"ה לביקורת של מבקר ההסתדרות הציונית העולמית. בעקבות ויכוחים לא קלים בעניין זה, בעיקר עם היועצת המשפטית של בל"ל, שטענה בחוות דעת משפטית ב-20 במרס 1968 שאין להסתדרות הציונית העולמית סמכות לעשות ביקורת זו, פסק היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, אליהו לחובסקי, ב-9 באפריל 1968, כי "…קיימת להסתדרות הציונית הזכות לעיין בספרי אוה"ה והבנק [בל"ל]. ההסתדרות הציונית הסמיכה את המבקר דרך כלל לבקר חברות מסוג אוה"ה והבנק בתנאים הקבועים בתקנון הביקורת. יתרה מזו, חובתו של המבקר היא לבצע את הביקורת האמורה". הוא הגביל את הביקורת באיסור על פלישה לחשבונות אישיים ועל פגיעה בסודיות הבנקאית המקובלת. 

בהמשך לכך נועד קלמנטינובסקי שוב ושוב עם בכירי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. "הגעתי לידי מסקנה החלטית", כתב למאירי ב-11 בינואר 1979, "שאוה"ה כפוף לביקורת של מבקר ההסתדרות הציונית. המבקר יצטרך לבוא בדברים עם רואי חשבון של החברה – כדי לקבוע את דרכי הביקורת". אגב כך הפריד קלמנטינובסקי בין אוה"ה לבל"ל, הואיל ו"יכולות להתעורר בעיות" בנוגע לבל"ל, שראוי למנוע אותן. ב-30 באפריל 1979 החליטה נשיאות הוועד הפועל הציוני לפנות להנהלת ההסתדרות הציונית "לשם הסרת כל ספק… ולבקש שאוה"ה יהיה גוף מבוקר על ידי המבקר". 

יושב-ראש מועצת המייסדים, הד"ר אלימלך רימלט
בעד ביקורת

בעניין זה התנהל ויכוח בין קלמנטינובסקי ובין ארנסט ישראל יפת, יושב ראש מועצת המנהלים והמנהל הכללי של בל"ל, שחשש, מן הסתם, כי הביקורת תחשוף ברבים סודות בנקאיים. במהלך הוויכוח הזה הציע היושב ראש החדש של מועצת המייסדים מאז 20 במרס 1979, הד"ר אלימלך רימלט, לשעבר שר הדואר והמנהיג בדימוס של המפלגה הליברלית, שנתמנה במקומו של הד"ר ארנסט להמן, לבחור את המבקר מאירי לחבר מועצת המייסדים. במצב זה, אמר רימלט, יֵקל על מאירי לעשות את הביקורת וגם לבל"ל לא יהיה ממה לחשוש. 

אלא שדולצין, אחד הנגידים וגזבר ההנהלה הציונית, לא פעל למימושה של הצעה זו. ב-16 בנובמבר 1980 הודיע קלמנטינובסקי לדולצין כי יפנה לבית הדין הציוני העליון לקבל פסק דין הצהרתי בעניין הביקורת, והגיש תביעה נגד שלושה משיבים: דולצין, רימלט ומאירי. לאחר התנצחות משפטית לא פשוטה בין כל הנוגעים בדבר, ובכללם יפת והיועץ המשפטי של בל"ל ושל אוה"ה, זאב שר, שכללה סדרה של פגישות והתכתבויות והצעות פשרה, הצליח נשיא בית הדין, שופט בית המשפט העליון בדימוס, הד"ר משה עציוני, להביא לידי פשרה, שתתבסס על מכתב של רימלט בשם מועצת המייסדים, שבו ייאמר:


…מבלי לקבוע עמדה בשאלה אם אוה"ה כפוף לביקורת… לא תתנגד הנהלת החברה לביקורת פעולותיה אם וכאשר מבקר ההסתדרות הציונית ימצא לנכון, בכפוף לכך שהביקורת תהיה מוגבלת לאוה"ה עצמו בלבד, וכי יישמר העיקרון של סודיות שמתחייבת מנסיבות העניין. 

מכתב זה אִפשר לכל הצדדים לבוא על סיפוקם, וב-3 במאי 1982 ביקש קלמנטינובסקי למחוק את תביעתו. יפת, שעמדתו הייתה חשובה ביותר, ראה במכתב – כפי שכתב לעציוני – "תרומה מכרעת… לסיום אשר היה בו כדי לשמור על האינטרסים של כל הנוגעים בדבר". בד-בבד ביקש רימלט לצרף את יפת למועצת המייסדים, הואיל וכל קודמיו בניהול בל"ל נמנו עמה, והואיל ו"הוא גם משמש דוברם הראשי של הבנק והאוצר בארץ ובתפוצות". 

ב-23 במאי הודיע מאירי כי בדעתו לעשות בקרוב ביקורת באוה"ה, וביקש להעמיד לרשותו את כל המסמכים הנדרשים. הוא קיבל חלק ממבוקשו. כעבור יותר משנה, ב-17 ביולי 1983, דיווח יפת למועצת המנהלים של אוה"ה כי מבקר ההסתדרות הציונית מבקש לעשות ביקורת באוה"ה בלבד, ולא בחברות-הבנות של גוף זה. בדיווח אחר מ-16 בספטמבר 1984 הודיע יפת שהביקורת בעיצומה. כן סיפר למועצת המנהלים על השאלות שהציגה המבקרת, עורכת הדין רננה גוטמן, מחליפתו של מאירי. 

שני סיבובי הביקורת הראשונים של גוטמן נעשו בשנים 1984 ו-1985. אחר כך מונתה ועדת חקירה ממלכתית לשערוריית ויסות מניות הבנקים, והמבקרת נאלצה להמתין עם פרסום הדוח עד שוועדה זו תסיים את עבודתה. 

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

קקל

הסוכנות היהודית

כ"ט בנובמבר