"המשאב הנדרש ביותר הוא מים"

הרצל

מאתיים חמישים אלף ושמונה

                                פרק 4                                

משך קריאה 40 דק

הקיסר וילהלם השני והרצל באו לקושטא כמעט בעת ובעונה אחת. ב-17 באוקטובר 1898. קודם שנפגש עם הסולטן, נועד הקיסר עם הרצל ושאל אותו מה לדרוש מעמיתו העות'מאני. "חברת צ'רטר בחסות גרמנית", בא המענה. "טוב, חברת צ'רטר", הסכים הקיסר. לנגד עיניו של הרצל עמד, כמתברר, דגם בריטי – חברות בריטיות בעידוד ממשלתי שפיתחו שטחים שהיו מחוץ לתחום שלטונה של המדינה ונעשו לבנות חסות שלה. לצדן פעלו בנקים שגייסו את עיקר הונם ממכירת מניות ואיגרות חוב ושימשו מכשירים עיקריים לפיתוח תשתיות. אוה"ה נועד לשמש בתור בנק שכזה. הרצל גם הבחין במפורש בין צ'רטר ובין פירמן, כלומר צו מלכותי. מתן פירמן נראה לו הליך חד-צדדי, שאפשר לבטלו או לשנותו בהבל פה. ואילו צ'רטר, חשב, כמוהו כחוזה שאפשר לשנותו רק בהסכמה של שני הצדדים. הקיסר הציע להרצל לחזור ולהיפגש עמו כעבור שבועיים, בעת ביקורו הממלכתי בירושלים. אז, היה בטוח, יוכל לספר לו על תשובתו של הסולטן.

     השניים נפגשו בירושלים ב-2 בנובמבר 1898, במאהל קיסרי שהוצב על מדרון סלעי הצופה אל החומה שמצפון לעיר העתיקה. הרצל נשא באוזני מארחו נאום שעבר צנזורה מוקדמת של שר החוץ הגרמני, ברנהרד פון בילוב, שיחסו לרצונותיו של המנהיג הציוני היה צונן. משום כך נעקרו מן הנאום משפטים רבי-חשיבות בזכות השבתהּ של ארץ-ישראל ליהודים. ה"צ'רטר", "שיבת היהודים" ו"הפרוטקטורט" ריחפו מעל אך לא נזכרו בקול. הקיסר ידע היטב מה רוצה המנהיג היהודי, ותשובתו הייתה רחוקה מלהגשים את תקוותיו של הרצל. "העניין… עוד טעון עיון מדוקדק ודיונים נוספים", אמר. אחר כך גם הוסיף: "בתנועה שלכם, שאני מכיר אותה היטב, יש רעיון בריא", אולי כדי לרכך את הרושם.

הקיסר וילהלם השני
"רושם לא נעים"

     לכאורה, מילים ותו לא, שלא זכו לשום משקל בהודעה הגרמנית המלכותית. רשימותיו של הקיסר שנחשפו כעבור שנים גילו כי אכן עמד בדיבורו, והוא אמנם דיבר על לבו של הסולטן להעניק להרצל צ'רטר לארץ-ישראל. "הסולטן הבטיח לי, אף שלא התייחס לעניין זה באהדה יתרה", כתב הקיסר, "כי ברצון יורה לשריו לתת את דעתם על העניין ולהוסיף ולפתחו, שכן ברי כי תוכנית שאני תומך בה אי אפשר שתהיה מזיקה לו ולעמו". פעמיים לפחות העלה הקיסר את העניין באוזני מארחו, וכדי להשיג מענה חיובי אף אמר כי היהודים הם "צרה צרורה בכל מקום: אנחנו רוצים להיפטר מהם". הסולטן השיב: "אינני מבין… כשאני לעצמי אני מרוצה מאוד מנתיניי היהודים".

     אישיותו של הרצל, סיכם הגרוסהרצוג מבאדן ב-5 בדצמבר 1898, עוררה אמון בלב הקיסר. יהודי ירושלים, לעומת זאת, עשו עליו "רושם לא נעים". הוא ציין, ולא לשבח, את ה"מספר הרב של יהודים בירושלים, המגיעים לשני שלישים מהאוכלוסייה כמעט!" והזכיר כי "אפילו המסחר בעתיקות ובתמונות קודש נוצריות נמצא בידיהם!" (ורעייתו הקיסרית נקטה נוסח בוטה עוד יותר. לפני צאתה לירושלים אמרה כי תיאלץ מעתה לראות "כל כך הרבה יהודים מזוהמים"). ולבד מכך, הוסיף הקיסר, הסולטן נוהג ביהודים מידה של חשדנות.

הקיסר וילהלם עובר בשעה הכבוד בירושלים נובמבר 1898

     במהלך הפגישה הסכימו וילהלם והרצל כי המשאב הנדרש ביותר בארץ הוא מים. "זאת נוכל להביא לארץ. הדבר יעלה מיליארדים, אך גם יכניס מיליארדים", אמר הרצל. הקיסר הישיר מבט לעבר בן-שיחו וזרק: "כסף הרי יש לכם, יותר כסף מלכולנו". בילוב, שר החוץ הגרמני הלא אוהד, מיהר להוסיף: "כן, הכסף הגורם לנו קשיים רבים כל כך נמצא אצלכם בשפע". כך או כך, הרצל לא איחר להבין שנכשל. "תוצאה חיובית… לא הושגה", כתב ב-18 בנובמבר 1898 לגרוסהרצוג מבאדן, המתווך בינו לווילהלם. "…נראה שבין הריאיון האישי בקושטא לקבלת המשלחת בירושלים נתגלו קשיים. לפי שעה אינני יודע על כך דברים מדויקים".

     ב-8 בדצמבר 1898 השתתף הרצל בעוד פגישה של ועדת אוה"ה. בעקבות התקלות שאפיינו את הפגישה הקודמת של הוועדה, הקדים הרצל והזהיר את עמיתיו כי מי שייעדר בלא הודעה מראש, ייחשב למתפטר מן הוועדה. חמישה ימים נמשכו הדיונים, ובמרכזם עמדו ניסוחי המסמכים הקשורים בהקמתו של הבנק. "ייסוד הבנק מתנהל בעצלתיים, מתוך קשיים מגוחכים", דיווח הרצל ביומנו ב-20 בדצמבר 1898. כעבור תשעה ימים הוסיף: "חוסר התכליתיות של אנשי הבנק ושל גורמי הכספים שלנו הוא אסון של ממש… מזכיר הבנק לווה משמיע צפצופי אזעקה. עוד מעט לא יהיה בידו כסף די הצורך לכיסוי ההוצאות היום-יומיות".

שר החוץ ברנהרד פון בילוב
צנזורה מוקדמת

     ב-1 בינואר 1899 קבעו חמשת חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם כי התקנות שוועדת אוה"ה ניסחה "שומרות מכל הבחינות על האינטרסים הן של בעלי המניות והן במיוחד של רעיוננו הגדול". וולפסון דיווח באותו מעמד על המשך חיזוריו אחרי בעלי הון שפסחו על שתי הסעיפים. נרסיס לוון, נשיא יק"א, אמר לו ש"אין הם יודעים מה לעשות עם המיליונים שלהם, ואולם המיליונים האלה יעמדו לרשותנו אם נשיג משהו חיובי". הרצל, למוד האכזבות, העיר בציניות כי הוא מקווה שלוון אמר את דבריו בנוכחות עדים. הוא עצמו הספיק בינתיים לשוחח עם יצחק זליגמן בלונדון ולחלץ מפיו אך ורק הבטחה לעזור ולהשפיע על "איש או שניים" להצטרף לחבר המנהלים. שֵׁם אחר שהרצל החל להזכיר עכשיו היה שמו של איש הממון אדוארד אלברט ששון, נצר למשפחה ידועה מבגדאד שהשתקעה בלונדון, שנישא לאחייניתו של אדמונד דה רוטשילד. הוא הצהיר על נכונותו למסור בידי אדם כמו ששון "את הניהול ללא היסוס, שהרי אין לנו שום כוונות פיננסיות, וכל מה שאנו זקוקים לו הוא מכשיר למטרות הפוליטיות…"

הרצל ופמלייתו ליד הכותל המערבי
המשאב הנדרש ביותר בוא מים נובמבר 1898

     באותם ימים עצמם אירח הרצל בחדר העבודה שבביתו את הסופר ראובן בריינין (שגם היה הביוגרף הראשון שלו). בדברו על אוה"ה, סיפר הסופר לימים, נתפס איש שיחו להתלהבות גדולה שהתבטאה בתנועה לא רגילה של שרירי פניו. הד לכך נמצא בתרשומת הזאת:

בריינין: מה נטיף אנחנו, הסופרים העבריים, שהננו גם ציונים מדיניים, אל קוראינו העבריים? מה היא חובתנו כי נעשינה?

הרצל: "פה תינתן הסיסמה, ועל הסופרים לשמוע בקולה וללכת אחריה".

בריינין: ומה היא הסיסמה הנתונה עתה?

הרצל: "הבנק! החובה מוטלת עתה על הסופרים הציונים להטיף אל העם בכל שפה ולשון, בכל סגנון ודרך, כי ירבו לחתום על המניות של הבנק העברי הקולוניאלי: לחתום! לחתום! הבנק הוא המכשיר בידינו שעל ידיו ייראו לעין כול אותם הדברים אשר עתה מכוסים ואינם נראים לעין".

בריינין: אין אני ואחיי לעט ולדעה יכולים להטיף בכל כוח אל העם להרבות בקניית המניות כי הרבה דברים בלתי ברורים לנו… איך ובאיזה אופן יובילנו הבנק העברי אל מטרתנו הראשית, רכישת מקום מקלט בטוח בחסותן הגלויה של ממשלות אירופה…

הרצל: "כל עמלנו יהיה לשווא אם לא נייסד עתה את הבנק העברי… וראיה לדבר כי אני בעצמי הנני מאמין בכל נפשי בעתידותיו של האוצר הלאומי. יהיה לך מופת זה, שאני בעצמי חתמתי על מניות רבות [אלפיים]… אתה שואלני איך ובאיזה אופן יובילנו הבנק אל מטרתנו הראשית? הבנק העברי ילווה כסף מאת ממשלת תוגרמה [טורקיה] בתנאים הנוחים לה, ועל ידי זה תמכור לנו רישיונות [זיכיונות] בארץ-ישראל".

בריינין: …מהם טיבם ותכונתם של ההסכמה ושל משפט [העמים] הגלוי שאתם חפצים לקבל מאת הממשלות האדירות?

הרצל: "נחוץ עד מאוד להוכיח ולחזור להוכיח לאותן ממשלות את ההנאה והתועלת שיצמחו גם להן עצמן מיישוב היהודים בארץ-ישראל על ידי הסכמתן הגלויה… אין אנחנו רוצים, גם חלילה לנו לרצות, להיות תלויים בדעתה ובמשפטה של תוגרמה בלבד… הבסיס שאנחנו רוצים להעמיד עליו את מפעלנו הלאומי צריך להיות איתן וכביר, בל יִמוט מרוח בלתי מצויה, ובסיס נאמן כזה יוכל להיות לנו רק ההסכם הגלוי והמשפט הכתוב והחתום של ממשלות אירופה… נעמול בכל כוח להניע את הממשלות האדירות באירופה כי תערובנה ותבטחנה לנו, כמובן בכתב, מצב בטוח ואיתן בארץ-ישראל שלא נהיה תלויים בדעת תוגרמה בלבד, כי תערובנה לנו את חסותן הגלויה והנאמנה".

ב-2 בינואר 1899 דיווח הרצל ל"כמה ציונים נכבדים" כי החלו המהלכים לרישומו של אוה"ה בלונדון. בקופה הציונית לא היה כסף למימון הרישום, לכן הוחלט להקים למטרה זו קרן ערבות ולקבץ בה עשרת אלפים ליס"ט מכספיהם הפרטיים של "הציונים הנכבדים". סכום זה, הסכימו המעורבים בדבר, לא ייחשב לתרומה אלא להלוואה, וזו תוחזר מרווחי אוה"ה בעתיד. ממילא היה ברור כי אם לא יקום אוה"ה, יונח הסכום, בניסוחו של הרצל, על קרן הצבי.

     בשלב הזה כבר הודיעו חמישה נכבדים על היענותם. הראש והראשון שבהם, וכנראה גם העשיר מכולם, היה הבנקאי יעקובוס קאן שתרם לאלתר אלף ליס"ט. הד"ר גרגורי לוריא תרם מאתיים ליס"ט. דוד וולפסון, סמואל ל' היימן ותאודור הרצל הודיעו כי יתרמו חמש מאות ליס"ט כל אחד. עשרים נכבדים אחרים התחייבו לתרום במועד מאוחר יותר. אין ספק כי היה זה מאמץ כספי לא קטן מבחינתו של הרצל, לאחר שכבר השקיע סכומים לא מבוטלים מכיסו בתנועה שהקים, ועדיין המשיך ועמד בתשלומים שונים למענה. בעקבות דיווחו של וולפסון התרשם הרצל בתחילה כי הסכום שיתרום ינוכה מחלקו שלו ברכישת המניות. כשהתברר לו שלא זה המצב, ביקש להפחית את ההתחייבות לשלוש מאות ליס"ט. "זה די והותר בשבילי", הסביר, "שהרי אני נושא גם במעמסות הגדולות של ה[עיתון] 'די וועלט' מתוך כיסי בלבד". אחר כך, כשגברו הקשיים בהרשמה של אוה"ה, חזר הרצל להתחייבותו המקורית.

הד"ר גרגורי לוריא
קרן ערבות

הביוגרף ראובן בריינין
"להטיף…בכל לשון"

     בסופו של דבר נמצאו שני תריסרי אישים, שלימים נחרתו בהיסטוריה כחבורה שבלעדיה אוה"ה לא היה קם. כל אחד מהם חתם על מסמך התחייבות, על פי חוק החברות הבריטי, בנוגע לסכום שיספק. מסמכים אלה רוכזו אחר כך במסמך אחד: הסכם בדבר ההוצאות המוקדמות להקמת החברה, שנעשה לחלק בלתי נפרד מן התיק הרשמי על הקמתו של אוה"ה.

     עם החבורה הזאת נמנו לייב שליט, סוחר אמיד מריגה שבליטא; היינריך רוזנבאום, בעל בנק מיאסי שברומניה (500 ליס"ט); מקס מנדלשטם (400); סלומו פ' זק"ש (300); סמואל ברבש (250); מוריץ שנירר (200); מ' פלדשטיין, סוחר מוורשה שבפולין; הרברט בנטוויץ' (100); אוסקר מרמורק; לאופולד קאהן, עורך דין מווינה; איזידור יסינובסקי, עורך דין מוורשה שבפולין; מוריץ מוזס; סטניסלאוס לנדאו; מ"ט אליאסברג, סוחר מפינסק שברוסיה; אלכסנדר מרמורק, רופא מפריז שבצרפת (50); מקס נורדאו; סמואל פינלס; ג'י ה' אלמן, סוחר מבראילה שברומניה (40); היינריך יורק-שטיינר, איש ספר מווינה שבאוסטריה (30); יחיאל צ'לנוב, רופא ממוסקווה שברוסיה (12-10); ולדימיר (זאב) טמקין (טיומקין), מהנדס מאליזבטגרד שברוסיה (5). הסכום הכולל עמד על 5,567 ליס"ט, קצת יותר מחצי הסכום שהרצל חתר להשיג. לא כולם היו בעלי יכולת, אבל הרשימה הייתה מעניינת בשל הרכבה האנושי.

הבנקאי יעקובוס הנריקוס קאן
אלף ליס"ט

בימים 29-24 בינואר כונסה בווינה ישיבת הוועד הפועל הגדול. בסיומם של הדיונים אושרו מסמכי הקמתו של אוה"ה, אך כדברי הרצל, לא קודם ש"התקנות והפרוספקטים של הבנק נידונו באורח פרוע, ונאמרו דברים בטלים". קטעי מסמכים מלמדים כי למתכנסים הוצגו השגות בעל פה ובכתב מצד אנשים שלא היו קשורים במישרין בניסוח המסמכים. אחד מהם היה צבי בלקובסקי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת סופיה שבבולגריה, שגם היה ממארגני הקונגרס הציוני הראשון. הוא טען כי אין קשר משפטי מחייב בין הקונגרס והוועד הפועל הגדול ובין הוועד הפועל המצומצם, המפקח התנועתי על אופיו הציוני של אוה"ה, להלן מועצת המייסדים (ב-15 במאי 1939 החליט גוף זה לכנות את עצמו בשם זה כדי למנוע שיבוש בינו ובין מועצת המנהלים; עד אז כונה על פי התרגום הבריטי הרשמי – המועצה), והזיקה ביניהם היא על בסיס מוסרי בלבד. משום כך הוא קרא להתנגד לסמכויות היתר שניתנו למועצת המייסדים ולחזק את זכויותיהם של בעלי המניות הרגילות, שרובם אינם מסוגלים להשתתף באסיפות הכלליות. אבל כל ההשגות נדחו, ותאריך רישומו של אוה"ה נקבע ל-20 במרס 1899. בד-בבד נקבע כי בימים 30-28 במרס יתנהל מבצע ההחתמה על מניות אוה"ה.

     ב-28 בפברואר 1899 נערכה ברציף האוריינט אקספרס בקרלסרוהה פגישה בין הרצל, שבא מווינה, ובין וולפסון וקאן, שבאו מקלן. הרצל, שחשב בדרך כלל במונחים היסטוריים, השווה בין פגישה זו ל"פגישת רוטלי" (שנתקיימה במאה השלוש-עשרה בשדה ליד אגם לוצרן, ובה החליטו נציגי קנטונים של איכרים חופשיים על הקמתה של שווייץ). "עוד באותו הערב", כתב, "התייעצנו עד מאוחר בלילה מה צריך לעשות. הם חששו מפני ההחתמה כמפני אסון. עד עכשיו לא היה אפשר לשכנע ולוּ בנק רציני אחד שישמש סוכנות החתמה". הרצל ייחס את הרתיעה הבנקאית ל"חרם מושלם מצד גדולי הממון היהודים" שהוטל על המבצע. וולפסון וקאן המליצו להציע לבנק גרמני גדול, דויטשה בנק, לשמש סוכנות להחתמה וביקשו מהרצל להפעיל את קשריו הטובים לשם כך. "הכול עליי לעשות", כתב ביומנו.

מכתב הקצאה מס' 3, 29 ביולי 1899
מניה אחת לקאן

הרצל הבלתי נלאה דיבר עם הגרוסהרצוג של באדן, וזה הכין מכתב המלצה לבנק. וולפסון וקאן באו למנהל הבנק, יוהן גאורג פון סימנס, ובידיהם מכתב זה. הם שוחחו עמו שעה וחצי, ובעקבות הדיווח שלהם כתב הרצל ביומנו את הדברים האלה: "הוא רצה קודם לדבר עם מועצת ההנהלה שלו. אבל וולפסון וקאן לא השלו את עצמם, והבינו כי אין זה אלא סירוב. וכך היה". אחר כך דיווח וולפסון כי סימנס היה נכון להיענות לבקשה, אלא שדווקא חבר יהודי בהנהלת הבנק, מקס שטיינטהל, שכנע את חבריו להחליט לסרב לבקשה.
וולפסון וקאן יצאו לקלן ופנו לא' שפהאוזנשר בנקורין, אך גם כאן נתקלו בסירוב. הרצל יעץ להם לפנות לגוף שלישי, דרזדנר בנק, ואז דיווח היימן להרצל בשמחה כי השיג את הסכמתו של גוף אחר – בנק אוף אפריקה.

     בייאושו הבריק וולפסון להרצל גם "פסוק קשה, שבוודאי לא יכעס עליו: אם אנו שנינו לא נגלה עכשיו מרץ, הרי אנו לא יוצלחים". המועד להחתמה קרב ובא, ועל פי הדיווחים שהצטברו אצלו, התרשם הרצל ב-10 במרס כי "השגת החתימות של המנהלים, הגוברנורים ויועצי הפיקוח על הפרוספקט נתקלת בקשיים. אחדים מסרבים לחתום… היום, שמונה-עשר ימים לפני החתימה, עדיין ספק הוא אם נשיג את החתימות בשביל הפרוספקט! וכך נעשה מדינה…"
הדיו עדיין לא יבשה על הרישום הזה, וכבר התבשר הרצל במברק אחר מלונדון, כי "גאסטר ובנטוויץ' גורמים קשיים". גאסטר היה זה חודשים אחדים מיופה הכוח לחתום על כל המסמכים – והנה נסיגה. הרצל לא הסביר את מהות הקושי שגאסטר העמיד. "שיגרתי לגאסטר טלגרמה שאיננה משתמעת לשתי פנים…" כתב, "אם לא תהיה ברירה יגיע לשם קוקש [שריכז את הליכי הרישום מווינה] ויחתום, שהרי ייפויי הכוח הם גם על שמו. על כך מודיע וולפסון בערב, שגאסטר קיבל את הדין".

בנטוויץ', שמשרד הפרקליטים שלו עשה את הליכי הרישום, דרש מאה וחמישים ליס"ט תמורת הדפסת שמו בפרוספקט. "אם ידיעה זו נכונה, אגרש את בנטוויץ' מהתנועה בחרפה ובבושה…" איים הרצל.
גאסטר ובנטוויץ' גם שבו והביעו התנגדות לקרוא למוסד בשם בנק. הם טענו, על פי הארותיו המלומדות של הד"ר מיכאל היימן ליומני הרצל, כי מוסד פיננסי המתחיל את פעולתו בהון קטן ייראה מגוחך ב"סיטי", מרכז העסקים של לונדון, אם ייקרא בנק. עמדתם נשענה גם על החוק הבריטי בעניין זה. אבל הרצל היה יותר ממעוניין שהמוסד ייקרא בנק (מה גם שכבר הִרבה להשתמש במונח בנק בפומבי). בסופו של דבר, ולא בלי ויכוחים ממושכים ומטרידים, נמצאה פשרה. המונח בנק ייכלל בשם הגרמני של הבנק Juedische Colonial bank, שיופיע לצד השם הרשום בבריטניה The Jewish Colonial Trust. לאמור:

The Jewish Colonial Trust
(Juedische Colonial bank)
Limited

שם זה היה בהחלט חריג, אבל סיפק את כל הצדדים. במסמכים הרשמיים כונה המוסד החדש החברה (The Company), אך בפרסומי התעמולה העבריים נכתב הקולוניאל בנק העברי, ובקצרה – הבנק; ולהלן אוה"ה (אוצר התיישבות היהודים).
ב-20 במרס 1899 נשם הרצל לרווחה. לרשם חברות המניות בלונדון ג'"ס פרסל שולמו דמי הרשמה בסך אלפיים וחמישים ליס"ט, והבנק נרשם כחוק כחברת מניות. רשם החברות קיבל לידיו שלושה מסמכים: התזכיר (31 סעיפים), הוא חוקת היסוד של אוה"ה; התקנות (154), שעל פיהן ינוהל אוה"ה; והפרוספקט (התשקיף), המציג לציבור שיקוף מקיף של מהות אוה"ה ושל מטרותיו. הניסוח הסופי לימד שכל משאלותיהם של תומכי אוה"ה בקרב צירי הקונגרס השני באו על סיפוקן. בראש ובראשונה נעקר המושג "מזרח", וארץ-ישראל (Palestine, במקור) נזכרה כמה וכמה פעמים.

     בתשקיף, שהופץ עוד לפני הרישום הרשמי, נאמר במפורש כי אוה"ה נוסד על פי החלטות שני הקונגרסים הציוניים ושלא למטרת עשיית רווחים גדולים. בצד היותו בנק לכל דבר הוא ישמש אמצעי כספי להגשמתן של המטרות המעשיות של הציונות.
אוה"ה, נאמר, יקדם מטרות אלו על ידי ריכוז וצירוף מסחרי של הון ותעשייה, עדיף יהודיים, בארצות שנועדו ליישובם של יהודים, כלומר סוריה וארץ-ישראל. אבל פעילויותיו לא יהיו מוגבלות לארצות אלו בלבד. אוה"ה יהיה חופשי לפעול במקומות אחרים בעולם, הכול על פי עמדת מועצת המייסדים והחלטותיה ובתנאי שהן חופפות את האינטרס של עם ישראל.

הד"ר יחיאל צ'לנוב
ככל יכולתו

איש העסקים סמואל פינלס
ככל יכולתו

     כדי לאפשר את השתתפותן של כל שכבות העם, נקבע כי יונפקו שני מיליוני מניות של ליס"ט כל אחת. כן נקבע כי בתוך ארבעה חודשים מיום רישומו של אוה"ה יוצגו התחייבויות לרכישתן של מאתיים וחמישים אלף מניות, שתמורתן ישולמו דמי קדימה בסך עשרים אחוזים בלבד (ורק אחר כך יוחל בהפצתן של המניות בקרב החותמים). אם לא תושלם משימה זו במועד הנקוב, כך נקבע, יוחזרו דמי הקדימה לחותמים.
     ההנהלה, הוצהר, תפעל על פי המסמכים וההנחיות של מועצת המייסדים. לגוף זה ניתנה הזכות להכריע בכל הקשור למדיניות גבוהה, כגון מגעים והסכמים עם מונרכיות וממשלות, או עם עסקים רחבי היקף. מלבד זאת נאמר שמועצת המייסדים תוכל לכלול עד עשרים אישים נוספים, שיחזיקו במניות מייסדים בזכות שירותיהם הטובים לציונות או לבנק.

     כמו כן נאמר בתשקיף כי מועצת המייסדים תקפיד בראש ובראשונה על מימוש מגמות הציונות. לצורך זה היא תבחר בשלושה נאמנים לנציגיה בהנהלה הפעילה.
     בשום מסמך לא נרשם שהבנק הוא זרוע של התנועה הציונית, אולי מפני שתנועה זו הייתה משוללת כל מעמד של גוף משפטי. מנסחיהם של מסמכי ההקמה התכוונו להדגיש את הקשר העמוק של אוה"ה אל היעדים של התנועה כפי שנקבעו בהחלטת הקונגרס הציוני הראשון, לאמור: הקמתו של בית מולדת לעם ישראל בארץ-ישראל מובטחת לפי משפט הכלל [הבין-לאומי]. בתזכיר, שעליו חתמו שבעה מנהיגים ציונים בכירים, נוסחו הדברים כך: "…בתנאי שכל הסמכויות… יופעלו בדרך כזאת על דעת מועצת המייסדים ויוקדשו בראש ובראשונה ליצירת בית מובטח לעם היהודי או יועילו בדרך אחרת לאנשים בני הגזע היהודי, אם באופן כללי ואם בכל מדינה או מקום מוגדר אחר…"

     שליטת-העל באוה"ה נועדה, כאמור, להיות בידי מועצת המייסדים (Council), שכללה את חמשת חברי הוועד הפועל המצומצם וחמישה-עשר משלושים ושלושה חברי הוועד הפועל הציוני הגדול (מצב זה, שלפיו חברי מועצת המייסדים נמנו עם הוועד הפועל, נמשך רק עד 1911). היא בחרה בשלושה נאמנים (שקיבלו את התואר Governors, נגידים) לייצגה בהנהלה (Directorate), כלומר מועצת המנהלים.
     לחברי מועצת המייסדים, כולם חברי הוועד הפועל הגדול, הוקצו, כאמור, במשותף מאה מניות מייסדים (Founders' Shares) שהופחתו משני מיליוני המניות והעניקו למחזיקיהן יחד, באורח קבוצתי, מספר קולות שווה למספר הקולות של המשתתפים האחרים באסיפות הכלליות, אבל בלי זכות הצבעה על חלוקת דיווידנדים.

הפרופ' צבי בלקובסקי
אין קשר משפטי

הד"ר מוריץ שנירר
מהכיס הפרטי

     מעמדם של מחזיקי מניות היסוד נקבע בשטר נאמנות מיוחד, שבא למסד באופן החלטי את השליטה באוה"ה לעולם ועד בידי נציגים המזוהים אך ורק עם הרעיון הציוני ועם השאיפה לקדם את האינטרסים הציוניים. בשטר זה נקבע, על פי החוק הבריטי, כי בתוך עשרים ואחת שנים מיום החתימה עליו ימומשו תנאים רשמיים מסוימים להמשך כינון הנאמנות, שאם לא כן תפקע הנאמנות.
     הרצל כיהן בתפקיד נשיא מועצת המייסדים. הללו החזיקו במניותיהם המיוחדות עד יומם האחרון עלי אדמות, בלי שתינתן להם הזכות להעבירן ליורשיהם. הלך נאמן לעולמו, פרש מרצונו או נאלץ לפרוש, עברה מנייתו למי שקיבל אישור מוקדם של מועצת המייסדים. מועצת המייסדים עצמה, שמספר חבריה המינימלי הועמד על עשרים, הייתה רשאית בכל עת שתחפוץ להגדיל את מספר חבריה ובלבד שמספרם הכולל לא יעלה על מאה. ואכן, בישיבתה הראשונה ב-11 ביוני 1899 הרחיבה מועצת המייסדים את מליאתה עוד בשלושה חברים, וכך עמד המספר הכולל על עשרים ושלושה חברים.

תיק מסמכי אוצר התיישבות היהודים, רשם החברות, לונדון

תזכיר מקורי, 20.3.1899

שבעת חותמי התזכיר הראשונים

רשם החברות מאשר 20.3.1899

פניה לציבור על הנפקת המניות

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התשקיף המקורי – עמוד השער

טופס מס' 19

ההון הנומינלי: שני מיליוני ליס"ט

הוצעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית לצדה – התשקיף

הוצעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית לצדה – התשקיף

תיק מסמכי אוצר התיישבות היהודים, רשם החברות, לונדון

תזכיר מקורי, 20.3.1899

שבעת חותמי התזכיר הראשונים

רשם החברות מאשר 20.3.1899

פניה לציבור על הנפקת המניות

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התשקיף המקורי – עמוד השער

טופס מס' 19

ההון הנומינלי: שני מיליוני ליס"ט

הוצעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית לצדה – התשקיף

הוצעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית לצדה – התשקיף

     פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 ביולי 1899, שלושה חודשים לאחר רישום אוה"ה, נחתם שטר הנאמנות הנזכר לעיל.
     תקנון אוה"ה הִכה בתדהמה את הפעילים הציונים ברוסיה. הם ראו בסעיף המאפשר פעילות גם מחוץ לארץ-ישראל סטייה מפורשת מהחלטתו של הקונגרס השני, כתב הד"ר יוסף גולדשטיין בספרו "בין ציונות מדינית לציונות מעשית" על התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה. הסעיף הזה היה פרי מחשבה הגיונית בדבר פעולתו של בנק – עליו להשקיע השקעות כדי לשמר את הונו. הדעת גם נתנה שהתקנון אינו מצע שיעדיו יכוונו בעתיד את התנועה הציונית. אבל בעיני יהודי רוסיה שקנו מניות רבות מאוד לא היה אוה"ה ככל הבנקים. הם ראו בהשקעה מחוץ לארץ-ישראל מתן לגיטימציה להתיישבות מחוץ לגבולות הארץ. כעסם יצא גם על כך שהקונגרס לא יהיה מפקח-העל על אוה"ה, והם חששו מאוד פן יביא הדבר לשמיטתו של אוה"ה משליטתה של תנועת האם. חששות אלה גברו בעקבות אי-הצלחותיו המדיניות של הרצל בשיחותיו בקושטא.

     מן הטעם הזה סולקה מהמהדורה הרוסית של התקנון הרשות הנתונה להנהלת אוה"ה להשקיע ברחבי תבל, ונקבע כי יעדי הפעולה יתקשרו אך ורק עם מטרות ציוניות. כצעד נוסף נדרש הרצל לשנות את סעיפי התקנון המקוריים בעניין זה, באיום שאם לא ידאג לעשות זאת, יבטלו ציוני רוסיה את התחייבויותיהם לרכוש מניות. הם הבטיחו שלא לנוח ולא לשקוט עד שהדברים יובהרו ויוכנס שינוי בתקנון.

אין ספק שהפיזור הגאוגרפי של הנציגים גרם קשיים לא מעטים בעבודתו של אוה"ה, ובוודאי הפריע לזימוניה של מועצת המנהלים בלונדון (מתוך שבעת החברים, רק היימן התגורר בעיר זו). הבעיה נפתרה במינוים של ממלאי מקום מקרב הנגידים, שניתנו להם סמכויות מלאות, ובהאצלת סמכויות לאישים אחרים. על כל פנים, לבנטוויץ' ולגאסטר, תושבי הבירה הבריטית, ניתנו בקעה רחבה להתגדר בה והזדמנות פז למשוך בחוטים.

     ההחתמה על המניות החלה שבוע לאחר הרישום והוארכה משלושה ימים לשלושים יום, והמעקב אחריה גזל מהרצל זמן רב. היו ששאלו, האם לא טעה הרצל – מדינאי שהיה צריך לייחד את כל זמנו הפנוי מבעיות פרנסה ומשפחה לקביעת אסטרטגיה וטקטיקה של התנועה, לביסוסה ולייצוגה בזירה הבין-לאומית – כשהחל לעסוק גם בענייני כספים? האם היה לו מושג בתחום הזה מלבד ידיעה כללית? כך או כך, עובדה היא שהרצל ייחד לאוה"ה זמן רב ביותר ועסק אפילו בפרטים טכניים קטנים, כמו בדיקת המודעות בעיתונים באשר למקומות ההחתמה על מניות הבנק, שגררה שיגור נזיפות בטלגרף – אפילו כלפי וולפסון.

נייר המכתבים הרשון שלך אוצר התיישבות היהודים
לונדון

     גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

     קרבתו למנדלשטם ברוסיה הייתה קטנה יותר, אבל גם ממנו לא חסך את בעיות המימון הפרטיות שלו. הוא סיפר לו כי חישב ומצא שעד כה הוציא מכספו הפרטי למימון עיתון התנועה יותר מעשרים וחמישה אלף גולדן (אלפיים ליס"ט) – בלי ספק סכום עתק – וכן הוציא סכום דומה למימון התנועה. "[העיתון] דורש עוד קורבנות", קבל. "מי יודע כמה זמן אוכל עוד לעמוד בהם?" (ואכן, לימים, כששוב לא היה יכול הרצל להקצות כספים להוצאת העיתון, הוא העבירו לבעלות חברה בראשותו של היינריך רוזנבאום, חבר מועצת המנהלים. בכלל, ציין, המכונה גדולה כל כך, "עד שצריכת השמן בלבד עלולה להחריבך". ובתחום האישי: "לכשעצמי אני אנוס לעצור עתה [את הוצאת הכספים], שאם לא כן איהפך לאחד הפרולטרים שלמענם אני נלחם". בין לבין התברר כי "גם לוועד הפועל עליי להלוות כסף ללא הרף, שאם לא כן תעמוד המכונה מלכת". כן הוציא מכיסו אלף גולדן כדי לממן את הפצת הפרוספקט. "על כל שאר דאגותיי", סיכם, "עוד עליי הדאגות להוצאות המנגנון. קשה!"

     ועכשיו, הִנחה את וולפסון, על מנהלי אוה"ה להיעזר בעצמם בהמשך דרכם. "אל תוציאו יותר משיש לכם או יהיה לכם. ממילא אני מוצא כמה דברים עשויים באורח בזבזני קצת. אם לדון לפי קו קטן אחד, אין לווה (המזכיר) מכלכל את העניינים בחיסכון אלא בתנופת סערה… דבר זה צריך שישימו לו לב וישגיחו בו".

     כאשר קרא את הדיווחים, שמצד אחד העידו על התלהבות ומהצד האחר – על אטימות, לא היה יכול שלא לתת ביטוי לחרון אפו. הפרופ' ריצ'רד גוטהיל, חבר מועצת המנהלים ונשיא הפדרציה של ציוני ארצות הברית, דיווח להרצל ב-28 במרס על קשייו – "מסע ייסורים גדול" – בתקשורת עם משרדי אוה"ה בלונדון, על איחורים במשלוח החומר המבוקש, על הריצות לשווא אחרי בנקאים כדי שיסכימו למכירתן של מניות בסניפיהם, על רתיעתם מן החיבור בין בנק ליהודי ועל שאלות שהציגו כמו מה הבטיח הסולטן. "לא יכולתי אפילו להשיג מספר של אנשים בולטים לחתום על החוזר על אף היותם ידועים כציונים", ציין גוטהיל. הכול קשה כל כך, כתב, ש"אם יש גן עדן, אלך ואבקש שיקצו לי בו פינה", בתמורה על הדיפתם של קשיים רבים לאין-ספור.

הפרופ' ריצ'רד גוטהיל
"מסע ייסורים גדול"

     ובינתיים החלו ההכנות לקראת הקונגרס הציוני השלישי, ונמצא שהקופה ריקה. הסכומים שהצטברו בקרן הערבות הוצאו, והרצל חזר והעריך כי לא נהגו בהם כראוי. היימן, שהתגורר בלונדון, תבע שש מאות עד אלף ליס"ט נוספות לצורך עבודות הכנה. וולפסון הציע להשתמש בכספי המקדמות ששולמו על רכישת המניות, אבל הרצל שלל זאת. "אילו", כתב לוולפסון ב-2 באפריל 1899, "כלכלו את העניינים בלונדון ביתר תבונה קצת, מן ההכרח היה שיימצא סכום מספיק. שטות הייתה, למשל, לפרסם מודעות בעיתונים גרמניים בה בשעה שלא יכולת לנקוב בגרמניה אפילו בשמו של מקום חתימה אחד ויחיד…" וכמו תמיד בשעת דחק, הוליד מוחו הפורה רעיון נוסף. לבקש משני בעלי היכולת, היימן וקאן, להלוות את הסכום החסר, שיכוסה בתמורת השקלים שרכישתם תחל סמוך לקונגרס הבא. הרצל הורה לנסות אפשרות זו רק אם לא יימצא מקור אחר, כגון הצלחה בהפצת המניות שהכנסותיה בצִדה.

     ניתוח המצב העלה כי אין ממש בהצעה, ותחת זאת הוחלט לשגר "איגרת קבצנות", כלשונו של הרצל, לכמה מחברי הוועד הפועל הציוני. ובה-בעת "אני נאלצתי שוב להיות למופת ולתת חמש מאות גולדן". גם היימן וקאן נענו.
     ב-24 במרס 1899, סמוך להחתמה על מניות אוה"ה, פרסם הרצל ב"די וועלט" פנייה פומבית להמוני היהודים לבוא ולחתום. כמנהגו, נמנע לעתים מלחתום על רשימותיו, שזוהו באמצעות סימן מגן דוד שהתנוסס בראשן:

הנה נכנסה אל שלב ההכרעה העבודה הגדולה, אשר האנשים שהוטל עליהם בבאזל לעשותה התמסרו לה באימוץ כל כוחם, מתוך הקורבנות האישיים והחומריים הקשים ביותר. כל חברינו לדעה האמיתיים יבינו את רצינות השעה. כבר אנו יודעים, לצערנו הרב, יפה מאוד, כי מתנגדינו יעשו עתה שוב את המאמצים הגדולים ביותר בשביל לבטל את מפעלנו. התקפות גלויות והתקפות מן המארב לא תחסרנה.
שום ציוני נאמן אל נא ירשה להתעותו בזה מן הדרך! בעוז ובערנות קדימה! ינסו להזיק לעבודתנו על ידי החשדות ודיבות רעות. על כן צריך להעיר ולחזור ולהעיר על כך, שעל ידי הצהרות מחייבות ועל ידי הקביעות שבתקנון הוצאה מכלל האפשרות כל טובת הנאה חומרית בשביל מייסדיו של הבנק. ההשגחה על התנהגותו ההגונה של הוועד המפקח [מועצת המייסדים], המורכב מאנשים נכבדים, מובטחת לקונגרס בקביעות. המתנגדים שלנו, שאינם רוצים בעם יהודי, גם המכשיר הזה שנוא עליהם בעומק נפשם, המכשיר הזה שבו תוצא אל הפועל כפי שאנו מקווים משאלתו של עמנו. זאת יאמר לעצמו כל אחד ולפי זה ינהג כל אחד במקומו. אל ייפול רוחנו וסוף הניצחון לבוא!

ההתנגדות לבנק שבה ונתפרשה אפוא כהתנגדות לקונגרס, שהיא התנגדות לציונות. יותר מזה, החריף הרצל את ביקורתו, המתנגדים "אינם רוצים בעם יהודי".
     ב-29 במרס חיכה הרצל בכיליון עיניים לתוצאות ההחתמה של היום הראשון. המברק הראשון שהגיע בבוקר, "גרם לי דכדוך נפש עמוק: תוצאות יום ההחתמה הראשון – שמונת אלפים מניות". נקל לתאר מה עבר עליו עד לבוא הדיווח הבא: "חרף עיתונות עוינת, יש ביקוש עצום, מקומי וגם מערי השדה, לטופסי החתמה". הרצל פקפק: "עצום, נשמע נפלא! אלא מאי? לעת עתה מדובר רק בטפסים, לא במניות. האם תחבולה היא של היימן הקטן [האיש שלו בלונדון] או שמא באמת ההתחלה של הצלחה גדולה?"
     מיד פנה הרצל, כפי שעשה לא אחת, לעשיית השוואה עם דמות מן ההיסטוריה או מן הספרות, והפעם עם "פאוסט", המכשף האגדי שמכר את נפשו לשטן, גיבור יצירתו הנודעת של המשורר הגרמני יוהן וולפגנג גתה. "אני שרוי עכשיו", כתב, "במצב רוח כגון זה שבו פאוסט מוכן לחתום על כל הסכם עם השטן. מי שיבטיח לי היום את הצלחת ההחתמה, אמכור לו ברצון שנה מחיי בתמורה".

אין ספק כי המלחמות שנוהלו נגדו כרסמו בלבו, בוודאי כשהן באו מארץ-ישראל. כך קרה כשדווח בעיתון "אוסטרישע ווכנסשריפט" כי חברת יק"א החליטה להעמיד את קרנותיה העשירות לרשות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. נוכח עובדה זו, נאמר בהמשך, אין צורך בקיום בנק יהודי להתיישבות "מייסודה של מפלגת הרצל". לא היה אפשר להתעלם מן הפער המספרי. לרשות יק"א עמדו מאתיים ושישים-מאתיים ושבעים מיליון פרנקים צרפתיים (יותר מעשרה מיליוני ליס"ט) לעומת חמישים מיליון פרנקים צרפתיים (שני מיליוני ליס"ט) שנועדו להגיע לקופת אוה"ה.

המשורר יוהן וולפגנג גתה
"אמכור…שנה מחיי"

     הרצל החליט להשיב מלחמה שערה. במאמר חריף שפרסם בעיתון התנועה הציונית ב-31 במרס כתב: "משיקול הדעת הפשוט הזה כי אוה"ה מיותר, משום שכבר מצוי כסף במידה מספקת, ועד למסקנה כי הציונים, וכל מי שיש לו אמון בעניין הזה, אינם צריכים לחתום על מניות – יש רק צעד אחד: חתירה בהצלחה תחת הבנק הקולוניאלי היהודי, שכבר עכשיו הוא שנוא על בנקאים יהודים גדולים מסוימים".
מתנגדיו, פסק הרצל, באו לעורר ספק בלב החותמים ולהביא כל אחד מהם לומר לעצמו:

אם המיליונים של יק"א כבר ממילא ישנם, למה לי להוסיף עליהם עוד לירה סטרלינג אחת או עשר או אלף? בסופו של דבר, אין מבקשים כאן אלא אמתלה לייסוד בנק כאחד הבנקים הרבים הקיימים… [אבל] אין להתעלם מן ההבדל שבין הון של קרנות צדקה ובין הון של בנק. שניהם נוזלים כמו מים. אלא שהאחד משול למים עומדים והשני למים זורמים. ההבדל הוא כמו בין אגם ובין נחל. בכוח המים של אגם אין יכולים להניע טחנות, בכוח המים של הנחל יכולים לעשות זאת… והרי קיומו של אגם אינו עושה את הנחל מיותר.

ועוד הבדל הזכיר הרצל לכל מי שעשה השוואות בין אוה"ה העומד לקום ובין בנקים קיימים. בדרך כלל, בעת הקמתו של בנק גובים מייסדיו תשלום בעד חתימותיהם על הפרוספקט מכספי הרווחים העתידים לבוא:

הם מוכרים אפוא את האמון שהקהל רוחש להם לאותו קהל עצמו, שאינו מרגיש את אבק התרמית שבדבר… מייסדיו של הבנק הקולוניאלי היהודי… להפך. הם משלמים בעד זה. כולם עד אחד חשבו לעצמם לכבוד ולתענוג לתרום [אפילו] להנחת כספם על קרן הצבי לכיסוי הוצאות הייסוד הגדולות למדי שלהם, ומן הנמנע הוא שהם יוכלו ביום מן הימים להרוויח משהו לעצמם מן ההשקעה הזאת.

יותר מזה. אם מקימי בנקים למיניהם אינם רוכשים באופן אישי את ניירות הערך המונפקים בחתימתם, הנה מקימי הבנק היהודי רכשו בכספם מניות:

הפרסום בא כדי שלא יוכלו לחשוד במייסדי הבנק, במקרה שיעלה שער המניות במידה ניכרת, שהשיגו יתרון לעצמם מבקיאותם במצב העניינים.

כן הזכיר כי הגופים המיישבים מייסודם של רוטשילד ושל קבוצות אחרות אימצו שיטת חישוב אחת לכל המשפחות, אלא שאין משפחת מתיישבים אחת דומה לרעותה:

אילו ביקשנו לחשב בדרך זו כמה כסף יידרש ליישובו של העם היהודי על הקרקע, היינו מגיעים לסכום דמיוני. לא יספיק לכך לא הון המניות של הבנק הקולוניאלי היהודי, לא הונה של יק"א, לא הונן של חברות ההתיישבות הרבות האחרות, ואף לא הונם של ברוני הבנקים היהודים… מיליארדים רבים… סכום כסף שיספיק להעברתו של עם שלם וליישובו על הקרקע אינו קיים במציאות… אנו אומרים: הכסף הנדרש ייקבע לפי מספר האנשים שיבואו… במיעוט מתיישבים ימעט הכסף, ברבות מתיישבים – ירבה הכסף…

ובהידרשו להיסטוריה של נדודי עמים למן התקופה האפית הקדומה, קבע:

מצוקה כלכלית או מוסרית עוקרת את המהגר מקרקעו, אם כיחידים ואם כהמונים. הוא מחפש לו כברת דרך אחרת, והוא ישתקע במקום שבו צפויים לו תנאי קיום טובים יותר, שבו ימצא עבודה וביטחון לקנייניו, חופש, צדק וכבוד במידה מרובה יותר מאשר במקום שאותו נטש. אין אנו רואים משום כך כתפקידנו להעביר את האנשים לשם. תפקידנו הוא ליצור בשבילם שם תנאים טובים יותר. אחר כך יבוא מי שירצה. אחר כך יבוא מי שמבקש עבודה וביטחון לקנייניו, מי שרוצה ליהנות ממעט יותר חופש, צדק וכבוד מכפי שיש לו עכשיו.

עם זאת, לא רצה לדחוק את רגלי הגופים המיישבים, וציין כי יהיה עליהם להמשיך בסעד "שאין לזלזל בו". מאחר שעדיין היה נתון בעיצומן של יוזמות דיפלומטיות שהופנו אל שניים מחשובי השליטים בעולם, הקיסר הגרמני והסולטן העות'מאני, תכנן הרצל בלבו את מדיניותו של אוה"ה על פי תוצאות מדיניות אפשריות. "הבנק ימלא שירותים כספיים לממשלה הטורקית [השולטת בארץ-ישראל] כל עוד וכל זמן שהממשלה תשלם את התמורה בצורת זיכיונות מובטחים במידה מספקת לטובת המתיישבים". משמע, מתן צ'רטר.

     הון המניות של אוה"ה, הסביר אפוא הרצל, לא יחולק בין המתיישבים אלא יזרום לאוצרהּ של הממשלה. תפקידו של הבנק, אמר, יהיה לתווך בסידור מלווים בתנאים טובים ביותר ובעידוד להקמתם של מפעלים חקלאיים, טכנולוגיים, תעשייתיים ומסחריים. "אלה הטחנות שהנחל עתיד להניע… פעולת הצדקה, ותהא מפוארת ונדיבה ככל שתהא, אינה מייתרת את פעולותיו העסקיות והמשקיות של הבנק".

     מסקנתו הסופית בעניין זה הייתה שאם יסרבו חברות ההתיישבות להשתמש בכספיהן למטרות אלה, הרצויות לעם, יהיה הכרח בקיומו של אוה"ה כתחליף להן. אם הן יצעדו בנתיב דומה לנתיב שאוה"ה צועד בו, גם אז יש הכרח בקיומו כהשלמה להן. "ככל שיגדל מספר המיליונים הנמצא ברשותן של חברות ההתיישבות, כן ייעשה קיומו של הבנק הכרחי בשביל ההתיישבות בקנה מידה גדול. מי לא יבין זאת?"

     כדרכו, הוסיף הרצל להפיח אופטימיות באנשיו. ב-3 באפריל 1899 כתב למנדלשטם בקייב כי "מקור הכוח הראשי עכשיו הוא אמנם רוסיה, ששם המצוקה גדולה יותר… הבנק מן ההכרח שיצליח, שאם לא כן כל העניין בסכנה. אם יקום, ייפתח כמובן סניף בקייב. אם לא יקום, יוחזר לכל החותמים כספם, רק לא לי ולחבריי, ששמו את תרומתם לקרן הערובה על קרן הצבי". האפשרות שכספי קרן הערובה הונחו על קרן הצבי הוסיפה להציק להרצל מאוד.

"הדוחות של היימן על המתרחש בלונדון אינם נראים לי", כתב הרצל לוולפסון ב-5 באפריל 1899. "סניפנו בלונדון הוא, לפי הרגשתי ממרחקים, בלתי מספיק, בלתי מוכשר, בזבזני, ועם כל אלה מנסים הכול למשוך לצדם את השמיכה שאינה בנמצא עדיין". היה ברור לו כי יש לקבוע פגישה של המעורבים בדבר, ובה "נצטרך לבוא לכלל הסכם על הראוי להיעשות, אם יקום הבנק ואם לא יקום". כעסו על היימן גבר והלך, והוא נתן לכך ביטוי ביומנו:

11 באפריל בערב:
עתה זה קיבלתי טלגרמה מלונדון, ולפיה תוצאות ההחתמה עד עתה הן 228 אלף מניות. לא האמנתי למראה עיניי וטלגרפתי בחזרה כדי לוודא שאכן מדובר במאתיים עשרים ושמונה אלף תשלומי מקדמה. אם כך הדבר, אז ההחתמה הצליחה, שהרי בשמונה-עשר הימים הבאים מן הסתם נכניס עוד כסכום הזה. זו תהיה הצלחה שאף אני לא העזתי לקוות לה.


13 באפריל:
המאתיים עשרים ושמונה אלף היו bubble [בועות סבון]. בתשובה לשאלתי הגיע תיקון עם ספרות אחרות. גיניתי את ההתנהגות הזאת בטלגרמה חריפה. מזל שלא התפתיתי ולא פרסמתי זאת ב"די וועלט". השאלה נשארה פתוחה, התצליח ההחתמה או לא?


21 באפריל:
חוסר היכולת של משרד הבנק בלונדון עובר כל גבול. האם זו אדישות או עצלות? היום, בשבוע האחרון של ההחתמה, מוסרים לי בשביל גיליון ה"די וועלט" שיצא אתמול לאור – כלומר מאוחר מדי – את הכתובת של סוכנויות ההחתמה ברוסיה. מחר אסע לקלן להתייעצות בעניין הבנק. רציתי להספיק לרשום בתור פרק חשוב בספר השישי הזה [של יומניו] אם ההחתמה הצליחה או לא. וכך מסתיים אפוא הספר הזה בסימן שאלה גדול.

הרצל לא ניהל בנושא אוה"ה מדיניות חשאית. ב-21 באפריל, שבוע לפני תום מועד ההחתמה, הוא פרסם בעיתון התנועה הציונית דוח פומבי בכותרת: "המצב". "הבנק יקום ויהיה", הייתה בשורתו הראשונה של הדיווח הזה – אף כי המידע שהיה לו על מספר החותמים לקה בחסר. המרחקים העצומים ("מן הגבול הרוסי-הסיני עד אל אפריקה הדרומית ואמריקה הדרומית") והדואר האִטי מקשים מסירת סטטיסטיקה מעודכנת. אבל תוצאות מזהירות הושגו בבריסק דליטא, בגרודנו, בקייב, באודסה, בוורשה ובווילנה. גם הידיעות מארצות הברית מצוינות. אף על פי כן אסור "להניח למסירות להצטנן דווקא עתה, בימי ההכרעה. המדובר הוא בשאלת חיים של הציונות! דבר זה צריך לזכור כל אחד, בכל מקום שהוא נמצא ובכל כובד הראש. האם אנו בעלי הזיה, מוחות מעורפלים, פטפטנים, או רוצים להוכיח את עצמנו כלוחמים מעשיים ויודעי מטרה למען עניין גדול מאוד?"

     הוא הסתער בשצף-קצף על מתנגדיו – "אויבינו היהודים". במתכוון בחר במונח אויב. "'מתנגדינו' איננו עוד הביטוי המתאים בשבילם, כי מתנגדים הגונים מואסים באמצעי מלחמה מורעלים של אויבים מלאי משטמה. אויבינו היהודים עשו לפני ההחתמה ובמהלכה מעשים שלא ייעשו. זה היה מסע מלחמה אמיתי של החשדה ודיבות". הנקמה המתוקה ב"מחבלים במפעל" תתבטא בהצלחתו ו"ההצלחה מחייבת לחוס על המנוצחים". מה עוד שאף הם ייאלצו בסופו של דבר לשמוח על כך.

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

פניות בעברית ובגרמנית ברחבי העולם היהודי
לרכוש מניות של אוצר התיישבות היהודים

     אבל קצב הרכישות לא הניח את הדעת ורבו החששות שמא לא יקום אוה"ה. אמצעי השכנוע כללו אסיפות, שיחות אישיות וכרוזים. בבריטניה, למשל, הוקמו "מועדוני מניות". המסירות, הפטריוטיות, הכמיהה, הבעייתיות, החששות וגם התקוות בצבצו כמעט מכל מילה. אחת הפניות האלה, שהייתה כתובה ביידיש וכוונה ל"יודיש פאלק", העם היהודי, נפתחה במשפטים האלה: "האם נותרה בנו רוח חיים, או שבני מוות אנו? אם חיים אנו, אם יש מחשבה בנו, אם נותר רגש בלבנו, מן הראוי שנתבונן בעצמנו ונזכור מהיכן באנו, ומה אירע לנו. אנו שוהים כבר שמונה-עשרה מאות שנים בגולה! צרות, רדיפות, הריגות, בלי סוף. דם, דם של ילדים, של נשים חלשות, זקנים, רבנים גדולים, חוקרים, הרבה דם, אגמי דם – אלה הם חיינו בגלות!" ובהמשך שאל הכותב, כיצד הידרדרנו, והגיע למסקנה שיש צורך חיוני בהקמתו של אוה"ה כדי להשיג את מטרותיה של התנועה הציונית. פנייה אחרת, בכתב יד נפלא, אמרה:

 אחים יקרים!

זמן החתימה על מניות הבאנק הולך וקרב לקִצו, ובה במידה שהננו מתקרבים אליו, הננו מרגישים ביתר עוז את גודל הרגע המתקרב, ואנחנו שואלים את עצמנו בדאגה ובפחד היקום הבאנק ואם לא? ההכירו אחינו בכל מקומות מושבותיהם את כל הערך הרב והגדול של השעה הזאת, ואת כל האחריות שהייתה מוטלת עליהם, ואם עשו את כל מה שאפשר היה לעשות למען הגדיל ולמען הרבות את מספר החתומים על האקציות, שלא ימעט לפחות מכדי הצורך והנחוץ לפתיחת הבנק ולייסודו; אמנם התנועה גדולה ורבה במחנה הציונים, אבל מי יודע אם גם המעשים גדולים. אולי רק נשיאים ורוח וגשם אין, ואנחנו חלילה לנו להעלות על לבנו אף רגע אחד כי הבאנק לא יוסד; זה יהיה אסון גדול וחרפה גדולה לעמנו אשר לא נוכל לשכחם ימים רבים.
     ולכן הננו מעירים עוד הפעם את האגודות לבלי תרפינה ידיהן ולבלי יסיחו את דעתן אף רגע אחד מעבודתן המלאה אחריות, ורק יעשו את כל אשר ביכולתן להקדים את החתימה ולהגדילה. הננו מעירים את האגודות על דבר נכבד אחד במהלך החתימה: דבר הבאנק בעיקרו קרוב ללב כל איש יהודי, הכול רוצים בייסודו וקיומו, ורק הרוב עוד עומד מרחוק ואיננו חפץ להיות מתחיל בדבר; על כל צעד ושעל, העסקנים בדבר חתימת המניות מקבלים מענות ותשובות מעין זו: בחפץ לב ניקח גם אנחנו מניות, ורק אחרי אשר הבאנק יהיה כבר פתוח ולא עתה קודם שנפתח; התשובות האלה אינן רק דיחוי בעלמא, כי אם אמיתיות ונאמרות ברצינות, באמת ובלב תמים.
     סיבת הדבר היא פשוטה לפי דעתנו: העם, וגם החלק הטוב והמבין שבו, איננו מאמין כי יהיה כוח איתו יפה כל כך כדי לייסד מכון גדול ונעלה כזה, העם איננו מאמין בכל עצמו, איננו מאמין בכוח יצירתו, רגיל הוא לחשוב מפי הניסיון כי רק באחרים עזרתו ולא בו בעצמו, ודבר ההשתדלות בייסוד הבאנק הוא כמעשה ילדות בעיני הרוב, בצחוק של ילדים שאין נאה לגדולים לקחת בו חלק.
     אולם על טובי הציונים שבכל עיר ועיר להראות גלוי לכל העיקשים והנלוזים ולכל החכמים בעיניהם, כי כוחנו איתנו וכי גם בנו יתאמת הכלל הידוע כי רצון חזק גובר על הכול ועושה לאפשר את מה שנראה לכאורה בלתי אפשרי. פתגם הציוניות הוא: "בנו בעזרתנו, ברצון האל", והבאנק, זה המעשה הראשון, זה הצעד הראשון על דרך הציוניות, צריך להיות מופת חי ואות חזק ונאמן להפתגם האמור כ"נחש הנחושת" אשר כל הירא והחרד כל המפקפק ומטיל ספק יביט עליו וחי, והתעורר לפעולה ולמעשה, באמונה חזקה כי עשׂה נעשה וגם יכול נוכל.
     הננו בטוחים על כן כי אחרי שהבאנק ייפתח ירבו הקופצים על המניות בכל עיר ועיר. ולכן הננו מציעים לפני האגודות ולפני אנשים מטובי הציונים העסקנים לחתום על מספר ידוע של מניות על מנת לחזור ולמוכרן אחרי כן לכל החפץ ובלבד שימלא מספר האקציות הדרוש לפתיחת הבאנק. אין בדרך זו כל חשש, נזק והפסד לאחינו שהיכולת בידם. ינעם בוודאי הדעת כי המה יהיו גומרים במצווה.

למרות היעדר ארגון ראשוני, שהסעיר את רוחו של הרצל לא אחת, היו מקומות שהמערכת פעלה בהם היטב. בלונדון, למשל, הופץ כרוז בעברית המודיע לָ"אקציונרים", משלמי המקדמות בעבור המניות שרכשו, כי


נתקבל המשלוח הראשון של תעודות האקציות מהבאנק, לאיש ואיש בשמו בעד כל אלה שהכניסו את כסף חתימתם, 20% (שני רו"כ [רובל כסף] לכל אקציא) עד יום ל"ג בעומר תרנ"ט (15 אפריל שנת 1899). לקבל את התעודות האלה וכן לסלק את יתר התשלומים לשיעורין כפי חובת החתימה יואילו נא לסור אל קאנטאר בית הריחיים של ה' אברהם אייזלער בכל יום ראשון בשבוע מן שעה 12 עד שעה 2 ביום ומשעה 5 עד 8 בערב… כל אחינו החתומים הנכבדים מתבקשים מאוד להזדרז בהכנסת הכסף ובקבלת התעודות שלהם במקום המיועד הנ"ל, למען לא יהי'[ה] אח"כ כל עיכוב בקבלת האקציות הגמורות מהבאנק. רב העדה אברהם יעקב פריידענבערג, ד"ר זלמן בן יונה טעמקין, אברהם בן משה אייזלער, פסח בהגרח"ה פרידלאנד

 

ב-23 באפריל, חמישה ימים לפני תום מועד ההחתמה, נועד הרצל בקלן עם וולפסון, עם קאן ועם היימן. במשך יממה שלמה, למעט שעות שינה מעטות, דנו הארבעה בהחתמה. "ההחתמה יכולה להגיע על פי הערכתנו ללא יותר ממאתיים אלף מניות, ששלושה רבעים מהן נופלים בחלקה של רוסיה", כתב הרצל ביומנו. "השאלה, אם בנסיבות אלה אנו יכולים להתחיל בהקצאת המניות". השאלה עלתה משום שחלוקת המניות הותנתה בקבלת חתימות על מאתיים וחמישים אלף מניות ובהעברתם של לפחות עשרים אחוזים מסכום זה, כלומר חמישים אלף ליס"ט, לבנק בתוך ארבעה חודשים מיום הרישום.

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

מועדונים להפצת מניות של אוצר התיישבות
היהודים הוקמו ברחבי העולם היהודי

     זו הייתה אפוא נקודת מבחן שהניעה את הרצל לדבר אל בני שיחו "בגסות, עכשיו יתברר אם אכן אתם השותפים המתאימים לעבודה". היימן השיב מנֵיה וביה: "לא!" וגם הודיע על התפטרותו מכהונת המנהל, מאחר שעליו לצאת לשלושה חודשים לדרום אפריקה במסגרת עסקיו הפרטיים. הרצל העריך כי התפטרותו נובעת מאי-רצונו לשאת באחריות לאירועים בשלושת החודשים שבהם ייעדר, והציע לו שיגיש התפטרות לגוף המוסמך, מועצת המנהלים. בקשתו תידחה, ובינתיים יחלפו שלושת החודשים והוא יוכל לחזור לכהונתו (שממילא היא זמנית ותקפה עד לאסיפה הכללית הראשונה של בעלי המניות). היימן הבטיח לקיים התייעצות בעניין זה, אך לבסוף החליט לממש את התפטרותו.

     צעד זה הציק להרצל – למרות ההתנגשויות ביניהם ("בשלב הזה של הייסוד עשה לנו שירותים טובים בתור מנהל"). אחר כך בדק הרצל ומצא שההתפטרות של היימן נבעה מכך ש"גאסטר ובנטוויץ' המאיסו עליו את עבודתו", כנראה כדי להיפטר ממנו מאחר ששאפו להעביר לידיהם את השליטה בבנק. הפצרותיו של הרצל ומאמציו להניא את היימן ממימוש התפטרותו עלו בתוהו. הרצל דחה מועמד שגאסטר הציע, והחל לתור אחר "מנהל יהודי חרוץ, בקי בלשונות, בשביל בנק גדול". כעבור זמן קצר נחתה על הרצל עוד פרישה נוספת של הנאמן (הנגיד) לייב שליט.

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התשקיף המקורי – עמוד השער

טופס מס' 19

הודעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית.
לצדה – התשקיף

ההון הנומינלי: שני מיליוני

ההון הנומינלי: שני מיליוני

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התזכיר המקורי – תרגום עברי ראשון

התשקיף המקורי – עמוד השער

טופס מס' 19

הודעה לציבור על הנפקת המניות – באנגלית.
לצדה – התשקיף

ההון הנומינלי: שני מיליוני

ההון הנומינלי: שני מיליוני

     אחרי הפגישה ב-23 באפריל, שנסתיימה בלא מעט מתח, כתב הרצל לוולפסון: "אם אני עייף וקצת מאוכזב מחוסר העזרה בהתאמצותי הרבה, הרי אין ללמוד מכאן שאני שש פחות אלי קורבנות או אף מצטער על הזמן, העבודה והכסף שהשקעתי עד כה בעניין". הוא הבטיח שאין לו רגשות חרטה על כל מה שעשה עד כה. להפך. אילו היה צריך להתחיל מבראשית, "הייתי פועל שוב בדרך שהלכתי ומביא את כל הקורבנות שכבר הבאתי. אבל אני היום חלש יותר בכך וכך שנים, כוח עצבים וזהובים משהייתי לפני ארבע שנים, אך עם זאת הולכות וגדלות התביעות שאני נתבע".
     לעצמו ציין: "ציפיתי מן התנועה רק לכך שהיא תוסיף לרכוב הלאה בכוח עצמה ולבדה, לאחר שהושבתי אותה באוכף. והנה עליי להוסיף ולרוץ כסייס ליד הסוס הדוהר, ולסמוך את הרוכב חדל הישע באוכפו. ואגב כך, חושש אני, תצא רוחי".

ב-28 באפריל 1899, יום סיום רכישת המניות כמוצהר, ביקש הרצל מוולפסון לדאוג שלא תפורסם התפלגות החתימות במדינות השונות, הואיל ויהיה בפרסום זה כדי להבליט את תרומתם של יהודי רוסיה ורומניה וליצור את הרושם שהבנק העומד לקום הוא רוסי-רומני. כרגע לא תהיה בכך תועלת, קבע, בעתיד אולי כן.
     ביום זה – ובלי לדעת מה הן תוצאות ההחתמה – גם קבע הרצל כי המשימה הראשונה הושגה. "עברו את מינימום ההחתמה שנדרש". במאמר נוסף שפרסם ב"די וועלט" בכותרת "המצב", שב ותיאר את נסיבות ההחתמה, וכך כתב:


הוטל חרם על ההחתמה הזאת. נסה ניסו להטיל עלינו חרם ונידוי. האופן שבו נעשה הדבר באמת לא היה רע. תחילה התאפקו פלוני ופלמוני שרגילים לראותם בעניינים יהודיים אבל גם בעסקים כספיים, ועמדו מרחוק מן הדבר הזה. אחר כך באו אחרים והעמידו פני מופתעים מפני שפלוני ואלמוני חסרים. לבסוף נשלחו אל המערכה עבדי העיתונות המלוכלכים, שבמחיר דמי שתייה אפשר להשיג אותם לכל דבר. כאן הייתה המסקנה על כף היד: אם אפילו הכתבנים הנקנים הללו יש להם לטעון משהו כנגד הדבר, כמה רע הוא מוכרח להיות. אפשר היה לקרוא זאת בעיתונים אנטישמיים, "אם פלוני ואלמוני חסרים בזה, הרי אין המוסד הכספי הזה ראוי שימליצו עליו!"

במילים אחרות, לחרם על ההחתמה ולמסע נגדו היו שותפים בעלי הון ועסקנים, שרתמו למרכבתם גם עיתונאים אנטישמים לא יהודים. למרות זאת, טען הרצל, לא הצליח החרם, ונרכשה מכסת המינימום הנדרשת לפתיחתו של אוה"ה.
     הוא מחה שוב ושוב על ש"ישיבות חבר המנהלים בלונדון ובמקומות אחרים מתנהלות תמיד בלי שום תוצאות, והאדונים מתפזרים להם אחר כך למקומותיהם כאילו לא קרה דבר". ומלבד זאת, התברר כי אי אפשר לקבוע בשלב זה מועד סיום לרכישתן של המניות, וב-2 במאי 1899 החליטו מנהלי אוה"ה להמשיך במכירה בלא הגבלת זמן.
     בתיקי אוה"ה נשמרו פניות מסוגים שונים, כולל פניות העוסקות בשמירת ההלכה. למזלם של פונים אלה, היה מזכיר אוה"ה, לווה, בנו של רב, וידע מה להשיב להם. ב-29 במאי 1899, למשל, הוא כתב בכתב יד דמוי אותיות רש"י ליוסף אנקונינה שברוסיה:


את מכתבו הנכבד גם את הכסף 12 לירות סטרלינג קיבלתי. טענות כאלה כבר טענו ברוססיא ועתה גם גאוני רוססיא וגליציא הושיטו לנו את ידם לעזרה לנו ואין איש אשר יעז את פניו לדבר על הרעיון הקדוש הזה. תקוותי תעודדני כי גם בעיר משכן כבודו עוד מעט יוכחו המער[ע]רים כי הרעיון הקדוש איננו מתנגד לדתינו ואמונתינו, יען כי יראים ושלמים בחבורתנו והמה ידאגו לדינים הצריכים להישמר.

ב-11 ביוני 1899 התכנסה מועצת המייסדים. אחד מחבריה, ולדימיר טמקין (זאב טיומקין), שהתגורר ברוסיה, התלונן על הפיצול בדיוניהם של כל המוסדות שהוא חבר בהם. יש קושי, הסביר, ביציאה מרוסיה, ויש לרכז במועדים סמוכים את הדיונים של הקונגרס הקרב ובא, של האסיפה הכללית של רוכשי המניות ושל הוועד הפועל. "לא נתתי", כתב, "הרשאה לשום איש לדבר בשמי באסיפה [מועצת המייסדים]… שהנני חושבה לבלתי עשויה כחוק. נחוץ בכל פעם ופעם להתייעץ את כל חברי הוועד הפועל ולא להודיע את הזמן והמקום אשר בו תהיה האסיפה, מבלי לדעת הנוכל אנחנו לבוא אליה… אחריות ההחלטות שתצאנה אך מאנשים אחדים… תיפול אחר כך על כולנו…"

     בדברו על קשיים התכוון טמקין לצורך בקבלת אישור יציאה מראש העירייה ומשר הפלך, אבל גם שלטון הצאר החל לסגור על כלל הפעילות הנרחבת למען אוה"ה. שר האוצר, הרוזן סרגֵי ויטה, לימים ראש הממשלה, הִטה את לב עמיתו שר הפנים להנחות את הצנזורה למנוע את הכנסתם של דברי דפוס הקשורים בבנק לתחומי רוסיה. אוה"ה, הסביר, יגרום להוצאת הון של יהודים מחוץ לגבולות המדינה, בניגוד למדיניותו שצידדה בהשקעות הון של זרים בארצו.        ההוראה החדשה עמדה להתפרסם בעיתון ממשלתי ברוסיה, ומנדלשטם, שלמד על כך "ממקור מוסמך ביותר", מיהר לדווח מקייב להרצל, כדי שזה יפעל להעביר את רוע הגזירה, העלולה להרתיע יהודים מלפעול למען אוה"ה ולהביא לשיתוקה של כל הפעילות הציונית. הרצל ניסה לשכנע את הצאר לבטל את ההחלטה באמצעות איוון בלוך, כלכלן פולני-רוסי ויהודי משומד, שנחשב לבעל השפעה על הצאר. ואכן, בשלב הזה עלה חפצו בידו.

שר האוצר הרוזן סרגי ויטה
"ממקור מוסמך ביותר"

     בערבו של 26 ביוני 1899 נתן הרצל בפעם הראשונה ביטוי פומבי רחב למגמה שמאחורי ייסודו של אוה"ה: לתווך למען התנועה הציונית ובשמה בהשגת צ'רטר מהשלטון העות'מאני "כדי ליישב את ארץ-ישראל תחת שלטונו הריבוני של הסולטן… יתרונות עצומים ייפלו בחלקה של טורקיה, אם תיתן ליהודים החרוצים, רודפי השלום וברוכי היוזמה, לגשת לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ". הרצל הוסיף כי גם אירופה תצא נשכרת מצ'רטר שכזה, מאחר שיהיה בכך גם פתרון "לשאלת היהודים הארסית, המכוערת, אם כי אין איש מאיתנו חושב על כך שכל היהודים יֵלכו לארץ-ישראל".

     דברים אלה הושמעו בנאום שנשא לפני ועידת הפדרציה הציונית הבריטית בלונדון, והם עוררו, כפי שאכן רצה, הד נרחב. אבל לבו ומוחו היו נתונים לעבודה המעשית, והוא הורה ליועץ המשפטי בנטוויץ' לפתוח ב-29 ביוני, ויהי מה, בשיגור המניות. הדיונים האינטנסיביים בעניין זה נמשכו ארבעה ימים, למן 27 ביוני, בניצוחו של הרצל.

     הקושי העיקרי בהקצאת המניות נבע מהיעדר ידיעה מדויקת על מספרן של המניות שנרכשו. על פי החלטה קודמת, היה צריך לבדוק בלונדון את רשימות שמותיהם של כל הרוכשים בעולם, והליך זה הצריך ימים רבים. הרצל התאונן שבנטוויץ' "הערים את כל הקשיים שרק אפשר". בנטוויץ', בהיותו משפטן, הסביר כי ביטול ההחלטה בדבר הבדיקה בלונדון טעון הסכמה של מנהלים שלא נכחו בישיבות, כדי לסתור מראש טענות אפשריות על פתיחת ההקצאה שלא כדין.

     עמדה זו של בנטוויץ' נראתה להרצל כתקיעת מקלות בגלגלים. "מן הסתם", כתב, "רצה לגרום בכך השהיה שבמהלכה הייתי אני צריך לעזוב. גברתי על כך באמצעות טלגרמות ארוכות, שעלו שבע-עשרה ליס"ט, וביום שלמחרת הגיעו כל ההסכמות להקצאת המניות".

     במעמד זה אף סוכם כי יש להודיע שהקצאת המניות הושלמה. עתה התברר שחסרות רכישותיהן של עשרים וחמישה אלף מניות כדי להשלים את המספר הכולל – מאתיים וחמישים אלף. הפתרון נמצא בדמותו של קונסורציום שוולפסון קיבל עליו להקימו כדי שיגייס את ההפרש.

     ב-29 ביוני לפני הצהריים כבר עלה מספר המניות שנרכשו למאתיים עשרים ושמונה אלף. אחר כך עלה המספר ל-244,070, ולפני סיום הישיבה האחרונה, ב-30 ביוני 1899, נודע כי נחתמה רכישתן של מניות נוספות במספר לא ידוע. לאחר בדיקת היתרה, שחלקה הגיע בדואר, אישר רואה החשבון, ויליאם צ'רלס ג'קסון, ראש חברת רואי חשבון שאוה"ה שכר, את המספר הסופי – 250,008; שמונה מניות יותר מן המספר הדרוש. "על ידי רישומן בו-בערב של ההחתמות שהגיעו בדואר, שמטנו את הקרקע מתחת למיני השמצות בעתיד, שאפשר היה לצפות להן בוודאות", כתב הרצל, שכבר היה נתון בעיצומן של ההכנות לקונגרס הציוני השלישי.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

צ'לֵנוֹב, יחיאל
Chlenov, Yehiel

1918-1863

פּינֵלֶס, שמואל
Pineles, Samuel

1928-1843

בֶּנטוויץ', הרברט
Bentwich, Herbert

1932-1856

https://thebank.org.il/wp-content/uploads/2020/01/Back-to-top-Hover.png