״קשיים נוראים בבנק״

הרצל

המשבר הגדול

                                פרק 5                                

משך קריאה 30 דק

הרצל חגג. מאה אלף יהודים, שחתמו על נכונותם לרכוש יותר מרבע מיליון (250,008) מניות, קבעו, לדעתו, ש"התנועה הציונית היא גורם שיש להתייחס אליו ברצינות". כך בישר בחדווה במושב הפתיחה של הקונגרס הציוני השלישי ב-15 באוגוסט 1899. הוא גם השתבח במרחב הגאוגרפי של החותמים, "מסיביר שעל גבולה של סין, ומארגנטינה השוכנת בירכתי דרום, מקנדה ומטרנסוול…" עוד הוסיף כי זה היה "הקורבן הקשה ביותר שקיבלנו על עצמנו עד עתה. אנשים שלא טיפלו מעולם בעסקים מנהלים תעמולה בעד ייסודו של בנק וחושפים את עצמם לחשדות המכאיבים והמעליבים ביותר".

     אחר כך הכריז בחגיגיות: "היום אנו מוסרים את המפעל לידי הקונגרס, לאחר שהבטחנו לו את הפיקוח המלא על ניהולו של הבנק…" הקונגרס, הבטיח הרצל, יפעיל את מרותו על אוה"ה באמצעות נציגיו הנבחרים בכל שנה. ואוה"ה עצמו, הבהיר, יופקד על מימוש הצ'רטר שתעניק – כך האמין – הממשלה העות'מאנית. כשהצ'רטר יינתן, הסביר, תוקם חברת הקרקעות, שתרכוש אדמה ליישוב יהודים בארץ-ישראל, ואוה"ה יצייד אותה בהון גדול יותר משני מיליוני ליס"ט, שווי כל מניותיו. "כבר כיום אפשר להניח כי השגת האמצעים הדרושים לסיפוק הצרכים הגדולים האלה כבר מובטחת".

     הוא לא שכח להזכיר כי מאה אלף החותמים היו "העניים וקשי הגורל" – לאמור: לא עשירי העם – כי "הללו יש להם הדמיון של המצוקה. הם יודעים מהיום ומאתמול מה מאוד יכאיב הרעב גם מחר. ובמצב זה נמצאים מאות אלפים רבים מבני עמנו. אלה הם הנאמנים ביותר שבין חברינו… הם הציונים הטובים ביותר משום שמסורת העם העתידה עדיין לא נשתכחה מהם, משום שיש בהם רגש דתי חזק ומשום שהם חיים בדוחק מר. היהדות היא בית מחסה המוני לעוני עם סניפים בכל העולם… המצב הזה משווע גם לישע".

     ישע, משמע העברה של "הנפשות מוכות הקדרות", המשמשות קרקע נוחה לקליטתם של "רעיונות קיצוניים של הפיכת משטרים" במדינות מגוריהם, ל"עבודה בריאה על אדמת מולדת אהובה", שבה יימצאו לחם המחר, כבוד המחר וחירות המחר.

אלא שבעקבות הנאום הפרוגרמטי של העומד בראש הפירמידה השלטונית בתנועה הציונית, נפתח הוויכוח הכללי, ובו התרחשה, מטבע הדברים, הירידה ממרום החגיגיות אל הפרטים האפורים, שלא היו חפים מחילוקי דעות.

     וולפסון, יד ימינו של הרצל בהקמת אוה"ה, דיווח במליאת הקונגרס על ההכנות שנעשו לייסודו של הבנק הציוני מאז הכרעת הקונגרס השני בעניין זה. הוא שב והזכיר את האתגר של יישוב הניגודים הרבים – בין טיבו של אוה"ה בתור עסק מסחרי לכל דבר ובין מטרותיו האידאליסטיות. המייסדים, ציין, ויתרו על כל רווח אישי, וקבע שכל אדם יוכל להיות בעל מניות, ושאוה"ה יוסיף להיות ציוני לעולם ועֶד, גם אם ייפלו מניותיו בידי לא ציונים. הערובה לכך, אמר, תימצא בהקצאתן של מאה מניות יסוד, שכוח ההצבעה שלהן יהיה שקול כנגד כוח ההצבעה של 1,999,900 המניות האחרות.

עורך-דין עוזר קוקש
ציונים אדוקים ביותר

המשיגים עליו הצביעו על הרחבת הפרשנות של החלטות הקונגרס הקודם. עיקר קִצפם יצא על הניסוח הסופי של הסעיף הראשון והסעיף השני בתזכיר אוה"ה, שלא צמצמו את מסגרת ההתיישבות לארץ-ישראל ולסוריה בלבד, אלא הרחיבוה אל "כל מקום אחר בעולם" או אל "מדינות אחרות במזרח". בתגובה על התביעה המפורשת בעניין זה לחזור אל הנוסח המקורי, הסביר הרצל כי עשה ככל יכולתו כדי להשיג מטרה זו, אלא שחוק החברות הבריטי המסובך הכביד על עבודתם של היועצים המשפטיים, ולכן לא היה מנוס מהרחבת הנוסח המקורי.

המשיגים לא השלימו בנקל גם עם העניינים הקשורים במניות היסוד. מלכתחילה נקבע שמאה מניות אלו יינתנו לחברי הוועד הפועל לכל ימי חייהם. אבל הרצל ביקש שחמישית ממספר זה, עשרים מניות, יימסרו כשי לאישים ציוניים בעלי משקל מיוחד (משמע, שאין שום ספק בנאמנותם לרעיון הציוני). שבע מעשרים המניות הללו הובטחו, לפי בקשת הרצל, לשבעת החותמים על התקנון, שהיו, כאמור בפרק הקודם, גם שבעת מנהלי אוה"ה (וולפסון, קאן, היימן, ברבש, לוריא, זק"ש, רוזנבאום).

     על טעם העניין כולו אמר עוזר קוקש, שסייע להרצל בנושאי ארגון וכספים, כי יש התוהים מה יקרה אם הקונגרס יבחר לוועד הפועל, הגוף המחזיק במניות היסוד, "אנשים לא טובים". כדי למנוע זאת באה ההחלטה להעביר עשרים מניות יסוד לידי הציונים האדוקים ביותר, ולידיהם בלבד, כדי שישמשו משקל נגד לוועד פועל שהרכבו יימצא בעייתי.

     הדובר העיקרי בצד שכנגד בעניין זה היה מוצקין, אוהד של הרצל שטען כבר בקונגרס הראשון כי מייסד התנועה הציונית אינו פועל באורח דמוקרטי, אלא נוהג מנהג שליט יחיד. מוצקין שלל מכול וכול מתן מניות יסוד לאישים שיחזיקו בהן כל ימי חייהם. כן יצא חוצץ נגד מי שחשבו כי מותר לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה לשם הגנה על הציונות. בכל מצב, הזהיר, גם אם יתברר שחלוקת מניות היסוד אינה חסינה מפני השפעתם של קונגרס או של ועד פועל שהרכבו אנטי-ציוני, אין להזדקק לשיטות אנטי-דמוקרטיות, מפני שאלה רק יחזקו את אויבי התנועה.

הרצל הגיב בחריפות. "…בשום מקום", אמר, "אין המדובר במסירת מניות היסוד במתנה… או במסירת נכס של הקונגרס בחינת תרומה. המדובר ביצירת ביטחון בפני שינויים לעתיד לבוא בוועד הפועל… ערובות מרובות ככל האפשר… המניות האלה נמסרות לאנשים מהימנים לשם השגחה על הבנק".

אבל מוצקין לא ויתר ולא התרצה, וחילופי הדברים בין השניים נמשכו כדלהלן:

מוצקין: "האם המניות האלה נמסרות באורח ארעי מקונגרס לקונגרס או בלי הגבלת זמן?"

הרצל: "לכל ימי חייהם. נתינת מתנה פירושה העברת נכס לידי בעלות או רשות שמהן נהנה המקבל הנאה. אין הדבר כך במניות היסוד, אלא בעלות זו פירושה רק קבלת השמירה על תכליתו של הבנק".

מוצקין: "לא ייתכן בשום פנים… שנעניק זכויות מיוחדות לאנשים מסוימים. אנו רואים אפוא הכרח שכל קונגרס יהיה קובע את בעליהן של מניות אלה… אם נאמר לנו כי המדובר הוא בשמירה על הציונות, אין אנו רואים שום יתרון בכך שאנו קושרים את ידינו…"

הרצל: "…עשרים מניות יסוד אלה, עלול אדם לחשוב, ייפלו בחלקם של אנשים ספורים שהם הנהנים מאמון ושאתם בוחרים אותם ללשכה. דבר זה אינו נכון, ושוב פתחת פתח לפירוש שאנו מבקשים את עשרים המניות לעצמנו. הריני מבקש כי במידת החריפות שאתה מביע את מחשבותיך תבטא אותן בבהירות גמורה… רצינו לתת עשרים מניות אלה לאנשים שאינם נמנים עם הוועד הפועל אך מעוררי אמון בלבך ובלבנו, שהם אנשים היכולים לעמוד בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה, לעולם יהיו נאמנים לעקרונות היקרים לנו… מתוך דבריך אפשר להבין שהייתה כוונה אחרת".

מוצקין: "יפה, אבל ראוי שהקונגרס יקבע את האישים האלה".

הרצל: "זאת היא הצהרה חיובית שבשעת הכושר תבוא להכרעה".

הנושא שב ועלה על סדר היום ב-17 באוגוסט, יומו השני של הקונגרס. "הוויכוח על כך נעשה סוער מאוד". כתב הד"ר אלכס ביין, הביוגרף המקיף הראשון של הרצל. "הרצל היה מרוגז על אי-אמון זה שכבר החל נותן את סימניו בכל מיני חשדות עוד לפני הקונגרס, והחליט להראות פעם אחת לקונגרס שאין הוא מוכן לשאת גינוי חשדני זה וביטול מעשים שעשה".

     "הוועד הפועל", הסביר הרצל, "הבטיח לאנשים מספר שקנו לעצמם זכות בייסודו של הבנק מניית יסוד לכל אחד, כמובן בתנאי שהקונגרס ייתן את הסכמתו לכך… אלה הם שבעת המנהלים של הבנק, המייסדים האמיתיים. הואיל ובבנק הזה לא היו מייסדים כמו במוסדות כספיים אחרים, והאדונים האלה לא קיבלו שום שכר על עבודתם אלא להפך, הקריבו קורבנות ניכרים, חשבנו כי מסירת מניות יסוד, שיש באופיין משום הכרת טובה לאדונים האלה, תיתן להם השפעה מתמדת… השפעה שאין להתיירא מפניה על הבנק". הרצל ראה בכך מעשה של צדק והביע הסכמה שחלוקת מניות המייסדים הנותרות תועבר לידי הקונגרס.

     מוצקין השיב ואמר שאמנם יש לתת "כל מיני כבוד ותודה" לאישים שחפצים ביקרם, אבל אין לעשות זאת במתן זכויות לדורות לשבעה אחוזים ממאה המחזיקים במניות היסוד. "שבעה אחוזים מקולות אוצר ההתיישבות", אמר, "יהיו במשך שנים רבות שבעה ממאה קולות של כל העם היהודי". הוא הוסיף והסביר כי התנועה הציונית מתנהלת באורח דמוקרטי לפי הכלל הזה: "הציונים [משמע רוכשי השקלים] בוחרים בצירים, אלה בוחרים בוועד פועל, ובמשך כל השנה נמצאת הפעולה בידי האינסטנציה העליונה הזאת… אינסטנציה זו תלויה לגמרי בסיעות הציוניות. אולם משבעה אחוזים של זכויותינו אסור לנו לדרוש דוח. הם אינם אחראים לעולם לפנינו. אכן, על פי דרישת הוועד המפקח [מועצת המייסדים] אפשר להרחיק אותם ברוב דעות של חמש שישיות, אבל הגיעו בעצמכם באילו קשיים כרוך הדבר וכמה מעליב הוא להרחיק אדם שקיבל מניה לכל ימי חייו". הוא הציע אפוא לעכב את חלוקתן של כל מניות היסוד עד הקונגרס הבא, הרביעי.

     וולפסון, שנועד להיות הבכיר משבעת מקבלי מניות היסוד, נפגע עד עמקי נשמתו מן הסערה שקמה סביב מתן המניות לו ולחבריו. לאחר שנועץ בששת עמיתיו, הודיע וולפסון בשמם ובשמו כי הם מוותרים על קבלת המניות. להודעה זו גם נלווה איום בהתפטרות. אבל הרצל לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא תבע עתה בתוקף שהחלטתו/הבטחתו של הוועד הפועל תבוצע. עם זאת, הוא לא רצה, כמובן, בפיצוץ הקונגרס, ולכן הסביר כי מוצקין ותומכיו אינם מבקשים, לדעתו, להביע אי-אמון בהנהלה או להפר את הבטחת הוועד הפועל. "…האמנו", אמר, "שהבטחה זו יכולים אנו לתת בשמכם, אבל אם אתם מניאים אותה מקיומה של זו, נהיה אנוסים בכל אופן להסיק מזה את מסקנותינו".

העיתונאי היינריך יורק-שטיינר
"הצבעת אמון"

זה היה איום מרומז בהתפטרות, ובפרוטוקול נרשם כי בעקבותיו עבר רחש של "התעוררות" באולם. עתה ריכז הרצל את ההצעות שהוגשו בעניין זה והוביל את הקונגרס להצבעות – בראש ובראשונה על נוסח הפשרה שלו בעניין מניות היסוד: שבע המניות יימסרו לאלתר, על פי ההבטחה, וכל מה שנוגע לתשעים ושלוש הנותרות יובא להכרעת הקונגרס הבא. מן האולם בקעו קולות של הסכמה ושל התנגדות, והרצל בחר להחריף את נעימת דיבורו. "אם אתם רוצים שהוועד הפועל יהיה מסוגל לעבוד", אמר, "ולא רק להניף את הפטיש כאן, לא רק לשבת באסיפות, אלא לנהל במרוצת השנה את עסקי הקונגרס, הכרח הוא כי הבטחה זו שנתן השנה, תקוים. שאם לא כן לא יוכל להמשיך בפעילויותיו". זה היה האיום השני בהתפטרות.

     הרצל גם דחה על הסף את ויתורם של וולפסון ושל חבריו על המניות. הוועד הפועל, הכריז, "לא יסכים שאיש יוותר על הבטחה שהבטחנו לו. כך צריך לנהוג על פי תפיסתנו". אחרי כן, אולי משום שנוכח לדעת שאיומו לא הובן היטב, שב ואיים עוד פעם, שלישית, בהתפטרות. "אם… נהיה מנועים מלקיימה [את הבטחת הוועד הפועל], וכבר אמרתי מראש כי אז נהיה צריכים להסיק מסקנות".

     ציר הקונגרס, הסופר והעיתונאי היינריך יורק-שטיינר, קלט את כוונתו של הרצל וקרא בקול רם: "זאת היא הצבעת אמון".

והחרה-החזיק אחריו הרב יוסף זף, ציר מאוקראינה: "שמענו פירוש כי זו היא שאלה של אמון". 

הרצל העדיף לעטוף את איומו בעמימות. "הסתפקו נא במה שאמרתי", הודיע לצירים וביקש לפתוח בהצבעות.

זף: "יהיה זה חשוב לומר ברור לאילו מסקנות הכוונה".

צ'לנוב: "זה ברור למדי".

הרצל: "אומר אחר כך".

 

בהצבעה שהתנהלה בשעות אחר הצהריים נתקבלו הצעותיו של הרצל. חלוקת מניות היסוד לשבעת המנהלים אושרה. האם הם קיבלו אותן? לא, כך נרשם בהערות ליומני הרצל. ביומנים עצמם רמז הרצל שהמשבר היה מבוים ונולד ביוזמתו. "לקראת הצהריים", כתב, "יזמתי תקדים של הצבעת אמון, כדי שהקונגרס לא יחלוף חלק מדי". את מה שאירע דימה לסיפור מן החבית מפרי עטו של הסופר הבריטי ג'ונתן סוויפט (שבו הושמו דברי הבאי בפיהם של דוברי הכנסייה הקתולית והקלוויניזם הקיצוני בעת ויכוח עם הנציגים המתונים והמפוכחים של הכנסייה האנגליקנית). "בשעה שאיימתי בהתפטרות…" הוסיף, "עלה בזיכרוני עניין המנהרה ליד באדן, שבוני רכבת הדרום התקינו אותה אף אם שלא לצורך באמצעו של מישור, בשביל שיראו הווינאים מה זה מנהרה.." נקל היה לראות בהערות אלה הבעת זלזול של הרצל בדברי המתווכחים בקונגרס.

אחרי ישיבה זו, במוצאי 17 באוגוסט, כונסו בזו אחר זו שתי אסיפות כלליות (אחת שלא מן המניין) של אוה"ה שנקבעו עוד לפני כינוס הקונגרס. תחילה הוחלט לשנות את הסעיף בתקנון אוה"ה, שנועד להדגיש כי הונו יופנה רק להתיישבות בארץ-ישראל ובסוריה, ואילו פעולות תעשייתיות ומסחריות בלבד יוכלו להיעשות גם במדינות אחרות. אכן, על פי חוות דעתו של עורך הדין בנטוויץ', היה הדבר הכרחי, אף כי יש ספק אם אמנם יעמוד השינוי במבחן המשפט הבריטי. בהמשך הוצג דיווח סטטיסטי מרשים מאוד, כהגדרתו של הרצל, על רכישת המניות. במעמד זה נבחרה מחדש מועצת המנהלים של אוה"ה, שבחרה בוועדה מיוחדת בהרכב וולפסון, קאן ולוריא לניהול העניינים השוטפים.

     לוועדה המיוחדת הוענקו סמכויות רבות בכל הנוגע להפצת מניות ולהקצאתן, להכנסת שינויים בתזכיר על פי החלטות הקונגרס, להשקעותיהם של כספים העומדים לרשות אוה"ה, לקשרים עם יועצים משפטיים ועם בנקים וכיוצא באלה.

     בקונגרס הציוני השלישי התמיד הרצל בגישתו למימוש החזון הציוני, על רקע מאמציו הבלתי נלאים להשיג את הצ'רטר המיוחל מן השלטון העות'מאני. "מאמצינו מכוונים להשגת צ'רטר מאת ממשלת טורקיה… כשיימצא בידינו הצ'רטר הזה, הצריך לכלול את הערובות הדרושות על פי המשפט הפומבי, נוכל להתחיל בהתיישבות מעשית רבת-היקף", כתב. ליתר תוקף הוא שב והדגיש את חובת הנאמנות כלפי הסולטן, ואת הצורך להימנע מעלייה לארץ בהתגנבות, משום שזו חותרת תחת סדרי השלטון באימפריה העות'מאנית ומגבירה את החשדנות כלפי התנועה הציונית. הדרך האחת הקיימת, הבהיר, היא משא ומתן "שיביא במוקדם או במאוחר לידי תוצאה".

     הד"ר זיגמונד ורנר, בן החוג הקרוב להרצל שאף שימש פרק זמן בתור עורך "די וועלט", תהה אם עולה תפיסה זו בקנה אחד עם הפרוגרמה של באזל. מה בדבר הדרישה שההתיישבות תהיה מובטחת במשפט הפומבי? שאל. הרצל ניסה לשכנע אותו, וכן אנשים אחרים שהביעו השגות בעניין זה, כי הצ'רטר הוא היעד הקרוב ביותר מבחינת הגשמתה של התוכנית המקורית, ויש בו כדי להכיל את כל מה שכלול בביטוי ערובות על פי המשפט הפומבי, כפי שהציונים מבינים אותו.

הנסיך והשגריר פיליפ פון אוילנבורג
מכתב שופע אהדה

עם זאת, נבצר ממנו להשתית את ההסבר הזה על הישגים דיפלומטיים ממשיים. המאמצים שעשה לפני הקונגרס ואחריו להתקבל לריאיון אצל הסולטן – בהיותו בטוח כי בשיחה פנים אל פנים יצליח להטות את לבו להעניק את הצ'רטר המבוקש, ובייחוד לאחר שהמכשיר העיקרי לכך, אוה"ה, כבר הוקם – עלו בינתיים בתוהו.

     על שיחותיו עם הקיסר דיווח הרצל בהכללה, על פי התחייבותו המוקדמת לאנשי החצר. למבקרים, שדרשו הבטחות פומביות שלו כי יציאת היהודים לארץ-ישראל נמצאת בהישג יד, רמז כי הוא מחזיק בנתונים מתאימים. אלה התמצו, לאמיתו של דבר, רק במכתב שופע אהדה של השגריר הגרמני באוסטריה, הנסיך פיליפ פון אוילנבורג.

     עתה שיגר את נבלינסקי, פותח הדלתות בארמון הסולטן ובחצרו, לקושטא בתקווה שיסדיר לו פגישה עם עבד אל-חמיד. אלא שהשליח שבק חיים בבירה העות'מאנית ב-2 באפריל 1899, בראשיתה של השליחות. הרצל ומקורביו בחנו עתה את האפשרות לרפד ב"בקשיש" את מחמט נורי ביי, המזכיר הכללי של משרד החוץ העות'מאני.

     קאן חשב שדי יהיה לצורך זה אם תובטח לנורי ביי ולחבריו שותפות בחברת הקרקעות הציוניות שתוקם בעקבות מתן הצ'רטר. אבל הבכיר הטורקי מיהר להבהיר כי "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ", ושוב לא היה ספק כי הוא רוצה מזומנים ומיד – לא רק לו עצמו, אלא גם לאחד-עשר שרים ופקידים בכירים שנקב בשמותיהם.

     שלושה מבכירי אוה"ה – שליט, ברבש והד"ר ניסן קצנלסון, שבא במקומו של היימן שהתפטר ממועצת המנהלים – הבטיחו לתרום למטרה זו חמשת אלפים גולדן (עשרים אלף פרנקים צרפתיים) כל אחד, לשם התחלה, ואפילו הביעו נכונות להוסיף ולגייס כסף למימון המגעים המדיניים בקושטא.

     לפיכך כתב הרצל לנורי ביי כי ביום שיתקבל אצל הסולטן, ימסור לידיו עשרים אלף פרנקים צרפתיים. אלא שבפגישה שהתקיימה בין השניים ב-28 באוגוסט 1899 במלון "אימפריאל" בווינה, הבהיר נורי כי הסכום המוצע אינו גדול די הצורך. "לנוכח מעמדך בתנועה הציונית", הסביר להרצל, "הריאיון שלך אינו דבר של מה בכך. ולא עוד אלא שכל בנקאי ייתן לי תמורת ריאיון אצל הסולטן סכום כפול מזה שאתה מבטיח לי".

     הרצל הבטיחו כי "זה לא יהיה מכשול. תקבל ארבעים אלף". ואף שילם לו בו-במקום במזומן עשרת אלפים פרנקים צרפתיים. עתה הפקיד נורי ביי את אחד מאנשיו, אדוארד קרספי, שייחשף, כמסופר בהמשך כנוכל, על המגעים עם הרצל, והניח למנהיג הציוני להבין כי הפגישה עם הסולטן ממשמשת ובאה. הרצל הנלהב הטיל על נאמנו בודנהיימר לעבד הצעה לצ'רטר, ובודנהיימר גייס לעזרתו לצורך זה את עורך הדין אלפרד קליי מברלין.

     ב"הקדמה והנמקה" לצ'רטר, מסמך שנשלח להרצל ב-28 באוקטובר 1899, נאמר כי הצ'רטר יוענק לאוה"ה למשך תשעים ותשע שנים, לטובת הממלכה העות'מאנית וביצורה בעת שלום ובעת מלחמה, ולאור הצהרתם של נציגי אוה"ה והוועד הפועל הציוני, "כי עז רצונה של האוכלוסייה היהודית שאותה הם מייצגים לקבל את חסותו של הוד מעלתו סולטן טורקיה, האדיר והנדיב… [ש]ניאות… ברוב חסדו להעניק לחברה השוכנת בלונדון בשם הבנק… את הצ'רטר…"

השגריר אוסקר סלומון שטראוס
אין על מי לסמוך בארמון

תמורת הצ'רטר ישולמו, נאמר במסמך, מיליון פרנקים שיופקדו בבנק הממלכתי העות'מאני, אך יועברו לחזקת המקבל כעבור שבע שנים, מאתיים וחמישים פרנקים תמורת כל משפחה שתתיישב בתחומי הצ'רטר ועוד חמישים פרנקים לכל מתיישב יחיד.

     תחומי הצ'רטר הוגדרו במפורש במסמך (לפני כן, ב-15 באוקטובר 1898, שוחח הרצל עם בודנהיימר ברכבת לקושטא על גבולות הצ'רטר וקבע: "השטח: מנחל מצרים עד הפרת"), לאמור: "לאורך קו החוף מאסכנדרון [בקצה הצפוני-המזרחי של הים התיכון] עד עזה. מכאן לנקודה הדרומית של ים המלח בקו ישר עד הגבול הטורקי לעבר המדבר הסורי או הערבי [חלקה המזרחי של סוריה וחלקה הצפוני-המערבי של סעודיה]. מכאן לאורך גבול זה צפונה עד חראב חאן וג'בל אבגאד [שבין דמשק לתדמור]. מכאן בקו ישר עד מסכנה לאורך נהר פרת עד בירדג'יק [בחלק הפרת שבתוך טורקיה]. מכאן לעבר אינטאב [עיר מחוז בדרום-מזרח טורקיה הגובלת בארץ-ישראל], באגצ'ה [הממוקמת בין אינטאב לאוסמאניה], ומן אוסמאניה [עיירה טורקית] אל אסכנדרון". מפה זו לא עמדה לדיון בקונגרס הציוני או במוסדותיו, ומכל מקום, בכל שטח שהצ'רטר יחול עליו היה צריך אוה"ה לקבל זכות רכוש בקרקע, במים ובמכרות, השייכים לממשלה או לסולטן, וזכות הפקעה מפרטים תמורת פיצויים מתאימים.

במסגרת הצ'רטר נועדו לקום ערים, כפרים ומושבים, והבנק נקבע לאחראי לענייני מטבע, מסחר, תחבורה ודואר, מכס, מסים, בריאות, ביטחון, חינוך, דת ומשפט – הכול "מתוך הבנה עם הממשלה הטורקית". עוד נאמר כי בכל המקומות הנתונים לשליטתו של אוה"ה יוּתר להניף את הדגל הציוני ליד הדגל העות'מאני. בסוף דצמבר 1899 המתין הרצל להיקרא אל הסולטן "בכל שעה", אלא שבינתיים חל על פי הלוח המוסלמי חודש רמדאן שהביא לידי דחייה נוספת.

     ב-29 בדצמבר פגש הרצל את אוסקר סלומון שטראוס, שגריר ארצות הברית בקושטא, שהיה מעורה היטב בנעשה בנבכי יֶלדיז קיוסק, ארמונו של הסולטן. שטראוס ריפה את ידיו לחלוטין וטען שאין על מי לסמוך בארמון. אדרבה, אפילו היה אדם שכזה, אמר שטראוס, היו הכנסייה היוונית-האורתודוקסית והכנסייה הרומית-הקתולית מונעות את הסולטן מלמסור את ארץ-ישראל ליהודים בתוקף הצ'רטר.

     שטראוס גם הציע להרצל לחשוב על האפשרות שמסופוטמיה (לב עיראק של ימינו) תשמש ארץ ליהודים. אברהם אבינו בא משם, הזכיר, ואילו לנוצרים אין כל זיקה לחבל ארץ זה. ובינתיים החלו להעיק על הרצל קריאות זעקה של קהילות יהודיות במצוקה. מנהיגים יהודים ברומניה תבעו להקים מושבה יהודית זמנית בקפריסין. קולות דומים בקעו גם ממקומות אחרים, ובכלל זה מערי שדה בצרפת ובבוהמיה. אבל הרצל הבין כי אל לו אפילו להרהר באופציה הקפריסאית או בכל אופציה כדוגמתה, שכן רוב בניינם ורוב מניינם של עסקני התנועה הציונית ושל צירי הקונגרס היו חובבי ציון נלהבים, שלא העלו על דעתם להסכים לשום חבל ארץ שאינו ארץ-ישראל. נקל היה להיווכח בדבר בקונגרס השלישי עצמו, בשעה שהפובליציסט האמריקאי דייוויד טריטש, שהתמחה בענייני הגירה והתיישבות, העלה את האפשרות "להרחיב את ארץ-ישראל" על ידי "סיפוח" קפריסין, והותקף בקולניות רבה. ובכל זאת, למרות ההתנגדות הצפויה, בחן הרצל את הרעיון מנקודת מבט שונה. בניסיון להראות כי הציונות אינה תלויה בחסדי העות'מאנים, הוא גלגל רעיון לחכור את קפריסין מן הבריטים לצורכי התיישבות של יהודים. אם יביא לקונגרס עסקה מוגמרת בעניין זה, חשב, לא יתקשה להשיג את הסכמתם של הצירים. וכמובן, אגב כך גם ידרבן את הסולטן לסייע לו.

בינתיים המשיכו עובדי אוה"ה בלונדון בפעילותם ושיגרו אישורים על רכישת המניות. עד מהרה צצו טענות על אי-סדרים ארגוניים שנראו בלתי נמנעים לנוכח העומס מזה ומיעוט המשאבים הפיננסיים ומשאבי האנוש מזה. ב-24 באפריל 1900 כתב המזכיר לווה להרצל כך:

בממוצע מקבלים יום-יום מאה לפעמים מאתיים מכתבים שכולם דורשים טיפול מיידי. מחלקת ראיית החשבון, ניתוחי מידע והערכות צורכים שישה פקידים. חילופי מכתבים – שמונה. קופה ומשלוחים – שלושה. מחלקת הרישום – עשרה בתוספת שישה נערים לשליחויות וכו'. למרות העבודה המאומצת, כולל בימי ראשון, אי אפשר להתגבר על העבודה. המשכורות הן מינימליות בכל המובנים. הפקידים הטובים ביותר יתפטרו מעבודתם אם לא יקבלו תוספות. 

לווה גם הוסיף כי שכירת המשרדים תעלה שש מאות וחמישים ליס"ט בשנה, באזור לא משובח של העיר. ב"סיטי", אזור הבנקאות הלונדוני, כתב, שכר הדירה המינימלי נע בין שמונה מאות לאלף ליס"ט בשנה.

הפובליציסט דיוויד טריטש
"להרחיב את ארץ-ישראל"

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

ועוד הרצל מציין לעצמו כי "סבלנותי פקעה", והנה התרגשה עליו פרשת היימן. היימן דרש להחזיר לו חמש מאות ליס"ט, הסכום שהעביר לקרן הערבות שהוקמה, כזכור, כדי לאפשר את הפעלתו של אוה"ה. הרצל השתדל להסביר להיימן במכתביו את הידוע לו ממילא, שאין הוא מעורב בניהול השוטף של אוה"ה ולכן לא יוכל להורות להיענות לבקשתו, אבל היימן איים בפנייה לערכאות.

     "מותר לך", השיב הרצל, "אבל חשיפתו של סכסוך בתוך המעגל הפנימי ביותר של הבנק, יהיה המנצח אשר יהיה, כרוכה באי-נעימות גדולה לדידי". כיוון שכך, קיבל עליו הרצל לשוחח בעניין זה עם חברי מועצת המנהלים, ואפילו לנסות ולמכור את המניות שהיימן קיבל תמורת חמש מאות הליס"ט שלו באמצעות הבנק של קאן בהאג, בירת הולנד.

     אבל הצרות לא תמו. בראשית פברואר 1900 הגיעו אל הרצל "הודעות חתומות והודעות בעילום שם" על אי-סדרים בבנק, והתעורר הרושם כי מחברן הוא "אדם המעורה בנעשה בבנק". הרצל החל לחשוד כי מנהלי אוה"ה חוטאים ברשלנות או ב"אופוזיציה מכוונת נגדו", והעריך כי עליו להגיע בדחיפות ללונדון. עם זאת, הוא לא יכול להתפנות לכך בשל עיסוקיו העיתונאיים, ולכן ביקש מוולפסון "לגשש בעניין" וציין: "אני מודאג ביותר. עתיד תנועתנו ויוקרתי האישית מונחים על כף המאזניים". וולפסון גם נתבקש שלא להקים מהומה אם יגלה אי-סדרים.

רשימה חלקית של רוכשי מניות בקובנה

למען האמת, לא כל האי-סדרים נבעו מניהול כושל. היו להם גם גורמים חיצוניים. ברוסיה, למשל, התנכלה, כאמור, ממשלת הצאר לפעילות הקשורה לבנק, שמא תגרום זו לבריחתו של הון מן המדינה (ובספטמבר 1899 דיווח לוריא משם כי הצנזורה "מונעת את הפצתם של מכתבי ההקצאה, ולכן יש צורך להבריחם"). גם באוסטריה-תחתית ובגליציה אסרו ממשלות המחוז על הקהילות היהודיות להמשיך במכירת מניות אוה"ה. תחילה העריך הרצל כי איסורים אלה הם "תוצאה של הלשנה", אבל מושל אוסטריה-תחתית, אריך פון קילמָנסג, הסביר כי זהו "צעד פיננסי גרידא", שנועד למנוע בריחת הון.

     במאמציו להסיר את רוע הגזירה נועד הרצל ב-15 בפברואר 1900 עם ראש ממשלת אוסטריה, ארנסט פון קרבר, וביקש ממנו לאפשר לפחות לרוכשי המניות להשלים את תשלומיהם. קרבר, שנודע ביחסו ההוגן ללאומים השונים במדינתו, שיבח את הרצל על התמדתו במפעל הציוני, ובתום שיחה שנמשכה כתשעים דקות ביקש להמציא לו מסמך תמציתי מסכם.

     הרצל קל הכתיבה לא התמהמה. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להסביר לראש הממשלה את מטרת הציונות, ואף הזהיר: "באחד הימים תפרוץ שאלת היהודים אצלנו במלוא מוראה, בייחוד בגליציה. יותר מדי ביטויים של אנטישמיות נשמעים על היהודים, אך לא נשמע די על הייאוש המקנן בקרב האומללים הללו. למשול פירושו לראות את הנולד… האנשים הפועלים למען התנועה הזאת אינם מבקשים לעצמם מנדטים, ואף אינם יכולים לקבל כל טובת הנאה אישית מפעולתם. הם מבקשים, ובלי מליצות, להיטיב עם אנשים עניים מאוד. את זאת ראוי אולי לעודד".

     לגופו של עניין הסביר כי אוה"ה הוא "הגוף המשפטי הנחוץ כדי להשיג צ'רטר… [ש]יאפשר להקל את גורלם של הפרולטרים היהודים החיים בתנאי מצוקה קשים במדינות רבות, ובייחוד בגליציה, ברומניה וברוסיה". לכן, כתב, ראוי לאפשר לרוכשים להשלים את תשלומיהם תמורת המניות, בלי שיימכרו מניות חדשות. ברגע שהבנק יפתח בפעילות עסקית שוטפת, הבטיח, יבקשו נציגיו מהממשלה האוסטרית לאפשר להם לפעול גם בשטחהּ. שיחה זו הניחה תשתית למערכת מגעים ידידותית בין השניים בהמשך.

על סמך כל ההתפתחויות האלה זומן דיון דחוף של חמשת חברי הוועד הפועל המצומצם עם מנהלי אוה"ה. חבורה זו נועדה בווינה בחמשת הימים שבין 18 בפברואר ל-23 בו, אבל שני חברי הוועדה המיוחדת, קאן ולוריא, העדיפו שלא לבוא לפגישה, כנראה בכוונה תחילה.

בשלב הזה טרם מלאה מכסת מאתיים וחמישים אלף הליס"ט, שבלעדיה לא היה הבנק יכול לפתוח בעסקים; לא הושגו אלא שמונים אלף ליס"ט, ולכן נתבקשו הרוכשים למהר ולשלם את המקדמה השנייה, בשיעור של עשרים אחוזים, על חשבון רכישת המניות. והנה בדיון בווינה הזכיר אחד המשתתפים שבא מרוסיה, הפרופסור למשפטים בלקובסקי, כי בתוך זמן קצר, ב-20 במרס, תמלא שנה להקמתו של אוה"ה. לפי החוק הבריטי, אמר, כל בעל מניה יכול לתבוע את פירוק החברה אם לא תפעל זו עד המועד הזה. אשר על כן, הוחלט לתקן בדחיפות את סעיף 4 בתקנון, כדי שיאפשר לבנק להתחיל בעסקים קודם שיושלם גיוסו של הסכום שנקבע. אלא שכאן התעוררה דאגה נוספת. מה יאמרו רוכשי מניות אם יגלו שהתקנון אינו חסין מפני שינויים מזדמנים?

פרוטוקול האספה הכללית הראשונה של בעלי המניות, 20.7.1899

פרוטוקול האספה הכללית הראשונה של בעלי המניות, 20.7.1899

פרוטוקול האספה הכללית הראשונה של בעלי המניות, 20.7.1899

פרוטוקול האספה הכללית הראשונה של בעלי המניות, 20.7.1899

הארי רג'ינלד לואיס, היועץ המשפטי החדש של הבנק, שלא השתתף בדיונים בווינה, נתבקש במברק בהול לחוות את דעתו. הוא העריך, בטעות, שכבר נמצא בעל מניות שפנה לבית המשפט, וניסה להרגיע את הפונים אליו בעניין זה. הערכאות, הסביר, ימאנו להיעתר לתביעת הפירוק של אוה"ה. עם זאת, העיר כי הגשת התביעה תגרום נזק מוסרי לאוה"ה, אך אימץ את הצעתו של בלקובסקי לשנות את סעיף 4 בתקנון. במצב שנוצר, סבר, זה הרע במיעוטו.

     עתה נתבקש לווה, מזכיר אוה"ה, לזמן בדחיפות שתי אסיפות כלליות שלא מן המניין כדי להחליט על שינויים בתקנון. הוא נועץ בלוריא ובקאן, ואלה עיכבו בעדו. קאן הורה לו במכתב ששוגר ב-7 במרס 1900 להתעלם מהחלטת וינה, להימנע מכל פעולה הנוגעת לזימון אסיפות כלליות, ובכלל – לחדול מ"עיסוק בשטויות" ומבזבוז זמן לריק.

     המכתב הזה עורר את חמתו של הרצל. זה כמה חודשים, מסוף נובמבר 1899, האשימוֹ קאן שוב ושוב בהתערבות חריגה בניהול השוטף של אוה"ה, ועכשיו, עם קבלת המכתב האחרון ב-7 במרס, דומה היה שהסאה הוגדשה. הרצל קבע שכל מהלכי מועצת המייסדים, ובכלל זה ההחלטה לכנס את האסיפות הכלליות, היו מעוגנים בתקנון אוה"ה ונועדו לתקן "את אחת הטעויות הרבות שנעשו בבנק מתוך קלות דעת". נקל היה להבין למי ייחס את האשמה הזאת.

     כדי להעלות את אוה"ה על דרך המלך הציע הרצל למצוא בנקאי או בנקאים שיחתמו לאלתר על רכישתן של מניות נוספות בסך מאה ושבעים אלף ליס"ט, כדי להשלים את המכסה של מאתיים וחמישים אלף ליס"ט, בלי לשנות את התקנון. בנקאים אלה, הסביר, ישמרו את הכסף בבנקים שלהם, והדבר יבטיח רווחים (אחוז או אחוז וחצי), וכעבור זמן אף יוכלו להחזיר לעצמם את הקרן על ידי מכירת המניות. קאן לא הגיב על הצעה זו והעניין הסתיים בלא כלום.

     לעומת זאת הודיע קאן במברק ב-9 במרס שאם יחזור בו הוועד הפועל מהחלטתו לכנס את שתי האסיפות הכלליות, הוא יתפטר מחברותו במועצת המנהלים. ולמחרת הוסיף הודעה שהוא ולוריא מקבלים עליהם את האחריות לתוצאות השליליות העלולות לנבוע מכך שהבנק לא יתחיל את עסקיו ב-20 במרס.

     לווה פעל על פי ההנחיות של הממונים הישירים עליו. "לפי הוראתכם", כתב ללוריא ולקאן, "השעיתי כל פעילות בעניין שינוי התקנון, לרבות ההכנות לכינוס אסיפה כללית ולפרסום הודעות בעיתונות". הרצל היה חסר אונים. "הבנק גורם לי כל הזמן דאגות גדולות", כתב. "קאן סורר, נותן הוראות הסותרות את שלי, מערער על חוקיותה של ישיבת חבר המנהלים בווינה… נוהג בחוצפה כאילו הוא אדוני הבנק, כי הוא יודע שאין לנו אחר שיבוא במקומו".

הרצל ביקש ללמד את קאן לקח ולהביא להתפטרותו מרצון, וחשב שיוכל להשיג את מטרתו זו אם ימצא בנק חלופי לבנק של קאן בהולנד שיספק את השירותים למען הבנק הציוני. "אז", האמין, "יצטרך קאן המורד ללכת".

     בינתיים התברר שחששם של הרצל ושל עמיתיו מפני המפץ שיתחולל ב-20 במרס על פי נבואתו של בלקובסקי לא היה מבוסס, שכן שום מחזיק במניה לא פנה לערכאות. הערכתם של קאן ולוריא נמצאה נכונה, ואף על פי כן נבצר מהרצל להשלים עם התקוממותם נגדו.

     ב-25 במרס זימן הרצל ישיבה של מועצת המנהלים בלונדון. קאן ולוריא לא באו לישיבה, וגם וולפסון נעדר. "פעם ראשונה שוולפסון מכזיב", ציין הרצל לעצמו. מן הבאים, רק הרצל ונציגו של מוריץ מוזס – נגיד חדש, שהחליף את אברהם הורנשטיין – היו במעמד של מנהלים, ולכן לא הושג קוורום של שלושה מנהלים. הרצל התעקש להשיג את הקוורום הזה, ואכן כעבור יומיים, ב-27 במרס, בא וולפסון ללונדון.

בישיבה שנפתחה עם בואו של וולפסון, נידונו רק עניינים שוטפים. בפרוטוקול לא נרשמו שום אזכור של המשבר העמוק שפרץ בין הרצל ובין קאן ולוריא, וגם לא אזכור של תלונות על אי-סדרים שהגיעו מאלמוני. ביומנו רשם הרצל כי לווה "מפגין רצון שאין לתאר רע ממנו". נציגו של מוזס "מונה כל רבע שעה של ישיבה כעשיית טובה, שהרי איננו מקבל שכר". היועץ המשפטי לואיס "גורם להוצאות".

     "…ועם אנשים כאלה עליי 'לעשות מדינה'", הוסיף הרצל בווריאציה על שיר היתולי קצר שכתב עליו יוליוס באואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי. "הוא הכיר את עצמו ואת בני מינו", כתב באירוניה.

     "הבנק עומד על כנו, אבל אל תשאלוני איך", משפט זה שהרצל שרבט העיד יותר מכול על מצב רוחו. אבל הוא כן שאל שאלות, למשל: איך מתנהל אוה"ה הלכה למעשה? ביקורת חשבונות שנעשתה בבנק על פי דרישתו הצביעה שההצהרות הפיננסיות היו מדויקות, ועם זאת היא הצביעה על ניהול רשלני. קאן הודיע על התפטרותו. במכתב שנלווה להודעה כתב כי הסכים להיות מנהל בהנחה שהמנהלים יופקדו על הניהול השוטף ואילו מועצת המייסדים תסתפק בפיקוח עליהם, כדי להבטיח שהם לא יסטו מן האינטרס הציוני. אלא שלא כך היה הדבר. התערבותם המתמדת של מועצת המייסדים בכלל, ושל הרצל בפרט, בעניינים ניהוליים העמידה בסכנה את קיומו של אוה"ה. לא נותרה אפוא בפניו כל ברירה אלא להתפטר, ובה-בעת לנתק את קשרי העסקים שנוצרו בין הבנק ההולנדי שלו ובין הבנק הציוני.

     קאן גם הוסיף ואמר כי משבר זה לא יהיה חסוי, והוא ייתן לו פומבי בזמן ובמקום שימצא לנכון לעשות זאת. עם זאת הצהיר כי למרות פעולותיו המסוכנות של מנהיג התנועה הציונית בענייני אוה"ה, לעולם תהיה אהדתו שלו נתונה לרעיון הציוני, והוא ישוב לפעילות כשיובטח ש"מה שהושג בעבודה רצינית וקשה יהיה מוגן מפני מעשים קלי דעת של הדיוטות". לא היה ספק שאמירה זו הייתה מכוונת היישר לעברו של הרצל.

     הרצל רצה לעקר את גורם ההפתעה. ב-4 במאי 1900, עוד קודם שקאן קיבל אישור על מכתב התפטרותו, פורסמה ב"די וועלט" סקירה ארוכה על ענייני אוה"ה, שכללה הודעה על התפטרותו של קאן ועל הסיבות לה. בסקירה זו הביע הרצל צער על פרישתו של אדם ישר ובעל זכויות כדוגמת קאן, וביקש להרגיע את הקוראים, ובעצם את רוכשי המניות, באמירה שהפרישה אינה פוגעת בפעילותו של אוה"ה.

חוזר ראשון לבעלי מניות 
15.11.1899

הפרסום המקדים הזה הגביר את רוגזו של קאן. במכתב ששיגר ל"די וועלט" חזר על הנאמר במכתב ההתפטרות שלו והרחיב בפרטים שונים. בין השאר, האשים במפורש את חברי מועצת המייסדים בוויתורים מרחיקי לכת להרצל, השולט בהם ביד רמה. "התנהגותו הניהולית של אדון זה הייתה כה מוזרה, עד שגרמה לסכסוכים חוזרים ונשנים", כתב. בשלב הזה הגיב הרצל על מכתב ההתפטרות תגובה לקונית. "קיבלנו את הודעת ההתפטרות שלך", כתב, "צר לנו שהחלטת לעשות את הצעד הזה, ואנו מודים לך על תרומתך למען הבנק".

קאן העביר את מכתב ההתפטרות שלו לכמה עיתונים, ובכלל זה ל"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני. עד מהרה הצטרפה למכתבו גם הודעת התפטרות של לוריא. התהודה הייתה רבה, והרצל למד עליה מקטעי העיתונים שלווה שיגר לו. ב-15 במאי פורסמה תגובתו של הוועד הפועל הציוני המצומצם. בין השאר, נאמר בה כי קאן ולוריא מונו לשמש ועדה מיוחדת בציפייה שיזרזו את הקמתו של אוה"ה, אלא שההפך מזה קרה. נוצרו מחדלים והיו התעלמויות, התנהגות גסה, ואפילו גרימת נזק מדיני. ההאשמה בדבר נזק מדיני נגעה לתחום החסוי של המגעים המדיניים שנוהלו עם השלטון העות'מאני, ושכללו, כאמור לעיל, גם תשלומי שוחד. קאן ולוריא טענו שסירבו לאשר הלוואה מיוחדת של הבנק לוועד הפועל המצומצם בסך שלושת אלפים או ארבעת אלפים ליס"ט לכיסוי הוצאות שוטפות, בנימוק שהדבר עומד בסתירה לאיסור החוקי לפתוח בפעילות עסקית קודם שיושלם גיוס ההון. מנהלי אוה"ה התבקשו להפקיד בבנק וינאי שלושת אלפים ליס"ט, שיעמדו לרשותו של וולפסון בעת שיתלווה להרצל במסעו המדיני לקושטא, והסירוב להיענות לבקשה זו, כך נטען, מנע את התחלתו של המשא ומתן וגרם אפוא נזק קשה לעניין הציוני. לעומת זאת, אישרו קאן ולוריא את הפקדתו של סכום דומה בבנקים בפינסק שברוסיה, שלוריא עמד איתם בקשרי מסחר. היה בכך יותר מרמז לחוסר ניקיון כפיים, אבל קאן הגן על לוריא ועל החלטותיו להשקיע כספים במה שכונה: "אצל חברים". בעיצומה של ההתקוטטות הזאת התקבל מכתב התפטרות ממנהל אחר של אוה"ה, היינריך רוזנבאום, בגין ליקויים בניהול.

לא עברו ימים רבים ולוריא החל לחזור בו מהאשמותיו. בישיבה של מועצת המנהלים שכונסה ב-25 במאי הביע לוריא את צערו על האי-הבנות שנגרמו בעטיו, ובו ביום שיגר מכתב להרצל – שהעתקיו זכו לתפוצה רחבה – ובו ציין כי לא התכוון להעליב חברים במועצת המנהלים או במועצת המייסדים, וחזר בו מן ההאשמה שהוועד הפועל ביקש לקבל הלוואה מהבנק. לא זו בלבד שהוא קבע כי "כל מסקנותיי הקודמות בטלות", אלא הוא אף פנה לקאן כדי שינקוט יוזמה דומה ויתנצל. עתה שוּנה הרכבה של הוועדה המיוחדת. קאן יצא/הוצא ממנה, לוריא נשאר, ואליו הצטרפו קרמנצקי, ידידו הוותיק של הרצל, וקצנלסון. הואיל וקרמנצקי לא היה עד אותה העת חבר במועצת המנהלים, לא נותר אלא להקדים ולבחור בו לנגיד (גוברנור), כדי שיוכל להיבחר לוועדה המיוחדת.

דין-וחשבון כספי,מן הראשונים
ספטמבר 1899

וולפסון, נאמן-הנאמנים של הרצל, לא ראה את ההתפתחויות הללו בעין יפה. לא זו בלבד שהפעם תמך בקאן, אלא שהוא גם ביקש מהרצל לשחררו מתפקיד יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה, ונימוקו היה עמו. קאן, הזכיר, היה הבנקאי הבכיר היחיד שהצטרף למקימי אוה"ה, ואף הקצה למוסד מהונו שלו. הוא, וולפסון, ניאות לעמוד בראש מועצת המנהלים רק מפני שקאן, הבנקאי היחיד בדרג המנהלים, הסכים לשמש סגנו, ועם ההתפטרות שוב אין הוא רואה טעם להמשיך בתפקיד זה.

     "אני מכיר אותך טוב מדי", המשיך וולפסון במכתבו להרצל, "ויודע כי לא תעשה כעצתי. משאלתי העמוקה היא שתצליח לצאת מן העניין הרע הזה בלי פגע". הוא הזהיר את הרצל שלא יעמיס את תפקיד היושב ראש על כתפיו שלו, כדי שלא יֵצא ניזוק אם יסתבך הבנק בהפסדים; כמו כן הוא ביקש לשחררו לאלתר, כדי שהידידות ביניהם לא תיפגע. "כציוני זהו יומי העכור וחסר התקווה הראשון", כתב, "ייתן אלוהים שהצדק לא יהיה איתי". לאזהרה של וולפסון ולביקורתו הצטרף גם בודנהיימר, שהרצל העריכו עד מאוד.

"כולם עושים במכנסיים, בעיקר וולפסון", סיכם הרצל ביומנו. ב-7 במאי שיגר הרצל לוולפסון מכתב בוטה. "אם הגעת לנקודה שבה אתה מחפש תירוץ כדי לעזוב אותנו", כתב, "אמור בפשטות נמאס לי ולך. ספגתי מקאן יותר מאשר מכל אדם אחר, אף אחרי שנוכחתי לגלות את חוסר הכישרון שלו. לאחר שהגיש מכתב התפטרות גס, לא נותרה לי ברירה אלא לפרסם הודעה, שהקפדתי לנסחה בנימה מכובדת. האם התפטרותו הייתה בגדר קומדיה לאמור 'תחזיקו אותי'? האם ציפה ששוב נתחנן בפניו? איני מבין בדיחות מהסוג הזה". הוא העריך שלוריא ולווה הסיתו את "האיש הנחמד הזה", קאן, להגיש את התפטרותו, והביע תקווה "שלא יחסום עתה את דרכו חזרה על ידי התנהגותו אחרי הפרישה. אכין לו תפקיד מוגדר בהמשך, ובטוחני שימלא אותו היטב". בכך, דומה, ביקש הרצל לפייס גם את וולפסון.

     כעת, הסביר, עלינו לנקוט את הצעדים המתבקשים. שהרי הציונות עומדת לפני בעיות קשות יותר, "ובעזרת השם נמצא להן פתרון". הוא הציע לוולפסון ש"לא לעשות במכנסיים כל אימת שצצה בעיה. בעיות קיימות רק כדי שנוכל להתחזק ולהתגבר עליהן". ובנימה אבהית הוסיף: "דאדה יקר, אל ירפו ידיך, אל תיתן לאנשים אחרים להשפיע עליך. במכתבך אפשר לזהות מה אתה חושב ומה אחרים לחשו לאוזניך… לבקשתך להתפטר… יכולתי להבין אילו ראית בקאן ולא בי את מנהיגה של התנועה הציונית. אם כן, לא אמנע בעדך להצטרף אליו. אך אם התפטרותך נובעת מעייפות, כמו אצל רבים אחרים, תרשה נא לי להמציא לך תירוץ מוצלח יותר, שלא יבייש אותך ואותי".

מסר מבולגריה:
"מבול שוטף כילה בתינו"
המזכיר: "גם לנו צר"

וולפסון לא נותר חייב. תשובתו להרצל הצביעה על נאמנות בלתי מתפשרת, אך גם על אומץ לב אישי. "אינני עייף וגם לא מחפש תירוץ", כתב. "מרצוני לעולם לא אעזוב אותך או את הציונות… מעולם לא ביקשתי לי דבר מן הציונות… אתה אומר כי אינך רוצה… אלא רק למצוא אנשים מוכשרים, אבל עוד לפני שתמצאם אתה דוחף החוצה את אלה שיש לך. לעולם לא תמצא אנשים מוכשרים כי את כולם אתה מודד באמת המידה שלך ומוצא אותם קטנים וחסרים ובעלי פגמים. ואם הם אנשים מסוגי… שכישרונם הביצועי היה בא לידי ביטוי אילו ניתנה להם יד חופשית, אלא שמתוך נאמנותם אליך הם מתבטלים בפניך… מפני שאינם יכולים לפעול בכוחם הם. ואם הם בעלי דעה עצמאית ועושים את מה שהם חושבים לנכון ולראוי, כמו קאן, אין אתה חפץ בהם…"

     החיכוכים בין הרצל ובין וולפסון נמשכו עוד כמה וכמה שבועות. וולפסון לא נענה לתביעתו של הרצל לאלץ את בן הפלוגתא שלו לחזור בו מכל מה שהטיח בו, והוסיף לצדד בעמדתו של קאן. בסופו של דבר, יישבו השניים את ההדורים ביניהם, והרצל אף ייפה את כוחו של רעהו לבצע ראורגניזציה בבנק כאוות נפשו.

אגב כך התחדשה ההתנגשות בין הרצל ללוריא. "קשיים נוראים בבנק", דיווח הרצל ביומנו, "אנשים לא מוכשרים או אנוכיים. הכול תקוע. לוריא וקאן עושים אובסטרוקציה משום שלא הרשיתי להפוך את הבנק ל'בנק לוריא את קאן'".

     וזה היה סיפור המעשה: בראשית יוני 1900 באו ללונדון וולפסון, קרמנצקי, קצנלסון, קוקש, שאואר ולוריא לדיונים בענייני אוה"ה. ב-11 ביוני החליטו הנאספים להפקיד את כספי אוה"ה בבנקים שונים בלונדון, ועוד סכום של שלושת אלפים ליס"ט – שנועד לצרכים הנסתרים מן העין, הקשורים במגעים המדיניים בקושטא – בבנק בווינה. מיד לאחר הישיבה התפטר לוריא מן הוועדה המיוחדת, ואולי גם ממועצת המנהלים, והצטרף לקאן. הרצל, שזכר את החזית המשותפת של השניים נגדו, לא ידע איך להסביר את מחזה התעתועים המתרחש לנגד עיניו בלתי אם הייתה חזרתו הקודמת של לוריא מן ההאשמות נגדו אחיזת עיניים בלבד.

בצד העיסוקים המטרידים האלה, שגזלו שעות, ימים ושבועות מסדר יומו, השתעשע הרצל ברעיונות איך להעשיר את קופתו הריקה של אוה"ה. אחד הרעיונות הללו נקשר בידידו הקרוב, הרופא אלכסנדר מרמורק (שגם שני אחיו היו מנאמניו המובהקים של הרצל), שעסק באותה תקופה בפיתוח נסיוב נגד שחפת. במאי 1900 העריך מרמורק כי הוא קרוב להשלמתה של המשימה.

     הרצל שכנע אותו להעביר לידי אוה"ה את הטיפול העסקי בתכשיר החדש, בהנחה שהביקוש לו יהיה אדיר (הואיל והשחפת הייתה אז מחלה נפוצה מאוד). "עניין זה", העריך, "יוכל לבסס את הבנק במכה אחת. יחתמו על כל המניות ביום אחד. כהרף עין תזכה הציונות לכל האמצעים הדרושים לה".

     גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

     עם זאת, הוא חשש שהעניין "יפה מדי", ולכן גם כתב ביומנו: "העמדתי פנים שאני מאמין בכך, אף על פי שאני סבור שזו אשליה שלו…" ואכן, ישועת הבנק לא צמחה מן המאבק בשחפת. לעומת זאת, ועד בית הכנסת בפרובָדי שבבולגריה חיפש ישועה באוה"ה, לאחר ש"מבול שוטף כילה בתינו ורכושנו". לווה, המזכיר, הסביר לאנשי הוועד כי נמנע ממנו "להושיע לכם ברב או במעט יען כי איידי דטרידא למפלט לא בלע [ארמית]", כלומר, מתוך שטרוד לפלוט אינו מצליח לבלוע. רוצה לומר עדיין אין ממון, ורק כשייאסף הכסף הנדרש לייסודו של אוה"ה, יחל במימוש מטרותיו. "בצרת ישראל גם לנו צר, אך מה לנו לעשות?" גם תושבים בירושלים ביקשו הלוואות מהבנק כדי לבנות בתים שאת תמורתם, הבטיחו, יפרעו בתשלומים.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

מוֹנטֶגיוּ, סמואל
Montagu, Samuel

1911-1832

דרַייפוּס, אלפרד
Dreyfus, Alfred

1935-1859

דֶה) הירש, מוֹריס)
de Hirsch, Maurice

1896-1831