"שבעתי מן העובדה שמשטים בי"

הרצל

מצב מדכדך

                                פרק 6                                

משך קריאה 15 דק

הרצל הוסיף לשלול בתקיפות רבה הצעות ליישב את ארץ-ישראל באמצעות הגירה לא חוקית. הוא אטם את אוזניו מלהאזין לכל הצעה שעניינה השתלטות יהודית על הארץ באמצעות מסעי הסתננות של יהודים ממדינות מצוקה. כל מעייניו היו נתונים להשגת הכרה בין-לאומית, היא משפט העמים, בזכותם של היהודים לשוב לארצם, שרק בעקבותיה תבוא ההגירה הגדולה, החוקית כמובן. אבל כבר עתה החלו לפנות אליו יהודים שמצוקתם דחקה אותם לנקוט צעד של הגירה. כך, למשל, קרה עם יהודי רומניה. בעקבות משבר כלכלי במדינה זו, החלה באביב 1900 מעין נדידה ספונטנית, אפילו בריחה, של יהודים מרומניה שפנו מערבה – קצתם ברגל ובעגלות פשוטות. רובם קיוו להגיע לארצות הברית, אבל היו בהם גם מי שנשאו עיניים להרצל, מנהיגו החדש של העם היהודי שעיתונים רבים כתבו עליו ועל תנועת הגאולה שהקים.

     למרבה צערם של יהודים אלה, קצרה ידו של הרצל מלהושיע. הוא אמנם הפנה אל ידידו החדש, ראש ממשלת אוסטריה ארנסט פון קרבר, בקשה המושתתת על בסיס הומניטרי בלבד: "אם אין זה בבחינת אי אפשר, אם אין סיבות פוליטיות שאינן ידועות לי שמונעות זאת, מבקש אני בשם האנושיות שתשלח פקודה טלגרפית לתת לאומללים לעבור". הוא אף נועד עם אחת מקבוצות היהודים הללו – אבל בלא הצלחה יתרה.

     "היום", כתב ב-19 ביוני 1900, "הגיעה קבוצה של שבעים וחמישה בחורים צעירים ששירתו בצבא (הרומני), לבושים בגדי התעמלות מרופטים, עלובים אך נחושים. כך ייראו ראשוני האנשים שלי בארץ-ישראל". אלה הם, צריך לחזור ולהזכיר, אותם המוני בני ישראל שבהם תלה את כל תקוותיו, הן בקשר לרכישתן של מניות אוה"ה והן כמיישבי ארץ-ישראל. אבל בנאמנותו למשנתו המדינית, לא יכול הרצל להציע להם להיות הראשונים הללו, מה גם שעד מהרה הבין כי "אלה כאן רוצים לקנדה".

ראש הממשלה בנג'מין ד'יזראלי
"רק לא להיכשל"

המזרחן וההרפתקן ארמניוס ומברי
"בן שבטי"

זה היה הרגע שבו הבין הרצל כי הוא חסר יכולת. למברקים שהנמלטים שיגרו, ובהם בקשה לחוש להצלתם, לא יכול הרצל להיענות. "בידי אין אמצעים בשביל המסכנים הללו… אינני יכול לסייע להם כאן", כתב כעבור חמישה ימים. "מצב מדכדך".

     בניגוד לעובדות בשטח, נשלחה כלפי הרצל אצבע מאשימה כמי שארגן את הבריחה ברומניה. היו עיתונים שכתבו זאת, וב"ג'ואיש כרוניקל" אף נאמר שהרצל כיוון את הבורחים לבריטניה "כדי להפגין למען הציונות". הרצל ודובריו הכחישו את הטענות הללו, אבל ליומנו "הסביר": "בהכחישי זאת אני רומז להם שהדבר הזה, שמעולם לא יעצתי להם לעשותו, הוא ההפגנה היעילה ביותר".

     כך התברר למי שכונה מלך היהודים כי ברגע של מצוקה אינו יכול אפילו לכנוף אותם תחת שולי אדרתו. אגב כך עלה על דעתו רעיון לבקש מן הסולטן בשיחת פנים אל פנים לאפשר לנמלטים מרומניה להגר לממלכתו בתנאים מוסכמים. ראש ממשלת אוסטריה ניסה לסייע ביצירת קשר עם הסולטן, ואילו הרצל גייס לצורך זה ידיד חדש – ארמיניוס ומברי, מזרחן והרפתקן יהודי שהתנצר ואחר כך התאסלם, ונחשב לידידו של הסולטן. "בן שבטי", קרא לו הרצל והזכיר את דבריו של ראש הממשלה הבריטי ממוצא יהודי, בנג'מין ד'יזראלי, ליהודי צעיר: "אתה ואני שייכים לגזע שיכול לעשות הכול, רק לא להיכשל".

     "אנו באמת יכולים לעשות הכול, אבל עלינו לרצות בכך", גלגל הרצל וריאציה על דברי ד'יזראלי במכתב ששיגר לוומברי בבית הנופש שלו במילבך שבדרום טירול. הוא התחנן בפניו שיפנה אל "הממזר ובן הנידה" – כך כינה, בביטוי גנאי שמקורו בדברי חז"ל, את הסולטן – ויאמר לו: "שמע, הזמן את האיש [הרצל], הוא יביא קץ לצרותיך [הכלכליות]. האזן לו, התבונן בו, הלוא אחר כך [ממילא] תוכל להשליך אותו מעל פניך".

הקונגרס הציוני הרביעי, הראשון שנערך מחוץ לבאזל, נפתח בלונדון ב-13 באוגוסט 1900 והיה הגדול עד כה במספר ציריו (חמש מאות איש). בפי הרצל לא היו בשורות מדיניות חדשות, ולמרות ציפיותיו ועל אף הסיקור העיתונאי הרחב שניתן לקונגרס, לא ניכרה עתה תפנית של ממש ביחסי ההסתדרות הציונית עם בריטניה. אפילו הממסד היהודי המקומי לא הראה בו עניין רב. נקודת אור קטנה שנזכרה בנאומו של הרצל נקשרה בבנקאי היהודי-הבריטי יצחק זליגמן. אם בפרקים קודמים סופר שהרצל חיזר אחריו נואשות, הנה עתה אמר נשיא ההסתדרות הציונית כי זליגמן "כבר מרגיש קרוב אלינו מאוד". הוא גם ראה בכך מנוף אפשרי לקידומו של אוה"ה.

     וולפסון דיווח לקונגרס על פעילותו של הבנק, וכדרכו, הקפיד על הצגת נתונים מדויקים. למותחי הביקורת על הוצאות הבנק הסביר כי הן בטלות ומבוטלות לעומת המקובל בבנקים אחרים. הוא חזר והזכיר את יעדו של אוה"ה – "יצירת מקלט בטוח לאחינו בארץ-ישראל". בקרוב, הבטיח, "יחל [הבנק] לעסוק בעסקים בטוחים, אשר יביאו פרי טוב לבעלי המניות". מזכיר הבנק לווה הבהיר כי עד ל-31 ביולי 1900 נחתמו בקשות לרכישתן של 317,610 מניות והתחייבות לשלם מאה וחמישים אלף ליס"ט. 65,893 ליס"ט מהסכום הזה, אמר, כבר שולמו במזומנים.

     בתום יום הדיונים, כתב נחום סלושץ, ציר הקונגרס שהופקד על תרגום הדיונים מגרמנית לעברית, ביקרו רבים מעמיתיו בלשכת אוה"ה בלונדון, "וייווכחו בעיניהם מה רבה העבודה והתבונה אשר בו, וישמחו לראות את הסדרים הטובים הנהוגים בו".

     במאי אותה שנה הוכרז על בנייתה הצפויה של מסילת ברזל באורך אלף מאתיים ותשעים קילומטרים מדמשק למכה ולג'דה שבחג'אז כדי להקל על עולי רגל מוסלמים העושים את דרכם למכה. יוזם התוכנית היה הסולטן, שראה כמובן לנגד עיניו לא רק צרכים דתיים, וההוצאה נאמדה בשלושה מיליוני לירות טורקיות (להלן לי"ט, כשלושה מיליוני ליס"ט). קשיים מדיניים וכספיים היו עתידים לעמוד בדרכו של הפרויקט, אבל בינתיים אפפה אותו התלהבות גדולה. הרצל לא איחר להכריז כי אם יינתן הצ'רטר המיוחל, "נקבל עלינו את בניית מסילת הברזל או את גיוס הכספים הנחוצים לכך". וָמברי נתבקש להביא הכרזה זו לידיעתו של גורם בעל השפעה בקושטא.

צירים בקונגרס הציוני הרביעי בגן לונדון
הנצחה קבוצתית

מושך בחוטים אחר שגייס הרצל היה אדוארד קרספי שליחו של נורי ביי לתפקידים מיוחדים (לרבות קבלת שלמונים). דבר היותו נוכל כבר הובא לעיל. מעמדו, ציין הרצל לעצמו, הוא מעמד של "נבל לוונטיני שבשעת צרה מתכחשים לו או נותנים לו להיעלם". ב-15 באוקטובר 1900 דיווח קרספי להרצל, על פי הנחיית נורי ביי, שהממשלה העות'מאנית זקוקה בדחיפות לסכום של שבע מאות אלף-שמונה מאות אלף לי"ט ומוכנה לערוב להחזרתו של סכום זה בהכנסותיה ממכס, וכן מתחייבת לשלם ריבית של שישה או שישה וחצי אחוזים.

     גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

     הרצל קפץ על המציאה והודיע לקרספי על נכונותו להגיש הצעות מתאימות, "אך בתנאי שאוכל לשאת ולתת במישרין עם הסולטן". ב-30 באוקטובר נאמר להרצל כי עליו למסור מאתיים אלף לי"ט כמקדמה, והובעה תקווה ש"אחר כך תוזמן רשמית לארמון".

     הרצל, אופטימיסט מושבע מצד אחד ולמוּד ניסיון מצד אחר, השיב כי המקדמה תועבר "בתוך שמונה ימים אחרי שאתקבל לריאיון". כבר לפני כן הגה מוחו היוצר תוכנית פעולה להשיג כספים מהר, אם יתעורר הצורך בכך. "אזמן לכאן מיד את וולפסון ואת קצנלסון", קבע. "וולפסון יצטרך לצאת אל קאן להאג כדי לשאול אותו אם יוכל במקרה הצורך לקבל 700,000… מבנקאים הולנדים. גמולו יהיה שאתן לו לשוב אל הבנק".

     מאחר שהרצל לא היה יכול לדעת אם יסכים קאן להשלים עמו לאחר פרישתו הסוערת, שנולדה מן המריבה הקשה ביניהם, ניסה הרצל את כוחו גם בכיוונים אחרים. כך, למשל, חשב לשגר את קצנלסון לכמה בעלי הון יהודים ברוסיה, ובהם האחים יעקב ואליעזר פוליאקוב, שמילאו תפקיד מרכזי בבניית רכבות ועסקו בבנקאות, והאחים אליעזר ואריה ברודצקי, שהיו אילי סוכר נודעים.

משרדי אוה"ה בלונדון

הוא תכנן את מהלכיו כדי שיולידו צעדים דרמתיים מיד לאחר הפגישה עם הסולטן. "ביום שייוודע על הפגישה", כתב, "…חייבות להתקיים אלף אסיפות עם שבהן יחתמו על מניות… את קוקש אשלח ללונדון כדי שיטפל בהכנתם של חמישים אלף שטרי מניות [נטולי שם בעליהם, ולכן נוחים יותר למסחר] שיש לשולחם מיד לרוסיה למכירה… אוסקר מרמורק יישלח לפשט [בהונגריה] כדי לתבוע מוומברי לצאת איתי לקושטא… אלכס מרמורק יצטרך להכין את… אדמונד רוטשילד ולהודיע להם על בואי לפריז…" וכו'.

     מכירת המניות ברוסיה התאפשרה בעקבות פעילות שתדלנית אינטנסיבית בניצוחו של עורך הדין בלקובסקי. ב-23 במאי 1900 הודיעה מחלקת המכס במשרד האוצר הרוסי כי הוחלט לאשר את המכירה הזאת, ובלבד שישולם על המניות מס הכנסה (שמונים קופקות לכל שובר), על פי ההסדר החל על ניירות רווחיים ברוסיה.

     כדרכו, נתפס הרצל להתלהבות, ואולי אף יותר מאשר בפעמים הקודמות. הוא אמנם רשם לעצמו כי "סוף דבר, לא יֵצא מזה כנראה ולא כלום", אבל הורה לוולפסון לצאת להאג, להיפגש עם קאן, ולהציע לו להשיג מבנקאים הולנדים מאתיים אלף לי"ט ביום החתימה על הסכם המלווה, ועוד מאתיים וחמישים אלף לי"ט זמן קצר לאחר מכן. למרבה הפליאה, ובניגוד לצפי של הרצל, נענה קאן בחיוב להצעה זו, בתנאי שמנהיג התנועה יורה לו במישרין להשיג את ההלוואה. "זה לא נוח לי", הגיב הרצל, "שהרי אני צריך שההישג ייזקף לזכותי, ואילו קאן ועמיתיו צריכים לקבל את הרווחים בלבד". לכן הציע שקאן ישריין תחילה את הכספים, ואחר כך הוא יעביר לו הוראה במישרין.

     קאן הסכים. כבנקאי ידע שמלבד הסיוע לעצם העניין הציוני, יוכל להפיק מהלוואה זו רווח ניכר. מתן הלוואות למדינות שמצבן הכספי רעוע היה שונה מן המקובל. הן נאלצו להסכים להליך שכונה "הלוואה של תשעים אחוז". רוצה לומר המדינה הלווה מחזירה סכום כסף גדול בעשרה אחוזים ממה שקיבלה, וכך יעמוד ההחזר הזה על שמונה מאות אלף ליס"ט במקום שבע מאות ועשרים אלף ליס"ט, חוץ מן הריבית. ומבחינתם של העות'מאנים עדיין הייתה זו הלוואה בתנאים מצוינים, לעומת ההצעות שקיבלו מבנקים גדולים אחרים.

אישור רוסי למכור מניות
23.5.1900

כל הפרשה הייתה כרוכה במהלכים סיבוביים בניצוחו של קרספי. תנאי ההלוואה שהרצל הציע אמנם היו הטובים ביותר במסגרת המקובלת באותם ימים, אבל גורמים אינטרסנטיים בחוגי השלטון העות'מאני פעלו למען מלווים אחרים – בכלל זה הדויטשה בנק ועות'מאן בנק – שהבטיחו למתווכים נתח טוב יותר. הרצל ראה בזה "סחר מכר", בניגוד ל"שירות מיוחד" שביקש הוא עצמו לספק לסולטן. עם זאת, לא נעלם מעיניו הצורך להפריש ממון לבכירי המעורבים ב"שירות המיוחד" הזה. הוא הכין מראש שמונת אלפים לי"ט כדי לחלקן שווה בשווה בין קרספי ובין ומברי (שהקדים לבקש את שכרו). עד מהרה תבע גם נורי ביי את שכרו, וכמו השניים האחרים, הוסיף גם הוא תביעה שתינתן לו הבטחה בכתב בדבר התשלום.

     ובין כה וכה צצה בעיה חדשה. בסוף דצמבר 1900 פורסמה בעיתון "פוליטישע קורספונדנס" ידיעה, שלפיה אוסר הממשל העות'מאני את כניסתם של מהגרים יהודים לארץ-ישראל, ואפילו מתכוון להגביל את ביקוריהם בארץ לזמנים קצובים. תיירים, עולי רגל ואנשי עסקים יורשו לשהות בארץ שלושה חודשים בלבד. בידיעה הוסבר כי השלטונות העות'מאניים חוששים מהצפתה של הארץ במהגרים יהודים מרוסיה ומרומניה. נקל היה להבין כי מהגרים אלה נוטשים את מדינות מולדתם מחמת מצוקה, אך בקושטא לא חסרו מי שהעריכו כי ל"ציונות המדינית" יש חלק בהתססתם של הבאים לארץ-ישראל.

     העיתון הסתמך כנראה על הנחיות משרד החוץ העות'מאני שפורסמו בנובמבר 1900, ובהן נקבע כי יהודים שיבואו למחוזות מסוימים בארץ-ישראל יידרשו להפקיד את דרכוניהם במשרד ממשלתי ולקבל תמורתם רישיונות שהייה זמניים, לשלושה חודשים, מודפסים על נייר אדום. מי שיחרוג מתקופת השהייה המותרת, נאמר בהנחיות, ייאסר ויגורש מהארץ בכוח הזרוע. ההנחיות נועדו, בין השאר, לאפשר מעקב מדוקדק אחר הכניסות והיציאות. בהנחיות נכללו גם אזהרות לחברות ספנות שלא להעלות על אוניותיהן נוסעים לא חוקיים, וכן הוראות למשטרה להקפיד על ביקורת חמורה בנמלים. הנימוק הרשמי לכל הצעדים האלה נתלה בטעמים של "צפיפות אוכלוסין" ו"הגנה על בריאות הציבור", אבל הוא לא הניח את דעתו של הקונסול הבריטי בירושלים, והלה יזם שיחה עם מושל העיר, שבעקבותיה דיווח לממונים עליו כי "…אין ספק שהארגון המכונה 'התנועה הציונית', הפועל ליישוב יהודים בפלשתינה, הוא שהניע את השער [הממשלה] להפעיל ביתר הקפדה את התקנות נגד ההגירה היהודית".

מפה שחולקה בין רוכשי מניות אוצר התיישבות היהודים ברוסיה

בו-בזמן פורסמו תקנות שנועדו למנוע מהיהודים לקנות קרקעות בארץ. תקנות אלו שונו לעתים מזומנות בניסיון להתגבר על שיטות שפותחו לעקיפתן. שיטות העקיפה לא פסחו גם על איסורי ההגירה. עם הגבלת הכניסה לארץ דרך הנמלים החלו יהודים להסתנן אליה בנתיבים יבשתיים (לפי הערכות סטטיסטיות, היה מספר המסתננים כאלפיים נפש בשנה). קשה לדעת מה ידע הרצל על עקיפת התקנות, אבל אין ספק שהיא נגדה את תפיסתו הבסיסית בדבר פעילות ציונית במסגרת החוק ומשפט העמים. עם זאת, אפשר שהוא בירך עליה בלבו שכן זו הייתה כרוכה בהצלת נפשות.

     הרצל אמנם לא היה יכול להשלים עם תקנות מסוג זה, אבל הוא גם לא נבהל מהן. הוא ראה בהן ניסיון של הממשלה להשיג כסף מיהודים בתנאים טובים יותר, והשווה את המצב למשא ומתן עם פרוצה, "הרוצה להעלות את המחיר, על כן היא אומרת שאי אפשר להשיגה". הוא הסיק מכך כי יש לעשות מעשה, שהרי הסולטן רוצה "רק כסף ושררה". ב-31 בדצמבר 1900 ביקש מוומברי לתאר לסולטן במכתב את פעילויותיו של הרצל למענו, כדי שזה יבין מה גדול הנזק שנגרם לו בשל אי-הסכמתו להיפגש עם מנהיג התנועה הציונית. הוא אף הציע טיוטה של המכתב הזה:


סולטן יקר,
…זה שנים דורי [שם הצופן שהרצל בחר לעצמו] וידידיו עושים לך טובות, או שהציעו לעשותן. כשפרצה מלחמת יוון שלח על חשבונו חמישה רופאים אל שדה הקרב. בהזדמנויות שונות עשה למען פרסום דברי הלל עליך בעיתוניו, הגן עליך ויצר דעת קהל אוהדת למענך. בכל אחד מן הקונגרסים היה מעשהו הראשון לשגר לך טלגרמה של שבח והלל. כשנודע לו שממשלתך זקוקה בדחיפות לכסף, מיד הציע שבע מאות אלף לי"ט [שבע מאות אלף  ליס"ט] בתנאים נוחים הרבה יותר מתנאי השוק. מעולם לא קיבל מילה של תודה.

יתֵרה מזו, בתשובה להצעתו בדבר שבע מאות אלף הלירות עוד נחתה על ראשו מהלומה בידיעה חצי רשמית על כך שממשלתך אוסרת על יהודים להיכנס לארץ-ישראל, משום שהתנועה הציונית רוצה להקים מחדש את ממלכת יהודה. זו שטות. הציונים רוצים ליישב את ארץ-ישראל בפועלים שוחרי שלום, שגורלם המר להם יתר על המידה במקום אחר, ואת זאת הם מבקשים לעשות בחסות שלטונך.

פורטרט מצויר של הרצל- התנוסס במשרדי אוה"ה בלונדון

אתה וכל ממלכתך יכולים להפיק מזה יתרונות עצומים. אינכם רוצים? אין דבר! איש אינו רוצה ואינו יכול לאנוס אותך להיות ידידם של היהודים. אבל מכיוון שאינם יכולים עוד לקוות ממך לשום דבר שהוא, גם לך אין עוד מה לצפות מהם. דורי הודיע לי זה עתה שבמחצית ינואר 1901 יפתח במסע אל ידידיו, אנשי הכספים הגדולים ביותר. הוא רוצה לשכנע אותם שלא לאפשר לך לקבל עוד הלוואות כשתהיה זקוק להן מאוד. דורי אף כותב לי, בין היתר, שמתנהל משא ומתן עם ממשלת קנדה על הגירה… [של שש מאות יהודים מנמלטי רומניה]. ממשלה זו מגלה יחס חיובי לרעיון הזה.

     ואם תשמע לעצתי, תקרא אליך מיד את ידידי דורי, לפני שהוא יוצא למסעו ומתחיל בדברים שעלולים להביך אותך מאוד. היֵה חביב אליו, האזן לו לכל הפחות – הלוא תמיד הברירה בידך לומר לו לא, אם מה שיעלה לפניך לא ייטב בעיניך. בכך לפחות תקנה לך ידיד שבכוחו להועיל לך בעיתונות ובעולם הכספים יותר מכפי שתוכל לשער. זו עצתי הנאמנה.

שבע מרורים מיחסו, או מחוסר יחסו, של הסולטן, החליט הרצל נחרצות כי זהו הניסיון האחרון שיעשה כדי להגיע אל הסולטן. "אם לא תהיה בידי הזמנה עד 15 בינואר 1901, אעשה את מה שאמרתי כאן", כתב לוומברי. "מנוי וגמור איתי לסכל את ההלוואות שלו [שהוא מתכוון להשיג ממקורות אחרים], אם לא ייאות להאזין לי", סיפר לרוזן פיליפ פון אוילנבורג, מקורבו של הקיסר הגרמני, שאיתו הוסיף לשמור על קשר.

     ומברי, שניסה לעמוד על פשר ההחמרות שהוטלו על כניסתם של יהודים לארץ-ישראל, מצא שהן נבעו מ"השפעות חיצוניות" – סתם ולא פירש. הוא הבהיר את עמדתו של הרצל במכתב ששיגר לסולטן, אבל זה לא מיהר להשיב. בכל מקרה, הסביר ומברי להרצל, המוניטין שיצא לסולטן רע כל כך, עד שאי אפשר להסב לשמו שום נזק נוסף. במילים אחרות, גם אם תפעיל נגדו מערכת תגובות בין-לאומיות, לא יהיה לה שום ערך. עם זאת, הוא יעץ לו להתאזר בסבלנות.

המהנדס מנחם אוסישקין מזהיר:
"אסלק את ידי"
29.3.1900

בינתיים צץ קרספי, ובפיו הצעה חדשה בדבר ההלוואה לאימפריה. הרצל השיב בהתקפה חריפה בעניין הפרסומים על ההגבלות המוטלות על כניסתם של יהודים לארץ-ישראל. "שבעתי מן העובדה שמשטים בי", כתב. "חבל אם טורקיה איננה רוצה בנו. מדוע אפוא נהיה טיפשים כל כך ונציע לה שירותים?… השפלה שלעולם לא אסכים לה…"

     "יותר מאי-פעם", הוסיף במכתבו לקרספי, "הכרחי שהוד רוממותו יזמין אותי אליו. מעשה החסד הזה בלבד יוכל לתקן את העוול שאנשי הממשל שלכם עשו. אז אבוא ואשטח את מלוא נאמנותי לרגלי כס מלכותו…" עתה הסכים הרצל להמתין לפגישה עד 20 בינואר.

     "דברים אינם קורים כפי שמקווים", כתב. "כמה הרחקתי לכת בחלומותיי לגבי גובהו של אשנב הירי במגדל שלי במרומים. הוא קרס תחתיו". בינתיים הודיע לוומברי כי "עניין ההלוואה של שמונה מאות אלף לי"ט נגמר". קאן והבנק שלו נסוגו מן העסקה, וממילא בטלו גם כל ההתחייבויות לתשלום דמי תיווך. "קרספי ומרעיו בקושטא הוליכוני שולל, והתבזיתי קצת בפני מציעי הממון [לאמור, קאן] הללו", כתב הרצל.

     עם זאת, הוא לא איבד תקווה שהישועה תגיע מכיוון אחר, וגם לא ויתר על רגשי הנקמה שלו. "ענייננו הגדול", כתב, "ינוהל, כמובן, על ידי מעצמה פיננסית אחרת, גדולה יותר. אבל אני חושב שלפני כן יהיה צריך להציק לסולטן כדי להתיש אותו".

קובלנה מרוסיה:
"מוכרחים לצאת במחאה"

ב-17 באוגוסט 1901 דיווח וולפסון לאסיפה הכללית השנייה של בעלי המניות שכונסה בלונדון, כי קשיי הקמתו של אוה"ה היו גדולים מן הצפוי. לנוכח עומס העבודה הגדול, לא היה מנוס מטעויות מנהליות ואחרות, והדבר גרם לבעלי מניות להמתין זמן רב מדי לקבלתן. יושב ראש ההנהלה האשים בעניין זה גם את הסוכנים, וכן הזכיר עיכובים שנבעו מצעדים שנקטו הממשלות במדינות לא מעטות. על רקע הדברים האלה איים אוסישקין לפרוש מכל עיסוק בענייני אוה"ה. לפי סיכומו, רשומים ברחבי העולם מאה ועשרים אלף בעלי מניות.

     שוב עלו לדיון ההוצאות השוטפות של אוה"ה. הן גדולות מדי, טענו פעילים בדרגות בכירות – טענות שכבר היו לשגרה. וולפסון הסביר כי המבנה המיוחד של אוה"ה הוא בעוכריו, והזכיר כי מנהליו לא זכו בשום פיצוי על עבודתם המאומצת. לעומת זאת, נרשמו סיפוק ושביעות רצון לנוכח ההצלחה שנחלו "מועדוני המניות" שהוקמו בעיקר בבריטניה. לכך נוספו דוחות סודיים שהצביעו על מעקב צמוד אחר המתרחש בבנקים המוכרים מניות, וכן נזכר שהבנק ביטח את עצמו מפני מעילות של עובדיו.

הלורד נתנאל מאיר דה רוטשילד
מהי בעצם הציונות?

עתה גם הוברר ביתר שאת כי פעילים שונים השקיעו מאמץ רב ביוזמות מקומיות. כך, למשל, דווח כי רוסיה הגדולה חולקה לעשרה אזורי פעילות. לוריא, שזה לא כבר פרש מריכוז פעילותו של אוה"ה במדינה זו, הציע עתה להשקיע כספים בקופות האשראי והחיסכון של בעלי מלאכה וסוחרים קטנים, ובלבד ששלושה-רבעים מבעליהן יהיו יהודים ותקציבי הקופות יהיו מאוזנים.

     לווה גילה כי ב-10 בינואר 1901 הציע ללורד נתנאל מאיר דה רוטשילד, ראש הענף הבריטי של המשפחה, להפקיד כספים בבנק שלו תמורת ריבית נאותה. רוטשילד הסביר כי אינו נוהג לקבל הפקדות תמורת ריבית, אך בכל זאת הציע ריבית ממוצעת של 2.75 אחוזים לעומת 4.38 אחוזים שמוסד כספי אחר הציע. באיזה סכום מדובר? שאל הלורד; מאה ועשרים אלף ליס"ט לטווח ארוך, השיב לווה.

     רוטשילד, סיפר לווה, ראה בסכום זה הישג לבנק ושאל מהי בעצם הציונות. "לאחר שהשתכנעתי כי הלורד מתכוון ברצינות", דיווח לווה, "הסברתי לו בקצרה את העקרונות והמטרות. מדובר בתנועה שמטרתה לתמוך באורח פיזי, רוחני ומוסרי ביהודים סובלים בעולם כולו, ולהכשיר אותם לחיי שגרה כבני אדם ויהודים בארץ-ישראל [ובסוריה], שבה יפעלו המנהיגים הציונים לכינון בית לאומי מעוגן במשפט העמים". הלורד השיב על כך כי "לא תקבלו את מבוקשכם בארץ-ישראל", ובכל הנוגע להשקעות הציע להעדיף את בריטניה וגרמניה על פני רוסיה.

מניה שנרכשה ב16 ביולי 1901

בשלב זה העיקה על הרצל עוד בעיה. ב-23 בינואר כתב בחוזר אל חברי מועצת המייסדים ומועצת המנהלים כי עד סוף 1900 נתקבלו בבנק רק כמאה שמונים ושישה אלף ליס"ט. 
     לפי הדיווחים המוסמכים, אמנם נרכשו שלוש מאות אלף מניות, אבל רבים מן החותמים שהודיעו על רכישות בתשלומים, חדלו להעביר את הסכומים שהתחייבו עליהם לאחר התשלומים הראשון או השני. הרצל חשש אפוא שיחלוף זמן רב עד שיצטבר בקופת אוה"ה הסכום הבסיסי של מאתיים וחמישים אלף ליס"ט. שוב צץ ועלה הרעיון לשנות את סעיף 4 בתקנון אוה"ה, כדי לאפשר לפתוח בעסקים לאלתר.
     בינתיים גם נבצר מהרצל להשיג את מה שלווה השיג – פגישה עם רוטשילד הבריטי. הוא ניסה לגייס לעזרתו את גברת קונסטנס דה רוטשילד, דודניתו של הלורד, אלא שזו נאלצה להודיעו: "לגמרי לא הצלחתי, לדאבוני". כן ניסה הרצל את מזלו מחדש אצל הברון אדמונד דה רוטשילד, וגם הוא הגיב בסירוב. "עכשיו", כתב הרצל ב-13 בפברואר 1901, "זה נגמר".

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

יק"א J.C.A

הֶרצל, תֵיאוֹדוֹר
Herzl, Theodor

1904-1860

אוּסישקין, מנחם
Ussishkin, Menahem

1941-1863