״סמרטוט לדגל ואספסוף לעם״

הרצל

אפ"ק נולד

                                פרק 7                                

משך קריאה 30 דק

הרצל חיפש בלהיטות אחרי מנהל מנוסה ומיומן שינצח על עסקי אוה"ה, ושעליו יוכל לסמוך בעיניים עצומות. אוסישקין סיפק לו את מבוקשו. המנהיג הציוני הזה היה שקוע עד צוואר בניהול ענייני אוה"ה ברוסיה, שיהודיה רכשו נתח נכבד ביותר של מניות הבנק. הוא הִרבה לקבול על כשלים ארגוניים בניהול המרכזי בלונדון והראה עניין רב בהעלאתו של הבנק על דרך המלך. "ליבונטין", אמר אוסישקין להרצל, "הוא מועמד מתאים".

     שמעו של זלמן דוד ליבונטין כבנקאי מצליח וחובב ציון הגיע בעת ובעונה אחת לאוזני אוסישקין ולאוזני צ'לנוב מפיו של מנדלשטם, ידידו של האיש. ליבונטין ניהל באותה תקופה בהצלחה רבה את הסניף המרכזי של קומרצבנק (בעיר מינסק), שאחד-עשר סניפיו פעלו בריכוזים היהודיים הגדולים ברחבי רוסיה. לפני כן כבר הספיק ליבונטין לעלות לארץ-ישראל ב-1882, לעמוד בראש היוזמה להקמת ראשון לציון ואפילו להתגורר במושבה זו, אך נסיבות משפחתיות אילצוהו לשוב כעבור זמן קצר לרוסיה, ושהייתו שם נתארכה שש-עשרה שנים. הוא לא ויתר על חלומו לשוב לארץ, והשיב בחיוב לשאלתו של אוסישקין אם יסכים להירתם לעיסוק בענייני אוה"ה. "מה רב ההבדל בין נסיעתי אז למסעי זה", כתב ב-16 במרס 1901 לשאר בשרו, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, "אז הייתי בעצם ימי חורפי בן שש ועשרים שנה… אבל עתה הנני בן חמש וארבעים, אב למשפחה גדולה, לילדים האמונים עליי צרכים מרובים, ולבבי יכני פן אחטא לאהובי נפשי אלה, בעוזבי את משמרתי ופרנסתי הבטוחה בארץ מולדתי ואלך לנוע אל הבנק העברי, לבוא בין אנשים אשר לא ידעו אותי ואת כישרונותיי, להוביל את העסק הזה…"

זלמן דוד ליבונטין (מימין) ומרדכי בן הלל הזקן
"להוביל את העסק הזה"

שמו של ליבונטין לא היה זר להרצל. הוא הכירו ממכתבים ששיגר לוועד הפועל הציוני המצומצם, ובהם העלה רעיונות, יוזמות ותוכניות לפיתוח בארץ-ישראל. לבד מכך יזם ליבונטין כמה וכמה סקרי היתכנות שבמרכזם בנייתה של חשמלית, התקנת מערכות ביוב והשקיה בירושלים וביפו וחפירת נמל רחב ממדים ביפו. משיחותיו עם אוסישקין היה יכול ליבונטין ללמוד על הקשיים המתלווים לניהול אוה"ה. "העסק", כתב בהמשך מכתבו להכהן, "מסובך ומסוכסך בזה שנוסד ומתנהג כעת על ידי אנשים בעלי חפץ טוב ולבבות בוערים אהבה לעמם, אבל סוף-סוף לא בעלי משא ומתן המה, ומי יודע אם נבוא לעמק שווה איך להוביל את העסק הזה, הדורש חריצות יתֵרה וזריזות נמהרה… אהבתי ותשוקתי הגדולה לחונן עפר ארצך, ציון, היא גדולה יותר מחשבונות וצ'ופרים".

פגישתם הראשונה של הרצל וליבונטין התקיימה במחצית השנייה של מרס 1901 (לפי ליבונטין נתקיימה הפגישה ב-18 במרס, ועל פי הרצל – ב-20 במרס) בביתו של המנהיג הציוני בווינה. "הוא קיבלני בסבר פנים יפות וב'שלום עליכם' בעברית", סיפר ליבונטין על אותה פגישה בספרו האוטוביוגרפי "לארץ אבותינו". "בידו היה כרטיס הביקור שלי ששלחתי לו על ידי השמש ועליו כתובת מודפסת, 'מנהל הבנק המינסקאי למסחר'. ויהי ראשית דברו אליי: הלוא מנהל בית אוצר התיישבות היהודים הנך, ומדוע כתוב על כרטיסך מנהל 'הבנק המינסקאי למסחר'?" במילים אחרות, הרצל כבר ראה אותו יושב בכיסאו של מנהל אוה"ה בלונדון.

הרצל בחדר עבודתו

"ביארתי לו כי אמנם חפץ אני מאוד לשוב לארצנו ולהתיישב בה, ובשביל זאת הנני נוטה לקבל לזמן ידוע משרת מנהל הבנק בלונדון, בתנאי שאעבור אחרי כן לארץ-ישראל, כאשר ייוסד שם סניף", כתב ליבונטין והמשיך והסביר כי אינו מכיר את אוה"ה, את מאזניו ואת מנהליו, ולכן יתנתק ממשרתו הבנקאית במינסק למשך חודשיים שבהם ייחד את זמנו לבדיקה של ענייני הבנק הציוני. "אם העניין יהיה שווה לשני הצדדים, אקבל זאת", הבטיח.

     בערבו של אותו היום סר ליבונטין בשנית לביתו של הרצל כדי לעשות היכרות עם בכירי אוה"ה. מעגל הנועדים עם ליבונטין התרחב בימים הבאים, והם כללו את הוועד הפועל המצומצם, את חברי מועצת המייסדים ואת מועצת המנהלים של אוה"ה. לא נדרש לו זמן רב לגלות את הסיבות להתנהלות הצולעת של הבנק הציוני. "ראיתי ונוכחתי לדעת", כתב להכהן, "כי יש לי עסק עם חכמים וסופרים, אנשים המסורים בכל לבבם ונפשם לרעיון שיבת בנים לגבולם, אבל… רחוקות מאוד מחשבותיי ממחשבותיהם". ובמילים אחרות, שלא בוטאו בקול, המופקדים על הבנק הציוני, גם אם הם אנשי עסקים ומסחר, חפים מכל ידע של ניהול בנקאי.

זלמן דוד ליבונטין מדווח למרדכי
בן הלל הכהן על פגישתו עם הרצל 31.3.1901

לעומת בכירי הבנק, שחשבו כי העם ישלים מכיסו את הסכום החסר להשלמת הון הייסוד של אוה"ה – שני מיליוני ליס"ט – ואחר כך "לא ייבצר מהם להשיג את הארץ מאת השלטון הטורקי", העריך ליבונטין כי העם כבר מיצה את יכולתו הכספית, "ועתה מחכה הוא לעזרת גואליו, ועבודתנו, עבודת הגאולה, היא לדורות". גואליו הם, כמובן, המנהיגים.

     הוא הסתייג גם ממסע הפרסום לרכישת המניות וראה בו בזבוז כפול הן של כסף והן של אנרגיה. הפרסום, סבר, לא ישפיע על בעלי הממון אבל ייתן את אותותיו בהמונים, בדלת העם ובקשי היום. בני השכבות הללו ילמדו לראות באוה"ה עוגן הצלה, והבנק לא יוכל לעמוד בכך. ואכן, בתיקי אוה"ה כבר הצטברו פניות רבות לסיוע, אישיות וקהילתיות, ששוגרו מרחבי עולם ונדחו על הסף. "והיה", התנבא ליבונטין, "כאשר יראה [העם] כי תקוותו השלתה אותו, אז יינחם ויירגן באוהלו…"

     ליבונטין אפילו הרחיק לכת וראה ברעיונות המדיניים של ההנהגה הציונית בעת ההיא, ובראש ובראשונה בעניין הצ'רטר, "היכלות הפורחים באוויר, לעת עתה…" הרצל שם בו את מבטחו. "הרצל וחברי הוועד הפועל סמכו ידיהם עליי. 'אתה הוא האיש', אמר הרצל, 'אשר אליו חיכיתי. לך ללונדון כמנהל ראשי והננו מוסרים מושכות ההנהגה בידיך. אנחנו איננו בעלי מעשה, אשר על כן תמלא נא עתה את החיסרון הזה. לך ללונדון ואנוכי אדאג לביתך ולפרנסתך למען אשר יהיה ביכולתך להקדיש ידיעותיך לעסקי הבנק'". אי-שביעות הרצון בקרב שכבת המנהיגים מהתבטאויותיו המתנשאות לכאורה של המנהל החדש לא מנעה מהרצל להורות לוולפסון לפתוח בפני ליבונטין את כל המסמכים של אוה"ה. הוא עיין בהם וקבע: "…בעבודה המשרדית של הבנק יש חסרונות רבים ובעטיים ההתאוננות מצד המנויים על המניות; כי הכסף שנאסף עד היום נצטרף לסכום 168,000 ליס"ט [בלבד]; כי ההוצאות עלו עד לסכום 25,000 – סכום גדול מאוד להוצאות התייסדות מוסד כזה, וכי אין הבנק יכול להתאשר באופן רשמי על פי החוקים הנהוגים באנגליה, עד שיהיה סכום 250,000 ליס"ט".

בני שיחו במוסדות הציוניים שמעו מפיו דברים כדרבונות: "אין אני מאמין באפשרות להשיג על ידי חתימה פומבית [כלומר, פנייה להמונים], כמו עד עתה, את הסכום החסר עד 250,000. ואם יימשך עוד זמן רב והבנק לא יתחיל עבודתו כמוסד מאושר, תגדלנה עוד יותר ההוצאות ויצטרכו, לפי דעתי, לעשות ליקווידציה [חיסול] לכל המוסד הזה, וכדי ביזיון וקצף…" ליבונטין גם ניסה להניא את בני שיחו מלתמוך ברעיון שהרצל אהב להשתעשע בו: "לפנות לבעלי הון שימלאו את הסכום החסר". המשקיעים, הסביר, יבקשו להשתתף בניהול הבנק, ולא יוכלו להשיג את מבוקשם, משום שניהול אוה"ה מופקד בידיהם של המחזיקים במאה מניות המייסדים.

תחנת הרכבת בירושלים
שבעים ושמונה קילומטרים

בפגישה בהולה עם הרצל, וולפסון, קרמנצקי, (אוסקר) מרמורק וקוקש, סיפר ליבונטין כי זה כבר הבין שהרחבתו של היישוב העברי וביסוסו תלויים בהשגת זיכיונות לעבודות ציבוריות, כגון בניית מסילות ברזל וייבוש ביצות. אדרבה, מאחר שהשגתם של זיכיונות שכאלה יכולה להיעשות רק באמצעות מוסד כספי שיפעל בארץ, הוא כבר הקדים והציע ב-1894 ביוזמתו לבנק ברוסיה, שרוב מניותיו הוחזקו בידי יהודים אמידים, לפתוח סניף בירושלים. כן הציע לבנק זה, ששמו לא נחשף, לרכוש חברה צרפתית הנסחרת בבורסה, שהקימה והפעילה מאז 1892 את קו הרכבת יפו-ירושלים, המשתרע לאורך שבעים ושמונה קילומטרים.

     הצעה זו הונחה על שולחן הדיונים בעת שהוחלט בקונגרס הציוני על הקמתו של אוה"ה, "ולכן", סיפר ליבונטין, "עזבתי את המשא ומתן עם הבנק הנזכר והשארתי הצעתי בשביל הבנק העברי". עכשיו הציע ליבונטין להרצל ולחבריו להמשיך במשא ומתן בעניין החברה הצרפתית. לפי הנתונים שבידיו, הייתה חברה זו רווחית והוא העריך את שווי מניותיה המוצעות למכירה בחצי מיליון פרנקים צרפתיים. הוא חישב ומצא כי גם אם תהיה ההכנסה מחברה זו פחותה מן הצפוי, תניב הקרן המושקעת רווח טוב שישלים את הסך של שני מיליוני ליס"ט שיופקדו בקופת אוה"ה.

     "העיקר הוא", קבע ליבונטין, "על ידי מסילה זו יהיה בידינו העסק היותר חשוב בארץ-ישראל. אצלנו יהיו גם מהנדסים ומומחים, אשר בעזרתם יהיה ביכולתנו להיכנס לעבודות ציבוריות אחרות, עבודות יישוביות, אשר רק עליהן תוכל להתבסס העבודה שלנו, עבודת יישוב ארץ-ישראל על ידי היהודים".

     "הרעיון נראה בעיניי נהדר", כתב הרצל ב-21 במרס. "אולי מצאתי בליבונטין את הבנקאי שאני מחפש זמן רב. אני מסכים לתוכנית זו ושולח אותו היום לפריז…" אבל התוכנית המלהיבה הזאת שקעה כמו לא מעט תוכניות לפניה.

     "…הרצל וחבריו סמכו את ידי ללכת לפריז ולהשתדל בדבר רכישת ארבעת אלפים אקציות [מניות] של מסילת הברזל…" שחזר ליבונטין בזיכרונותיו. הוא שהה בפריז שבוע ימים, ניהל משא ומתן שנסתיים בחיוב, חזר לווינה, בא להרצל ומצא להוותו, "כי חזר בו… מכיוון שראיתי שהוא מתייחס לעניין זה מתוך קרירות, לא חפצתי כאיש חדש לדבר על לבו ולהשפיע עליו". הרצל לא הסביר את הסיבה לשינוי עמדתו, אבל אחר כך התברר לליבונטין שהדבר נבע ממגעים עלומים שניהל כדי להשיג פגישה עם הסולטן. "נצטערתי כי עזבנו את העסק החשוב הזה, שלפי דעתי היה יכול להיות לתועלת רבה ליישוב המודרני…" כתב. אלא שהמסילה לא נותרה יתומה – ממשלת בריטניה רכשה את החברה כעבור פרק זמן תמורת חצי מיליון ליס"ט – פי כמה יותר מן הסכום שהוסכם עם ליבונטין.

הסולטן עבד אל-חמיד
"אני ידיד היהודים"

בראשית אפריל 1901 החל ליבונטין לכהן בתפקיד מנהלו הכללי של אוה"ה. ב-4 באפריל דיווח להרצל כי החל בבדיקה יסודית של החשבונות, וביקש מסוכני אוה"ה בעולם לדווח לו על מצב הפצת המניות. במשך חמשת השבועות הראשונים "סידרתי את החשבונות עד כמה שאפשר היה במצב המסובך… פיטרתי חלק גדול מהפקידים שלא היו דרושים כלל למוסד, והפסקתי להדפיס את המודעות בעיתונים".

     "הפעל נא את כל פיקחותך ואת כל כושר הביצוע שלך כדי שעד אמצע יולי, עד הקונגרס [החמישי], נוכל להכשיר את הבנק לפעולה מלאה", ביקש הרצל מליבונטין ב-15 באפריל. באותו היום כבר הייתה בנמצא רשימה מעודכנת של מאה עשרים אלף ושש מאות בעלי מניות. 31 במאי 1901 נקבע למועד האחרון לתשלום יתרת חובותיהם של רוכשי המניות, שאם לא כן יאבדו את זכאותם למניות. החלטה זו עוררה סערת רוחות בקרב פעילי אוה"ה ברוסיה. הם העריכו כי צעד זה יגרום נזק נוסף לתדמיתו של אוה"ה, שכבר נפגעה קשות (בשל ניהול פגום, עיכוב השיגור של מסמכי הקצאה ושל מניות, אי-פרסום דיווחים תקופתיים, ניצול נקודות תורפה על ידי "אויבי התנועה הציונית" וגביית ריבית על תשלומים מאוחרים). חבר הנאמנים של אוה"ה ברוסיה תבע לפתוח בפעילות בנקאית עסקית בהקדם האפשרי, לפרסם דוח מפורט על פעילות אוה"ה ולהגביר את ההסברה בתקשורת.

הרצל כבר תכנן לליבונטין "דברים גדולים יותר". הוא גלגל רעיון להקים קרדיטבנק בין-לאומי באחת מערי רוסיה הגדולות, שליבונטין ינהלו בו-זמנית עם עבודתו באוה"ה. ליבונטין דחה רעיון זה מטעמים ענייניים. עוד קודם שמונה למנהל זמני, מינה אותו הנגיד מוזס, שהתגורר בקטוביץ, למיופה הכוח שלו בלונדון, כדי להעניק לו שכר חודשי. בינתיים היה ליבונטין שקוע ראשו ורובו בתיקון הקלקולים באוה"ה. ב-19 באפריל הוא הגיש דוח ראשון, ובו צוין כי רוב בעלי המניות עניים, ואילו בני המעמד המבוסס אינם רואים בבנק מכשיר פיננסי. הוא גם קבע כי הוצאות אוה"ה גבוהות מאוד, ולכן הציע להפסיק את כל הפעילות ההסברתית העולה הון רב ואינה מניבה את התוצאות הנאותות. אוה"ה, קבע, זקוק להנהלה שתטפל בענייניו השוטפים, ועל מועצת המנהלים להתמקד אך ורק בקביעתה של מדיניות-על.

     "מצאתי", כתב, "כי יש אמנם לכסות את הוצאות ההתייסדות מאמצעים אחרים, בלי לנגוע בקרן הבנק: חשבתי ומצאתי כי כמאה אלף רוכשי מניות הכניסו אמנם דמי קדימה, אך פיגרו בהשלמת תשלומיהם, ועל פי התקנות איבדו מנויים כאלה את זכותם על הכסף שהכניסו בתור דמי קדימה".

     דמי קדימה אלה, מצא ליבונטין, הסתכמו בעשרים וחמישה אלף ליס"ט. סכום זה, בצירוף סכום של שבעת אלפים ליס"ט שנצטברו מרווחי הכספים שנגבו, היה מאפשר לכסות את ההוצאות הכרוכות בייסוד אוה"ה. אבל ליבונטין ביקש תחילה להביא להשלמת המכסה של מאתיים וחמישים אלף ליס"ט, שבלעדיה לא יהיה אפשר להתחיל בהפעלתו של אוה"ה. הסכום החסר עמד, לפי חשבונו של הרצל, על חמישים אלף ליס"ט, והוא היה סמוך ובטוח כי קל לגייסו בדרכים שונות יותר מאשר להכניס שינוי בתקנון שיאפשר את הפעלתו של אוה"ה בלעדיו. "עניין הבנק לא נגמר", כתב הרצל באכזבה ב-5 במאי 1901.

הרצל הוסיף לשאת את עיניו לארמון הסולטן ולקיים מגעים עם אנשי ביניים שיצאו ובאו בבירה העות'מאנית. ב-7 במאי דימה הרצל להבחין באור מהבהב בקצה המנהרה המובילה לארמון הסולטן. ומברי דיווח כי חזר מקושטא ובאמתחתו הבטחה ישירה ש"הסולטן יקבל אותך, לא כציוני אלא כראש היהודים וכעיתונאי בעל השפעה". ומברי גם הציע שלא לדבר בשיחה "על הציונות", משום שהיא "פנטסמגוריה בשבילו. ירושלים קדושה להם כמו מכה…" גם הצ'רטר, הוסיף ומברי ואמר, אינו בהישג יד. "את הצ'רטר לא תקבל עכשיו. השגתו תארך שנים אחדות ותעלה עד מאה אלף גולדן [שמונת אלפים ליס"ט]". הרצל היה מוכן להכפיל ולשלש את הסכום שנועד לשמש דמי תיווך. "השג לי אותו תמורת שלוש מאות אלף", ביקש הרצל. ואז, "לא רק אני אהיה אסיר תודה לך לעולמים, אלא גם כל ישראל".

     ב-28 באוקטובר 1899 הגיש, כזכור, בודנהיימר להרצל את נוסח הצ'רטר הרחב. מאז אותו היום עיבדו מומחים על בסיס הצ'רטר ההוא נוסח מתומצת, שהרצל התכוון להגישו לסולטן בפגישתם הצפויה. תוקף הצ'רטר נקבע לתשעים ותשע שנים עם אפשרות הארכה לעוד תקופה כזאת. עשרים ושלושה חברי מועצת המנהלים של אוה"ה, בראשותו של הרצל, נועדו להיות גוף מבצע שינהל את חיי התושבים היהודים בארץ-ישראל (ובסוריה). אלה היו צריכים לקבל נתינות עות'מאנית, לדאוג להגנה עצמית, לגבות מסים, לייצא סחורות בלא מכס, לטבוע מטבע משלהם, להפעיל מערכת שיפוט עצמאית ומערכת הוצאה לפועל – הכול על פי דיני המדינה. בתמורה לכל אלה התחייב אוה"ה לשלם לקופת הממלכה באחד בינואר בכל שנה סכום קבוע מן המסים, המכס ושאר ההכנסות של קופת ההנהלה העצמית. אחרי השיחה עם ומברי ידע הרצל שהמסמך נידון לגניזה לתקופה נוספת.

     בניסיון להוכיח כי המידע שעמו מדויק, נקב המתווך אף בשמו של המתורגמן שיתלווה לסולטן בעת שיחתו עם הרצל. זה יהיה, אמר, איברהים גאזי ביי, המופקד ביֶלדיז קיוסק על ההתכתבויות עם גורמים בחוץ לארץ.

ארמון ילדיז קיוסק, שבו אירח הסולטן את הרצל
"עדת קורח"

הפגישה בין "מלך היהודים" לסולטן הטורקים נקבעה ל-18 במאי 1901 ביֶלדיז קיוסק. "מאז ומעולם הייתי ועודני ידידם של היהודים", קבע הסולטן. "בכלל, אני נשען רק על מוסלמים ויהודים. ליתר נתיניי אינני רוחש אמון רב כל כך כמו להם". הרצל, שנהג על פי עצתו של ומברי, ביקש להנחות את מארחו לדיון בצ'רטר בלי לבקש במפורש לקבל את הצ'רטר, וקבל אפוא על העוולות שהיהודים חשופים להם בכל מקום. התשובה הייתה מונחת על קצה לשונו של הסולטן שהעניק לעצמו את התואר "ידיד היהודים" והשתבח בו – מאז ומעולם, הצהיר, פתח את שערי ממלכתו בפני פליטים יהודים והעניק להם מקלט, ואם יבקשו מקלט במדינות הנמצאות בשליטתו, חסותו מובטחת להם.

     לא להצהרה הזאת התכוון הרצל. כדי להבהיר את מבוקשו בלי לומר את המילה המפורשת "צ'רטר", סיפר לסולטן סיפור שהתרחש במאה הראשונה: מעשה בעבד ושמו אנדרוקלוס, שנתפס בעת שניסה להימלט מאדונו, ודינו נגזר להיות טרף לחיות. בגוב האריות נתקל אנדרוקלוס באריה שדידה בשל קוץ שהיה נעוץ בכף רגלו. העבד שלף את הקוץ, ובתמורה קיבל את חייו במתנה. בנמשל תפס הרצל את מקומו של אנדרוקלוס, שכוחו עמו לשחרר את האריה, כלומר האימפריה העות'מאנית, מן הקוץ, דהיינו חובהּ הכבד לנושי חוץ. "אם יתאפשר לסלקו, תוכל טורקיה להמשיך ולפתח את כוח חיותה", אמר לסולטן. החוב הזה הסתכם עתה בשמונים וחמישה מיליון ליס"ט, והנושים היו מוכנים למכור את שטרי החוב שלהם בעשרים ושניים מיליון בלבד.

     הסולטן השיב ואמר כי מאז עלותו לשלטון הוא משתדל לשווא לסלק את הקוץ שננעץ עוד בימי קודמיו. כמובן, "זה יהיה יפה מאוד" אם הרצל יוכל לסלקו. הרצל קיווה שעכשיו יוכל לממש את רעיון קניית החובות שקינן בלבו זמן רב.

     "אני מאמין", השיב, "שאוכל לעשות זאת. ואולם התנאי הראשון, שהוא גם תנאי בסיסי, לשמור זאת בסודיות מוחלטת". ביומנו כתב כי "האדון הרים את עיניו אל על, הניח את ידו על חזהו ומלמל, 'סוד סוד'". הסוד, הסביר הרצל, נדרש כדי למנוע מהמעצמות הגדולות, הרוצות בהחלשתה של האימפריה העות'מאנית, לסכל את המהלך הפיננסי.

צופה אל נהר הריין ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל
"סמרטוט לדגל ואספסוף לעם"

להרצל היה עוד תנאי – נקיטת צעד ידידותי "שייעשה כלפי היהודים ויינתן לו פומבי בצורה נאותה". הוא התכוון כמובן לצ'רטר, אך לא העז לנקוב בשם המפורש, כפי שוומברי יעץ לו. עבד אל-חמיד הערמומי הציע להשמיע דברים בזכות היהודים באוזניהם של שני יהודים שעמם ניהל שיג ושיח, צורף החצר והרב הראשי של יהודי האימפריה העות'מאנית. אלה, הסביר, יהיו רשאים לתת פומבי להצהרתו. הרצל דחה את ההצעה על הסף. "זה לא תכליתי", אמר. "כך לא ימצא העניין את דרכו אל העולם באופן שאולי הוא דרוש לנו". הוא רצה בהכרזה מלכותית.

     עם סיום השיחה כתב הרצל ביומנו, "ביקשתי הכרזה לטובת היהודים, וזאת במועד שעוד אצביע עליו. חשבתי על הקונגרס [הציוני]". הוא ביקש להיוועד עם הסולטן בשנית, אך נאלץ להסתפק בפגישה, ב-20 במאי, עם כמה מעוזריו הבכירים של השליט כדי לדון עמם בעניין החוב. המתורגמן סיפר להרצל בהנאה כי סיפור האריה והקוץ מצא חן בעיני אדוניו, והוא חזר עליו פעמים אחדות. לאחר שהדיון ידע נפתולים רבים, הודיע איזט ביי בשמו של הסולטן כי הוא "מצפה להצעותיי הענייניות בתוך ארבעת השבועות הקרובים". עתה היה הרצל בטוח כי המשא ומתן על הצ'רטר החל למעשה. "יידרשו רק מזל, כישרון וכסף כדי להוציא לפועל את כל מה שהצעתי", ציין.

הרצל והד"ר ניסן קצנלסון
"הבנק – כלי להשגת בית לאומי"

לפני צאתו מקושטא שילם הרצל למתווכים שהסדירו את הפגישה עם הסולטן חמישים אלף פרנקים צרפתיים, שהיו שקולים לאלפיים ליס"ט. אחר כך שפך עליהם את זעמו ביומנו. אילו יצא מן הסולטן וצ'רטר בידיו, מן הסתם היו ניסוחיו רכים יותר, ואולי אפילו מגיעים עד כדי שבחים. "אדם חלש, מוג לב, נטול אומץ, אך שופע טוב לב", אִפיין הרצל את הסולטן ביומנו בעת ההפלגה הביתה באוניית הקיטור הרומנית "פרינצ'יפסה מריה". "אין הוא מזיד, אף לא אכזר, אלא שבוי אומלל מאוד שכנופיה חמסנית, נפשעת ועלובה עושה בשמו מעשי נבלה איומים". אנשי הכנופיה הם, כמובן, אותם מתווכים שבלעדיהם לא הייתה מתנהלת השיחה עם ה"שבוי". ועוד כתב עליהם הרצל ביומנו את הדברים האלה:


עבד אל-חמיד חאן השני הוא שם קיבוצי לחבר הנוכלים המנוול ביותר שערער ואמלל אי-פעם כל מדינה שהיא. מעולם לא יכולתי לחזות את אפשרות קיומה של חבורת פושעים כזאת. הביזיון של לקיחת הבקשישים, המתחיל בשערי הארמון ונפסק רק למרגלות כס המלוכה, מן הסתם אינו הדבר הגרוע ביותר. הכול סחר מכר, וכל פקיד או נושא משרה הם נוכלים. מכל מקום, את זאת אני שומע מכל עבר. ומה שראיתי בניהול המסואב של ענייני הממלכה מותיר לי מקום לחשוב שאין מדובר בהשמצה.
חבורה של פתנים. החלש, החולני והתמים שביניהם כתר קטן לראשו [הסולטן]. אך לחיל הפתנים מבנה משונה כל כך, עד שנדמה שהראש הנושא את הכתר הוא שמכיש ומרעיל את הכול. עדת קורח זו מיֶלדיז קיוסק היא כנופיית הפושעים האמיתית. אחרי כל מעשה קלון הם נפוצים לכל עבר. ומכיוון שהם תמיד כמה וכמה, איש מהם איננו נושא באחריות, כי אם רק הוא, האדון, שהדברים נעשים בשמו. ובשם הזה נתלית כל הזוועה…

כמה ממתנגדיו של הרצל, ובכללם צ'לנוב, אוסישקין וברנשטיין-כהן, טענו שיש טעם לפגם בהשקעות הכרוכות – אלה הדמי לא יחרץ – בפגישה עם הסולטן. הרצל רתח. "משתקום מדינת היהודים ביום מן הימים", כתב ביומנו, "ייראה הכול קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן יותר אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי, בימי האנטישמיות המבחילה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף עלוב לעם המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה". הוא קבל על כך שלא זו בלבד שהמבקרים אינם מעריכים את כישרונו בניהול משא ומתן עם מעצמות ושליטים, אלא גם אין הם נותנים את דעתם לסבלו האישי, לעצם הדבר שהוא נאלץ להיאבק על פת לחמו בעיתונו עם עורכים שלא אהבו את פעילותו הציונית. יותר מזה, אין למבקריו מושג על "היקף טרחתו" בגיוס אמצעי התעמולה, כלומר על הסכומים שהשקיע מכספו הפרטי. על עוזריו אמר, לאו דווקא בהצדקה מלאה, כי "הם עניים מדי, או שהם מנועים מלפעול, או שאינם מתאימים לכך".

רישום ביומן על הביקור בילדיז קיוסק
מדינאי ועיתונאי בגוף אחד 
18 במאי 1901

בהזדמנות אחרת קבע כי ראשי האופוזיציה הציונית קובלים עליו "כאילו אני מדיח אותם למעשה מרמה", ואילו "מנהלי הבנק לא ששו לאשר את מה שהוצאנו מכספי הבנק לשם השגת הצ'רטר… אמנם היו מתרצים אילו עמדתי על כך, אבל אז היה הדבר הופך ל'סוד', ומן הסתם, היו מדליפים אותו חיש מהר. לנוכח מוגות הלב והאיוולת האלה, לא נותר לי אלא לחשוף את העניין כולו בפני הקונגרס. השתמשתי לכך באיש האופוזיציה [דוד צבי] פרבשטיין".

     בקונגרס האמור, הקונגרס הציוני החמישי, שהתכנס בבאזל בימים 30-26 בדצמבר 1901, לא שבע הרצל נחת רבה מדי בכל הקשור לאוה"ה. ציר אחד תבע מהוועד הפועל לפקח על אוה"ה ולהקפיד שלא יסטה מנאמנותו לרעיון הציוני. ציר אחר טען כי התלהבותם של רבים הצטננה לאחר שהתברר כי בקרב מייסדי אוה"ה יש נכבדים ציונים יותר מבנקאים ומאנשי ממון. הפרקליט השוויצרי, דוד צבי פרבשטיין, שהרצל "השתמש" בו, טען בין השאר כי הקונגרס נטול סמכות משפטית, ולכן אינו רשאי ליזום בקשה לקבל צ'רטר, וגם אוה"ה אינו מוסמך לכך, בניגוד להחלטות שנתקבלו עד אז. "לא ייתכן שהבנק יהיה גוף פוליטי", קבע.

     הרצל חזר והסביר בפעם המי-יודע-כמה כי הבנק בא לעולם לא כמוסד בנקאי רגיל, אלא כדי להשיג את הצ'רטר ולממשו בפועל. צירים לא מעטים הזדרזו לתמוך בו ולהודיע כי הבנק הוא "דבר קדוש… הבנק יהיה הכלי להשגת הבית הלאומי שלנו", כלשון חבר מועצת המנהלים, הד"ר ניסן קצנלסון. הוויכוח גלש גם למוסדות אוה"ה, מועצת המייסדים ומועצת המנהלים. ידם של המצדדים בהרצל הייתה על העליונה, ובאסיפה הכללית של אוה"ה, שנקבעה להמשך אותו היום, הוחלט להסמיך את מועצת המנהלים להעמיד לרשות הוועד הפועל ארבעת אלפים וחמש מאות ליס"ט "לשם החשת צעדים המכוונים להשגת זיכיונות בשביל הבנק" – לאמור, תשלומים שנדרשו להסדרת הפגישה עם הסולטן. ממרחק הזמן קשה מאוד לקבוע אם הצטרף סכום זה לשלושת אלפים הליס"ט שכבר הופקדו למטרה זו ביוניון בנק או שהן נכללו בו.

בינתיים החל הרצל לטוות רעיון על הקמתה של חברה עות'מאנית-יהודית למען אסיה הקטנה – ארץ-ישראל וסוריה – בהון מניות של חמישה מיליוני לי"ט (ארבעה מיליונים ושמונה מאות אלף ליס"ט). חברה זו נועדה לסייע לאימפריה העות'מאנית להיחלץ מחובותיה באמצעות פיתוח חקלאות, תעשייה ומסחר באזורים הללו בעקבות קבלת הצ'רטר, ולשלם לממשלה כמעט שישים אלף לי"ט בכל שנה. על בסיסו של התשלום המיועד הזה, נאמר, יהיה אפשר להשיג מיד מלווה של מיליון וחצי לי"ט (מיליון שלוש מאות שבעים וחמישה אלף ליס"ט), שייפרע במשך שמונים ואחת שנים. הכסף, הבטיח הרצל, יועבר במלואו לידי הממשלה, ואילו החברה תישא בתשלומי הריבית וההחזרים ותסחר בתעודות המלווה.

     הרצל גולל את פרטי הצעתו במכתב ששיגר לסולטן ב-15 ביוני 1901. זו הייתה הפעם הראשונה שהרצל הזכיר במפורש ובמכתב רשמי את הזיקה הישירה בין הצעותיו לצ'רטר. פגישתו האפשרית עם הסולטן נסכה בו אופטימיות רבה, וכדרכו ברגעי התעלות, כבר טיפח תקוות רבות על מקורות כספיים למימון ההלוואה. בה-בעת עם מגעיו עם הסולטן ניסה הרצל ליצור קשר עם שועי ארץ אחרים, כמו הצאר הרוסי ניקולאי השני, מלך בריטניה אדוארד השביעי ונשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט. שמו של הרצל הוזכר באוזניהם מפי אנשי ביניים, אבל התגובות לא היו נלהבות.

פרוטוקול על מן שלושים אלף פרנקים צרפתיים לנור ביי, המזכיר הכללי של
משרד החוץ – שם הקוד 
"מוי" – בחתימת הרצל ,וולפסון ואוסקר מרמורק
18 במאי 1900
"בקשיש" ו"חריגים"

ליבונטין קיבל את הנחת היסוד, שלפיה הוקם אוה"ה בתור זרוע כספית למימושן של החלטות מדיניות. עם זאת, מאחר שמימוש זה עדיין לא היה בהישג יד, הוא חשב שיש לאפשר בינתיים לאוה"ה להשתלב בעולם העסקים כדי לקנות לו שם, וגם כדי ליצור מקורות למימונן של הוצאות שוטפות.

     הוא החליט כי מוטב שלא ללכת בגדולות בעניין זה. לפניו הונחו הצעות של מקצוענים להקים רכבת בארץ, להשקיע במכרות, לייצר יין ולפתח ענפי תעשייה אחרים. אבל הוא העדיף להתמקד בהעברות כספים, במתן הלוואות לרכישת ניירות ערך בטוחים, בניכיון שטרות של בנקים ובתי עסק גדולים ומבוססים היטב, בקנייה ובמכירה של מטבעות שונים ובעסקים אחרים מסוג זה. הצד השווה לכולם היה הימצאותו של כסף נזיל שתמיד אפשר להשתמש בו "לעבודת ארצנו".

כשבחן את המצב בארץ-ישראל, הגיע ליבונטין למסקנה הנושנה שהרצל כבר הסיק, כי שיטת ההתיישבות שהברונים רוטשילד והירש אימצו – נכשלה. "יסודה", כתב, "בתמיכה ובהלוואות שלא על מנת להחזיר הביא התנוונות גדולה ביישוב החדש. כבר הורגלו אנשים לפשוט יד ולקבל… לפיכך איבדו אנשים אלה את החשק לעבוד לעצמם ולהשתדל לראות תוצאות טובות מעבודתם… לא זו הדרך". המטרה שליבונטין הציב לנגד עיניו הייתה ליצור באמצעות אוה"ה יישוב בריא החי על חשבונו. אוה"ה היה צריך לסייע במתן הלוואות על בסיס מסחרי לגידול היישוב היהודי בכל תחום – רכישת קרקעות, תעשייה ומסחר. "אם המתיישבים יֵדעו כי אין נדיבים התומכים בהם, אלא בנק הנותן הלוואות בתנאי שיוחזרו במועד קבוע, ידאגו לשמור ולהשגיח על מצבם, ובתנאים כאלה תתרחב התיישבות בריאה וחזקה".

     ב-10 ביוני 1901 סיכם ליבונטין את ממצאיו. הוא המליץ לחדול לפי שעה ממאמצי השיווק של המניות, כדי שלא לחשוף את התקלות שהצטברו עד אז בעניין זה, וכן הציע לצמצם את ההוצאות, לארגן מחדש את ניהול אוה"ה, לפעול לגיוס הון נוסף כדי להשלים את החסר לפתיחתו של אוה"ה, ובכלל – לעסוק בפעילות בנקאית סולידית וזהירה.

דוח האספה הכללית הרביעים, 30.12.1901

ב-19 ביוני דיווח הרצל לחברי הוועד הפועל המצומצם על מסכת מגעיו להשגת החסר. כדרכו, ניסה להבקיע דרכים לאילי הון חדשים, כדוגמת מלך הפלדה האמריקאי, אנדרו קרנגי, וסוחר יהלומים גדול בדרום אפריקה, אלפרד ביית, כדי להסתייע בהם להקים את החברה העות'מאנית-היהודית שתחלץ את הסולטן מחובות החוץ שלו. בנושא זה גם צצו רעיונות בדבר הקמתם של סינדיקטים פיננסיים יהודיים.

     בימים 12-9 באוקטובר 1901 התכנס בווינה הוועד הפועל הציוני הגדול, ובה-בעת נועדו מוסדות אוה"ה, מועצת המייסדים ומועצת המנהלים. הרצל דיווח בקצרה על ביקורו בטורקיה, הוא נמנע מלדון בפרטי השיחות שניהל עם הסולטן ועם חבורתו, אך הסביר את הצורך הדחוף בגיוס כספים להשגת הצ'רטר כדי שאלה יהיו זמינים בשעת הצורך. למרות האופטימיות שהפגין, כמסופר לעיל, נשמעה בדבריו גם נימת אכזבה. אם לא יתממשו הציפיות להפעלתו של אוה"ה, אמר – עדיין היה חסר סכום ניכר להשלמת המכסה של רבע מיליון ליס"ט – לא יהיה מנוס מלהסב את הציונות ל"תנועה עיונית" לאחר ש"עשינו את כל מה שיכולנו לעשות". במילים אחרות, קבל הרצל, "הציונות בנוסחתה הבאזלית באה אל קִצה".

איברהים גאזי ביי, ראש הטקס בילדיז קיוסק שתיווך בין הרצל לסולטן,
מאשר את קבלת הברכה 
של הרצל והקונגרס החמישי לעבד אל חמיד,
27 בדצמבר 1901

איל ההון היהודי-הצרפתי, בנו רייטלינגר, שהרצל נסתייע בעצותיו בדבר הדרך האפשרית לפתור את בעיית חובותיה של האימפריה העות'מאנית, נכשל בניסיונו להקים סינדיקט של יהודים עשירים להשגת הכסף החסר. מניין אישים בצמרת הפעילה של אוה"ה ניסו עתה לעמוד בפרץ ורכשו מניות כדי להעבירן אחר כך לאחרים. ב-30 בנובמבר 1901 כבר היו לכאורה בקופת אוה"ה 251,849 ליס"ט, ובכלל זה 226,000 ליס"ט במזומן. באסיפה הכללית הרביעית של בעלי המניות, שכונסה ב-30 בדצמבר 1901, דיווח וולפסון כי 126,000 איש רכשו 352,112 מניות, אלא שמלוא הסכום שולם בעבור 222,116 מניות בלבד, כלומר הסכום המזומן עדיין לא הגיע ל-250,000 ליס"ט.

     מאזן אוה"ה ל-28 בפברואר 1902 פורסם בביטאון התנועה הציונית "די וועלט", ושני עיתונים ידועים בעולם היהודי – "דער יזראליט", ביטאונה של הקהילה האורתודוקסית בגרמניה, ו"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני – מיהרו למתוח ביקורת על סעיפי ההוצאות הגדולות שלו. לבד מהוצאות ההקמה בסך שבעה-עשר אלף ליס"ט והוצאות יומיות שוטפות, הצביעו העיתונים על הסכומים הנכבדים שזרמו לכיסיהם של אישים בכירים באימפריה העות'מאנית או שנעלמו בעסקאות מפוקפקות.

"היתר עסקא" הלכתי
"רחוק מהלב…שלא על פי-דין תורה"
3.11.1901

לואיס, פרקליט אוה"ה, מיהר להריץ מכתב הכחשה לעיתון הבריטי והזמין את בעליו של העיתון למשרדי הבנק. לאחר שהוצגו לפניו דפי החשבונות, פורסמו ב"ג'ואיש כרוניקל" התנצלות והודעה כי המערכת נפלה קורבן לאי-הבנה. העיתון היהודי הגרמני סירב להתנצל, והוחל בהליך משפטי נגדו. לאחר כמה חודשים הגיעו הצדדים לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ואוסקר להמן, עורך "דער יזראליט", הודה כי הכתבה על הבנק הייתה חסרת בסיס. אף ששלל את הציונות מיסודה, לא זו בלבד שהוא חזר בו מטענותיו, אלא אף הסכים שלא לקבל עוד מאמרים מן המקורות שסיפקו לו את המידע הכוזב, לשאת בהוצאות המשפט, לשלוח תרומה בעילום שם לקרן קיימת לישראל, שהוקמה עתה זה, ואפילו לכתוב בזכותה. אגב כך חשף להמן את העובדה שמקורות המידע שלו נמנו עם מחנה מתנגדיו של הרצל. הללו שלחו זרועות גם לעיתונים אחרים, אבל להרצל ולעמיתיו היה חשוב להכניע את שני העיתונים הללו בשל מעמדם.

     בעיה אחרת העמידה תביעתם של פעילים ציונים חרדים לנהוג על פי דין תורה בכל הנוגע לענייני ריבית, וליבונטין פתר אותה באמצעות "היתר עסקא" הלכתי. חבר הוועד הפועל הציוני, הרב שמואל יעקב רבינוביץ' מפלך סובלק שבפולין הרוסית, הפיץ את המסמך בגאווה רבה. ב"מודעה לרבים" ששלח ב-3 בנובמבר 1901 כתב כי היתר עסקא זה משמש הוכחה ש"רחוק מלב מנהלי וראשי הציונות לעשות חלילה דברים שלא על פי דין תורה". לשיטתו, זו הייתה הוכחה לחרדים שיש לתמוך בתנועה הציונית ולהגביר את השפעתם בתוכה.

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

בפתחה של שנת 1902 סיכם הרצל כך:


כשהחילותי בתוכנית לפני שש שנים, צחקו לי באכזריות. בזתי לצוחקים והלכתי הלאה. בשש השנים הללו הקיצו היהודים בכל קצות תבל. חמישה קונגרסים הולידו הסתדרות שאלפי אגודות מכל העולם מסונפות לה. הציונים נשמעים לסיסמה, ממנצ'וריה ועד ארגנטינה, מקנדה ועד ארץ הכף ועד ניו זילנד. הריכוז הגדול ביותר של תומכינו הוא במזרח אירופה. ארבעה מתוך חמישה מיליון היהודים ברוסיה ודאי נשבעים על תוכניתנו. יש לנו עיתונות מפלגתית בכל שפות התרבות. יומיום נערכות אסיפות המוניות של אנשינו במקומות שונים. ועם זאת, דרישותינו מנוסחות באופן כזה שאף ממשלה לא יצאה נגדן, אף לא הרוסית.
     כבר בשנת 1898 רכשתי בעצמי את לבו של הקיסר הגרמני לעניין… באמצעות שליט אחר [הגרוסהרצוג מבאדן, שיצר, כזכור, את הקשר בין הרצל לקיסר הגרמני] שלחתי לצאר תזכיר מפורט, והצאר העניק לנו בעקבות זאת ניטרליות אוהדת. בחודש מאי שעבר הצגתי את העניין לפני הסולטן, והוא העניק לי את חסדו. באנגליה יש לנו ידידים נוצרים לאין-ספור בכנסייה ובעיתונות, ובבית הנבחרים יש שלושים ושבעה חברים שהבטיחו לתמוך בציונות. [ורק] גדולי הממון היהודים הם נגדנו. הם פוחדים. אין להם דמיון.

הרצל הוסיף להשקיע דמיון רב בהתוויית התוכנית לחיסול חובהּ של ארץ הסולטן. במכתביו ובמגעיו ניסה לקשור בין קצוות כדי לגייס את קבוצת בעלי הממון – ושוב היה רוטשילד, הפעם רוטשילד הבריטי, במרכז התוכנית – שתקים את החברה ש"תרכוש" את החוב של האימפריה העות'מאנית. הכול היה, כמובן, מותנה במתן הצ'רטר. האינטרס של הסולטן, סבר הרצל, מחייב לתת את הצ'רטר הזה, "אם לא ירצה להישאר במצבו העכשווי, כלומר לשקוע".

ביטאון הקהילה היהודית- האורתודוקסית בגרמניה
כתבה חסרת בסיס

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

     ב-4 בפברואר 1902 הוזעק הרצל לארמון הסולטן להמשך הדיון ברעיונותיו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרצל בא לשם בעקבות הזמנה רשמית. הדיאלוג עם הסולטן התנהל באמצעות איברהים גאזי ביי ואיזט ביי. הם שמעו מפיו את הדברים, הלכו אל הסולטן וחזרו, וחוזר חלילה.

     "הסולטן", דיווחו השניים, "מוכן לפתוח את ממלכתו בפני כל היהודים שיהיו לנתינים עות'מאנים, אך הממשלה היא שתקבע מפעם לפעם באילו אזורים יתיישבו". הסולטן ראה בכך ויתור לציונים, ובתמורה ביקש להקים סינדיקט שיעסוק בקונסולידציה של החובות, ומלבד זאת גם יקבל זיכיון ממלכתי לפיתוח כל מכרות הזהב, הכסף, הפחם ושדות הנפט בממלכה.

     בעיני הרצל זה היה משא ומתן של ממש. מבני שיחו שמע שהחברה העות'מאנית-היהודית תהיה רשאית ליישב יהודים שיקבלו אזרחות עות'מאנית בארם נהריים, בסוריה, באנטוליה ואולי גם במקומות אחרים, אך לא בארץ-ישראל. "סירבתי בו במקום", פסק הרצל. הצעה זו, הסביר בעל פה ובתשובה כתובה לסולטן, לא תשכנע את העולם היהודי לפתוח את כיסיו "כדי להביא מרפא לכל הבעיות הפיננסיות של האימפריה".

     למרות האכזבה נמנע הרצל מטריקת דלת סופית. הוא הגה רעיון חדש להקים בנק עות'מאני-יהודי, שיעלה את מערכת האשראי העות'מאנית על פסים מודרניים, ושוב, בתנאי שיוּתר ליהודים להתיישב בארץ-ישראל. גם הצעה זו נדחתה. אנשי הסולטן הציעו להרצל להתחיל לפעול באורח אישי באימפריה העות'מאנית: לפתוח בנק, לעסוק במכירות ולהציג מכתבי אשראי שיעידו כי מאחוריו ניצבת מערכת כספית ראויה לשמה. הרצל נענה להצעה בחיוב, בידיעה שמכתבי אשראי אינם כרוכים בהוצאות, ויש בהם לעורר את תאבונם של הסולטן ושל אנשיו תאבי הממון. ואכן, בשובו לווינה דחק הרצל בליבונטין להנפיק שלושה מכתבי אשראי בסך כולל של שלושה מיליוני פרנקים צרפתיים, מחולקים לפרנקים צרפתיים, למרקים גרמניים וללירות סטרלינג. אלה היו צריכים להוכיח את יכולתו הכספית של אוה"ה לממן שלוש משימות: פיתוח המכרות, הקמת הבנק וייסוד החברה העות'מאנית-היהודית.

     בעודו טורח בעניין זה, נדהם הרצל לשמוע כי הסולטן קיבל הצעה חלופית לפתרון בעיית החוב של ממלכתו מפייר-מוריס רוביה, שר האוצר הצרפתי. רוגזו של הרצל המריא עתה לשיאים חדשים. "הסולטן עשה הון מנוכחותי", כתב, "אני הייתי היהודי שקראו לו כדי להגמיש את המתחרים האחרים". הוא החזיר לליבונטין את מכתבי האשראי והורה לבטלם. ואף על פי כן רצה בהמשך המגעים. בעצת יועציו של הסולטן הניח כעת הרצל לצ'רטר והציע שירותים פיננסיים לממלכה. "אחרי שילמד להכירנו באמצעות השירותים שנספק", כתב לסולטן ב-18 במרס 1902, "יעניק לנו אחר כך באורח ספונטני את מה שבשעה זו נראה כי הוא כרוך בקשיים", כלומר את הצ'רטר.

     בחמשת ימי הקונגרס הציוני החמישי נמשך הוויכוח הקבוע על דרך פעולתו של אוה"ה. היו שדרשו לפתוח סניף בקיבוץ היהודי הגדול ביותר ברוסיה, והיו גם שדרשו להעביר את עיקר פעילותו של הבנק לארץ-ישראל. ליבונטין לחץ "להתחיל מיד בפעילות בארץ-ישראל". קדמה לכך, לדברי ליבונטין, השתלשלות העניינים הזאת:

     במהלך המאמצים להשיג את הסכומים החסרים לפתיחת פעילותו של אוה"ה הציע מוזס שוויף, סוכן של חברת ביטוח גדולה ברוסיה, לרכוש את מניותיה של חברת הביטוח קומרץ מידי איש העסקים אליעזר פוליאקוב.

פעיל ציבור יצחק לייב גולדברג
מועצת המנהלים הראשונה

הרצל, שכבר חיזר אחרי פוליאקוב, שלח אליו למוסקווה את ליבונטין. המשא ומתן בעניין רכישתה של חברת הביטוח נכשל, אבל בהזדמנות זו שמע ליבונטין כי אחיו של פוליאקוב, יעקב, גם הוא איש עסקים עשיר, שוקל למכור את רוב מניותיו בקומרצבנק. ליבונטין, שניהל בעבר את הסניף המרכזי של הבנק במינסק וידע כי יש לו תשתית כספית טובה ברחבי רוסיה, חשב כי יוכל להסתייע בבנק זה כדי לעודד הפצה נרחבת של מניות הבנק הציוני. כן קיווה ששליטה בבנק הרוסי תאפשר לו לשלב במועצת המנהלים של אוה"ה אנשי מקצוע מעולם המסחר והפיננסים. לפיכך הזמין הרצל לווינה אחדים מבכירי קומרצבנק, אלא שהדיון עמם הסתיים לאחר כמה ימים בלא כלום. חברי מועצת המנהלים של אוה"ה חשבו כי העסקה המוצעת תביא לייסודו של מרכז ציוני חזק מדי ברוסיה, בייחוד בתחום הכספי, והדבר יחליש את השפעתם. "הם חשבו את עצמם מוכשרים יותר לנהל עסקי בנקים", קבע ליבונטין.

     הוא לא התקשה להיווכח שעגלת אוה"ה נקלעת לדרך בלי מוצא, והעריך יותר ויותר כי דרך ההקמה של אוה"ה הייתה מוטעית. מלכתחילה היה על המייסדים להיות משקיעים שיישאו את עיניהם לרווחים. הוא בדק ומצא שבנקים שהוקמו בעבר הרחוק במגמה דומה של מימוש מטרות פוליטיות – בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובצ'ילה – נוסדו בידי משקיעים פרטיים, בפיקוח מסוים של הממשלות הנוגעות בדבר. כדבריו, "הטעות הזאת שטעו בה מייסדי הבנק גרמה כי לא עלתה בידי המייסדים לאסוף יותר מעשירית מסכום ההון [שני מיליוני ליס"ט]… על פי התקנות היה ביכולתו להתחיל בעבודתו רק אחרי שיהיה בעין הסכום של מאתיים וחמישים אלף… נחוץ היה לברוא איזה מוסד שישלים את חמישים האלף החסרות…"

     הנושא ניקר במוחו של ליבונטין עוד בהיותו במינסק. כבר אז הציע להנהלת אוה"ה בלונדון לכונן חברה מיוחדת שתפעל בארץ-ישראל ותכין תשתית לעבודת הבנק בתחומיה. הוא גם סבר – כמו הרצל – שיש לזעזע את הרגלו של היישוב בארץ-ישראל "להיות נתמך בנדבות, לקחת ולא להשיב, לבלוע ולא לפלוט", ולנער את שיטת המחיה הנשענת על "תמיכות ונדבות".

     בדרך זו הלך הקונגרס הציוני החמישי, אשר הטיל ב-29 בדצמבר 1901 על הוועד הפועל הציוני המצומצם – הוא הוועד המפקח על אוה"ה – להקים "עמדת עסקים" בארץ-ישראל, עם הון התחלתי של ארבעת אלפים ליס"ט. על מועצת המנהלים של אוה"ה היה לגבש את תוכנה של "עמדת העסקים" ואת מהותיה בתוך חודש ימים, אך ליבונטין היה זריז מכולם. הביוגרף אלכס ביין כתב בספרו "עם הרצל ובעקבותיו", כי בעזרת מזכיר הבנק ג'יימס לווה ויועצים משפטיים חובר תקנון לבנק ששמו אנגלו-פלשתינה קומפני לימיטד, הרחק מעבר להחלטת הקונגרס. לפי גרסה אחרת, מחבר התקנון היה עורך הדין בודנהיימר, מעצבו של הצ'רטר העות'מאני בצד הציוני. כדגם שימשו לו מסמכי בנק התחבורה בעירו קלן.

התעשיין ג'וזף קאואן
מועצת המנהלים הראשונה

למעשה, כותב ביין, העמיד ליבונטין את הוועד המפקח ואת מועצת המנהלים בפני עובדה קיימת. הוא לא ביקש את רשותם הרשמית לגלגל תוכנית כה מרחיקת לכת, וגם נמנע מלהעביר לבדיקתם ולאישורם את צעדו, כי פעל בתחושה של חמצן אוזל.

     "לכן", כתב, "נוסדה על פי הצעתי חברה מיוחדת בע"מ בשם אנגלו-פלשתינה קומפני [להלן אפ"ק], שתחתום על המניות החסרות ושתלך לארץ-ישראל להתעסק בעבודות יישוביות…" החברה הזאת, העריך ליבונטין, לא תזדקק לרישיון ישיר של הממשלה העות'מאנית, אלא תפעל על פי חוקי הקפיטולציה (שהקנו זכויות מסוימות לנציגויות ולאזרחים של מדינות זרות בתחומי האימפריה העות'מאנית).

     ביומניו של הרצל לא נמצא הסבר אחר מן ההסבר שליבונטין נתן להקמתו של אפ"ק (שהמשכו היה אנגלו-פלשתינה בנק, לימים בנק לאומי לישראל). לכאורה היה הרצל צריך להתנגד להקמתו של אפ"ק. צעד שכזה היה מעין תחליף לכל מה שהוא דיבר עליו – בראש ובראשונה הכרה בין-לאומית שעל בסיסה תתבצע פעולת התיישבות ציונית מלווה במחקר מדעי, ברכישת קרקעות נרחבת, בפיתוח רשת תחבורה ובהשקעות בתשתיות מסוגים שונים. כל אלה בקנה מידה גדול, בקצב מהיר ואגב ניצול מיטב ההישגים החדישים של הטכנולוגיה והמדע. גישתו של הרצל עמדה בסתירה לכל מה שנעשה עד אז בארץ-ישראל, ועוררה חששות אצל מי שכבר תקעו בה יתד. בסופו של דבר, הוא הסכים להקמת אפ"ק, ביודעו שלא ניתן להתעלם מן המציאות, אך קיווה שיהיה ניתן לנצלה לקידום שאיפותיו.

הרצל ידע על רצונו של ליבונטין להקים ולנהל את אפ"ק בארץ-ישראל. הוא ביקש לאשר לו חוזה לחמש שנים, לשכור למענו דירה ביפו ולשלם לו בשנה הראשונה שכר בסך חמש מאות ליס"ט. המינוי אושר ב-21 בינואר 1902. ב-27 בפברואר 1902 נרשם אפ"ק כדין בלונדון, ופתיחתו בארץ-ישראל התאפשרה על פי מדיניות הקפיטולציה. ב-12 באפריל 1902 אישר הוועד המפקח את ייסוד אפ"ק ("חברת אנגלו-פלשתינה") ותקנונו.

     המבנה של אפ"ק היה מסובך פחות מן המבנה של אוה"ה. תזכיר היסוד שלו, כתב הכלכלן נחום גרוס בספרו "בנקאי לאומה בהתחדשותה", לא כלל שום הגבלה גאוגרפית ושום אזכור של האינטרסים או הצרכים של העם היהודי. בשם החברה אפילו לא נכלל המונח "יהודי". התקנון הגדיר שלושה גופי ניהול: אסיפת בעלי המניות, מועצת מנהלים ומנהלה עסקית. הכוונה הברורה הייתה להשאיר את השליטה המלאה בידי אוה"ה, ובכך להבטיח גם את אופיין הציוני של פעילויות אפ"ק. אכן, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה החזיק אוה"ה בתשעים אחוזים ממניות אפ"ק. מועצות המנהלים של שני המוסדות דמו זו לזו בהרכבן. באורח מעשי אנגלו-פלשתינה קומפני – אפ"ק – היה חברת-בת של אוה"ה בארץ-ישראל, ולה הון מניות בסך עשרת אלפים ליס"ט. הון זה הוגדל כעבור כשנה, בינואר 1903, לחמישים אלף ליס"ט. הבעלות על אפ"ק הייתה כולה בידי אוה"ה, ולמועצת המנהלים הראשונה נבחרו דוד וולפסון, זלמן דוד ליבונטין, ניסן קצנלסון, ג'וזף קאואן, יוהן קרמנצקי, ראובן לאופולד גרינברג ויצחק לייב גולדברג.

וינה, בירת אוסטריה, מקום מגורי הרצל ומשפחתו
הרבה אווירה והשראה

ליבונטין טען כי בזכות אפ"ק הושלם ההון הדרוש להפעלתו של אוה"ה. אוה"ה קנה מניות של אפ"ק בשלושים ותשעה אלף ליס"ט, ואפ"ק רכש מניות באוה"ה בשלושים אלף ליס"ט – הסכום שהיה חסר, לדברי ליבונטין, כדי להביא לפתיחתו של אוה"ה. הוא החליט לממן את הוצאות אוה"ה בכספם של רוכשי המניות שלא השלימו את תשלומי המקדמות, וממילא לא היו זכאים לקבל את המניות. עכשיו, כתב ליבונטין בסיפוק, "אוה"ה הוכשר לעבודה". ברשות אפ"ק נותרו כעשרת אלפים ליס"ט לפתיחת הסניף הראשון בארץ ולתחילת הפעילות הבנקאית.

     הרצל הורה לליבונטין להזדרז ולפתוח את הסניף ביפו. חפזונו ניכר, לפי עדותו של ליבונטין, בזימונם הבהול של חברי הוועד הפועל המצומצם, ובראשם וולפסון, לשיחות עמו. הם הגיעו בלא ידיעה מספקת ובלי תוכניות ממשיות משלהם, הסתפקו בשמיעת תוכניותיו של הרצל ואישרו אותן במידה של ספקנות וחששות. לאחר מכן הסמיך הרצל את ליבונטין לעסוק גם בקניית קרקעות ובמכירתן ליהודים וברכישת רכישות בעלות "אופי לאומי", שהוועד הפועל המצומצם היה מעוניין בהן.

     לעומת זאת, טענו פעילים ציונים בארץ שעדיף להשתמש בכספי אוה"ה לתמיכה בפועלים ובאיכרים השרויים במצוקה. הבנקאי קאן, שעל אף ניתוקו הרשמי מאוה"ה הוסיף לנהל מערכת קשרים עם בכיריו, הציע לרכוש מניות בדויטשה פלשתינה בנק, שפעל אז בהצלחה רבה בארץ. בעת ביקורו בברלין בראשית מאי 1902 אף בירר הרצל את האפשרות שאוה"ה ירכוש בנק זה, אבל שמע מהנהלת הבנק כי אין הדבר בא בחשבון מטעם כפול: לא זו בלבד שהשותפים העיקריים היו קשורים מאוד למוסד; הם גם היו נוצרים אדוקים בדתם (והבנק היה פעיל מאוד בחוגים נוצריים), ולכן לא היו נכונים להכניס נציג של אוה"ה לתפקיד ניהולי. עם זאת, הראתה הנהלת הבנק עניין בשיתוף פעולה עסקי על בסיס מכירה של שליש מן המניות לאוה"ה וצירוף נציגו למועצת המנהלים. קאן, שניהל את המגעים עם נציגי הבנק, העריך שאין בקבלתה של הצעה זו לספק את צורכי התנועה הציונית, והעניין ירד מעל הפרק (לשביעות רצונו של ליבונטין, שמלכתחילה לא התלהב מן הרעיון). ובינתיים הסכים קאן להשתלב במועצת המנהלים של אפ"ק כסגנו של היושב ראש וולפסון.

     ליבונטין השקיע את כל כישוריו היצירתיים ביצירה הבנקאית החדשה. דגם הבנק שעמד לנגד עיניו של ליבונטין, כתב הפרופ' גרוס בסקירתו – יוזמה פרטית וציבורית בבניין הארץ – היה צירוף של בנק להשקעות בגוון "קולוניאלי" ושל בנק מסחרי, שהיה מקובל מאוד במרכז אירופה מאז אמצע המאה התשע-עשרה, והועבר משם לרוסיה בשליש האחרון של המאה. התקנון גובש בקפידה, וליבונטין הודיע כי אפ"ק ינהל פעילות עסקית מכל הסוגים. בין השאר, הוא העריך שאפ"ק יוכל לגבות מסים ואגרות בארץ-ישראל ובסוריה למען הממשלה העות'מאנית, אם זו תסכים לכך. הוא לא הוציא מכלל אפשרות את השגת הסכמתם של השלטונות להקמתה של חברת-בת מקבילה, יהודית-עות'מאנית, שמשימה זו תוטל עליה, ואפילו תשקיע בהנחת צינור מים ביפו ובבניית מסילת ברזל בין עיר זו לירושלים. מכל מקום, הוא ראה בעיני רוחו את אפ"ק כסיפור הצלחה כלכלי, המיישם את מטרות הקונגרס הציוני ואוה"ה בתחומי ההתיישבות ורכישת קרקעות בארץ-ישראל.

     ב-13 ביולי 1902 דיווח הרצל לאוה"ה כי "בעת ביקורו של ליבונטין בווינה נידונו יחסי הגומלין בין אוה"ה לאפ"ק. סוכם כי אוה"ה, המחזיק ברוב מניות אפ"ק, יעביר לו הוראות פעולה. אפ"ק לא יבצע שום פעולה ולא יוציא כספים מבלי לקבל את אישורו של אוה"ה". כן נקבע כי מנהלי אוה"ה ימנו את חברי מועצת המנהלים של אפ"ק וינווטו את מתן הכספים לגוף זה אם כהלוואות ואם בצורת מניות.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

יק"א J.C.A

בנק אנגלו-פלשתינה

הֶרצל, תֵיאוֹדוֹר
Herzl, Theodor

1904-1860