״ההסתדרות הציונית ראתה בב״ל…
מכשיר חשוב של התנועה הציונית״

מוריס הירש

רגע של אמת

                               פרק 15                               

משך קריאה 30 דק

ניקוי השולחן מפרשות העבר סלל את הדרך להתאוששותו של אוה"ה ולהחזרתו למסלול שנקבע לו עם הקמתו. ב-26 באפריל 1987 נבחרה מועצת מנהלים חדשה של אוה"ה בראשותו של דוד שטרן, לשעבר נשיא מרכז הקבלנים וחבר הכנסת התשיעית. על שולחנו הונח דוח של מבקרת ההסתדרות הציונית רננה גוטמן, שהכנתו נסתיימה בדצמבר 1986, ושהשתרע על פני שלושים עמודים וכלל מאה ושניים סעיפים ולוחות מסכמים. המבקרת סיפקה תמונה מקיפה של המצב בשלהי 1986 בחברה שהאחריות לנעשה בה הוטלה מעתה על שטרן ועל עמיתיו.

"בעת עריכת הביקורת ריחפה מעל פרשת ויסות המניות, למרות שהביקורת נדרשה עוד לפני כן", סיכם רואה החשבון אריה קנדי, שסייע למבקרת בעבודתה. אחר כך שבה האמת המרה והוזכרה בדוח: "אוצר התיישבות היהודים ויתרה למעשה על היותה אורגן עצמאי, זולת המסגרת העליונה של מועצת המייסדים. כמו כן היא ויתרה על כל אפשרות לממש בדרך זו או אחרת פיקוח שלה על הבנק [בל"ל] ועל חברות-בנות אחרות".

המבקרת המשיכה וכתבה כי ההרכב האישי הזהה של שתי מועצות המנהלים באוה"ה ובבל"ל "עשה, למעשה, למיותר כל דיווח מפורט לדירקטוריון… פעילותו נעדרה משמעות של ממש…" "לא מן הנמנע", הוסיפה המבקרת במכתב לוואי מ-7 בינואר 1987, "שאלמלא הייתה אוה"ה מוותרת מלכתחילה על אורגן עצמאי של ניהול, היא הייתה מגיעה למימוש של אותו פיקוח ציבורי [בבל"ל] שעל היעדרו כה מיצרים בימים אלה".

הפרופ' הנס יצחק קלינגהופר
ועדה ל"רה-ארגון"

על שולחנו של שטרן הונחו גם טיוטות שהכינה ועדה ל"רה-ארגון" של אוה"ה, שבראשה עמד הפרופ' הנס יצחק קלינגהופר, מומחה נודע למשפט קונסטיטוציוני, שהיה גם חבר בכנסת החמישית, השישית והשביעית. ועדה זו ביקשה לחזק את התשתית להפעלת השליטה והפיקוח על בל"ל כמקובל בין חברת-אם ובין חברת-בת, ולבטל את המצב יוצא הדופן שנוצר כאן, שבו ניהלה חברת-הבת את חברת-האם – כנאמר במכתב המשותף ששיגרו קלינגהופר ולחובסקי ב-30 בינואר 1987 ליושב ראש החדש של מועצת המנהלים של בל"ל, הד"ר מאיר חת. ועדה זו הוקמה ב-15 בינואר 1987, ודיוניה לֻוו גם בהלקאה עצמית של חבריה על עצימת עיניים.

ב-16 בנובמבר 1987 הסביר קלינגהופר לחברי מועצת המייסדים את העקרונות שהנחו את ועדתו בהמלצותיה. הוועדה ביקשה להדגיש שהפיקוח לא יחול על עסקאות ועל פעולות שוטפות של בל"ל וגם לא על היחסים שבין בל"ל ללקוחותיו, אלא "על המדיניות הכללית של בל"ל בעניינים בעלי אופי עקרוני מתוך זיקה להיבטים ציוניים וציבוריים". בכך, הוסיף קלינגהופר, אין הוועדה באה לחדש, אלא לחזק את העיקרון שהיה נהוג מאז ומעולם. הפיקוח ייעשה על ידי שני נציגים של מועצת המייסדים במועצת המנהלים של בל"ל, שיהיו נטולי זכות הצבעה, אבל כל החלטה שלדעת אחד מהם או לדעת שניהם תעמוד בניגוד למדיניות אוה"ה, תעוכב ותועבר להכרעתה של מועצת המייסדים. למועצת המנהלים תהיה הזכות לערער על החלטתה של מועצת המייסדים לפני אסיפה כללית של בל"ל. היועץ המשפטי זאב שר הזהיר כי אוה"ה נושא באחריות כלפי כל בעלי המניות, ולדבר נודעת משמעות משפטית.

קלינגהופר ועמיתיו כללו במונח "היבטים ציוניים וציבוריים" שבעה-עשר נושאים, ובכלל זה: הרחבתם או צמצומם של עסקים שיש בהם כדי לשנות שינוי מהותי את אופיים של אוה"ה או של בל"ל; מינוי דירקטורים ומנהלים בכירים בחברות-בת ובחברות שלובות; מתן תרומות או השתתפות בפעולות בעלות אופי ציבורי כללי; שכר ותנאי פרישה; עניינים הנוגעים להסדר המניות, ובייחוד נושא מחזור המניות ושינוי בזכויות הצמודות למניות; יעדי פעולה שהותוו בתוכנית האסטרטגית; הליכים משפטיים חשובים שבל"ל פתח בהם או שנפתחו נגדו.

על פי הצעתה של ועדת קלינגהופר, קבעה מועצת המייסדים כי המבקר הפנימי של בל"ל ימסור את הדוחות שלו לוועדת הביקורת של אוה"ה, ואוה"ה יוכל לבקש ממנו לעשות עבודות ביקורת מסוימות בתוך הבנק. כן יוכל אוה"ה לקבל בכל שנה מידע מלא על משכורותיהם של הפקידים הבכירים בבל"ל, על קצבאותיהם ודמי הפרישה שלהם, על התנאים הנלווים למשכורותיהם ועל מדיניות השכר בכלל; וכן יוכל לקבל דיווח מבל"ל על כל החלטה בדבר הקמתה של חברה חדשה בישראל או מחוצה לה, שאינה קשורה במהלך העסקים הרגיל, ועל כוונות להכניס שינויים במבנה ההון או להנפיק ניירות ערך מכל סוג שהוא. מבקר מטעם אוה"ה היה צריך לעקוב אחר ביצוע החלטותיהן של האסיפה הכללית ושל מועצת המנהלים של בל"ל, אבל, כאמור, לא לבקר פעולות עסקיות שוטפות של בל"ל ולא להתערב בהן. מועצת המייסדים הסכימה לעוד המלצה – אולי החשובה מכולן – להפריד בין רשויות אוה"ה ובל"ל, כלומר לבחור מועצות מנהלים נפרדות לשני הגופים (רעיון שהקדים והעלה מנחם אוסישקין כבר ב-11 בינואר 1937).

במכתב מ-3 בפברואר 1988, ששוגר למפקח על הבנקים וליועץ המשפטי של בנק ישראל, הסביר זאב שר (המנהל הכללי של אוה"ה, מ-12 באוקטובר 1987) כי כללים אלה נולדו משום ש"אוה"ה מעולם לא ויתר ואף אינו יכול לוותר על זכותו" ללוות את כל שלבי התהוותה של מדיניות בל"ל. "אילו ויתר אוה"ה על זכותו זו, היה משמיט במו ידיו את הבסיס לקיומו", נאמר בהמשך המכתב. קלינגהופר הלך לעולמו בפברואר 1990, קודם שהספיק לעצב את כל המלצותיו לכלל מסמך; וממילא נגנזו רובן בגין השוואת זכויות ההצבעה בבנקים, שנולדה בעקבות פרשת ויסות המניות (כמתואר בהמשך).

בניהולו של שטרן הושם קץ למחלוקת שאיימה לחולל סערה אדירה באוה"ה. כמסופר בפרק "מאבקים", היו צריכות שתי חברות – יק"ט לנאמנות בע"מ, שנוסדה בישראל (1959), וכן חברה לנאמנות של בל"ל – לשמש בבחינת נאמנים לבעלי המניות באוה"ה הבריטית הנעדרים ושיורשיהם אינם ידועים. האפוטרופוס הכללי ראה במניות הנעדרים "נכס עזוב", לפי הגדרת חוק האפוטרופוס הכללי, ורצה להשתלט עליהן.

במרוצת הזמן התעוררה מתיחות בין האפוטרופוס הכללי לאוה"ה בעניין זה, והתנגשות משפטית נראתה בלתי נמנעת. משפטנים ממולחים משני הצדדים התמקחו ביניהם, עד שב-1983 עתר האפוטרופוס הכללי לבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי שייתן צו שלפיו ייקבע כי המניות שבידי יק"ט הן "נכס עזוב". בכירי יק"ט היו משוכנעים ששטר הנאמנות מונע את הגדרתן של המניות בתור נכס עזוב, מה עוד שהם התכוונו לאתר את בעלי המניות המקוריים.

בינתיים נפתח משא ומתן ארוך ומתיש, ובסיומו הושג הסכם בין האפוטרופוס הכללי, עמרם בלום, ובין נציגי אוה"ה, יושב ראש מועצת המנהלים שטרן והנגיד מתתיהו דרובלס (שנבחר לנגיד עם אברהם אגמון, המנהל הכללי של חברת "דלק", לאחר התפטרותם של דולצין ושל לוינסקי), המשפטנים זאב שר ואליהו לחובסקי וחבר מועצת המייסדים, עורך הדין משה שליט.

ב-2 בספטמבר 1990 נתנה להסכם שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים נאור, תוקף של פסק דין. כך הוטל על יק"ט, לפי הוראות שטר הנאמנות, להוסיף ולנהל במשך חמש-עשרה שנים את ההשקעות של בעלי המניות הנעדרים באיגרות חוב ממשלתיות ובמניות בל"ל ואוה"ה, כאשר בכל שלושה חודשים משערך רואה חשבון את ערכן כדי לקבוע את שוויין לצורך פדיון.

אתר אוצר התיישבות היהודים באינטרנט
מתחילת המאה

בשנת 2005 יהיה בית המשפט רשאי לצוות, לפי בקשת האפוטרופוס הכללי, להעביר לקניין המדינה את המניות שבעליהן לא אותרו. חברת יק"ט, שמתנהלת על ידי נושאי משרה באוה"ה, מִחשבה את ספר בעלי המניות והקימה אתר אינטרנט לנוחות הזכאים. עם זאת, ננקטו אמצעי זהירות כדי למנוע ממתחזים ליורשים לפדות מניות לא להם.

בשנת 2001 היו רשומים בספרי חברת אוה"ה הבריטית כשמונים ושישה אלף בעלי מניות על שם (מניות שנשאו את שמות רוכשיהן), ולצדם מספר לא ידוע של בעלי מניות למוכ"ז – בסך הכול כמאתיים וארבעים אלף מניות. כנגדן היו בידי יק"ט לנאמנות השקעות בהיקף של כמאתיים מיליון ש"ח.

אזרחים שגילו מניות בתיקים עבשים או בכספות של ההורים, ששו, מטבע הדברים, לאפשרות שיתעשרו בן-לילה. כך קרה גם למשפחותיהם של שניים מבכירי אוה"ה בשנות הבראשית שלו (ששמותיהם הוזכרו שוב ושוב בפרקים הראשונים) – יעקובוס קאן מהולנד והיינריך רוזנבאום מיאסי ומלונדון. נכדתו של קאן, יונה ריס מחיפה, הודיעה במכתב מ-3 במאי 1983 כי ברשותה חמש מניות אוה"ה, שהונפקו בשנת 1900 ומספרן הסידורי הוא 918. מלבדן היא החזיקה בעוד מאה עשרים וחמש מניות שהונפקו ב-1952. הנכדה ביקשה לדעת מה ערכן של המניות, וכן ביקשה לבדוק בספרי אוה"ה אם נותרו מניות על שם סבה המפורסם ועל שמם של בני משפחה אחרים. הבדיקה שנעשתה בפנקסי אוה"ה העלתה כי המניות שהנכדה הזכירה במכתבה נפדו ב-1983. זה גם היה דינן של ארבע מאות חמישים וחמש מניות שבעליהן היה היינריך רוזנבאום.

בדרכה לפתיחת דף חדש, עדיין נאלצה ההנהלה החדשה של אוה"ה להתמודד עם ספיחים קשים שנותרו מן העבר. ב-8 בינואר 1987 החלה לכהן בבל"ל מועצת מנהלים חדשה בראשותו של הד"ר מאיר חת. כעבור שנה וחצי זעזע את שלוותה אחד מחבריה, הפרופסור למשפטים שמעון שטרית, כשתבע וקיבל לעיון את הסכמי הפרישה מבל"ל שנחתמו ב-8 ביוני 1985 עם עשרים ושלושה בכירים (פרשת יפת נסתיימה בהליך משפטי נפרד) ושאושרו בידי מועצת המנהלים הקודמת. שטרית פסק את פסוקו כי ההסכמים "לקויים וחסרים באופן משמעותי ביותר".

טענותיו של שטרית עשו את שלהן, וב-8 ביוני 1988 החליטה מועצת המייסדים שלא לקבל את ההסכמים האישיים, שהעניקו פיצויים וקצבאות כאחד, ובכך חרגו מהסכמים רגילים. כן תבעו לנקוט הליכים משפטיים כלפי כמה מבעלי ההסכמים, "משום שההסכמים שלהם נגדו את האינטרס הציבורי". מועצת המייסדים אפילו הייתה מוכנה לפעול לחקיקה מיוחדת כדי להשיג מטרה זו. עניין זה היה לפרשה שלא ירדה ימים רבים מעל סדר היום הציבורי והתקשורתי, ושאחד משיאיה התבטא בהוראה של חת לשלוח את חברי מועצת המנהלים של בל"ל להיבדק במכונת אמת (כדי לאתר את מדליפו של דוח שחיבר המפקח על הבנקים בעניין זה לכתב "הארץ" נחמיה שטרסלר). הבדיקות לא העלו דבר, אבל פגעו בתדמיתו של בל"ל. "נקודה של שפל", אמר על כך השר וחבר הכנסת לשעבר ויקטור שם טוב. אבל חת הסביר כי ההדלפות תפחו לממדים כאלה ששוב לא היה אפשר לשאתן, וחקירתן נעשתה בפיקוח מבקר הפנים של בל"ל.

במצב הזה לא נמצא כל מוצא חוץ מהתפטרותה של מועצת המנהלים של בל"ל. ב-15 בספטמבר 1988 הצטרף לתביעה זו גם שמחה דיניץ, יורשו של דולצין בתפקיד יושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, שוויתר על מקומו בכנסת האחת-עשרה כדי למלא תפקיד זה. בישיבתה ב-5 באוקטובר 1988 החליטה מועצת המנהלים של אוה"ה בראשות שטרן להתחיל בתהליך של בחירת מועצת מנהלים חדשה לבל"ל. המשימה הוטלה על ועדת ארבעה – עקיבא לוינסקי ואברהם אגמון, אנשי מפלגת העבודה, ודוד שטרן ומתתיהו דרובלס, נציגי הליכוד – שהיו צריכים לבחור את חברי הדירקטוריון מתוך תשעים ושמונה מועמדים, ובתוך כך – להדוף לחצים של גופים ואישים שונים (ובכללם מפלגות ובכירים במשרד האוצר).

ב-3 בנובמבר 1988 הוצגו המועמדים לפני מועצת המייסדים. "הבחירה הזאת יכולה לשמש שיעור באזרחות טובה", השתבח מתתיהו דרובלס בתוצאה הסופית. אבל עורכת הדין חביבה אבי-גיא התאוננה שמועצת המנהלים החדשה לא כללה אפילו אישה אחת.

שטרית היה היחיד שסירב לפרוש. הוא ניהל מלחמה סוערת, אבל בסופו של דבר נאלץ לקבל את הדין ומצא ניחומים בפעילותו כחבר בכנסת השתים-עשרה. גם חת נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר שהועמד בראש מועצת המנהלים של בל"ל. "לא העליתי על דעתי שאסיים את תפקידי במועד ובדרך שבהם נאלצתי לפרוש", אמר חת בגילוי לב במסיבת הפרידה שאורגנה לו בבל"ל. הוא סיים את תפקידו ב-30 בנובמבר 1988, ובמקומו כיושב ראש מועצת המנהלים התמנה משה זנבר, לשעבר נגיד בנק ישראל וממעצבי המדיניות הכלכלית בשנות השישים והשבעים.

התהליך סביב בעיית החוזים האישיים נסתיים אף הוא ב-1990. ועדת בוררים, שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון משה לנדאו ועמו השופט משה עציוני, שניהם בדימוס, ועורך הדין הוותיק יצחק ברמן, החליטה לבטל בחוזים האישיים את התנאי המועדף שאִפשר לבכיר ליהנות במלואם מתנאי הפרישה הקבועים בחוזה, גם כשהוא מתפטר ביוזמתו, לפני הגיעו לגיל שישים.

ב-30 באוקטובר 1988, המועד שנקבע לפדיון המניות, היה על ממשלת ישראל להעביר לידיה את הבעלות על כמאה אחוזים מהון הבנקים המעורבים בפרשת ויסות המניות, ובכללם בל"ל. בו-בזמן ביקשה הממשלה להשוות את זכויות ההצבעה של כל בעלי המניות בבנקים, כדי שיהיה אפשר למכור אותן למשקיעים, ופירוש הדבר היה, בין השאר, שזכויות ההצבעה של אוה"ה בבל"ל יהיו ביחס ישר למספרן של מניות הבנק הנמצאות ברשותם.

שר האוצר משה ניסים
פגיעה לא מוצדקת

מועצת המייסדים ביקשה, כמובן, לשמור על השליטה בבל"ל, ואכן היא כינסה ישיבה מיוחדת בעניין זה ב-6 ביולי 1987. "בנק לאומי", אמר אליעזר אבטבי, שהיה נציג המפד"ל בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה בכנסת השמינית, התשיעית והעשירית, "הוא של העם היהודי, ומבחינה זאת קיימת זהות אינטרסים בין החברה למדינה ולממשלה. לפיכך כל הצעה שתובא צריכה להביא בחשבון את המשך השליטה בבל"ל כזרוע של בעלי המניות העיקריים בעתיד, דהיינו המדינה". לא כל החברים צידדו בעמדתו. בהנחייתו של שטרן הוקם ב-5 ביולי 1988 צוות בראשותו של לוינסקי, שהורכב מחברים במועצת המנהלים ובמועצת המייסדים, ושתפקידו היה להבטיח בעתיד את זכויות אוה"ה ואת זכויותיהם של בעלי המניות הרגילות בבל"ל "בזיקה לעקרונות התנועה הציונית". עיקר המשימה הוטלה על זאב שר, וזה שוחח עם סגן שר האוצר עדיאל אמוראי, ראש הצוות לגיבוש החוק להשוואת זכויות ההצבעה, ועם תמר הקר, היועצת המשפטית של משרד האוצר.

שר יעץ ללחובסקי, יועצה המשפטי של ההסתדרות הציונית, למחות על הכוונה להפקיע את זכויות השליטה בבנק בלי תמורה. ב-17 ביולי 1988 שיגר דיניץ מברק לשר האוצר משה נסים. "אם אמנם נכונה הידיעה", כתב לו, "הריני רואה בכך פגיעה חמורה ולא מוצדקת בהסתדרות הציונית העולמית, המוטב של בעלת השליטה בבל"ל, דהיינו אוה"ה". דיניץ אף טען כי הממשלה הייתה חייבת להיוועץ בעניין זה בהסתדרות הציונית – על פי האמנה שנכרתה בין שני גופים אלה ב-28 ביוני 1979. בתשובתו לדיניץ, שניתנה ב-29 ביולי 1979, קבע השר ש"הפעילות הבנקאית" אינה כלולה בחובת ההתייעצות, אבל דיניץ לא ויתר, ובמכתב תשובה מ-21 באוגוסט 1988 נאחז לא רק בנימוקים רשמיים, אלא גם בטענה ש"נאמנות התנועה הציונית כפי שקיימת מימי ד"ר הרצל, היא לא רק נושא כלכלי מהותי, אלא נושא בעל חשיבות הנמצא באחריותה של ההסתדרות הציונית העולמית". לעזרתו של דיניץ נחלצו גם חברים בעלי משקל במועצת המייסדים, כמו המלונאי יקותיאל פדרמן, שאף קבל במכתב לנסים מ-8 בספטמבר 1988 על העוול שתגרום הפקעת זכויות השליטה של אוה"ה בבל"ל.

ב-2 בספטמבר 1988 הציע נסים לבעלי השליטה בבנקים לפתוח במשא ומתן כדי לגבש הצעה מוסכמת ולהימנע מחקיקה. הוא שב והבטיח כי הממשלה איננה מתכוונת להלאים את הבנקים, וקבע כי אין היא רוצה אלא למכור את המניות במחיר הגבוה ביותר כדי למזער את ההוצאות הכבדות שנגרמו לה בשל פרשת הוויסות (הסכום נע בין 6.6 מיליארדי דולר ל-10 מיליארדים). עוד קודם שנתקבלה תשובתו של אוה"ה, הפיץ משרד האוצר את הצעת החוק ל"השוואת זכויות ההצבעה במניות תאגידים בנקאיים, התשמ"ט-1989", אבל מועצת המייסדים ומועצת המנהלים של אוה"ה דחו את הצעת החוק על הסף.

כשהתברר שמשרד האוצר איתן בדעתו ויוזם צעדי חקיקה מיידיים, כתב דיניץ לנסים ב-6 בדצמבר 1988 כך: "זה אולי המקרה הראשון שבו מוצעת לכנסת הפקעה של זכויות מוקנות המוחזקות על ידי אוה"ה בנאמנות עבור [מטרות] התנועה הציונית". ההתנצחות בין הצדדים הייתה ממושכת, ובמוקדה עמד ניסיונו של זאב שר להוכיח כי הפקעת השליטה פוגעת פגיעה לא מוצדקת בזכויות המוקנות לבעלי השליטה.

ההתנצחות בין הצדדים נמשכה עד הבחירות לכנסת השתים-עשרה, שנערכו ב-1 בנובמבר 1988. בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה בעקבות בחירות אלו הופקד תיק האוצר בידי יושב ראש מפלגת העבודה שמעון פרס (פרסקי), וסגן שר האוצר לשעבר, עדיאל אמוראי, מונה לעמוד בראש חברת נכסים מ.י. (מדינת ישראל), שהייתה קיימת עד אז כ"חברת מגירה". ב-17 בינואר 1989 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל החדשה לחברת נכסים, שבו הוטל עליה לטפל בצדדים השונים של תהליכי מכירת המניות הבנקאיות שבהסדר.

בגופי אוה"ה עדיין גלגלו רעיונות שעיקרם המשך השמירה על הזיקה הציונית באמצעות שותף אסטרטגי, אבל בינתיים החלו לחלחל הספקות בדבר האפשרות לשמור על גרעין השליטה. בישיבת מועצת המייסדים שכונסה ב-21 בדצמבר 1988 הציעו חברים לנהל משא ומתן כדי לקבל פיצוי מתאים תמורת הוויתור על השליטה. לחובסקי הסביר כי החוק אינו נדרש לעניין התמורה בגין אובדן השליטה, והציע לפתוח במשא ומתן בלי תנאים מוקדמים.

ואכן, הצעתו התקבלה והוחלט לפתוח במשא ומתן עם משרד האוצר. ב-22 בדצמבר 1988 כתב לוינסקי לפרס כי "אין כל הצדקה מוסרית או ציבורית להפקיע את זכויות השליטה בבל"ל שבידי מועצת אוה"ה, המחזיקה אותן כנאמנת התנועה הציונית", וביקש מפרס לפתוח בהידברות עם הצוות המקצועי של אוה"ה.

עכשיו, כאשר כל המסמכים היו לפניה, נתכנסה מועצת המייסדים ב-15 בינואר 1989 כדי לגבש עמדה. חבריה קבעו שהצעת החוק אינה מקובלת עליהם, אבל לוינסקי הקשה: "האם יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את המשך הפיקוח של אוה"ה על בל"ל בכל הקשור לעניין הציוני-ציבורי, או לנהל משא ומתן על הוויתור על מניות ההצבעה מתוך קבלת התמורה המרבית שניתן להשיג?" במילים אחרות, הוא העריך שהקרב העקרוני אבוד והציע להתמקד בלחץ על הממשלה כדי שתפצה את אוה"ה כיאות על אובדן כוחו להשפיע על בל"ל.

ואלה עיקרי הדברים שנאמרו בדיון:

שטרן: "…להמשיך את הפיקוח של אוה"ה על בל"ל בכל הקשור לעניין הציוני-ציבורי… מניות הצבעה בשיעור של 26 אחוזים יבטיחו מטרה זו, ויהיה ניתן למנוע השתלטות על הבנק, ויאפשרו המשך ההשפעה של אוה"ה לאורך דורות".

קלינגהופר: "…קיימת חשיבות רבה להמשך השליטה בבנק והפיקוח שלו [אוה"ה] על שמירת הרעיון הציוני".

דרובלס: "בל"ל אינו ממלא כיום את המשימות הציוניות שהוטלו עליו… יש לדרוש תמורה עבור הוויתור על השליטה בבנק, ולהשתמש בכספים למימוש המטרות של התנועה הציונית".

מילמן: "…אם הדבר אכן נכון [שבל"ל אינו מצליח להשיג את המטרות הציוניות], מתפקידה של החברה הוא לפעול לשינוי המצב".

לוינסקי ביקש להבחין בין מניות המייסדים – המוחזקות במשותף בידי חברי מועצת המייסדים – שאינן מקנות השתתפות ברווחים וכוחן יפה רק בתוך אוה"ה, ובין ההחזקה במניות השליטה בבל"ל. לכן "קבלת תמורה, אם תהיה כזאת, תהיה שייכת לחברה [אוה"ה] ולא להסתדרות הציונית. הנאמנות של מועצת המייסדים היא גם כלפי בעלי המניות הרגילות, והיא מחויבת לשמור גם על האינטרס שלהם…"

אפרים טורגובניק (פרופ' למנהל ולכלכלה) קבע: "…משא ומתן פרלמינרי לגבי קביעת הגוף השולט… יביא לעיכוב החקיקה וייתן פסק זמן נוסף לאוה"ה".

שם טוב: "…לנקוט צעדים כדי למנוע את החקיקה בעיקר על ידי פנייה לשרים הנוגעים לעניין ותיאום עם בעלי השליטה האחרים… על ידי טיפול מתאים ניתן 'לחנוק' את הצעת החוק בראשיתה".

מועצת המייסדים החליטה כי ברצונה "למנוע הגשת הצעת חוק מזיקה ובלתי דרושה כפי שהוצעה על ידי משרד האוצר", וכדי להשיג מטרה זו עליה לפעול לגיוסו של גוף רציני שישמש גרעין שליטה בבל"ל.

פרס הוסיף לפעול להשגתה של הסכמה בדבר השוואתן של זכויות ההצבעה, וגם דחה את דבריו של דיניץ במכתב מ-10 בפברואר 1989 שבו קבע כי מחלוקת זו, מקומה במסגרת האמנה שבין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית. בתגובה על דחייה זו כתב דיניץ לפרס ב-20 בפברואר כי "אין לאיש בשעה זו מנדט של התנועה הציונית לוותר על השליטה בבנק לאומי, מוסד שהוקם על ידיה והיה, והוא עדיין, מכשיר ממדרגה ראשונה לקיום ולקידום המפעל הציוני בארץ-ישראל", ולכן השליטה בבל"ל צריכה להישאר בידי התנועה הציונית.

ב-22 בפברואר דיווח לוינסקי למועצת המייסדים כי בדיונים הפנימיים סוכם שאוה"ה יפעל להמשך שליטתו בבל"ל, "כדי להבטיח את אופיו הציוני-ציבורי, המשך ניהולו מישראל ומחויבותו לפיתוחה". הוא העריך שהסיכויים לקבל תמורה כספית בעד הוויתור על השליטה מעטים. בסוף הדיון החליטה מועצת המייסדים לחזק את החלטתה הקודמת, "ובמיוחד ליזום הקמתו של 'גרעין שליטה' ציוני, אשר יבטיח את המשך השליטה על ידי גורמים ציבוריים ציוניים וניהול מישראל". שטרן, לוינסקי וזנבר הוסמכו לנהל את המשא ומתן עם הרשויות, ובד-בבד לפתוח במסע הסברה מקיף.

ב-23 בפברואר הציעו ראשי אוה"ה – שהחזיק, כזכור, בשבעים וחמישה אחוזים מזכויות ההצבעה בבל"ל וב-1.96 אחוזים מהונו – להקטין את זכויות ההצבעה שלהם משבעים וחמישה אחוזים לשלושים ושלושה אחוזים, ובתמורה ביקשו להגדיל את חלקם בהון המניות של בל"ל מ-1.96 אחוזים ל-31.96 אחוזים. זה היה ניסיון אחרון להישאר בתמונת השליטה בבל"ל. דיניץ הוסיף לפרוט על המיתר הציוני, וב-1 במרס 1989 הודיע לפרס כי מאחר ששמו של בל"ל הולך לפניו בתור המוסד הכספי המרכזי של עם ישראל, יש אינטרס עליון בשמירת זהותו הציונית. מכאן באה הנחייתו למועצת המייסדים להגיע להסדר שישמור על גרעין השליטה, ובו-בזמן יוכל הציבור הרחב בארץ ובחוץ לארץ לרכוש מניות.

שר האוצר שמעון פרס
ישקול באהדה

לוינסקי ושטרן טרחו להדגיש בשיחותיהם עם אמוראי ועם עמיתיו בהנהלת חברת נכסים את העיקרון, שלפיו בעל שליטה הוא שצריך להחליט אם להגדיל או להקטין את השקעתו בהון. לפיכך השוואת זכויות ההצבעה – לפי הכלל: קול אחד, מניה אחת – אינה נראית להם הפתרון המיטבי. הם העלו הצעות שונות, שבמוקדן עמד רעיון ההתקשרות עם קבוצת משקיעים שתחלוק איתם את השליטה, ובכך יימנע השימוש בבל"ל כבכדור משחק. הם הדגישו שלממשלת ישראל ולאוה"ה יש אינטרס משותף למנוע מגורם זר לקבל את השליטה בבנק, שכן "העברת בל"ל לידיים פרטיות מהווה אסון מבחינה לאומית וסיכון מבחינה עסקית", כדברי שטרן.

ב-9 במאי 1989 הודיע שר האוצר ללוינסקי, לשטרן ולשר כי השוואת הזכויות תיכנס לתוקף רק עם מכירת גרעין השליטה בבל"ל, וכי הממשלה תיתן לבעלי השליטה פיצוי בשיעור של שניים-שלושה אחוזים מן המניות. במכתב משלים שפרס כתב לַשלושה ב-18 ביוני 1989 נאמר, כי אם יגיש אוה"ה בנפרד או עם עוד גופים הצעה לרכוש את גרעין השליטה, תישקל זו באהדה.

ב-20 ביוני נועדו ראשי ההסתדרות הציונית ואוה"ה כדי לגבש עמדה, והחליטו לעמוד על קיומם של שלושה עקרונות: הבטחת אופיו הישראלי-הציוני של בל"ל; הבטחת מקומו של בל"ל במערכת הבנקאות הישראלית; והבטחת ניהולו הציבורי. בעקבות התייעצות זו הודיעו לוינסקי, שטרן וזנבר לפרס למחרת היום כי "זכויות ההצבעה הנוספת למניות הבנקים יוענקו על ידי אוה"ה מתוך זכויות ההצבעה המיוחדות שבידיו, אשר יופחתו בהתאמה". רוצה לומר, זכויות ההצבעה המיוחדות שברשות אוה"ה אמנם יופחתו בהדרגה, אך שליטתו בבל"ל תימשך למעשה גם לאחר מכירתו של גרעין השליטה לגוף אחר. "הצעתנו זו", כתבו השלושה, "תואמת לחלוטין את המדיניות שעליה הצהרת, שלפיה הממשלה איננה מעוניינת להלאים את הבנקים, לשלוט בהם או לנהלם. היא גם תאפשר לאוה"ה להוסיף ולמלא בעתיד אחר מחויבויותיה".

שלושת ראשי אוה"ה-בל"ל דחו את הפיצוי המוצע של שניים-שלושה אחוזים, והציעו לפתוח במשא ומתן כדי לקבוע את גודלו. "מי שמפקיע רכוש אינו צריך להחליט באופן חד-צדדי על גובה הפיצוי שישולם על ידיו", ציינו במכתבם. ומכל מקום, אל לפיצוי ליפול מן הפיצוי שייקבע לבנקים האחרים תמורת הפקעת זכויות השליטה בהם. עמדה זו נראתה פושרת מדי לארווין (חיים יצחק) לוי, יושב ראש ועדת החברות של הסוכנות היהודית. במכתב ששיגר ללוינסקי ב-26 ביוני, כתב לוי כי מניות אוה"ה מייצגות נכס שאסור לוותר עליו בלי לקבל בעבורו תמורה הולמת – כלומר יותר מן הסכום ששר האוצר מציע. אבל עקב עמדתו העיקשת של השר ולאחר שבמוסדות אוה"ה שקלו מחדש את העניין, כתבו לוינסקי, שטרן וזנבר לפרס ב-27 ביוני, כי "מועצת אוצר התיישבות היהודים מסכימה עקרונית להשוואת זכויות ההצבעה של מניות בל"ל". ובהמשך ציינו כי את הנושאים הרבים הכרוכים בעניין – דהיינו התמורה ההולמת – הם יצטרכו לברר ולקבוע במשא ומתן (בין השאר, דנה ההסתדרות הציונית ברעיון להקים את "קרן הרצל", שתקבל מבל"ל תרומה של כעשרה מיליוני דולרים שייועדו לפעילותה של ההסתדרות הציונית). השלושה שיערו כי מכתב זה יספק את פרס, שכן הוא מקבל את העיקרון ומשאיר את הפרטים לדיון – בהנחה שתושג הבנה שתמנע את הצורך בחקיקה להשוואת זכויות ההצבעה.

ניסוח זה נועד, כמובן, לשמור על גרעין של שליטה בידי אוה"ה, והואיל ואוה"ה לא היה מסוגל לדלות ממקורותיו שלו את הסכומים הנדרשים, חיפשו ראשיו, כאמור, משקיע סביר שיחבור אליו.

ב-1 ביוני 1989 דיווח זנבר למועצת המנהלים של אוה"ה על קיומו של "משקיע סביר", שאפילו הושג עמו מזכר הבנה. זה היה בנק ההשקעות האמריקאי דרקסל ברנהם למברט – החמישי בגודלו בארצות הברית. במזכר זה קיבלו עליהם האמריקאים לגבש קבוצת משקיעים, שתורכב בעיקר מנציגיהם של מוסדות כספיים גדולים, וזו תרכוש חמישים אחוזים ממניות בל"ל בסך כולל של חצי מיליארד דולר. מזכר ההבנה שנחתם ב-29 ביוני סיפק את הצורך להבטיח את שמירת אופיו הציוני והישראלי של בל"ל, אבל ב-14 בספטמבר 1989 הודיע שטרן למועצת המייסדים, כי בשלב זה הוחלט שלא להמשיך במימוש מזכר ההבנה עם בנק ההשקעות ובהסבתו להסכם של ממש. הסיבה – הסתבכותו של הבנק בארצות הברית שהביאה לקריסתו.

בין כה וכה ובמפתיע החליטה נשיאות הוועד הפועל הציוני להתערב בהליכים. ב-18 ביולי 1989 הודיעה זו כי "אין לתת כל הסכמה בעל פה או בכתב בדבר העברות והשוואת זכויות ההצבעה לבל"ל… ללא התייעצות עמה…" החלטה זו, שנועדה לשמור על מעמדו של אוה"ה, המשיכה ויכוח סוער על מעמדם של אוה"ה ושל בל"ל וזיקתם לתנועה הציונית.

ב-1 באפריל 1954, לאחר שאוה"ה היה לחברה ישראלית, הזכיר יושב ראש בל"ל, אליעזר זיגמונד הופיין, לחברי מועצת המייסדים כי תפקידו של אוה"ה "להיות המכשיר הכספי לביצוע התוכנית הפוליטית של הציונות ההרצלאית". למסקנה דומה הגיע כעבור שלושים שנה זאב שר, היועץ המשפטי של בל"ל באותה העת, כפי שהביע אותה בהרצאה שנשא לפני מועצת המייסדים ב-29 ביולי 1984. זו הייתה גם דעתה של ועדת שבעה שהקימה ב-12 בפברואר 1985 נשיאות הוועד הפועל הציוני כדי ללמוד "את נושא אוצר התיישבות היהודים שהנו מורכב ביותר ורגיש מהרבה בחינות". ליושב ראש הוועדה, אפרים אבן, התברר בחליפת מכתבים עם רימלט ועם שר כי מאה מניות המייסדים מוחזקות בידי אוה"ה בנאמנות למען התנועה הציונית. אבל ב-19 בינואר 1993 קבע לחובסקי כי פקיעתו של שטר הנאמנות ב-1941, במלאות עשרים ואחת שנים לחתימה עליו, מעוררת "שאלה משפטית אם מחזיקי מניות היסוד… הם בחזקת נאמנים למוטבת – ההסתדרות הציונית העולמית". בעניין זה קבע עורך הדין חנן מלצר, בחוות דעת מיוחדת שניתנה ב-9 בינואר 2000, שגם אם פקע שטר הנאמנות, יש תוקף להוראותיו, על פי "הסכם מכוח נוהג" המעוגן בחוק הנאמנות התשל"ט-1979.

בעניין הזיקה בין בל"ל להסתדרות הציונית הבטיח לחובסקי בכתב כי "התנועה הציונית ממשיכה להבטיח את השפעתה [באמצעות מועצת המייסדים] בקביעת המדיניות הציונית של בל"ל ופעולותיו". הוא הסתמך על "מסמך רופין" מנובמבר 1940 (ראו הפרק "חוסר שקט"), שקבע כי תפקידם של נציגי אוה"ה במועצת המנהלים של בל"ל הוא "לפקח על הפוליטיקה הכללית של הבנק בכיוונה של המועצה [מועצת המייסדים]". גם דולצין הביע את עמדתו בכתב ב-4 באוקטובר 1987, ש"רק המוסדות הציוניים הנבחרים יקבעו את גודל שליטתנו בבנק לאומי לישראל". למעשה, הופרכו כל הקביעות בדבר הזיקה בין בל"ל להסתדרות הציונית בחוות הדעת המשפטית שחיבר מלצר, שבחנה את כוונתם של מייסדי אוה"ה בעניין הקשר בין התנועה הציונית ובין השליטה בפועל במערכת הבנקאית. עלתה גם שאלה אם הסוכנות היהודית נכללת במה שמכונה מוסדות ציוניים לצורך עניין זה. לפי חוות דעת משפטית שלחובסקי קיבל ב-22 במרס 1989, אין בעצם הדבר שהסוכנות היהודית וכמה מן המוסדות הכלכליים הקשורים בה הם בעלי מניות באוה"ה, כדי לעשותם לבעלי עניין בבל"ל. ובכלל, הסוכנות היהודית אינה מממשת את זכויותיה כבעלת מניות באוה"ה, ואף שולחת נציג משלה לאסיפות בעלי המניות, המצביע לפי האינטרסים של ארגונו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מועצת המייסדים. כותב חוות הדעת לא הצליח לאתר הסכם בכתב בין מועצת המייסדים לסוכנות היהודית.

גם הופיין ושר ציינו בהרצאותיהם שמלכתחילה נוסד הבנק כגוף עסקי בלי כוונות פוליטיות, ושליטתו של אוה"ה בבל"ל נבעה אך ורק מתוקף החזקתו במניותיו. בית הדין הציוני העליון בירושלים נמנע מלפסוק בבקשתו של עורך דין פרטי מירושלים, רולנד רוט, מ-16 בנובמבר 1982, לתת פסק דין הצהרתי הקובע שהתנועה הציונית אינה מממשת את שליטתה בבל"ל.

היושב ראש החדש של הוועד הפועל הציוני, הרב אשר הירש, הלך בדרכו של קודמו ותבע מן המערכת הבנקאית לדון עם נשיאות הוועד הפועל הציוני בהשוואת הזכויות. לוינסקי הקדים תרופה למכה, וב-23 באוגוסט 1989 הודיע למועצת המייסדים כי יש חוות דעת משפטית, הקובעת שלוועד הפועל הציוני אין כל מעמד מבחינת אוה"ה. קלינגהופר, הבקי בהיסטוריה, אמר בתגובה כי על פי קביעתו של הרצל, חלה על מועצת המייסדים החובה לשמור על ערכי הציונות בניהול המערכת הבנקאית, והוא הציע אפוא לפנות לערכאות משפטיות כדי לקבל פסק דין הצהרתי בעניין יחסיה של מועצת המייסדים עם ההסתדרות הציונית.

שטרן סבר שצעד שכזה לא יפתור את הבעיה, וגם הרוב במועצת המייסדים חשב שאין לפנות לערכאות, אבל בכל זאת הוחלט ב-26 בספטמבר 1989 לבקש חוות דעת משפטית. בינתיים חל מפנה בעמדתה של נשיאות הוועד הפועל הציוני, בעקבות הודעתו של דיניץ להירש כי נשיאות הוועד הפועל הציוני לא הייתה מוסמכת לקבל החלטות בנושא.

ב-7 בפברואר 1990 כתב הירש למועצת המייסדים כך: "ההסתדרות הציונית ראתה בבל"ל במשך כל תקופת קיומו מכשיר חשוב של התנועה הציונית להשגת מטרותיה וכלי לאומי לקיום קשר כלכלי עם התפוצות. אנו בדעה כי יש לעשות ככל שניתן כדי לשמור על אופיו המיוחד של בל"ל, במיוחד במה שנוגע למעורבותו בעשייה הציונית בישראל ובקשריו עם הגורמים הציוניים והיהודיים בחוץ לארץ". נשיאות הוועד הפועל הציוני הסירה עתה את תביעתה למעורבות בהשוואת הזכויות, ומכאן ואילך ביקשה ההסתדרות הציונית להיות מעורבת באיתור שותפים לאוה"ה ברכישתו של גרעין שליטה בבל"ל.

ואולם בהיעדר שותף שיכול לאפשר לאוה"ה לשמור על גרעין השליטה בבל"ל, נמשכו המגעים עם הממשלה בעניין השוואתן של זכויות ההצבעה. ב-1 בנובמבר 1989 אמר שטרן לעמיתיו במועצת המייסדים כי הם "נמצאים ברגע של אמת". זה היה הזמן להכריע אם לסמוך על הממשלה שתבטיח את העקרונות שלשמם הוקם בל"ל, ואם לנקוט פעילות נמרצת שתבטיח שהממשלה תיתן את התמורה הגבוהה ביותר בעבור המניות.

ב-11 בינואר 1990 דיווח שטרן למועצת המנהלים על ההסכמים שהושגו עד אז בין סגן שר האוצר החדש יוסי ביילין וחברת "נכסים" ובין בנקים אחרים, שבמרכזם עמד מתן פיצוי לבעלי השליטה בשיעור של שלושה אחוזים מן המניות. ב-30 בינואר, לאחר שהממשלה אישרה את הצעת החוק להשוואתן של זכויות ההצבעה, חתמו נציגי אוה"ה ונציגי חברת "נכסים" על תזכיר עקרונות בעניין זה.

שטרן הסביר לחברי מועצת המייסדים ב-9 בפברואר 1990, כי לאחר שהתברר שיש רוב לחקיקה, ולאחר שחברת העובדים של הסתדרות העובדים, בעלת השליטה בבנק הפועלים, השתלבה במהלך, הועמד אוה"ה בפני ברירה קשה: להסכים לוויתור על השליטה ולקבל את הפיצוי (בסך שלושה אחוזים, שהם ארבעים וחמישה מיליון דולר) או להיכנס למאבק ולהפסיד את הפיצוי, וגם להיחשף לאפשרות של תביעה מצד בעלי המניות הרגילות. מאחר שההסכם העניק לאוה"ה אורכה של שמונה-עשר חודשים לנהל משא ומתן לרכישת גרעין שליטה בבל"ל, הציע חבר מועצת המייסדים, שמואל הנדל, לגבש חבורה של משקיעים יהודים כדי לרכוש גרעין שליטה של עשרים וחמישה אחוזים ממניות הבנק. חבריו למועצה היו אחוזי ספקות. "תם תפקידו של אוה"ה", אמר בעצב משה שליט. לארבעת האחוזים ועוד מחצית האחוז מן המניות שיישארו בידי אוה"ה לא תהיה השפעה על מדיניות בל"ל. ואף על פי כן הוחלט לחפש דרכים לגייס משקיעים לרכישת גרעין שליטה בבל"ל.

ב-8 במרס 1990, לאחר שבנימין זאב הרצל הניח את המסד, נסתיימה שליטתו המוחלטת של אוצר התיישבות היהודים ביוצא חלציו, בנק לאומי לישראל. בשעה עשר בבוקר נתכנסה באולם הישיבות של הנהלת בל"ל אסיפה כללית שלא מן המניין של בעלי המניות באוה"ה. למקום באו רק בעלי מניות מעטים וחברים מעטים במועצת המייסדים. נציגם של בעלי המניות הנעדרים היה יושב ראש מועצת המייסדים עקיבא לוינסקי.

יושב ראש מועצת המנהלים, דוד שטרן, ניהל את האסיפה. אף שחתמה פרק בהיסטוריה הציונית, התנהלה אסיפה זו באופן ענייני, יובשני משהו. היושב ראש הכריז כי יש מניין חוקי של משתתפים, ואחר כך המשיך וסקר את שרשרת האירועים שגלגלו את אוה"ה עד הלום. אשר להווה, דיווח היושב ראש כי הסכם השוואת זכויות ההצבעה צריך להיכנס לתוקף בעוד שמונה-עשר חודשים, ועד אז יש אפשרות לארגן קבוצת משקיעים הקשורה באוה"ה, שתוכל לרכוש את גרעין השליטה בבל"ל. שטרן סיפר גם כי הושגה הבנה בעל פה עם חברת "נכסים" הממשלתית בדבר הענקת עדיפות להצעה שתזכה בהמלצת אוה"ה.

הנוכחים לא השלימו עם הפרידה מן ההיסטוריה. קלמנטינובסקי, ששימש, כזכור, בתפקיד פרקליט ההסתדרות הציונית ולחם בלא לאות למען ציוניותו של בל"ל, קבל על אי-שיתופה של ההסתדרות הציונית במשא ומתן עם הממשלה ועם חברת "נכסים" על השוואת הזכויות. עדיין לא מאוחר, אמר, "לנסות להפעיל את השפעתה של ההסתדרות הציונית כדי לאפשר את המשך אופי התדמית".

רואה החשבון שמחה שנקר, בעל מניות באוה"ה ועובד בבל"ל לשעבר, התאונן על מיעוט המשתתפים מחברי מועצת המייסדים ומועצת המנהלים באסיפה כללית חשובה כל כך. הללו, הטיח, נכשלו "לאורך כל הדרך" – ומאותה סיבה הוא גם התנגד להצעתו של קלמנטינובסקי לשתף את ההסתדרות הציונית בהמשך המשא ומתן.

שנקר התנגד להסכם להשוואת הזכויות וזכה בעניין זה בתמיכתם של בעלי מניות אחרים, בעיקר מטעמים אידאולוגיים. "אוה"ה", אמר שנקר, "הנו המוסד הציוני הראשון והאחרון שנותר… חובתם של בעלי המניות להמשיך ולשמור על אופיו הציוני של הבנק…" הנגיד מתתיהו דרובלס הסביר ששוב אי אפשר לדחות את ההסכם להשוואת הזכויות, ובמשא ומתן עם הממשלה עמדו נציגי אוה"ה על משמר קיומה של הזיקה הציונית והבטיחו ש"אופיו הציבורי הציוני של הבנק יישמר". לוינסקי הוסיף ואמר כי על אוה"ה מוטלת עתה החובה להבטיח את המשך תפקודו התקין של בל"ל, לשמור על האינטרסים של בעלי המניות ולהשיג הסדר שיבטיח פיצוי הולם לאוה"ה על אובדן השליטה. היושב ראש חזר והבטיח כי "נעשו כל המאמצים להשיג פיצוי גדול יותר ולהבטיח את המשך השמירה על אופיו הציבורי של בל"ל".

עכשיו הציע שטרן לאסיפה הכללית לאשר את ההסדר עם משרד האוצר ועם חברת "נכסים", ושאל אם יש מתנגדים להצעתו. מאחר שארבעה בעלי מניות הודיעו על התנגדותם, הוחלט לנהל הצבעה חשאית. בתום ההצבעה התברר שרק מיעוט מבוטל (0.02 אחוזים – בעליהן של 99,124 מניות, לעומת היתר, שברשותם היו 99,547,095,680 מניות) התנגד. כך הורד המסך על סיפור גדול, מלוּוה בתקוות רבות, שנסתיים בקול ענות חלושה. היעדרם של יושב ראש מועצת המנהלים של בל"ל, משה זנבר, ושל המנהל הכללי באותה העת, דוד פרידמן, סימן יותר מכול את ניתוק השלשלת. אבל עד לחתימה הרשמית, שיצאה אל הפועל רק כחלוף זמן, התאפיין התהליך במריטות עצבים רבות.

ב-1 באוקטובר 1991 החליטה מועצת המנהלים של אוה"ה לחתום על ההסכם להשוואת זכויות ההצבעה בבל"ל, אבל החתימה עצמה התבצעה רק ב-12 בדצמבר 1991. בעקבות ההסכם חדל אוה"ה להיות חברת-האם של בל"ל. בזכות מאמציהם הרבים של שטרן ושל דרובלס קיבל אוה"ה כפיצוי על גרעין השליטה שלושה אחוזים ממניות ההון של בל"ל (מלבד 1.9 האחוזים שהיו בידיו).

בעלי המניות בבל"ל אישרו את ההסכם באסיפה כללית שלא מן המניין שכונסה ביום החתימה. עם אישור ההסכם העבירה הממשלה לאוה"ה שלושה אחוזים מהון המניות של בל"ל, והיתרה – תשעים וחמישה אחוזים מן המניות ומכוח ההצבעה – נשארה בידי בל"ל בטוחות (1983) בע"מ. מעכשיו, בלי שבעים וחמישה אחוזי השליטה שלו בבל"ל, היה אוה"ה לבעל מניות רגיל.

ואולם משהו מן הזיקה הציונית של אוה"ה לבל"ל עדיין נשתמר. במכתב שצורף להסכם השוואת זכויות ההצבעה נאמר, כי "בכוונת הממשלה להמשיך במדיניות אי-התערבות בניהול העסקי השוטף של בל"ל, מתוך מתן ביטוי לאינטרס הציבורי לגבי מניות בנק לאומי לישראל בע"מ". צמד המילים "אינטרס ציבורי" בא לומר שאוה"ה ובל"ל בטוחות יצביעו בעד שלושה דירקטורים שוועדה ציבורית המליצה עליהם, ולאוה"ה תישמר הזכות להתנגד למועמד מסוים. בכל שאר הפעילויות נהנה אוה"ה מזכויות המוקנות לו על פי שיעור המניות שברשותו.

על שאיפותיו של אוה"ה בעתיד אמר שטרן באסיפה הכללית השנתית שכונסה ב-22 ביולי 1991, כי "החברה קבעה את דרכה לעתיד, והיא מקווה שיעלה בידה לסלק את המכשולים העומדים בפני רצונה להמשיך ולמלא את התפקיד ההיסטורי שהופקד בידיה על ידי התנועה הציונית… ולגייס את הדרוש למען להמשיך ולשלוט בבל"ל".

בשלב זה, העריך שר, הצטמצם תפקידה המיוחד של מועצת המייסדים לניסיון לממש את הזכות שהוקנתה לה בהסכם השוואת זכויות ההצבעה; לגבש קבוצה כדי לשוב ולקנות את השליטה בבל"ל; ולבדוק את מהות היחסים בין אוה"ה להסתדרות הציונית העולמית. בישיבת מועצת המייסדים שהתנהלה ב-5 בפברואר 1992 אמר לוינסקי ש"עם השוואת זכויות ההצבעה מועצת המייסדים אינה שולטת עוד בבל"ל. השליטה היא בידי מועצת המנהלים של חברת בל"ל בטוחות…"

בעקבות השוואת זכויות ההצבעה עלתה שאלת מעמדה של מועצת המייסדים. עד כה, חשוב להיזכר, אִפשרו שיעורי השליטה לאוה"ה להפעיל על הבנקאות הציונית את הפיקוח שלו – שנשען על החלטות הקונגרסים הציוניים הראשונים, שנשען על הוועד הפועל הציוני הגדול, שנשען על מועצת המייסדים, שנשען על ועדת הבנקים, שנשען על מסמך רופין, שחזר ונשען על מועצת המייסדים. במצב הנתון, הסביר שליט, נעשה המבנה ההיסטורי מיותר, ויש לאחד את מועצת המייסדים ואת מועצת המנהלים. בינתיים, הוסיף, יש לאחד את ישיבותיהן של שתי המועצות ולנהלן בעת ובעונה אחת.

במסמך מפורט, ששר הכין בעניין זה ב-4 בנובמבר 1992, אושרה קביעתו של לוינסקי, שלפיה אין אוה"ה שולט עוד בבל"ל, ועד 31 באוקטובר 1993 תהיה השליטה בידי בל"ל בטוחות; שוב אין כל קשר עקיף בין בל"ל ובין ההסתדרות הציונית. החלופה המיידית האפשרית ששר הציע הייתה לנסות לשוב ולרכוש גרעין שליטה בבל"ל תחת המטרייה הרעיונית של ההסתדרות הציונית, ולחלופין – אם יוחלט שהזיקה בין אוה"ה ובין ההסתדרות הציונית נותקה לעד – הוא מנה עוד שתי אפשרויות: להוסיף ולשלוט ברכוש של אוה"ה או לפעול להשוואת זכויות ההצבעה באוה"ה, אגב מתן פיצוי מתאים בעד הוויתור (על מעמדן של מאה מניות המייסדים).

ב-29 בדצמבר 1992 הציע זנבר הצעה שנועדה לחזק את הקשר בין בל"ל לתנועה הציונית. הוא הזכיר כי לתנועה הציונית אין מניות הוניות באוה"ה, ולכן אין לה שום חלק בבל"ל, ועם זאת, הטעים, התנועה הציונית היא שהקימה את בל"ל, ולכן ראוי לנקוט את הצעדים האלה:

  • שר האוצר יעניק אישור לאוה"ה לרכוש עשרה אחוזים ממניות בל"ל בלי
    מכרז במחיר שייקבע בתשקיף הבנק.

  • אוה"ה ינפיק מניות בבורסה, והכסף שיגויס ישמש לרכישת המניות הנ"ל מידי הממשלה.

  • אוה"ה יוותר על הזכויות המיוחדות שמאה מניות המייסדים מעניקות לו, ותמורתן יקבל פיצוי של שלושה אחוזים מן המניות הרגילות של אוה"ה, מלבד ההנפקה המתוכננת.

  • בתשקיף בל"ל ייכלל הסכם עם החתם, שיאפשר לתנועה הציונית למנות את מחצית חברי מועצת המנהלים של אוה"ה לתקופת מעבר של חמש עד שבע שנים.

  • יושב ראש מועצת המנהלים יתמנה בידי המועצה או נגיד בנק ישראל.

היה ברור שעם המהפך הצפוי ב-31 באוקטובר 1993, מועד הפסקת השליטה בבל"ל, יתחולל שינוי גם בהרכב מועצת המנהלים. "אני רואה הוראות אלה בצער רב", אמר שטרן באסיפה כללית של אוה"ה ב-29 ביולי 1993. הוא דאג להזכיר כי "הדירקטוריון הנוכחי לא כיהן בתקופת הוויסות, ולא היה הדירקטוריון שנשא באחריות באשר לגמלאותיו של ארנסט יפת או החוזים האישיים, אלא פעל לאחר המשברים האמורים לגיבוש הנהלה חדשה לשיקום ההריסות ולהעלאת הבנק על דרך המלך לאחר שנים של משבר". הוא הוסיף כי "אפילו לא יעלה בידי אוה"ה לחזור ולרכוש את השליטה, הוא ימשיך להיות בעל מניות בבל"ל, ירים קולו כנגד כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בבנק, בנכסיו, בבעלי מניותיו מקרב הציבור ובאופיו הציבורי-ציוני שאפיין אותו לאורך שנות קיומו".

כיוון שכך, התכוון אוה"ה להשתמש בכספי הדיווידנד לשנת 1992, שקיבל מבל"ל, כדי לרכוש עוד מניות, וכך לקדם את מטרתו לרכוש גרעין שליטה. סכום הדיווידנד עמד על 2.85 מיליוני ש"ח, שהיה צריך לאפשר להגדיל את חלקו של אוה"ה בבל"ל עד לחמישה אחוזים ולהעניק לו מעמד של "בעל עניין".

זנבר לא חידש את מועמדותו למועצת המנהלים של אוה"ה, כדי שלא להיחשד בניגוד אינטרסים בשל חברותו בשתי מועצות המנהלים, אך רוחו ריחפה מעל מאמציו של אוה"ה לגבש קבוצות משקיעים. ב-13 באוקטובר 1993 הועברה הודעה לבורסה על איתורן של קבוצות משקיעים בארצות הברית ובאירופה.

מועצת המייסדים ומועצת המנהלים של אוה"ה עדיין לא ויתרו על הרעיון לרכוש גרעין שליטה בבל"ל, ושמחה דיניץ ניאות להעניק את תמיכתה של ההנהלה הציונית להליך זה של רכישת גרעין שליטה, שהוא ייעוד היסטורי.

המשקיע הראשון שעמו בא משה שליט בדברים היה הבנקאי הבין-לאומי אדמונד ספרא, בעל השליטה בריפבליק נשיונל בנק אוף ניו יורק, ואחיהם הבוגר של ג'וזף ומואיז ספרא, בעלי השליטה בבנק הבינלאומי הראשון. ספרא, שהגיש בקשה לרכישת גרעין שליטה, הבהיר כי אינו מחפש שותפים, אבל הבטיח לשקול שיתוף פעולה עם אוה"ה. ב-17 באוקטובר 1993 דיווח שליט במועצת המייסדים כי במשא ומתן עם ספרא ונציגיו נידונה שמירת אופיו הציוני של בל"ל בבעלות החדשה באמצעות נציגות שתינתן לאוה"ה במועצת המנהלים ובחירת היושב ראש של מועצת המנהלים. גם הבנק הבריטי הגדול ברקליס הראה עניין ברכישתו של בל"ל.
בינתיים התברר לאוה"ה כי 4.76 האחוזים (ששוויים עמד ב-1993 על 67,353,184 מיליון ש"ח) שבידיו לא יובאו בחשבון במניין המצטבר של שיעור השליטה, והוא חדל אפוא בשלב ההוא ממאמציו להקים קבוצה לצורך רכישתו של גרעין שליטה.

ב-31 באוקטובר 1993 התחולל המפנה הצפוי. מכוח חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה) התשנ"ג-1993, הועברו ביום זה להחזקת המדינה תשעים וחמישה אחוזים ממניות בל"ל שהחזיקה בל"ל בטוחות. זה היה השלב האחרון בהעברת שליטתו המלאה של אוה"ה בבל"ל, שהייתה תוצאה ישירה של משבר המניות הבנקאיות. סמוך להעברת השליטה, ב-18 באוקטובר, אמר שטרן באסיפה כללית של בעלי המניות, כי פעולה זו "מהווה שינוי מהותי של חברתנו, אופייה וטיב עסקיה. שינוי זה מציג בפנינו את השאלה הבסיסית, מה תהא דרכה של החברה בעתיד. אם ניקח בפשטות את דבריו של הרצל בחיבורו 'מדינת היהודים', הרי תפקיד החברה היהודית כפי שכינה אותה, היא חברה עסקית ש'דואגת לחיסול עסקי הרכוש של היהודים היוצאים ומארגנת בארץ החדשה את הפעילות הכלכלית'. מטרה זו בשינויים מתאימים ודאי ניתנת למימוש גם היום".

שטרן סקר את כל השתלשלויות העניינים מאז הגה הרצל את רעיון הקמתו של אוה"ה והתרומה שהרים לפעילויות שונות בארץ-ישראל על פי חזונו. "אני מזכיר דברים אלה", אמר, "רק משום שדמותה של חברתנו בעיני רבים מתקשרת עם השליטה בבנק לאומי ותו לא, וראוי להזכיר שלא בזה בלבד עסקה. אכן, העתיד לוקה בחוסר ודאות. למרות אובדן השליטה בבנק, עדיין אין בידינו החלטה סופית בדבר אופי פעילות החברה בעתיד, ובשלב זה אני עדיין רואה את עתידה כקשור עם הבנק".

מתאריך זה חדל אוה"ה לקבל מבל"ל דמי ניהול תמורת שירותים, שהיו רכיב נכבד בהכנסותיו. בידי אוה"ה נותרו רק 4.72 אחוזים ממניות ההון הנפרע של הבנק. בד-בבד התברר שאוה"ה ייאלץ לשלם מס בסך 24.8 מיליוני ש"ח בגין חבילת מניותיו שערכן נאמד בתשעים מיליון דולר, ובשווי השוק – במאה מיליון דולר. סכום המס שולם בעיקר ממכירתן של מניות בל"ל שהיו בידי אוה"ה, והיקף האחזקות שבידי אוה"ה הצטמצם לכ-4.4 אחוזים אחזקות בבל"ל, בהון ובכוח הצבעה, וזה הנכס המרכזי שלו. כן היו באותה שעה בקופת אוה"ה כ-1.3 מיליוני דולר באמצעי תשלום נזילים. סכום זה גדל כמובן בעקבות תשלומי דיווידנדים שבל"ל שילם.

ב-16 בפברואר 1994 הודיע לוינסקי בישיבת מועצת המייסדים כי אוה"ה החליט עם שותפים להמשיך במאמצים לרכישת גרעין שליטה בבל"ל. חברת "נכסים" הודיעה כי עד 18 באפריל 1994 פתוחה האפשרות להשתתף במכרז על רכישתם של עשרים עד ארבעים אחוזים מבל"ל תמורת פיקדון בסך עשרים מיליון דולר.

ואולם ב-16 באפריל הודיע אוה"ה על החלטתו שלא להתמודד על רכישת גרעין השליטה בבל"ל, בגלל הצורך להפקיד עשרים מיליון דולר בגין ההשתתפות במכרז. לפי גרסה אחרת, נפל הרעיון לאחר ששר האוצר בעת ההיא, אברהם שוחט, החליט כי כל מי שיתמודד על רכישת גרעין שליטה יידרש לרכוש לפחות עשרים אחוזים מבל"ל בלי שיוכל לכלול בשיעור זה את האחזקות שכבר קיימות בידיו. למרות החלטתו להימנע מהתמודדות, הודיע אוה"ה כי הוא שומר על זכותו להשתלב בעתיד בניסיונות לרכוש גרעין שליטה. בשלב הזה ביטלו את כוונתן להתמודד גם הקבוצות האחרות ששמותיהן עלו בנושא זה.

ב-1996 נבחר מנהל כללי חדש לאוה"ה, הבנקאי עתיר הניסיון מיכאל אוסטפלד. בהנהלתו נבדקו אפשרויות שונות של פעילות שאוה"ה תנקוט, כגון המשך ההחזקה במניות בל"ל, על הדיווידנדים הגדולים שהם מספקים או מכירת המניות. בכל אחת מן האפשרויות דובר בהשקעתם של כספים בקרנות ובנכסים מניבי פרי, כגון רכישת גרעין שליטה בשני בנקים בינוניים. בסופו של דבר, נרכש נכס קרקעי – שני חלקי קומות בבניין משרדים ברעננה – תמורת 1.25 מיליוני דולר, המניב תשואה נאה. כן נותבו כספים להשקעות בנקאיות סולידיות. חנן בן יהודה, גזבר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית דאז וחבר מועצת המנהלים של אוה"ה, קיים מגעים על יזמות מגוונת, ובכלל זה פיתוח תיירות באזורי הגליל והנגב, מחקר ופיתוח חקלאיים וטכנולוגיים, וכן תמיכה במיזמים כגון חממות טכנולוגיות ועסקים קטנים.

בשלב מסוים ביקשו ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לשים את ידן על אוה"ה על ידי העברה של מאה מניות המייסדים לרשותן. לפי חישוב שנעשה במוסדות אלה, עמד ערכן של מניות המייסדים על שישה מיליוני דולר, ובמצוקתם הכלכלית הם ביקשו לממש את זכותם כביכול ולקבל את התמורה. בקשה זו נדחתה בחוות דעת של עורך הדין מלצר (שנזכרה קודם), שלפיה אין כל תוקף לדרישה זו. בחוות הדעת נקבע כי אין למועצת המייסדים שום אפשרות למכור או למסור לגוף שלישי את מאה המניות המוחזקות בידי חבריה בנאמנות במשותף. קביעה זו הסתמכה על מסמכי ההקמה של אוה"ה עוד מימי הרצל, שהפרידו בין ההסתדרות הציונית ובין השליטה בפועל באוה"ה. שבע שנים לפני כן מסר היועץ המשפטי המנוח של הסוכנות היהודית, אליהו לחובסקי, חוות דעת זהה.

צה"ל מלווה את ארונו של בנימין זאב הרצל למקום קבורתו בהר הרצל,
ירושלים, כ"ג באב תש"ט 
(17 באוגוסט 1949)

אוצר התיישבות היהודים במתכונתו החדשה פנה למסלולי השקעה חדשים. יושב ראש מועצת המייסדים החדש, עורך הדין משה שליט (שבא במקומו של עקיבא לוינסקי שהלך לעולמו), ויושב ראש מועצת המנהלים דוד שטרן ועמיתיהם, חיפשו אחר יעדים שיהלמו את האידאולוגיה הציונית. בסדר היום רשומות אפשרויות של השקעות שונות במיזמים כלכליים בעלי אופי ציוני, כגון התפלת מים, הבאת סטודנטים יהודים מחוץ לארץ ללימודים באוניברסיטת תל אביב, שיתוף עם הוועד למען החייל בהקמת מעונות לחיילים ומיזמים אחרים. כך או כך, גם אם יושלם תהליך ההפרטה של בל"ל העומד על סדר היום, לא יהיה אפשר להתעלם מן האחוזים שאוה"ה מחזיק בהם.

חברי מועצת המייסדים ומועצת המנהלים (הדירקטוריון) של אוצר התיישבות היהודים מאמינים שגם התמורות שהתחוללו מאז ימי הבראשית של בנימין זאב הרצל לא הפיגו את טעמה של צוואת החוזה.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

ההסתדרות הציונית העולמית

דרובלס, מתתיהו
Drobles, Matityahu

2018-1931

שטרן, דוד
Stern, David

2003-1910