ההסתדרות הציונית העולמית

הגוף הארגוני של התנועה הציונית. עד 1960 היה שמה "ההסתדרות הציונית". שמה באנגלית: World Zionist Organization.
     ההסתדרות הציונית הוקמה ביוזמת הרצל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 כדי להגשים את מטרת הציונות – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הגוף העליון שלה היה מאז הקמתה הקונגרס הציוני, שהתכנס בראשית דרכו פעם בשנה, ואשר תפקידו להכריע בשאלות מדיניות חשובות הקשורות לתנועה הציונית, ועם הקמתה הייתה החברוּת בה פתוחה בפני כל יהודי שהסכים עם מטרותיה וקנה את השקל הציוני.
     בשנים הבאות פעלה ההסתדרות הציונית לקידום מטרותיה תוך שהקימה ארגונים שונים שנועדו לסייע בכך: הנשיא הראשון של ההסתדרות היה הרצל (1904-1897), שניסה לגייס תמיכה בין-לאומית בתנועה הציונית ולהשיג זיכיון על ארץ ישראל. בתוך כך עסק הרצל גם בחיזוק ההסתדרות הציונית, ובימיו הוקמו הגופים הראשונים שנועדו לסייע בהשגת יעדיה. בשנת 1899 הוקמה חברת "אוצר התיישבות היהודים" כזרוע הכספית של ההסתדרות הציונית. ב1901 נוסדה "קרן קיימת לישראל", כדי לעסוק בקניית קרקעות בארץ ישראל ובהכשרתן להתיישבות יהודית. וב-‎1902 הוקמה "חברת אנגלו-פלשתינה" (בנק אפ"ק; לימים בנק אנגלו-פלשתינה) כחברה-בת של "אוצר התיישבות היהודים" כדי לסייע בקידום הפעילות הציונית בארץ ישראל.
     לאחר מות הרצל תפס את מקומו עוזרו, דוד ווֹלפסוֹן (1911-1905), שהעביר את מרכזה של ההסתדרות הציונית מווינה לעיר קֵלן שבגרמניה והמשיך בפעילות מדינית כשהוא מנסה למזג בציונות המדינית את הציונות המעשית. בימי כהונתו הוקמו "המשרד הארצישראלי" (1908) וחברת "הכשרת היישוב" (1908), ובנק אפ"ק נעשה מכשיר כספי מרכזי של מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית היה אוטו וַרבּוּרג (1921-1911), שנטה לציונות מעשית ומילא תפקיד חשוב בפנייתה של ההסתדרות הציונית לעבודה התיישבותית בארץ ישראל. בימיו התנהלה מלחמת העולם הראשונה, ולכן העביר ורבורג את מרכז הפעילות של התנועה הציונית לקופנהגן הניטרלית. לאחר המלחמה פעל בארץ "ועד הצירים", שהיה הנציגות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, וב-1920 החליטה ועידת ההסתדרות בלונדון על הקמת "קרן היסוד", שנועדה להיות הזרוע לגיוס כספים של התנועה הציונית.
     בעקבות פעילותו המדינית של חיים וייצמן בבריטניה וכיבוש ארץ ישראל בידי בריטניה, עבר מרכז הפעילות של ההסתדרות הציונית ללונדון. בשנת 1920 נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ומילא את התפקיד כמעט ברציפות עד 1946 (בשנים 1935-1931 היה נחום סוקולוב נשיא ההסתדרות). בנובמבר ‎1921 הועברו סמכויותיו של ועד הצירים ל"הנהלה הציונית בארץ ישראל", שמושבה היה בירושלים. בשנת 1929 הקימה ההסתדרות הציונית בשיתוף פעולה עם גורמים יהודים לא-ציונים את "הסוכנות היהודית", כדי שתשמש הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית. עם הקמתה הייתה הסוכנות היהודית לממשלה בפועל של היישוב היהודי בארץ ישראל, ואילו ההסתדרות הציונית נותרה הגוף קובע המדיניות של התנועה הציונית. בשנות השלושים של המאה העשרים סבלה התנועה הציונית מהחרפת העימות בין הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי ובין אנשי הזרם המרכזי ותנועת העבודה בתנועה הציונית, וזה הגיע לשיאו בספטמבר 1935 בפרישת הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית ובהקמת "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח) בהנהגת ז'בוטינסקי. עם זאת, כבר ב-1946 חזרו הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית.
     עם הקמת מדינת ישראל הושגה מטרתה העיקרית של ההסתדרות הציונית. בעקבות הקמת המדינה העבירה ההסתדרות את מרכזה לירושלים והתאימה את עצמה למציאות החדשה של מדינה ריבונית. בקונגרס הציוני העשרים ושלושה, שהתכנס ב-1951 והיה הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים לאחר קום המדינה (וגם הקונגרס הראשון שהתכנס בירושלים), אומצה "תוכנית ירושלים" שהגדירה מחדש את תפקידי ההסתדרות הציונית: ביצור מדינת ישראל, קיבוץ גלויות במדינת ישראל והבטחת אחדותו של העם היהודי. בשנת 1968, בקונגרס הציוני העשרים ושבעה, ניסחה ההסתדרות מחדש את מטרות התנועה הציונית ב"תוכנית ירושלים השנייה": שמירה על אחדותו של העם היהודי ועל מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם; כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל על ידי עלייה מכל המדינות; ביצורה של מדינת ישראל המושתתת על חזון הנביאים של צדק ושלום; שמירה על ייחודו של העם היהודי על ידי קידום חינוך יהודי ועברי וטיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים; הגנה על זכויות היהודים בכל מקומות מושבם.
     גם היום ההסתדרות הציונית ממשיכה בפעילותה, כשהיא מתמקדת בהעמקת הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות ובקידום החינוך היהודי והעברי בתפוצות. עוד תחומים מרכזיים של פעילותה הם עידוד העלייה, הסברה ציונית ומאבק באנטישמיות. החברוּת בהסתדרות הציונית אינה מבוססת עוד על תשלום השקל הציוני, אלא על חברות בארגונים ציוניים בחו"ל ועל השתייכות לאחת המפלגות הציוניות הנבחרות לכנסת. המוסד העליון המתווה את מדיניות ההסתדרות הציונית והרשות המחוקקת שלה הוא הקונגרס הציוני, המתכנס כיום אחת לארבע שנים. לקראת כל קונגרס נערכות בחירות בפדרציות הציוניות השונות בעולם, ואילו נציגותה של ישראל בקונגרס נקבעת על פי גודלן של המפלגות הציוניות בכנסת האחרונה שנבחרה לפני הקונגרס. בין הקונגרסים הגוף המחליט בכל העניינים הקשורים להסתדרות הציונית הוא הוועד הפועל הציוני, המתכנס אחת לשנה. ואילו על הפעולה השוטפת של ההסתדרות הציונית מופקדת ההנהלה הציונית, הממונה על ביצוע החלטות הקונגרס ומפקחת על העבודה הנעשית בין קונגרס לקונגרס. ההנהלה הציונית פועלת באמצעות מחלקות אחדות, ובהן המחלקה לפעילות בתפוצות, המחלקה למאבק באנטישמיות, המערך לשירותים רוחניים והחטיבה להתיישבות.