מאבק השליטה

מעמדה החדש של חברת אוצר התיישבות היהודים כחברה שאיננה עוד בעלת השליטה בבנק לאומי (ראו פרק "רגע של אמת"), הצית מאבק אדיר ממדים בין גופי התנועה הציונית לבין עצמם. זה היה עימות שאילץ את ההסתדרות הציונית העולמית, את הסוכנות היהודית ואת אוצר התיישבות היהודים לעשות משהו שממנו הצליחו להימנע במשך יותר ממאה שנים: להכריע מי באמת צריך להיות השולט בחברה שנולדה באנגליה בשם: The Jewish Colonial Trust Limited, והתגלגלה עם השנים להיות חברת אוצר התיישבות היהודים. הגופים המייצגים את התנועה הציונית יצאו למהלך שיגדיר מחדש את כל מערכת היחסים ביניהם.

הקונפליקט הזה הפך במהירות למאבק שהתחיל בסוף שנות התשעים, גלש אל שנות האלפיים, ובשנת 2007 שינה לנצח את פניה של אוצר התיישבות היהודים.

ההתלקחות החלה בעקבות פרשת ויסות מניות הבנקים, המשבר הפיננסי שפרץ בעקבותיה, וההסדרים שנטלו מאוצר התיישבות היהודים באופן סופי את השליטה בבנק לאומי בשנת 1993. כל אלה הובילו את המערכת הבנקאית הישראלית כולה, ואת בנק לאומי בפרט, לשידוד מערכות. הוא החל בהלאמת הבנק, המשיך בשינוי מבנה הניהול שלו והסתיים במכירתו.

לקראת שנות האלפיים, כאשר על סדר היום עלתה סוגיית הפרטת בנק לאומי, הבין כל מי שעיניו בראשו שהשינויים המבניים במערכת הבנקאית עשויים להפוך את מניותיו לנכס נחשק ביותר ובעל ערך עצום.

באותם ימים החזיקה אוצר התיישבות היהודים חבילה משמעותית של 4.86% ממניות לאומי, אבל באופן פרדוקסלי עורר הדבר תסכול רב בקרב מוסדות התנועה הציונית. הם ראו את עצמם באופן מעשי כבעלים של אוצר התיישבות היהודים, וככאלה חתרו להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל הכלכלי העצום של מניות הבנק שבידיה. לתסכולם הרב, גילו שאין ביכולתם לתרגם את זיקתם לאוצר התיישבות היהודים למהלך כלכלי בפועל בגלל התנגדות החברה עצמה. במילים אחרות: ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית מצאו את עצמן חסרות כל השפעה על החלטות אוצר התיישבות היהודים בנושאים קרדינליים, כמו מימוש הערך הכלכלי שיצרו החזקותיה בבנק לאומי. הגופים המייצגים את מייסדיה של אוצר התיישבות היהודים חשו שהזדמנות פז לממש את הנכס הכלכלי העיקרי שלהם עומדת לחמוק מידיהם בגלל מערכת היחסים המיוחדת בינם לבין החברה.

כדי להבין את הסיבה למערכת היחסים הבלתי שגרתית שהתהוותה בין מייסדי אוצר התיישבות היהודים לבין החברה עצמה, נחזור לסוף המאה התשע-עשרה, עת בחרו הרצל וראשי התנועה הציונית לכונן זרוע פיננסית שתאפשר להם להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

כדי להבטיח את פעילותה של החברה הפיננסית על פי חזונם הציוני, הם יצרו מאה מניות ייסוד (לצד מניות ההון הרגילות של החברה), העניקו להן מעמד מיוחד והפקידו אותן בידי מועצה מיוחדת ("מועצת המייסדים"), שבה מונו לכהן כחברים עשרים ושלושה נציגי הוועד הפועל של התנועה הציונית. מועצה זו הייתה זרוע בעלת מעמד יוצא דופן ובלתי מקובל בחברות כלכליות. מניות הייסוד שבידי חבריה הקנו לה מחצית מזכויות ההצבעה באספה הכללית של אוצר התיישבות היהודים, ובאופן מעשי – שליטה בפעילות החברה. יתר על כן, כוחם של חברי המועצה באוצר התיישבות היהודים נבע לא רק מהעובדה שהם החזיקו במניות הייסוד, אלא גם ממה שנקבע במסמכי החברה. בתשקיף הראשוני, שהיה הבסיס המשפטי להקמתה, נאמר במפורש כי על מנהלי החברה לפעול "לפי הוראותיהם של חברי המועצה". כך הצליחו הרצל וחבריו להחזיק את המקל בשני קצותיו: להקים חברה פיננסית שתתפקד כבנק מקצועי לכל דבר, אבל בו-זמנית להבטיח שפעילות הבנק תהלום את מטרות התנועה הציונית באמצעות המועצה, שחבריה היו מבכירי התנועה הציונית.

ברבות השנים הלכה השליטה של מועצת המייסדים והתעצמה. כאשר הוחלט להעביר את נכסיה של החברה האנגלית ואת פעילותה לחברה שתהיה רשומה בישראל, התברר כי חלק מבעלי המניות של החברה האנגלית נספו במהלך השואה ויורשיהם לא אותרו. מדובר באנשים שהחזקתם הכוללת הגיעה ל-40.56% ממניות ההון של אוצר התיישבות היהודים ול-20.28% מהמניות שמקנות את זכויות ההצבעה בה. לכולם היה ברור שלא יעלה על הדעת לנשל את הבעלים הנעדרים או את יורשיהם מהבעלות על מניות אלה, ולכן הן קובצו ונשמרו בנאמנות בחברת "י.ק.ט נאמנות בע"מ". מי שהופקדו על ניהול הנאמנות היו חברים במועצת המייסדים.

התוצאה הפכה את כוחה של המועצה באוצר התיישבות היהודים למוחלט. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים חבריה כבר שלטו ביותר מ-70% מזכויות ההצבעה.

בדרך לקונפליקט

התבוננות היסטורית על האבולוציה של אוצר התיישבות היהודים תזהה את האנומליה שנוצרה בין הזרועות השונות של החברה כבר בשלבי הקמתה. עוד במהלך הדיונים של ראשי התנועה הציונית, בחודש ינואר 1899, היו שהסתייגו מהמבנה המיוחד שהלך ונרקם (ראו פרק "מאתיים חמישים אלף ושמונה").

כמה מהמשפטנים שהשתתפו בדיונים בווינה הזהירו כי המתח בין "מועצת המייסדים" לבין גופי ההנהלה של החברה איננו בריא. הם הבהירו כי הזיקה בין הגוף שנועד לשמור על פעילותה הציונית של החברה (מועצת המייסדים) לבין הזרועות שאחראיות על הפעילות העסקית (הנהלה ודירקטוריון) היא מאתגרת. היו שקראו להמעיט בסמכויות שהוענקו לחברי מועצת המייסדים, אבל בסופו של דבר, בחרו ראשי התנועה הציונית להקים את החברה, שתהיה הזרוע הפיננסית של התנועה, במתכונת ההיברידית שתוכננה מראש: מצד אחד, יכוננו אותה כחברה פיננסית לכל דבר, שיש לה זרועות המייצגות את בעלי המניות כבכל חברה עסקית. ומצד שני – היא תפעל כתאגיד שנועד לפעול להגשמת המטרות של התנועה הציונית, ולכן תוקם בתוכו "מועצת מייסדים", שתחזיק במאה מניות ייסוד שיבטיחו זאת. איש לא העלה על דעתו שבחלוף מאה שנים יתפרץ הקונפליקט דווקא בין נציגי התנועה הציונית לבין מועצת המייסדים, שהיא עצמה בראה כדי להגשים את מטרותיה.

יריית הפתיחה בקונפליקט הזה נורתה בסוף שנות התשעים, כאשר ההסתדרות הציונית העולמית סבלה מקשיים כלכליים, וראשיה הבינו כי השעה כשרה להפיק תועלת כלכלית מהחזקותיהם בחברת אוצר התיישבות היהודים. במהלך שנת 1998 פנה יושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית, סלי מרידור, לנציגי מועצת המייסדים וביקש כי המועצה תקבל החלטה להעביר לידי ההסתדרות הציונית את מאה מניות המייסדים. ההיגיון הכלכלי שעמד מאחורי דרישה זו היה פשוט: מניות המייסדים מקנות לכל מי שיחזיק בבעלות עליהן שליטה מעשית בחברת אוצר התיישבות היהודים שבידיה נכס יקר מפז – חבילת מניות של 4.86% מבנק לאומי, שנותרו בבעלותה במסגרת ההסדרים של משבר מניות הבנקים. מדובר בנכס מעולה שמניב לאוצר התיישבות היהודים דיווידנדים גדולים, נכס שצפוי להפוך בשנים הקרובות לסחיר מאוד בגלל ההתפתחויות במערכת הבנקאית, ושוויו הוערך בסכום של שבעה עד עשרה מיליון דולר. מנקודת מבטה של ההסתדרות הציונית העולמית, העברת מניות המייסדים לידיה תאפשר לה להשפיע על התנהלותה הכלכלית של אוצר התיישבות היהודים ותייצר הזדמנות לרווח כלכלי שאסור להחמיץ.

בין הצדדים החלה להתנהל סדרת מפגשים שבמהלכם הציגו אנשי ההסתדרות הציונית את דרישתם לנציגי המועצה. הם עשו מאמץ ניכר לשכנע את חבריה להעביר לידם את מניות הייסוד, וכדי להניח את דעתם, הבהירו כי המשך הפעילות הציונית של אוצר התיישבות היהודים יובטח בכל מקרה. במפגש שהתקיים בין הצדדים ב-4.2.99 הבטיחו אנשי ההסתדרות הציונית כי אם מניות המייסדים שיועברו לידי ההסתדרות הציונית העולמית יימכרו, התמורה הכספית שתתקבל תשמש רק להשקעות בפרויקטים ציוניים. כך לא יהיה כל חשש שחזונו של הרצל – שהביא להקמת המועצה והטיל על חבריה לוודא שאוצר התיישבות היהודים פועלת לקידום מטרות אלה – לא ימומש.

אבל ההבטחות לא עזרו. חברי המועצה הבהירו כי אין בדעתם להעביר את מניות המייסדים שבידיהם למוסדות הציוניים. יותר מזה – הם הסבירו כי גם אם רצו להיענות לבקשת ההסתדרות הציונית, אין בסמכותם לעשות זאת כי המצב המשפטי מחייב שהשליטה באוצר התיישבות היהודים תהיה לעולם בידי המועצה ולא בידי שום גוף אחר.

בשלב הזה כבר היה ברור כי הדרך לעימות חסר תקדים בין מועצת המייסדים לבין אלה שהקימו אותה –  קצרה. תגובתה של ההסתדרות הציונית על עמדתם הסרבנית של חברי מועצת המייסדים הייתה חד-משמעית: ארבעה ימים לאחר המפגש קיבלה הנהלתה החלטה רשמית, שלפיה "הואיל וההחזקה של מניות המייסדים באוצר התיישבות היהודים היא בנאמנות לטובת ההסתדרות הציונית העולמית, חובתם של חברי המועצה לנהוג כלפי ההסתדרות הציונית העולמית בנאמנות ולפעול לפי הוראותיה". הנהלת ההסתדרות הציונית הסמיכה את יושב הראש, סלי מרידור, ואת הגזבר, חיים צ'סלר, לפעול למימוש ההחלטה ולהורות באופן רשמי למועצה להעביר את מניות המייסדים לידיה. כדור השלג יצא לדרכו.

מרגע זה נסחפו הצדדים לעימות שהלך והתעצם, כאשר כל צד מתבצר בעמדתו. ההסתדרות הציונית קבעה: יש לנו סמכות להורות לכם כיצד לפעול, ומתוקפה אנו דורשים להעביר לרשותנו את המניות. ואילו המועצה הגיבה בנחישות: מניות המייסדים שבידינו אינן ניתנות להעברה וכך זה יישאר.

בשלב הזה התעורר ויכוח פנימי בקרב חברי מועצת המייסדים. קבוצת מיעוט בראשות מאשה לובלסקי וראובן שלום סברו כי יש טעם בטיעוני ההסתדרות הציונית וכי יהיה לא נכון להסלים את העימות, אבל רוב חברי המועצה חשבו אחרת. הם השתכנעו מחוות דעת משפטית שחיבר עורך הדין חנן מלצר, ולפיה הם מחזיקים במניות הייסוד בנאמנות "לטובת המטרות הכלכליות הציוניות שעמדו ביסוד הקמתה של אוצר התיישבות היהודים", ולא בנאמנות כלפי ההסתדרות הציונית עצמה. עמדת מועצת המייסדים נשארה כשהייתה – לא מוותרים על המניות.

בחודש אוגוסט 2000, לאחר דיאלוג עקר שלא הוביל את הצדדים להסכמות, נראָה  כי המאבק מגיע לנקודת מפנה. אנשי המועצה הציגו לנציגי ההסתדרות הציונית חוות דעת שכתב המשפטן, פרופסור ידידיה שטרן, ולפיה ניתן לכונן מנגנון שבאמצעותו תעביר אוצר התיישבות היהודים סכום שנתי קבוע לידי ההסתדרות הציונית. התשלום, הציעו חברי מועצת המייסדים, יוגדר כתרומה, ובאופן מעשי יהווה תחליף כלכלי להעברת מניות המייסדים. לרגע היה נדמה כי יהיה ניתן להשיג פשרה ולבלום את הידרדרות כדור השלג, אבל בסופו של משא ומתן בנושא לא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה וחזרו לנתיב העימות.

בחודש אפריל 2002 העלתה ההסתדרות הציונית הילוך במאבק, והעבירה מסר חריף בפנייה אישית לכל אחד ואחד מחברי מועצת המייסדים. בבוקרו של יום 7 באפריל 2002 נחת על שולחנו של כל חבר מועצה מכתב מטעם הוועדה המתמדת לענייני תקציב וכספים של הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, ובו אזהרה מפורשת כי הוא צפוי לשאת באחריות אישית אם סירובו להעביר לידיה את המניות יסב לה נזק כלכלי. המכתב רמז לחברי המועצה כי הליכי ההפרטה של בנק לאומי, שבהם פתחה הממשלה, יוצרים הזדמנות פז לממש את מניות בנק לאומי שבידי אוצר התיישבות היהודים במחיר מצוין. המסר שנלווה אליו היה חד-משמעי: סירובם של חברי המועצה להיענות לדרישת ההסתדרות הציונית עלול לגרום לה להחמיץ את העיתוי שבו תוכל לקבל את התמורה המרבית עבור מניות בנק לאומי. אם יתמידו בסירובם, הבהירו עורכי הדין של ההסתדרות הציונית, לא יהיה מנוס מהגשת תביעה אישית נגד כל אחד ואחד מהם.

אבל גם המהלך הזה לא הזיז את מועצת המייסדים מעמדתה הסרבנית, ולפיכך פנתה ההסתדרות הציונית לכיוון חדש. חודשיים לאחר האיום בתביעות אישיות התכנס הקונגרס הציוני העולמי השלושים וארבעה בירושלים, ובמהלכו התקבלה החלטה נועזת: ב-20 ביוני 2002 החליטו חברי הקונגרס כי כל שלושים וחמישה חברי נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית חברים במועצת המייסדים של אוצר התיישבות היהודים. הקונגרס פנה למועצת המייסדים וקרא לה לפעול ליישום ההחלטה ולהוציא לפועל את מינויָם של חברי הנשיאות.

במבט ראשון זה נראה כצעד מכריע. הרחבת מספר החברים במועצה תבטיח רוב ברור לאלה מביניהם שתומכים בקיום הדרישה להעביר לרשות ההסתדרות הציונית את מניות המייסדים. הסרבנים ימצאו את עצמם במיעוט. אבל גם מהלך זה לא צלח. מועצת המייסדים התבצרה בעמדתה. ב-17 ביולי 2002 התכנסו חבריה לדון בהחלטת הקונגרס הציוני העולמי והחליטו לדחות אותה. הם ראו בה תרגיל שקוף שמטרתו לקדם את העברת המניות, הבהירו כי הדבר עלול להעמיד את חברי המועצה בניגוד עניינים בין תפקידם ומחויבותם כחברי המועצה לבין תפקידם בהסתדרות הציונית, ונמנעו ממינוי חברים חדשים למועצה.

בשלב הזה נכנסה לתמונת המאבק הסוכנות היהודית, שגם לה היו מניות בחברת אוצר התיישבות היהודים. היא הגבירה את הלחץ על חברי מועצת המייסדים, וב-4 בנובמבר 2003 שיגרה מכתב ליושב ראש אוצר התיישבות היהודים שבו הוסרו הכפפות לחלוטין.

הסוכנות הציגה ליושב ראש מועצת המנהלים של אוצר התיישבות היהודים אולטימטום יוצא דופן, ובמסגרתו דרשה ממנו להגיש תביעה נגד מועצת המייסדים. היה מדובר במהלך בלתי שגרתי, שבו למעשה נדרשה החברה לתבוע את אחת מזרועותיה שלה. בפנייתה קבעה הסוכנות היהודית כי חברת אוצר התיישבות היהודים איננה ממלאת את תפקידה כבר זמן רב, וכי מועצת המייסדים שפועלת במסגרתה, ולמעשה שולטת בה, היא זו שכופה עליה שיתוק. הסוכנות האשימה את חברי המועצה בניצול המשאבים של אוצר התיישבות היהודים לתועלתם האישית, ייחסה להם הפרה של חובת האמון כלפי החברה והציגה אותם כאינטרסנטים שעושים הכול כדי לקבל שכר וטובות הנאה אישיות במקום לקדם את האינטרסים של אוצר התיישבות היהודים. היא דרשה מיושב הראש להגיש את התביעה נגד חברי המועצה תוך ארבעים וחמישה ימים אם ימשיכו בסירובם להעביר לידי ההסתדרות הציונית את מניות המייסדים.

מכתבה האולטימטיבי של הסוכנות היהודית לא השאיר לצדדים ברירה. אחרי ארבע שנים של משא ומתן מתיש וכיפופי ידיים, היה ברור שאפסו הסיכויים להגיע להבנות. ב-13 בנובמבר 2003 התכנס הדירקטוריון של אוצר התיישבות היהודים והחליט לגלגל את הפרשה כולה לבית המשפט.

ב-18 בדצמבר 2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעתן המשותפת של חברת אוצר התיישבות היהודים ומועצת המייסדים נגד ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן היסוד והחברה הישראלית לפיתוח כלכלי חיל בע"מ. זה היה רגע מכונן במערכת יחסים שהתפתחה במשך יותר ממאה שנים בין גופי התנועה הציונית לבין עצמם. החברה שנועדה להיות הבנק הציוני הראשון תובעת את מוסדות התנועה הציונית שהביאו אותה לעולם, ומבקשת מבית המשפט שיגן עליה מפניהם.

נאמנות למי?

בפנייתן מבקשות חברת אוצר התיישבות היהודים ומועצת המייסדים מבית המשפט להצהיר כי המועצה איננה רשאית כלל למכור את מאה מניות המייסדים שבידיה לשום גורם שלישי. עוד הן מבקשות כי בית המשפט יקבע באופן מפורש שחברי מועצת המייסדים אינם רשאים לקבל הוראות משום גורם שהוא, כולל ההסתדרות הציונית העולמית. הן סבורות כי עליהן לפעול באופן בלתי תלוי, וכי עיקרון זה צריך לקבל תוקף משפטי כדי שיוכלו להמשיך להפעיל שיקול דעת עצמאי בכל פעולותיהן, שנועדו לקדם את המטרות הציוניות בהתאם לחובת הנאמנות שחלה עליהן.

לטענת אוצר התיישבות היהודים והמועצה, כל פעולותיהן של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית נובעות ממצוקה תקציבית שאליה נקלעו, ולא מתוך דאגה כנה לקידום המטרות הציוניות. הן הבהירו כי בדיוק כדי למנוע מהלכים מסוג זה, הופקדו בידי חברי המועצה מניות המייסדים בנאמנות שהיא כולה נאמנות למטרה ולא נאמנות לגוף כלשהו. המטרה היא הגשמת החזון הכלכלי-ציוני של חברת אוצר התיישבות היהודים, וכדי שיהיה ניתן ליישם אותה, יצרו אבות הציונות את המנגנון שנועד להפריד בין מוסדות התנועה הציונית לבין אוצר התיישבות היהודים.

עורך הדין חנן מלצר, שייצג את אוצר התיישבות היהודים ואת מועצת המייסדים, החזיר את בית המשפט יותר ממאה שנים לאחור כדי לבסס את הטיעון. הוא הציג לשופט אורי גורן את דבריו של בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים", המדבר על שני כלים ארגוניים שנועדו לקדם את חזונו. האחד הוא "אגודת היהודים" שתהווה זרוע פוליטית, והשני הוא "החברה היהודית", שתהיה הזרוע הכלכלית המבצעת. ההסתדרות הציונית העולמית, טען עורך הדין מלצר, היא התגשמותה של "אגודת היהודים" בימינו אלה, ואילו אוצר התיישבות היהודים היא התגשמותה של "החברה היהודית". לדבריו, יש לשמור בקפדנות על עֶקרון ההפרדה ביניהן בדיוק כפי שהטיף חוזה המדינה לשמור על ההפרדה בין "אגודת היהודים" לבין "החברה היהודית".

רק שמירת מניות המייסדים בידי חברי המועצה תוכל להבטיח שאוצר התיישבות היהודים תפעל באופן חופשי מלחצים פוליטיים שעלולים להפעיל עליה מוסדות התנועה הציונית, אמר מלצר. זו בדיוק הסיבה שחיוני להמשיך ולשמור על עֶקרון ההפרדה, וזו הסיבה שההסתדרות הציונית איננה מוזכרת כלל בשטר הנאמנות שנכתב עת הוקמה החברה האנגלית, שלימים הפכה להיות אוצר התיישבות היהודים. נאמנותה של המועצה איננה כלפיה.

כדי לחזק את טענותיהן, הסבירו חברת אוצר התיישבות היהודים והמועצה לבית המשפט כי בעת יצירת שטר הנאמנות בשנת 1899 לא הייתה ההסתדרות הציונית העולמית בגדר "אישיות משפטית", ולכן לא ניתן לראות בה את "יוצר הנאמנות" או גוף "נהנה" של נאמנות זו. לפיכך, טענו, לא סביר שתהיה לה סמכות להורות לחברי המועצה כיצד לפעול, ובוודאי לא ייתכן שתהיה לה סמכות לתת הוראות שמתייחסות ישירות לנכסי הנאמנות, כלומר – למניות המייסדים.

חברי המועצה הודו אמנם כי לאורך השנים הם נהגו להתייעץ עם אנשי ההסתדרות הציונית בנושאים שונים הקשורים ליעדים ציוניים ובנושאים הקשורים למינוי חברים במועצת המייסדים, אבל בשום אופן אין לראות בנוהג הזה אינדיקציה לסוגיית הנאמנות. הם הבהירו לבית המשפט בפסקנות כי בשום שלב או נסיבות לא ראו את עצמם מקיימים את הדיאלוג עם ההסתדרות הציונית כמי שרואים את עצמם "נאמנים של ההסתדרות הציונית", ולכן גם לא ראו את עצמם מחויבים לעצותיה. הם חזרו והדגישו כי נאמנותם, כפי שהוגדרה כבר לפני מאה שנים, היא למטרה ואין לראותה כנאמנות למוסד כלשהו.

נציגי אוצר התיישבות היהודים והמועצה הוסיפו וטענו כי גם אם לא יתקבלו טיעוניהם, לא ניתן לאפשר להעביר את מניות המייסדים לידי ההסתדרות הציונית בנסיבות אלה, כי ברור שמטרתה היא למכור אותן לגורם פרטי כדי ליהנות מרווח כלכלי. המניות, טענו חברי המועצה, הופקדו בידיהם כדי לאפשר להם כוח הצבעה שנועד כולו להבטיח את יישומן של מטרות ציוניות. ברגע שההסתדרות הציונית תמכור את המניות לגורם פרטי שאיננו מזוהה עם מטרות מסוג זה, ברור שלא יהיה ניתן עוד להגשים את המטרה שלשמן נוצרו מניות המייסדים.

עורך הדין מלצר הוסיף גם נימוקים משפטיים כדי לשכנע את בית המשפט לפסוק לטובתן של אוצר התיישבות היהודים ומועצת המייסדים. הוא טען כי אם מנתחים את כל הסמכויות שהוענקו לחברי המועצה במסגרת פעילותם בחברת אוצר התיישבות היהודים, יש לראות במעמדם ככזה שמוענק לדירקטורים בחברה כלכלית. כדירקטורים, הם מחויבים על פי חוק לפעול מתוך שיקול דעת עצמאי לחלוטין אך ורק למען מטרות החברה, ובשום צורה לא למען מטרות של גורם חיצוני. כך, התעקש הפרקליט של אוצר התיישבות היהודים והמועצה, יש לראות גם את מעמדם של חברי מועצת המייסדים

אינטרסים אישיים

תגובתה של ההסתדרות הציונית העולמית הייתה קשה. לדבריה, פנייתן של חברת אוצר התיישבות היהודים והמועצה לבית המשפט כדי לקבל ממנו צו שיאפשר להן לא לקיים את החלטות המוסדות הציוניים, היא "ניסיון של כמה אנשים להשתלט על רכוש עצום תוך הפרת תנאי הנאמנות, הפרת כל אמת מידה מוסרית והתנהגות שאיננה בתום לב".

עורך הדין אהוד גוט, שייצג את ההסתדרות הציונית, טען כי סירובם של חברי המועצה וחברת אוצר התיישבות היהודים לקבל הוראות מההסתדרות הציונית העולמית נועד רק כדי למנוע מהתנועה הציונית לקבל הכנסות בסדר גודל ניכר של עשרות מיליוני שקלים, וכל זאת כדי "לקדם את האינטרסים האישיים" של חברי המועצה. הוא תיאר אותם כאנשים שכל עניינם "לשבת על סיר הבשר, ואין להם כל בעיה להפר את תנאי הנאמנות שלהם כל עוד האינטרס האישי שלהם יבוא על סיפוקו".

לדבריו, האינטרס של בעלי מניות המייסדים חייב להיות מיושם באופן שיביא את ערכן לשווי גבוה ככל האפשר, וככל שמכירתן תגרום לכך – ברור שחובת הנאמנים המחזיקים במניות היא לתמוך בה. אלא שבמקרה כזה, הסביר עורך הדין גוט, "הנהנית מהתמורה תהיה התנועה הציונית, ואילו כאשר המניות מוחזקות על ידי חברי המועצה, הם ממשיכים ליהנות מתשלומים מקופת אוצר התיישבות היהודים, ולהם אישית אין זה משנה כלל שערכן יורד כל השנים". "הערך הכספי של מניות המייסדים", הוסיף, "אינו מעלה ואינו מוריד לטובות ההנאה האישיות שמקבלים חברי המועצה, והם פועלים על פי האינטרס האישי ובניגוד גמור לחובתם כנאמנים".

לגופו של עניין טענו המוסדות הציוניים כי נאמנותם של חברי המועצה ביחס למניות המייסדים היא נאמנות שחייבת לפעול לטובת התנועה הציונית באמצעות נציגתה הרשמית: ההסתדרות הציונית, שהיא גם ה"נהנה" וגם "יוצר" הנאמנות. ביחס לטענות המשפטיות של אוצר התיישבות היהודים והמועצה בנושא זה, הסבירו כי בעת הקמתה של החברה האנגלית וחתימת שטר הנאמנות לא הייתה ההסתדרות הציונית גוף משפטי שהיה יכול היה להירשם כבעלים של החברה. כדי להבטיח את הפיקוח של התנועה הציונית ואת שליטתה, הוקצו מניות המייסדים לקבוצה של חברי הוועד הפועל הציוני (ובכללם הרצל בעצמו), שהפכו לגוף המכונה ה"מועצה", והכול כדי שהיא תפעל כזרוע של התנועה הציונית שנציגתה החוקית היא ההסתדרות הציונית. לכן, טענו, לא יעלה על הדעת שהמועצה תסרב לקבל הוראות מההסתדרות הציונית.

לקראת עידן חדש

השופט אורי גורן הבין מיד כי לב לבה של המחלוקת הוא סוגיית הנאמנות, או כלשונו: "מי יוצר הנאמנות ולטובת אילו נהנה או מטרה היא כוננה". האם כטענת אוצר התיישבות היהודים והמועצה, מדובר בנאמנות ל"מטרה", או שמא כטענת המוסדות הציוניים, מניות המייסדים מוחזקות בנאמנות לטובת התנועה הציונית, שנציגתה היא ההסתדרות הציונית העולמית?

לכאורה, היה צריך פשוט להתבונן בשטר הנאמנות, אבל כאן בדיוק שורש הבעיה. שטר הנאמנות איננו מתייחס לזהותו של הגוף הנהנה, אשר עבורו מחזיקים חברי המועצה במניות הייסוד. הוא גם לא אומר דבר על המטרה אשר לשמה הן הופקדו בידיהם. אם תרצו, שטר הנאמנות נוסח באופן שאִפשר לכל אחד מהצדדים להתבצר בעמדתו.

כדי לפצח את הסוגיה הזאת, צלל השופט גורן אל כל מסמכי הייסוד של ההחברה האנגלית שנחתמו בשנת 1899 ולמסמכים היסטוריים נוספים שרלוונטיים לסוגיה. הוא ניתח את שטר הנאמנות, את התשקיף המקורי, והצליב אותם עם מסמכים שכתב הרצל בעצמו ועם תשקיפים שפרסמה אוצר התיישבות היהודים בשנות השישים של המאה העשרים. מסקנתו הייתה ברורה: הנאמנות נוצרה על ידי התנועה הציונית לטובת מוסדותיה, ולכן יש לראות בהסתדרות הציונית העולמית כמי שזכאית היום למעמד ה"נהנה" של הנאמנות.

גורן לא הסתפק רק בניתוח המשפטי של מסמכים אלה, ובחן גם את התנהגותה של מועצת המייסדים במהלך השנים ואת מערכת היחסים שפיתחה עם ההסתדרות הציונית העולמית. הוא קבע כי הראיות מעידות על כך שבמשך שנים ראתה את עצמה המועצה כמי שכפופה להנחיותיה של ההסתדרות הציונית, וכי התנהלותה מעידה על כך שמעמדה של ההסתדרות הציונית הוא מעמד "של יוצרת הנאמנות וכמי שמניות המייסדים מוחזקות על ידי המועצה בעבורה, ולא בעבור רעיון ציוני מופשט".

באשר לסוגיה זו כתב בפסק הדין: "אפילו הייתי קובע כי מדובר בענייננו בנאמנות ל'מטרה' כגרסת המבקשים, הרי קשה היה שלא לקבוע כי 'מטרה' זו איננה אלא המטרה הציונית, ועל יסוד קביעה זו השאלה המתעוררת היא: כלום יש בנמצא גורם יותר מוסמך מההסתדרות הציונית בכבודה ובעצמה לקבוע כיצד יש להגשים את המטרות הציוניות הנ"ל? אם אכן סבורה ההסתדרות הציונית כי המטרות הציוניות שעל הגשמתן היא מופקדת יושגו באופן טוב יותר אם מניות המייסדים יהיו בידיה ויימכרו על ידיה תוך קבלת תמורה שתוכל לממן פרויקטים ציוניים, מאשר אם תמשיך המועצה להחזיק בהן, והקיפאון שאליו נקלעה אוצר התיישבות היהודים בכל הקשור בהגשמת פרויקטים מעין אלה יימשך, הרי הדעת נותנת כי יש ליתן משקל מכריע לעמדתה בהיעדר נימוקים סותרים כבדי משקל".

הכרעת בית המשפט קבעה באופן סופי כי ההסתדרות הציונית זכאית לדרוש את מניות המייסדים שהוחזקו עבורה על ידי המועצה, וחייבה את כל חברי המועצה להיענות לדרישה זו. בכך עיצב בית המשפט מחדש את כל מאזן הכוחות שבין גופי התנועה הציונית.

ב-26 באפריל 2007 חתם השופט אורי גורן על פסק דינו וסגר פרק בתולדות החברה שהוקמה כזרוע הפיננסית של התנועה הציונית. מניות המייסדים, שמעניקות שליטה בחברת אוצר התיישבות היהודים, הועברו לידי ההסתדרות הציונית העולמית, ומועצת המייסדים שהוקמה מאה ושמונה שנים קודם לכן איבדה למעשה את סמכויותיה ואת תכליתה. בהמשך החליטה האספה הכללית של החברה על שינוי התקנון באופן שביטל בפועל את עצם קיומה.

איש לא תיאר לעצמו באותם ימים כי סיום המאבק המשפטי על השליטה בחברה יבשר על מאבק משפטי מאתגר בהרבה שיתפרץ שנים ספורות לאחר מכן – מאבק על עצם קיומה של אוצר התיישבות היהודים.