אַחַד הָעָם
Achad Ha’am
1927-1856
שֵם העט של הפובליציסט וההוגה הציוני אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856). מאבות הציונות ואבי הציונות הרוחנית.
אשר צבי גינצברג נולד בעיירה סקווירה באוקראינה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, למשפחה אמידה של חסידים. בילדותו ובנעוריו הוא התבלט בלימודיו בתלמוד ובהלכה, ובו-בזמן החל להתעניין בפילוסופיה יהודית ונחשף לספרות ההשכלה העברית. לאחר שהוריו השיאו אותו בשנת 1873 לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון, נצר לשושלת אדמו"רי חב"ד, הוא המשיך ללמוד בכוחות עצמו ספרות ופילוסופיה כללית-חילונית, ובתוך כך נטש את החסידות והתרחק לחלוטין מהאמונה הדתית.
באמצע שנות השמונים של המאה התשע-עשרה עבר גינצברג לעיר אוֹדֵסָה. כאן המשיך בלימודיו והחל להיות מעורב בתנועת חיבת ציון. ב-1889 הוא החל לפרסם בעיתון "המליץ" מאמרים שעליהם חתם בשם העט "אחד העם" ואשר הייתה להם השפעה רבה על בני זמנו. אחד הראשונים שבהם היה "לא זו הדרך", שמתח ביקורת על דרכה של חיבת ציון, ובו הניח את יסודות הציונות הרוחנית. באותה שנה הוא היה מעורב גם בהקמת אגודת "בני משה", שמנתה כמה עשרות חברים ונועדה לקדם את רעיונותיו בדבר חיזוק היסוד המוסרי והתרבותי של תנועת התחייה הלאומית היהודית. האגודה התקיימה שמונה שנים, ועם חבריה נמנו מנחם אוסישקין, מאיר דיזנגוף (לימים ראש עיריית תל אביב) ויהודה ליב מטמון כהן (לימים מייסד גימנסיה הרצליה).
בשנת 1891 ערך אחד העם את ביקורו הראשון בארץ ישראל ופרסם בעקבותיו את המאמר "אמת מארץ ישראל", שמתח ביקורת חריפה על אופי ההתיישבות היהודית בארץ. ב-1896 הוא ייסד בעזרת הסוחר והנדבן זאב קלונימוס ויסוצקי את הירחון "השילוח", שהיה כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, וערך אותו עד 1902. בכתב העת, שיצא לאור עד 1926, פורסמו מאמרים בנושאי ציונות, בעיקר על פי גישתו של אחד העם, וכן יצירות ספרות ומאמרים בנושא ההיסטוריה של עם ישראל, ועם הכותבים הקבועים בו נמנו יוסף קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים, מ"ל ליליינבלום, א"א קַבָּק, מ"ז פיירברג, ש' בן ציון, ח"נ ביאליק ואחד העם עצמו.
אחד העם בא אמנם לקונגרס הציוני הראשון, אבל לא השתתף בו והסתייג מדרכו של תיאודור הרצל. הסתייגותו מהציונות המדינית אף הידרדרה להתגוששות מעל דפי העיתונים העבריים של התקופה בינו לבין מקס נורדאו לאחר פרסום "אלטנוילנד" של הרצל ב-1902, ולהתקפות שלו על הציונות המדינית בימי פולמוס אוגנדה. בשנת 1907 עבר אחד העם לבריטניה והקים וניהל את הסניף הלונדוני של חברת התה של ויסוצקי. בשנים האלה הוא היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה, ובמהלך "מלחמת השפות", שפרצה סביב השאלה מה תהיה שפת הלימוד בטכניון, תמך במצדדי העברית. ב-1922 עלה אחד העם לארץ והתיישב בתל אביב, ברחוב שנקרא על שמו עוד בחייו. הוא מת בחורף 1927 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
אחד העם נחשב לגדול הפובליציסטים העברים של זמנו ולמי ששחרר את העברית מן המליצה המשכילית ומילא תפקיד ראשון במעלה בעיצוב שפת הפרוזה הפובליציסטית העברית המודרנית. מאמריו גם מסכמים את הרעיונות של הציונות הרוחנית, שאחד העם היה מייסדה. הציונות הרוחנית דחתה הן את הציונות המעשית של חובבי ציון והן את הציונות המדינית של הרצל, וטענותיה המרכזיות היו כי לתחייה היהודית הלאומית יש להקדים תחייה רוחנית-מוסרית של יהודי התפוצות, וכי בארץ ישראל צריך לקום מרכז רוחני שיתבסס על האליטה האינטלקטואלית של העם היהודי וישפיע בחייו הבריאים על קיבוצי היהודים בכל התפוצות. אף על פי שבמאבק על עיצוב דרכה של הציונות לא הייתה ידה של הציונות הרוחנית על העליונה, הייתה לאחד העם השפעה רבה על עיצוב מערכת החינוך העברית-החילונית בארץ ישראל (יש הטוענים כי הוא השפיע יותר מכל אדם אחר על עיצוב החינוך הלאומי-חילוני החדש בארץ ישראל שלפני קום המדינה), והגותו תרמה למאמץ הציוני שלא להסתפק במטרות מדיניות, אלא לשאוף לגיבושה בארץ ישראל של מסורת תרבותית עברית, היונקת מאוצרות התרבות היהודית שלא בהקשר הדתי לבדו.
