בַּר אילָן מאיר
Bar Ilan, Meir

רב ומנהיג ציוני יליד בֵּלָרוּס (1949-1880) (שמו המקורי: מאיר ברלין). מהבולטים שבמנהיגי תנועת המזרחי.
     מאיר ברלין נולד בעיירה ווֹלוֹז'ין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית. אביו היה הרב נפתלי צבי יהודה בֶּרלין (הנצי"ב), ראש ישיבת ווֹלוֹז'ין מאז 1854 ומראשוני הרבנים שתמכו בציונות. בילדותו למד בישיבת וולוז'ין, ולאחר מות אביו ב-1893 למד אצל הרב אליעזר גורדון, אצל הרב חיים סוֹלוֹבֵייצ'יק (ר' חיים בּריסקֶר) ואצל סבו מצד אמו הרב יחיאל מיכל אפשטיין.
     הרב בר אילן לא נמנה עם מייסדי תנועת המזרחי, אך הצטרף לתנועה בראשית דרכה והיה פעיל בולט בה. בשנת 1905 הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי והצטרף למתנגדים לתוכנית אוגנדה. ב-1910 הוא השתקע בברלין וייסד שם את השבועון "העברי", ששימש במה לרעיונות הזרם הציוני-דתי, ובשנת 1912 מונה למזכיר המזרחי העולמי.
     לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרב בר אילן לעזוב את גרמניה. ב1915 הוא עבר עם משפחתו לארצות הברית וכיהן שם כנשיא הסתדרות המזרחי בשנים 1926-1916. בה-בעת הוא עמד בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן (לימים: ישיבה יוניברסיטי) והיה מעורב בהקמת "נשי המזרחי" (לימים: נשי אמי"ת). עם תום המלחמה הוא פעל במדינות שונות לשם ארגון עבודת המזרחי ועידוד העלייה, ובשנת 1926 עלה לארץ והשתקע בירושלים. בשנים הבאות הוא מילא תפקידים בכירים אחדים, ובהם מזכיר המזרחי העולמי, ראש הוועד הפועל הציוני וחבר במועצת המדינה הזמנית. ב-1937 הוא ייסד את "הצופה", ביטאונה של תנועת המזרחי (והיה עורכו עד 1947), וכן ייסד את האנציקלופדיה התלמודית, שהכרך הראשון שלה התפרסם ב-1947.
     הרב בר אילן נקבר בבית הקברות סנהדריה. במהלך חייו פרסם הרב בר אילן מאות מאמרים ומסות וכן ספרים אחדים, ובהם "מוולוז'ין עד ירושלים" (ספר זיכרונות) ו"רבן של ישראל" (ביוגרפיה על אביו). על שמו נקראים מושב בית מאיר בהרי ירושלים, הישיבה התיכונית נתיב מאיר ואוניברסיטת בר אילן.