בֶּן גּוּריּוֹן, דוד
Ben Gurion, David

1973-1886

פוליטיקאי ישראלי יליד פולין (1973-1886) (שמו המקורי: דוד גרין). אדריכלה של מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה.
     דוד יוסף גרין נולד בעיירה פלונסק (אז בתחום האימפריה הרוסית) למשפחה מסורתית מהמעמד הבינוני. הוא למד מגיל חמש בחדרים אחדים, וכעבור זמן גם בבית ספר כללי כנדרש בחוק. אביו אביגדור היה פעיל בתנועת "חיבת ציון" ולאחר מכן בתנועה הציונית, ובעידודו הקים גרין ב-1900 עם חבריו שלמה צמח ושלמה לביא אגודה ציונית בשם "עזרא", שכללה בשיאה כמה עשרות חברים, ומעורבותו בה הייתה פעילותו הציבורית הראשונה.
     ב-1904 נסע גרין לוורשה והתקרב בה לחוגים של מפלגת פועלי ציון. במרס 1905 הוא חזר לפלונסק, ובמהלך המהפכה שפרצה ברוסיה באותה שנה ייסד סניף של המפלגה בפלונסק ופעל הן לארגון הפועלים היהודים והן נגד אנשי הבּוּנד שפעלו בעיירה. בספטמבר 1906 עלה גרין בן העשרים לארץ ישראל, וכאן היה פועל חקלאי (בפתח תקווה, בכפר סבא, בראשון לציון, ברחובות, בסג'רה וביבנאל) ובו-בזמן עסק בפעילות פוליטית: ב-1906 הוא השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, נבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה והיה שותף לכתיבת מצע המפלגה בארץ. בוועידת פועלי ציון ב-1910 הוא נבחר לחבר מערכת השבועון "האחדות", ביטאונה של המפלגה, ובעקבות זאת עבר להתגורר בירושלים. בגיליון הראשון של "האחדות" פרסם גרין שני מאמרים בעילום שם, ואילו בגיליון השני הוא כבר חתם בשם המשפחה החדש שבחר לעצמו: בן גוריון. יוסף בן גוריון היה ממנהיגי ירושלים בראשית המרד הגדול נגד רומא. ייתכן שעמידתו של יוסף בן גוריון בראש הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לעצמאות, ותיאורו אצל יוסף בן מתתיהו כ"חדור אהבת החירות יותר מכל שאר היהודים", הם שהשפיעו על דוד גרין לאמץ את שמו.
     בקיץ 1912 בא בן גוריון לאיסטנבול והחל ללמוד בה משפטים מתוך הנחה שהדבר יסייע לו בייצוג יהודי ארץ ישראל במוסדות השלטון הטורקיים. בקיץ 1914, כאשר היה בדרכו לחופשה בארץ ישראל, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בן גוריון נשאר בטורקיה, ואף קיבל אזרחות עות'מאנית ופעל עם עמיתו למפלגה יצחק בן צבי לגיוס גדוד יהודי להגנה על ארץ ישראל, אבל גורש מטורקיה במרס 1915 עם בן צבי בגלל פעילותם הציונית. לאחר שהות קצרה באלכסנדריה הפליגו השניים לניו יורק, ובשנים הבאות פעלו לחיזוק התנועה הציונית ולהקמת ארגון "החלוץ" באמריקה, וכן כתבו ופרסמו את הספר "ארץ ישראל". בהיותו בארצות הברית פגש בן גוריון את פאולה (פולה) מונבז ונשא אותה לאישה.
     ב-2 בנובמבר 1917 פרסמה בריטניה את הכרזת בלפור. ההכרזה – וכן המפלות של מדינות הציר במלחמה – גרמו לבן גוריון ולבן צבי לשנות את עמדתם בכל מה שקשור ליחסה של התנועה הציונית למלחמה ולרעיון הגדודים העבריים. הם פעלו להקמת גדוד עברי, שאנשיו יילחמו במסגרת הצבא הבריטי, ועם הקמת גדוד מספר שלושים ותשע, שכלל כמה מאות יהודים אמריקאים וגולים ארצישראלים, התנדבו גם השניים לגדוד והצטרפו למחנה האימונים שלו בקנדה. ביולי 1918 הפליג הגדוד לבריטניה, ובאוגוסט הפליג למצרים. כאן עסקו אנשיו בשמירה על שבויי מלחמה, ובדצמבר, כחודש לאחר תום המלחמה, הם הגיעו לארץ ישראל.
ב-1919 מילא בן גוריון תפקיד מרכזי באיחוד פועלי ציון עם קבוצה של "בלתי מפלגתיים" למפלגת פועלים ציונית-סוציאליסטית ששמה "אחדות העבודה". כעבור כשנה הוא נמנה עם מייסדי ההסתדרות הכללית והיה המזכ"ל שלה מ-1921 עד 1935. בתפקיד זה לא הסתפק בן גוריון בבניית ההסתדרות כאיגוד מקצועי, אלא עשה אותה מכשיר מרכזי במימוש הרעיון הציוני ובחיזוק תנועת העבודה, ובתוך כך נעשה הוא עצמו לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב.
נוסף על פעילותו בהסתדרות, פעל בן גוריון למען איחוד מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה כאשר בינואר 1930 התאחדה אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר למפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן גוריון נבחר למנהיגה. השנים הבאות עמדו גם בסימן החרפת היחסים בין אנשי תנועת העבודה לאנשי התנועה הרוויזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי. בסוף 1934 נפגשו מנהיגי שתי התנועות היריבות בלונדון וניסחו הסכם שנועד להפשיר את היחסים ביניהן, אבל במרס 1935 דחו חברי ההסתדרות הכללית את ההסכם.
     במנהיגותו של בן גוריון נמשכה התחזקותן של מפלגות הפועלים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר בחירות 1933 לקונגרס הציוני הייתה תנועת העבודה לסיעה הגדולה ביותר בקונגרס. באותה שנה הצטרף בן גוריון להנהלת ההסתדרות הציונית ומונה למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וב1935 הוא נבחר ליושב ראש ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית (אירוע המציין את ראשית ההגמוניה רבת-השנים של מפא"י בישראל). בתפקידו כיושב ראש הסוכנות היהודית, שאותו מילא עד הקמתה של מדינת ישראל, פעל בן גוריון לחיזוק היישוב היהודי בארץ ולהפיכת ה"הגנה" לכוח צבאי גדול ומאורגן היטב, ובה-בעת ביסס את מעמדו כמנהיג "המדינה שבדרך".
     עם פרוץ המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ב-1936 נמנה בן גוריון עם יוזמי מדיניות ההבלגה. הוא דרש שה"הגנה" לא תיגרר לטרור נגדי וסבר שאסור ליישוב להגיע לעימות עם הבריטים. ב-1937 הוא תמך במסקנות ועדת החקירה המלכותית בראשות הלורד פּיל, שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, אלא שבסופו של דבר שני הצדדים לא רצו בחלוקה (הוועד הערבי העליון דחה את ההצעה על הסף, ואילו הקונגרס הציוני דחה את ההצעה כפי שהוצעה, אך הסמיך את ההנהלה הציונית לשאת ולתת על הקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ), ובעקבות כך גנזה בריטניה את התוכנית.
     עד אוקטובר 1939 דיכאו הבריטים את המרד הערבי ושברו את הכוח הערבי המזוין בארץ ישראל. אבל בה-בעת גברה סכנת המלחמה באירופה, ובניסיון לקרב אליהם את העולם הערבי, החליטו הבריטים לשנות את יחסם לתנועה הציונית. הם הפסיקו את שיתוף הפעולה ההדוק עם היישוב היהודי ופרסמו את הספר הלבן של 1939, שהגביל מאוד את העלייה היהודית ואסר רכישת קרקעות בידי יהודים ברוב חלקי הארץ. התפנית במדיניות הבריטית חוללה תפנית גם אצל בן גוריון ביחס לשיתוף הפעולה עם בריטניה, ולצד המשך ביצור כוחו הצבאי של היישוב היהודי הוא תמך במאבק שקט בבריטים, שכלל תמיכה בהעפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות אסורים על פי החוק הבריטי.
     פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 הביא לרביזיה במדיניותו של בן גוריון – רביזיה שבאה לידי ביטוי בהכרזתו בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו אין ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה". עם זאת, בסופו של דבר היה הסעיף הראשון בנוסחה דומיננטי יותר וכלל את הקמת הפלמ"ח ב-1941 נוכח סכנת ההשתלטות של גרמניה הנאצית על ארץ ישראל, את התנדבותם של רבבות ארצישראלים לצבא הבריטי ואת ייסוד "הבריגדה היהודית" במסגרת הצבא הבריטי ב-1944.
     במאי 1942, בהיותו בארצות הברית, יזם בן גוריון את ועידת בילטמור (על שם המלון בניו יורק שבו התכנסה). הוועידה, שבה השתתפו נציגים של ציוני אמריקה, ושהייתה מעין תחליף לקונגרס הציוני שכינוסו לא היה אפשרי בגלל המלחמה, אישרה את התוכנית המדינית שבן גוריון הציג לה והכריזה כי מטרת הציונות היא הקמת "קהילייה יהודית" (ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית) בארץ ישראל. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתנועה הציונית תבעה רשמית הקמה לאלתר של מדינה יהודית, ועם אימוץ התוכנית בידי ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, היא הייתה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית. בחזית הפנימית הביא חידוש המאבק של אצ"ל נגד הבריטים ב-1944 לנקיטת עמדה תקיפה נגד הארגון, וזו הגיעה לשיאה בפעילות של ה"הגנה" נגד אנשי אצ"ל (הסֵזוֹן).
     עם תום מלחמת העולם השנייה הנהיג בן גוריון את המאבק בשלטון הבריטי ובספר הלבן. באותו הזמן הוא עסק בפעילות מדינית לקידום הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ובארגון ה"הגנה" לכוח צבאי גדול וחזק, שיוכל להתמודד בהצלחה לא רק עם הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, אלא גם עם מתקפה של צבאות ערב (בקונגרס הציוני העשרים ושניים, שהתכנס בבאזל באוקטובר 1946, הוא קיבל גם את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית).
     בפברואר 1947 החליטה בריטניה להעביר לאו"ם את הטיפול בשאלת ארץ ישראל, והאו"ם שיגר לארץ ועדת חקירה מיוחדת (אונסקו"פ). בן גוריון מילא תפקיד מפתח בהחלטת הוועד הציוני לתמוך במסקנות הוועדה בדבר הצורך בחלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, ולאחר שהעצרת הכללית של האו"ם אימצה ב-29 בנובמבר 1947 את תוכנית החלוקה וארץ ישראל שקעה במלחמה בין תושביה היהודים והערבים, הוא הנהיג את היישוב היהודי במלחמה. ערב תום המנדט הבריטי מונה בן גוריון לראש "מנהלת העם", ממשלה זמנית שחבריה נבחרו בידי "מועצת העם", ובכינוס של מועצת העם שנערך בתל אביב ב14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הוא הכריז על הקמת מדינת ישראל. 
     
עם ההכרזה על הקמת המדינה הייתה מנהלת העם לממשלה הזמנית של ישראל, ובן גוריון היה לראש הממשלה של המדינה החדשה ולשר הביטחון שלה (מועצת העם הייתה ל"מועצת המדינה הזמנית"). בזמן המלחמה, שהסתיימה בתחילת 1949 בניצחון ישראל, התחילה הממשלה בראשות בן גוריון בכינון מוסדות השלטון של מדינת ישראל והתמודדה עם בעיות פנימיות קשות: ב-31 במאי יצאה פקודת יום להקמת צה"ל, שהוקם על יסודות ה"הגנה". ביוני אירעה פרשת אלטלנה, ובספטמבר רצחו אנשי לח"י בירושלים את המתווך מטעם האו"ם פולקה ברנדוט, ובתגובה פורקו כוחות אצ"ל ולח"י בעיר, ובא הקץ על שני ארגוני הפורשים. תהליך הקמת צה"ל נשלם בנובמבר, עם פירוק מטה הפלמ"ח.
     בינואר 1949 הוביל בן גוריון את מפא"י לניצחון בבחירות לכנסת הראשונה (ארבעים ושישה מנדטים). לאחר הבחירות הוא הקים קואליציה עם החזית הדתית והמפלגה הפרוגרסיבית והמשיך להחזיק בתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון. בשנים האלה של ראשית המדינה עמד בן גוריון בראש המאמץ לקליטת העלייה ההמונית שזרמה לישראל – בשלוש השנים הראשונות לקיום המדינה קלטו שש מאות אלף תושביה כשבע מאות אלף עולים חדשים – תוך כדי התמודדות עם משבר כלכלי קשה בגלל המלחמה והעלייה ההמונית. עם ההחלטות המכריעות שקיבל בשנים ההן נמנו ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, הטלת משטר צבאי על ערביי ישראל, ביטול הזרמים המפלגתיים בחינוך, חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית וההצטרפות בפועל של מדינת ישראל לגוש המערבי.
     בנובמבר 1953 הודיע בן גוריון על פרישתו מהממשלה כשהוא מנמק את החלטתו בעייפות. כעבור כחודש החליף אותו שר החוץ משה שרת בראשות הממשלה (את מקומו של בן גוריון במשרד הביטחון תפס פנחס לבון), ואילו הוא עצמו עבר עם אשתו פולה לשדה בוקר בהר הנגב הצפוני. אבל כבר בפברואר 1955, כאשר לבון התפטר בגלל פרשת "עסק הביש", שב בן גוריון לממשלה בתפקיד שר הביטחון; ובנובמבר 1955, כשלושה חודשים לאחר הבחירות לכנסת השלישית, שבהן איבדה מפא"י חמישה מושבים, הוא שב גם לראשות הממשלה.
כשנה לאחר מכן היה בן גוריון מיוזמי מלחמת סיני – בשיתוף מדיני וצבאי עם צרפת ובריטניה – שבמהלכה כבש צה"ל את חצי האי סיני. אופוריית הכיבוש לא נמשכה זמן רב, ועד מהרה הביא לחץ של ארצות הברית וברית המועצות לנסיגת כל הכוחות הפולשים ממצרים (צה"ל השלים את הנסיגה במרס 1957, ואת מקומו ברצועת עזה ובשארם א-שייח' תפסו כוחות או"ם). עם זאת, עקב המלחמה נפתח מפרץ אילת לתנועה של אוניות ישראליות, שקט השתרר בגבול ישראל-מצרים, ומכאן ואילך פסקו הערעורים על גבולות 1949, והמעצמות חדלו ליזום תוכניות לשינויים טריטוריאליים לרעת מדינת ישראל.
     שיפור היחסים בין ישראל לצרפת הביא גם לזרימת נשק צרפתי חדיש לישראל ולהקמת הכור הגרעיני בדימונה, שנבנה בסיוע צרפת, ובן גוריון היה מהאדריכלים הראשיים שלו. בנובמבר 1959 הוביל בן גוריון את מפא"י לניצחון הגדול ביותר שהמפלגה נחלה בבחירות לכנסת – היא הגדילה את כוחה מארבעים לארבעים ושבעה מנדטים, ועם חמשת נציגי הסיעות הערביות המסונפות לה הייתה קרובה יותר מכל מפלגה אחרת בישראל לרוב מוחלט – ואילו בבחירות לכנסת החמישית באוגוסט 1961 נחלש כוחה של המפלגה, והיא הסתפקה בארבעים ושניים מנדטים.
בתחילת שנות השישים התפוצצה פרשת "עסק הביש" והתגלגלה ל"פרשת לבון": השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. הפרשה הסעירה את מפא"י, ומעורבותו של בן גוריון בה ערערה את שלטונו במפלגה. ביוני 1963 הוא התפטר שוב מהממשלה, ולאחר שהוחלף בידי שר האוצר לוי אשכול, חזר לקיבוץ שדה בוקר.
בן-גוריון כיהן כראש הממשלה בשתי תקופות, שכללו שלוש-עשרה שנים בסך הכול; זאת נוסף על שלוש-עשרה השנים לפני הקמת המדינה שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה בפועל של "המדינה שבדרך".
     גם לאחר הפרישה המשיך בן גוריון להיות מעורב בפוליטיקה הישראלית, וגם בשנים הבאות המשיכה לרדוף אותו פרשת לבון: בן גוריון התעקש להמשיך לעסוק בפרשה ותבע הקמת ועדה שתחקור את עבודתה של ועדת השרים ("ועדת השבעה") שטיהרה את לבון. המעורבות הזאת גרמה לקרע בינו ללוי אשכול, ולאחר שבפברואר 1965 דחתה ועידת מפא"י את הצעתו לבירור ה"פרשה" בוועדת חקירה משפטית, פרש בן גוריון מהמפלגה שהשתתף בהקמתה, וייסד מפלגה חדשה ושמה רשימת פועלי ישראל (רפ"י).
     בן גוריון וחבריו לרפ"י ציפו שהמפלגה החדשה תקבל עשרים-עשרים וחמישה מנדטים. אבל בבחירות לכנסת בנובמבר 1965 נחלה רפ"י אכזבה וזכתה בעשרה מנדטים בלבד, ואילו מפא"י בהנהגת לוי אשכול גרפה ארבעים וחמישה מנדטים והמשיכה להיות מפלגת השלטון. שלוש שנים אחר כך, כאשר רפ"י התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון במסגרת מפלגת העבודה, פרש בן גוריון גם מרפ"י והקים מפלגה חדשה ושמה הרשימה הממלכתית. המפלגה החדשה זכתה בארבעה מנדטים בלבד בבחירות של 1969, וב-1970 פרש בן גוריון המאוכזב מהכנסת ומהחיים הפוליטיים ועשה את שנותיו האחרונות בקיבוץ שדה בוקר.
     דוד בן גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 ונקבר לצד אשתו פולה (נפטרה ב-1968) על שפת מצוק נחל צין, באתר שהיום הוא הגן הלאומי אחוזת קבר בן גוריון. יום מותו ו' בכסלו נקבע בחוק ליום זיכרון ממלכתי, ובשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן גוריון "לזכרו ולפועלו של דוד בן גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". על שמו של בן גוריון נקראו אתרים רבים, ובהם קריית הממשלה בירושלים, נמל התעופה בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ומדרשת בן גוריון.