חוסר שקט

עתידו של הקשר בין ההסתדרות הציונית העולמית ובין הבנקים שלה שב ועלה מפעם לפעם על סדר היום הציוני. ב-10 באפריל 1934 נוהל הדיון בנושא זה בירושלים בהרכב משתתפים נדיר – חברי נשיאות הוועד הפועל הציוני, ההנהלה הציונית, ועדת הבנקים ומועצת המנהלים של שני הבנקים. 

זלמן שזר (רובשוב, הנשיא השלישי של מדינת ישראל), חבר נשיאות הוועד הפועל הציוני, ביקש, למשל, פרטים על "הסיבות שהביאו לידי טרנסקציה זו", דהיינו חיסולו למעשה של אוה"ה לטובת אפ"ק. דוד רמז (דרבקין) תהה מה יעלה בגורלן של מניות אוה"ה בכלל, ושל מניות המייסדים בפרט. חבר הוועד הפועל הציוני, המחנך הד"ר בן-ציון מוסינזון, ביקש לדון בעתיד הקשר בכללו בין ההסתדרות הציונית לבנקים. 

בדיון זה החליטה ועדת הבנקים להעביר לידיה לאלתר את סמכויות מועצת המייסדים שפיקחה עד אז על אוה"ה. פירושו המעשי של הצעד הזה היה שוועדת הבנקים תקבע מעתה מי יהיו חברי מועצת המייסדים של אוה"ה, שיבחרו את עמיתיהם באפ"ב. 

המטלה לשמור את הקשר בין ההסתדרות הציונית ובין הבנקים גם במתכונת החדשה הוטלה על הנגידים – כהונה שהוסיפה להתקיים באוה"ה. את הנגידים היו צריכים לבחור בעת הזאת חברי ועדת הבנקים/מועצת המייסדים, ותפקידיהם וסמכויותיהם של הללו הוגדרו בבירור בישיבת ועדת הבנקים ב-27 ביולי 1934. 

שאלת השתתפותם של הנגידים בדיוניה של מועצת המנהלים, בעיקר כאשר נידונו בהם ענייני אפ"ב, נותרה פתוחה והונחה לשיקול דעתם של הנגידים עצמם. הם קיבלו זכות הצבעה, אבל הוחלט כי "אין הם מחויבים להתערב יותר ממה שמוצאים לנחוץ ולמועיל בניהול הרגיל (כפי שמתבצע) על ידי יתר הדירקטורים". על פי סעיף בתקנון, ניתנה להם זכות וטו; וכל החלטה של מועצת המנהלים, שלא זכתה לתמיכתם של הנגידים, נחשבה כאילו לא נתקבלה. 

"חובת הגוברנורים [נגידים]", נאמר בעניין זה, "היא ההשגחה על האינטרסים הרחבים הציוניים בתוך אוה"ה. לא רצוי שיתערבו בעסק הרגיל, אולם כנגד זה נחוץ שישתמשו בזכות הווטו הנתונה בידיהם כדי לעכב כל פעולה מצד מועצת הדירקטורים, שלפי דעתם מתנגדת אל האינטרסים הרחבים הציוניים". ולא זו בלבד, אלא שמאחר ש"עצם הקיום הבריא של הבנק הוא בעצמו אינטרס ציוני חשוב מאוד, לכן קובעת הוועדה שישנה חובה על הגוברנורים להתערב גם כן כשמועצת הדירקטורים נכנסה אל תוך עסק יוצא מן הכלל בהיקפו, שהוא, לפי דעתם, עלול לסכן את מצב המשק".

הנהלת אפ"ב הונחתה להזמין לישיבותיה את נגידי אוה"ה, ובתוקף מעמדם של אלה ניתנה להם הסמכות לעכב את ביצוען של החלטות ההנהלה. הנגידים נתבקשו גם להתעניין בעסקי אפ"ב "באותה המידה ולפי אותם הכללים שנקבעו לגבי עסקי אוה"ה". כמו כן נקבעה ועדת שלושה שחבריה היו לאו איסטוריק, אליעזר קפלן ודוד רמז, שעליה הוטל להציע הצעות כדי "להבטיח [את] הקשר בין ההסתדרות הציונית ובין הבנקים". 

השלושה מצאו טעם לפגם בעצם הדבר שוועדת הבנקים ממלאת את תפקיד מועצת המייסדים, בלי שקיבלה לכך אישור רשמי מצד מועצת המייסדים, בהרכבה החסר. הם חששו שבכך יתאפשר לכל החפץ בכך לפתוח בהליכי התנגדות לעסקאות הבנקאיות שנעשו עד אז. בתום הוויכוח המליץ אוסישקין להטיל על ועדה מיוחדת – שתורכב מנציגי ועדת הבנקים, מועצת המנהלים של אפ"ב, הוועד הפועל הציוני וקרן קיימת לישראל – לגבש הצעות. המלצתו אכן נתקבלה, אבל הקמתה של הוועדה החדשה – שנקראה "ועדת התשעה", על פי מניין חבריה – השתהתה בחמש שנים, כמסופר בהמשך. 

ב-21 בינואר 1935, כשנה לאחר תחילת המפנה, הודיע הופיין בוועדת הבנקים כי בסוף 1934 עמד חובו של אוה"ה לאפ"ב על ארבע מאות ושמונים אלף ליס"ט. במילים אחרות, מאחר שאוה"ה הפסיד את הונו, בלע החוב הזה את הונו של אפ"ב. עם זאת, לפי חשבונו של הופיין, אוה"ה יכול לצמצם את חובו אם יעביר לאפ"ב לאלתר שמונים אלף ליס"ט מדיווידנד ומגביית חובות זמינים. 

הצעה אחרת של הופיין דיברה על מכירתן של מניות אפ"ב הנמצאות בידי אוה"ה, בהנחה שהתמורה תהיה גבוהה ממחירן הנומינלי. על הקשר בין צעד שכזה ובין בעלותה של ההסתדרות הציונית על אפ"ב אמר הופיין כי השאלה תיפתר "…לא דרך אוה"ה [כמו עד כה], אלא דרך זיקה ישרה, על ידי יצירת סוג מיוחד של מניות בעלות זכות דעה יתֵרה באסיפות הכלליות, ושתוכלנה להשפיע גם על ענייני דיווידנד ושאר עניינים, שלפי הסטטוס הקיים אין לאוה"ה שליטה בהם". אשר למניות המייסדים, "הפעם לא נמסור אותן לאישים גשמיים, אלא למוסד משפטי כמו קרן היסוד".

הופיין אף הפתיע את שומעיו בהודעה על איש עסקים המוכן לרכוש מאתיים אלף מניות של אפ"ב מאוה"ה במאתיים ושבעים אלף ליס"ט. זה היה פרננד עדה, יהודי יליד אלכסנדריה, שעסקיו הנרחבים התנהלו במצרים ובצרפת. כך נוצרה אפשרות להקטין את חובו של אוה"ה לאפ"ב למאה ושלושים אלף ליס"ט ולהניח בידי אוה"ה מניות ש"ערכן שקול כנגד יתרת החוב". לשיטתו של הופיין, היה צריך למכור את המניות הללו לא לקהל הרחב, אלא לגורמים שירכשו מניות רבות.

אחד הגורמים הללו היה משפחת זיו הבריטית עתירת ההון. הופיין כבר הקדים ובא בדברים עם ראש המשפחה ישראל זיו, ידידו הקרוב של חיים וייצמן, שגילה נכונות לרכוש מניות בסך חמישים אלף לא"י, והסכים להצטרף למועצת המנהלים של אפ"ב לאחר חיסול החובות. ועוד בשורה הייתה בפי הופיין, ולפיה הסכים לוידס, הבנק הבריטי שהלווה כסף לקרן היסוד, להעניק הלוואה גם לאפ"ב בלי להתנות אותה בהשפעה על מהלכי אפ"ב. אחר כך, העריך הופיין, לא יהיו עוד לאוה"ה שום חובות, "אך גם אין בו כלום, ו[למעשה] אינו קיים עוד".

בהזדמנות זו רצה הופיין לפתור בעיות מעיקות, כמו החזרת חובו של אפ"ב לקרן היסוד. עם זאת, הסביר האיש, אין אפשרות לסגור לחלוטין את דלתותיו של אוה"ה משום שב-1974 יהיה עליו לקבל לנאמנותו עיזבון גדול של יהודי דרום אפריקאי, אלברט סולומון נתן שמו, וסיפורו מופיע בהמשך.

אוסישקין תמך בהצעתו של הופיין למכור את מניותיו של אפ"ב, אבל הוטרד בשאלת המשך הקשר בין ההסתדרות הציונית ובין אפ"ב. לאמיתו של דבר, אוסישקין הוא שהיה אבי הרעיון להעביר את מניות המייסדים לקרן היסוד, אלא שחזר בו ברגע שהתברר כי הדבר אינו אפשרי. עם זאת, הציע אוסישקין למכור לאלתר מאה וארבעים אלף מתוך מאתיים אלף המניות, ולהשהות את מכירת היתרה עד לבירורים נוספים.

בדיון טען הלפרן כי הצעתו של הופיין תביא לחיסולו של אוה"ה, ולכן הציע להסתפק במכירתן של מאתיים אלף המניות לעדה. לשאלתו של פרומקין, אם קוניהן של מאתיים אלף המניות דורשים זכויות מסוימות, השיב הופיין בשלילה וקבע שעכשיו נוצרה הזדמנות לסדר את ענייני הבנקים סידור משפטי וכספי.

רמז דרש להקדים לכל עסקה את הכפפתו של אפ"ב "בזיקה ישירה" להסתדרות הציונית. הוא קבע שאין למהר ולחסל את אוה"ה, מאחר ש"התנועה הציונית מעוניינת לקיים את יצירתו של הרצל", והציע לבחור ועדה שתבדוק עניין זה ואולי תמצא דרך להבטיח את המשך קיומו של אוה"ה, להעבירו לארץ-ישראל ולהופכו ל"מכשיר חי לעבודת התיישבות".

הד"ר ארתור הנטקה, לשעבר יושב ראש ההסתדרות הציונית של גרמניה ועכשיו מנהל קרן היסוד, הצטרף למציעים שלא להיחפז במכירת המניות. "האם גורלנו", שאל, "לטפח את מוסדותינו ולשקוד על תיקונם בשנות צרתם, ולהסגירם לאחרים כשהעניינים מתחילים להשתפר? ואם למכור, מדוע לא לתת לציונים הזדמנות לקנות מניות אלה?"

מאיר גרוסמן, שהיה עכשיו מנהלו של בנק להתיישבות עממית, הטיל ספק בנכונותם של המשקיעים שהופיין הזכיר להשקיע סכומים גדולים באפ"ב בלי להשפיע על הנעשה בו ועל הרכב הנהלתו. בזמנים רעים, אמר, עלולים גם מי שמראים עכשיו נדיבות לב לדרוש את מכירת חלקם. כן טען שאפשר להציג את המאזן לא רק בשיטתו של הופיין. "אפשר", אמר, "להקטין בעזרת הרזרבות את החוב של אוה"ה בסך מאה וחמישים אלף לא"י. אז ייוותר חוב של שלוש מאות ושלושים אלף ליס"ט, שכנגדו יש מאתיים ותשעים אלף מניות של אפ"ב. ואין זה כלל וכלל בגדר חוב שאין לו ביטחון". חברים אחרים בוועדת הבנקים העלו עוד השגות.

הופיין הסכים להמשיך בבירורים. בינתיים הסתלק עדה מיוזמת רכישתן של מניות אפ"ב, שכן לפי זיכרון הדברים שנחתם עמו, נקבע 31 בינואר 1935 למועד האחרון למימושו או לביטולו, ומועד זה פג. הופיין הודיע על כך בישיבותיה של ועדת הבנקים ב-10 וב-15 באפריל 1935 – לא בלי שביעות רצון; שכן התנאים שעדה הציג בנוגע למעמדו במועצת המנהלים לא קסמו לו במיוחד. כן נודע עתה על מגעים עם רוכשים אפשריים אחרים במצרים, שהציעו מחיר זהה למחיר שעדה הציע (עשרים ושבעה או עשרים שילינג) לכל מניה שערכה הנקוב ליס"ט אחת, ובלי תנאים מיוחדים.

בישיבת מועצת המנהלים של אפ"ב, שנערכה בשווייץ ב-6 באוגוסט 1935, התברר כי אוה"ה הזרים לאפ"ב שלוש מאות וארבעים אלף ליס"ט להפחתת חובו. היתרה, בסך מאה וארבעים אלף ליס"ט, נותרה בתור "חוב פתוח בלתי מובטח".

השינוי במצב הבנקים הותנה, כאמור, בהמשך קיומו של הקשר עם ההסתדרות הציונית, ובכל זאת עדיין קינן החשש הסמוי להתפוגגותו של הקשר הזה. השאלה נידונה בהרחבה במושב הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס בירושלים ב-2 באפריל 1935. יצחק גרינבוים, יורשו של מוצקין בראשות ועדת הבנקים, הודיע כי בדיוניה עלתה שאלה כפולה: האם מאה מניות המייסדים המוחזקות בידי הוועדה, כמחליפתה של מועצת המייסדים, מבטיחות די הצורך את הקשר בין ההסתדרות הציונית ובין אוה"ה? והאם לא נחלשה מרותו של אוה"ה על אפ"ב מאחר שהעברת עסקיו שעבּדה גם את מניותיו? והוא הוסיף וציין כי שוב עלתה לדיון תוכנית קודמת בדבר "איגוד בעלי מניות היסוד לגוף משפטי שקיומו יהיה מובטח". 

גרינבוים ביקש להפיג את החשש שקצו של אוה"ה קרב ובא. וכך אמר:

[אמנם] אוה"ה לא הצליח בעסקיו הבנקאיים הרגילים גם מטעמים חיצוניים וגם מטעמים פנימיים, והפרק הבלתי מוצלח הזה בתולדותיו נסגר וצריך להישאר סגור. אין עוד מקום לעסקים בנקאיים [של אוה"ה] בחוץ לארץ או לכאלה שאינם קשורים עם הפעולה בארץ-ישראל. אולם אין זאת אומרת כי לאוה"ה, המכשיר הכספי הראשון של ההסתדרות הציונית, לא נשאר תפקיד חשוב. להפך. דווקא העובדה ששחררנו את אוה"ה מתפקידים שלא היו מתאימים לו והביאו הפסדים ואכזבות, נותנת לנו אפשרות להטיל עליו תפקידים חדשים, שיקנו לו שוב מקום חשוב ועיקרי בפעולותינו הכלכליות. לשם כך יש לחזק את אוה"ה בהדרגה ובהתאמה אל התפקידים החדשים והחשובים שיוטלו עליו.

הדוברים הבאים בדיון נתנו ביטוי למועקות שהצטברו בעקבות המפנה במעמדו של אוה"ה. הם חשפו חוסר ידע ואי-התמצאות בנסיבות שהובילו למפנה, אבל חשפו גם אירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים. בפעם הראשונה נמתחה ביקורת פומבית חריפה מפיהם של בכירים במפלגות הציוניות על כך ששלוחה של ההסתדרות הציונית אינה ממלאת את הייעוד הציוני.

עורך הדין אברהם ושיץ (מפלגת המדינה העברית, שנתפלגה מהסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים) קבל: "עם צמצום פעולות הבנק בלונדון נוצר מצב מוזר וקשה. עקב זאת נפוצו שמועות שונות שמצאו את ביטוין גם בעיתונות… דרושה לדידי תשובה לדברי המטילים דופי בעסקי הבנק. נחוצה פומביות מקסימלית בכל ענייני הבנקים למען שים קץ לכל השמועות המוצאות אחיזה בעיקר בגלל הסודיות שבה עוטפים את כל פעולותינו בקשר עם מצב הבנקים".

ישראל מרום-מרמינסקי (מפא"י) שאל: "…מה נעשה למען הבטיח שהבנקים יישארו ברשותה העליונה של ההסתדרות הציונית?" 

יהושע סופרסקי (הציונים הכלליים) טען כך: "אינני יכול להסכים להצעות ועדת הבנקים ולסיכומיה. איני מוצא שפעולות אפ"ב לטובת התעשייה היו מספיקות… בשנות המשבר לא ניתנה העזרה הדרושה לתעשייה. אותו היחס היה גם לגבי האיכרים ומוסדות הקואופרציה לאשראי. לדעתי, הבנק השתדל גם להכשיל את המוסדות הקואופרטיביים. בהנהלת הבנק איני רואה את באי כוח התנועה הציונית. העניינים מתנהלים ללא השפעה מספיקה של ההסתדרות הציונית". 

סופרסקי, שהיה פעיל במוסדות כלכליים ציבוריים, ציין כי שנתיים לפני כן, כשהסוכנות היהודית נקלעה למצב כספי קשה מאוד, הציעה לה הנהלת אפ"ב להכריז על פשיטת רגל, ואילו נענתה הסוכנות להצעה זו, היה הדבר ממיט עליה "חרפה ושואה". בהמשך דבריו העלה עוד עניינים כדי להוכיח שאפ"ב "רחוק מן היישוב, ממוסדותיו ומהציונות". 

עמיתו למפלגה, נפתלי לנדוי, פתח בהצהרה חריפה: "אין להשלים עם המצב שמוסד שנוצר על ידי הרצל והיה כל כך פופולרי ביהדות כולה, הפסיק את פעולתו. מחובתנו הציונית לעשות הכול למען חידוש פעולתו, ויש אפשרות לכך… צריך לעשות הכול כדי להשאיר את המרות העליונה על הבנק הזה [אפ"ב] בידי המוסדות הציוניים". 

הרב מאיר ברלין (בר-אילן) (מראשי תנועת המזרחי) אמר: "פרשה זו היא פרשה עגומה בציונות. אין אנו יודעים למה נפסקה פעולתו [של אוה"ה]. אפ"ב, המוסד הכספי החשוב ביותר שלנו, צריך היה להיות המכשיר הכספי של התנועה הציונית כולה, הבנק הלאומי שלנו. אולם מנהליו לא מילאו את התפקיד הזה…" חמתו יצאה על כך שקרן היסוד הושיטה בשעתה סיוע לאפ"ב, אבל כשהקרן נקלעה ל"שעה קשה", הציע אפ"ב לחדול מתשלום חובותיה. 

דוד רמז (בכיר במפא"י) קבל כי "עד לא מכבר" נמנע במכוון הייצוג של תנועת הפועלים בהנהלת הבנקים, משום ש"ראו בנו קבוצה שאינה ראויה לפקח ולעסוק בענייני בנקאות". עכשיו, טען, יש לחולל שינוי בעמדה זו. הוא המליץ לחדש את אוה"ה ולהעביר את פעילותו לארץ-ישראל, ולגמול לקרן היסוד על הטובה אשר עשתה בעבר. 

אברהם הרצפלד (פעיל מרכזי במפא"י) הצטרף למבקריו של אפ"ב, שטענו כי גוף זה לא הגשים את התקוות שתלו בו; לא הנהיג את הפעולות הפיננסיות החשובות מן הבחינה הציבורית; לא נקט יוזמה להקים מפעלים כלכליים חשובים; ואף הזניח את החקלאות במידה רבה. הוא קרא לוועד הפועל הציוני להתוות את דרכו של אפ"ב להבא. דווקא עכשיו, אמר, כשאפ"ב שרוי בתקופת גאות, עליו לנתק את קשריו עם חברות ועם בנקים ספקולטיביים ולמנוע בכך את השתוללותה של הספסרות. 

ככל שכצנלסון הוסיף לדבר, כך גברה מרירותו. הוא קבל על סגנון חיים ועל שיטות תשלומים ומימון הוצאות שאינם הולמים את התנועה הציונית המורכבת מעם דל ואביון. מי שיצא נגד תופעות אלה, טען, "נחשב לבטלן או למתנקש ב'אישים'". מצב הדברים הזה יצר אווירה הקוראת לכישלונות. עכשיו באה השעה לשנות את המצב מיסודו ולהוכיח "כי בתנועה הציונית יש דין ויש דיין".

אוסישקין פתח את דבריו בתמיכה בחידוש פעילותו של אוה"ה. כמי שליווה את פעילותה של התנועה הציונית מראשיתה, טען, "מיום התחלת ההתיישבות לא היה לנו יום, הן בימי הרצל ו-וולפסון והן בימים שלאחר כך, שלא הביא לנו הפסד". לכן, השיב לכצנלסון, "אין זאת שאלת האנשים [כגורמי הכישלון], אלא שאלת המקום [ארץ-ישראל]". על עצמו העיד כי דרש תמיד שאוה"ה לא יעשה עסקים בגולה, אלא יעביר את כספיו לארץ-ישראל באמצעות אפ"ק/אפ"ב. על כך נענה כי הארץ אינה אלא "מקום לשנוררות ולתמיכה, ולא ייתכן לעשות שם עסקים כספיים". 

בעניין זה קבע אוסישקין: "להפסיד כסף בארץ-ישראל הוא דבר רע, אך אין בכך חרפה; אך להפסיד בלונדון זו גם צרה וגם חרפה". לאמיתו של דבר, דווקא בארץ-ישראל זכה אפ"ק לפריחה, ואילו בלונדון, מרכז הכספים העולמי, נחל אוה"ה הפסדים. 

גאורג הלפרן, לשעבר מנהלו הכללי של אוה"ה, סיפר כי ידידיו הזהירוהו לבל יקבל עליו את התפקיד, אבל הוא נענה להפצרותיו של נשיא ההסתדרות הציונית וייצמן, ומצא כי המוסד שהוא עומד לנהל נתון במצב קשה מאוד. הוא ביקש להעביר את נקודת הכובד של פעילותו של אוה"ה לארץ-ישראל, אך לצערו לא הראתה מועצת המנהלים הבנה רבה לדרישתו. כשהבחין כי אין הבנק מתאים לניהול עסקים פיננסיים רגילים, ייחד מאמצים להרחיב את חוג לקוחותיו. הלפרן גילה כי הוא שהציע לראשונה להקים את ועדת הבנקים, אך זו לא הייתה נכונה תמיד לטפל בפרטים שהביא בפניה. 

גרוסמן הסביר כי אכן לא הייתה ועדת הבנקים רשאית על פי החוקה להתערב בניהול המעשי של אוה"ה ואפ"ב, אבל ב-1931, כשפרץ משבר כלכלי גדול בגרמניה, התברר כי שלושה לקוחות חשובים של אוה"ה שרויים במצב כספי קשה, וקיומו של הבנק הועמד בסכנה. ועדת הבנקים ניסתה לעשות כל מאמץ אפשרי שלא להניח לאוה"ה להתמוטט, ובתוך כך גם קיבלה עליה את "הביקורת המעשית" על עסקי אוה"ה. בד-בבד נעשתה הראורגניזציה באוה"ה, והתחולל המפנה. 

באותה תקופה, דרך אגב, נרתם וייצמן לסייע לאוה"ה. ב-1931, לאחר שהודח למעשה בקונגרס הציוני השבעה-עשר מנשיאות ההסתדרות הציונית, נסע וייצמן לנפוש בטירול שבאיטליה, ושם, כך כתב באוטוביוגרפיה שלו, "התחלתי מקבל טלגרמות מחרידות מהנהלת אוה"ה בלונדון, המודיעות שהבנק נתון במצב שאין כמוהו לרוע. הימים היו ימי השפל העולמי, והבנק נשאר למעשה בלי מזומנים. אם תהיה בהלה, יהיה זה חורבן הבנק ורוב המפקידים הם יהודים עניים מאיסט-אנד של לונדון". 

הנהלת אוה"ה ביקשה מווייצמן להיפגש בפריז עם אדמונד דה רוטשילד כדי לשכנעו להושיט סיוע, שכן "…לא היה אל מי לפנות חוץ ממנו… עזבתי את מקלט חופשתי…" כתב וייצמן, "ונסעתי דרך ארוכה לפריז. נסיעתי הייתה לחינם. הברון אמר: 'כל הבנקים נתונים עתה במצב של משבר [ואכן, בנקים רבים בעולם נקלעו אז למשבר חמור, ואלפי בנקים בארצות הברית פשטו את הרגל]. ההבדל בין הבנק שלנו ובין זה של אחרים הוא שהבנק שלנו אין לו ידידים שיעמדו לו בשעת דחקו'". 

רוטשילד הזכיר לאורחו כי שנתיים קודם לכן נענה לבקשתו להקצות כמאה וחמישים אלף דולר לענייני חינוך בארץ-ישראל. לא כן עכשיו. "אין הוא מוכן לתמוך במוסד כספי שאולי לא התנהל כשורה". וייצמן לא שאל למה התכוון רוטשילד, אך האזין בתשומת לב לעצתו למכור את כל ניירות הערך האפשריים, כמו מניות חברת החשמל, כדי להגדיל את כוח התשלום של אוה"ה. 

אגב הביקור בפריז גילה וייצמן כי חברת ההתיישבות של רוטשילד בארץ-ישראל, פיק"א (הוקמה ב-1924), חייבת לאוה"ה מאה אלף דולר – חוב ש"נשכח לגמרי מלב מנהלי האוצר". היה ברור שפירעון החוב ומכירת ניירות הערך יאפשרו לאוה"ה לנשום לרווחה. וייצמן יצא ללונדון ויעץ למנהלי אוה"ה לנהוג כעצתו של רוטשילד. "שוב נוצרה קרן תשלומים", סיכם וייצמן, "ניתנה לבנק היכולת לצאת בשלום מן המשבר". עם זאת, הוא הדגיש כי למרות השגיאות, ואף שאוה"ה לא הכין לו משענת לשעת צרה בצורת מוסד בנקאי גדול, הוסיף ציבור הלקוחות של אוה"ה להיות נאמן לבנק – למעט לקוחות הסניף שבווייטצ'פל. 

מסמכים שונים מאותה תקופה אישרו את אשר כתב וייצמן. אוה"ה אכן מימש רווחים, בין השאר, ממכירתן של מניות חברת החשמל לאפ"ב. המאזן ליוני 1936 (משנה זו ועד 1948 הוגש הדוח השנתי ב-30 ביוני) הצביע אפילו על עתודה נכבדה. מצבו של אוה"ה היה, מן הסתם, טוב יותר אילו הצליח לגבות חובות שנותרו מן התקופה שלפני העברת המושכות לאפ"ב, אלא שהמאמצים בכיוון זה לא הוכתרו בהצלחה מרובה. 

בשלב זה השמיעו חברים במועצת המנהלים של שני הבנקים קריאות לכונן שתי מועצות מנהלים נפרדות, אחת לאוה"ה והאחרת לאפ"ב. אבל בינתיים שבה ועלתה אותה בעיה ישנה של המחזיקים במאה המניות של המייסדים. רמז ואליעזר קפלן, נגיד אוה"ה, בדקו את גלגוליהן של מניות אלו, שמעמד מחזיקיהן נקבע, כזכור, מלכתחילה בשטר נאמנות מיוחד. עצם קיומו של מסמך נפרד שכזה והעובדה שהנאמנים נמנו עם טובי המנהיגים הציונים בזמנם, העידו על המגמה הראשית להבטיח לצמיתות את הזיקה של אוה"ה למטרות התנועה הציונית.

תוקפו של "שטר הנאמנות", שנחתם ב-6 ביולי 1899, נקבע על פי התקנות בבריטניה לתקופה שלא תעלה על עשרים ואחת שנה, ותקופה זו נסתיימה ב-6 ביולי 1920. בשש-עשרה השנים הבאות לא חודשה החתימה על שטר זה. שום שטר נאמנות אחר לא נחתם תחתיו. 

כאמור, הנאמנים החזיקו במניות היסוד בנאמנות עד יומם האחרון עלי אדמות, אבל לא הייתה להם זכות להעבירן ליורשיהם. כשנאמן הלך לעולמו או פרש מרצונו, עברה המניה שלו לידיו של מי שקיבל אישור מוקדם ממועצת המייסדים. גוף זה היה רשאי להגדיל את מספר חבריו עד למאה, אבל בסיבוב הראשון הגיע מניין חבריו לעשרים ושלושה איש, ומעולם לא הוחלט להגדילו, אף כי רשימת החברים ידעה בדרך הטבע שינויים רבים. 

במושב מיוחד של ועדת הבנקים, שנתכנס ב-21 בנובמבר 1935 ונמשך שבוע ימים, נמסרה קובלנה של מחלקת הארגון בהסתדרות הציונית מ-12 בפברואר 1935, שלפיה לא מונו מחליפים לעשרה מעשרים ושלושה מחזיקי מניות היסוד מאז 1919, שהלכו לעולמם. במסמך צוין כי רק שישה משלושה-עשר החברים שנותרו בחיים חברים בוועד הפועל הציוני. שלושה-עשר אישים אלה היו חברי מועצת המייסדים שסמכויותיה הועברו, כזכור, לוועדת הבנקים. 

עתה התברר כי ועדת הבנקים לא קיבלה את מלוא האישור הרשמי לנקיטת הצעד הזה. אגב דיון בנושא זה הועלו הצעות מהצעות שונות בדבר המוסד והאישים שבידיהם יופקדו מניות המייסדים. לבסוף הוחלט להטיל על ועדה – שתורכב מנציגי ועדת הבנקים, ההנהלה הציונית, קרן קיימת לישראל ואפ"ב – לעבד תוכנית בעניין זה. 

קשה לקבוע היום, בשל מרחק הזמן, אם אמנם הוקמה ועדה זו, הגם שתיקים ארכיוניים שונים מכילים הצעות בעניין זה שנוסחו בעמל רב, לצד חוות דעת מלומדות של יועצים משפטיים. בתוקף תפקידו כיושב ראש הוועד הפועל הציוני, הציע אוסישקין את הנוסחה הפשוטה מכולן: יש לבחור עשרה חברים חדשים כדי להשלים את ההרכב של מחזיקי מניות היסוד לעשרים ושלושה. הוא אף שיגר טופסי הסכמה להעברתן של מניות היסוד לידי עשרת ה"בעלים" החדשים ולכל שלושה-עשר המחזיקים הוותיקים, למעט שניים: אלפרד קליי ואוטו ורבורג, שהתגוררו בברלין. על פי החוקים שהונהגו באותה העת בגרמניה הנאצית, היה אזרח, שהעביר רכוש מעין זה לידיו של לא גרמני, צפוי לעונש מוות. עם זאת, כבר נמצא לפני כן כי אין מניעה חוקית שלא להסתפק בהסכמתם של אחד-עשר האחרים. ב-29 באפריל 1938, לאחר שהושגה הסכמה זו ומשרד פרקליטים בלונדון אישר כי ההליך בוצע כתקנו, הודיע לאו איסטוריק בוועדת הבנקים כי מלאה מכסת העשרים ושלושה. בעוד הוא מוסר את הודעתו, התברר כי שניים מעשרים ושלושה מחזיקי המניות הלכו לעולמם, והיה צריך למצוא להם מחליפים.

ב-20 במאי 1938 הסכימו חברי ועדת הבנקים להוסיף ולראות במועצת המייסדים את מוסד-העל של הבנקים הציוניים, שיתכנס פעמיים בשנה. בין כינוס לכינוס היה על מועצת המייסדים לממש את הפיקוח שלה באמצעות ועדת משנה. כשנה לאחר מכן, ב-15 במאי 1939, הוחלט כי ועדת הבנקים – שחבריה התגוררו בארץ-ישראל, שכן זה למעשה היה התנאי לחברות בה – תקבל מעמד רשמי של ועדת משנה ליד מועצת המייסדים ותכונס ארבע פעמים בשנה, כל עוד לא תשנה מועצת המייסדים את השגרה הזאת. לפני הוועדה הייתה מונחת הצעה של מקס בודנהיימר לבטל את ועדת הבנקים, מאחר שהיא מרוקנת מתוכן את מועצת המייסדים – צעד שאינו רצוי. זמן קצר לאחר מכן הלך המציע לעולמו.

באותו מעמד מימשה מועצת המייסדים החלטה שקיבלה חמש שנים לפני כן, וכוננה ועדה של תשעה חברים, שהייתה מורכבת מנציגים שלה ומנציגים של ועדת הבנקים ושל הנהלת אפ"ב, כדי "לעיין בסידור מחדש של פעולות האורגנים העליונים של הבנקים הקשורים אל ההסתדרות הציונית" (בישיבה זו הוחלט להסב את שמו של הגוף, שכונה עד כה במונח הבריטי "המועצה", ל"מועצת המייסדים", כדי להבדיל בינו למועצת המנהלים).

ב-11 בינואר 1940 הציג הופיין בפני שמונת עמיתיו לוועדה את תמונת המצב: אוה"ה, הסביר, אינו גוף פעיל אבל חשיבותו גדולה בכך ש"הוא מחזיק בידו את אפ"ב", ועדיין יש תקווה "להקים אותו לתחייה". מיומו הראשון הייתה מידה של קשר בינו ובין ההסתדרות הציונית. "במידה כלשהי יש להסתדרות הציונית מרות על אוה"ה", ומעת לעת צצה השאלה אם אין טובת הבנק מחייבת דווקא ניתוק בין השניים.

הופיין הציע למצוא נוסחה שתאפשר לאפ"ב להמשיך במסלול של "פעילות יישובית-ציונית", בלי שזו תמנע ממנו חופש פעולה משקי מוחלט – לא לסטות מן התקנות הכתובות, תולדת הקונגרסים הציוניים הראשונים, אבל להפעיל שכל ישר בפעילות ההווה. במילים אחרות, ליצור מעין תורה שבעל פה. הוא המליץ לאמץ את הצעתו של אוסישקין להשלים את מכסת מחזיקי מניות המייסדים המאפשרת דו-קיום בין העבר ובין ההווה והעתיד הקרוב. בעבר, טען, נמנעו חברי מועצת המייסדים מלהתכנס כדי שלא לחשוף את המצב העגום שבו היו נתונים עסקי אוה"ה, או נאספו אך ורק בעת קונגרס ציוני או מושב של הוועד הפועל הציוני, היות שרבים מהם לא התגוררו בארץ. עתה שוב לא היה ממש בשתי סיבות אלה. אוה"ה אמנם חדל מלפעול פעילות עסקית, אבל מצבו של אפ"ב היה טוב די הצורך לדבר עליו גם לפני קהל גדול. כמו כן רק חמישה מעשרים ושלושה חברי מועצת המייסדים התגוררו בחוץ לארץ, ועוד שניים-שלושה נהגו לצאת לחוץ לארץ לתקופות ארוכות. במילים אחרות, הרוב של חברי מועצת המייסדים התגוררו בארץ-ישראל, ולכן היה אפשר לכנסם פעמים אחדות בשנה. 

קיומה של מועצת המייסדים חיוני היות שהיא "המצפון הציוני של הבנקים", הסביר הופיין לעמיתיו. ולראיה קרא באוזניהם את כל התשקיף המקורי, שבסופו נאמר: "פעולת המועצה [מועצת המייסדים] תהיה בזה שהיא תשגיח על הדבר שהבנק יתחשב תמיד עם הכוונות והמטרות של הציונות שלשם הגשמתן והשגתן הוא נוסד".

הופיין יעץ לחברים החדשים במועצת המייסדים שלא להתחשב בשום מפתח מפלגתי שהוא בעת מינוי מועצת המנהלים של אוה"ה, אלא לבחור ביהודים ובציונים טובים, שיש להם כישורים הדרושים לשמש בתור חברי הנהלות בנקים. על הנגידים שמועצת המייסדים ממנה אמר כי תפקידם לשמש עיניים ואוזניים למועצה זו. הם משתתפים בישיבות מועצת המנהלים של שני הבנקים לא בתור מפקחים לכל דבר, אלא רק בתור משגיחים על שמירת האינטרס הציוני בפעולות השוטפות, ולכן אל לחברי מועצת המנהלים להיפגע מעצם נוכחותם של אלה. בידי הנגידים הכוח לעכב את ביצועה של כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציוני, אך אין להם הסמכות לכפות על מועצת המנהלים לקבל החלטה שחבריה אינם רוצים בה. אדרבה, יש יסוד לשער כי רק לעתים רחוקות יפעילו הנגידים את סמכותם לעיכוב ביצוע, ולו רק משום שתמיכתם בעמדותיו של מיעוט נחוש יכולה להביא לשינוי דעתו של הרוב. 

עוד יעץ הופיין שלא לכלול בתקנון את עניין מעורבותם של הנגידים במועצת המנהלים של אפ"ב. כל שינוי בתקנון כרוך בתהליך מסובך, אמר, ועדיין זכורים הייסורים המנהליים והמשפטיים שעברו על אוה"ה כשהתנסה בכך. ולא זו בלבד אלא שבידי לא יהודים נמצאות מניות של אפ"ב, שנרכשו באמצעות הנפקה לציבור ביותר משמונה מאות אלף ליס"ט. אנשים אלה אמנם ידעו שהם משקיעים את כספם בבנק ארץ-ישראלי-יהודי-ציוני, אבל אסור לעורר בהם את החשד שבנק זה אינו מנוהל על פי שיקולים עסקיים ענייניים. אשר על כן, הוסיף ואמר, רצוי להקפיד שרק אחד משני הנגידים יהיה חבר ההנהלה הציונית, והאחר יימנה עם דור המייסדים ויבטא באורח אישי את הזיקה הציונית של הבנק. אכן, ציין, ההסתדרות הציונית היא בעליו של אפ"ב, אך יש להימנע אפילו מיצירת רושם שהנהלתה, הפוליטית, מכתיבה הוראות למועצת המנהלים. יש צורך בתיאום בינה לאפ"ב, לא בכפיפות של אפ"ב להנהלה הציונית. 

המלצותיה של "ועדת התשעה" אושרו במועצת המייסדים – בנוכחות של שלושה-עשר מעשרים ושלושה חבריה – ב-19 בנובמבר 1940. לא היו בהן שינויים מרחיקי לכת, שכן מחבריהן העדיפו להתבסס על התקנות המקוריות ולהסתפק בהתאמתן למציאות שהשתנתה. בהתייחסם לדרישות להשלמות שאולי יתעוררו, קבעו חברי הוועדה כי בהמשך "ילמדונו החיים". 

ביום זה, תחת שרביטו של יושב ראש מועצת המנהלים ארתור רופין, בטל קיומה של ועדת הבנקים – כשבע שנים אחרי הקמתה – ומועצת המייסדים שבה וזכתה בכבודה האבוד לאחר "תרדמה של עשרות שנים". ועדת הבנקים שמילאה תפקיד זה עד כה, חדלה מעכשיו להתקיים. מספר חבריה של מועצת המייסדים הועמד על עשרים ושלושה כבעבר, אבל היא הוסמכה לשנותו. כן נקבע כי כל מקום שיתפנה במועצת המייסדים יינתן למי שהוועד הפועל הציוני יציע. 

מועצת המייסדים נקבעה עתה מחדש בתור המוסד העליון של אוה"ה. הוטל עליה לקבוע את "הפוליטיקה הכללית" ולהשגיח שאוה"ה ואפ"ב "יקיימו את פעולותיהם בתוך המסלול הציוני". כמו כן הוטל עליה לקבוע את חברי מועצות המנהלים של אוה"ה ושל אפ"ב (ולהקפיד שהנהלת אפ"ב תהיה מורכבת ממועמדים שמועצת המייסדים תקבע) ולמנות שני נגידים באוה"ה ושני נציגים ליד הנהלת אפ"ב, ובלבד שאחד הנגידים ואחד הנציגים יהיו חברי הנהלת ההסתדרות הציונית. 

עניין הנגידים והנציגים, והשוני ביניהם, נידון בהנהלת אפ"ב ב-4 בנובמבר 1940, כשבועיים לפני אישור המלצותיה של "ועדת התשעה". באותו דיון נקבע כי לא תינתן להם זכות הצבעה בהנהלת אפ"ב, אך הם יוכלו להביע את דעתם "על הפוליטיקה הכללית של הבנק בכיוונה של מועצת המייסדים" ולעכב את ביצוען של החלטות הסותרות, לדעתם, את "כיווני המועצה", ואילו הנהלת אפ"ב תהיה זכאית לערער על כך בפני המועצה.

הפעם גם נקבע בלשון חד-משמעית שמקום מושבה הקבוע של מועצת המייסדים יהיה בארץ-ישראל, למעט מקרים יוצאים מן הכלל, וייעשו מאמצים להבטיח שחבריה החדשים ייבחרו מקרב תושבי הארץ. כן הוחלט שמועצת המייסדים לא תורכב על פי מפתח מפלגתי, אבל יינתן בה ייצוג לזרמים השונים בציונות. 
כל ההחלטות שהתקבלו בנובמבר 1940 נקבעו ככללים להסדרת היחסים בין שני הבנקים (התואמים את מסמך "ועדת התשעה") וכונו מאז ואילך "מסמך רופין". לימים קבע פרקליט ההסתדרות הציונית, אליהו לחובסקי, כי למסמך זה אמנם אין תוקף חוקי, אבל אוה"ה ובל"ל פעלו לפי הכתוב בו.

הראשונה באסיפות הכלליות, השנתיות והמיוחדות של אוה"ה שנערכו בירושלים, נתקיימה כבר ב-21 בינואר 1937. זו הייתה האסיפה הכללית השלושים ושמונה במניין מאז הקמתו של אוה"ה, ותכליתה הייתה לסכם שנת מאזן מוארכת, מ-1 בינואר 1935 ועד ל-30 ביוני 1936.

חלפו שלוש שנים מאז הוחלט על השינוי בעסקיו של אוה"ה לטובת אפ"ב. אליעזר ברוידא, ממלא מקום יושב ראש מועצת המנהלים, דיבר באסיפה זו על אכזבה קשה שנחלו לא רק בעלי המניות, אלא גם מי ש"המוסד הזה, יצירתו של הרצל, היה קרוב ללבם". הדוחות של השנים האחרונות, הזכיר, הצביעו על "תקופה של קשיים והפסדים חמורים" בעבר וספקות בנוגע לעתיד, אם כי בנתונים שהוצגו יש מספרים ועובדות "הנותנים מקום לסיפוק נפש".

הוא שב וציין כי התקופה הקשה החלה ב-1920, עם פרוץ המשבר הכלכלי הקשה. אחר כך סיפר איך חדל אוה"ה לפעול כמוסד בנקאי ונותר בעל חוב של אפ"ב ושלו בלבד. בשנים 1934 ו-1935, אמר, נעשו פעולות חיסול, ובמחצית הראשונה של 1936 היו לאפ"ב ("חברת המשנה שלנו") עסקים שהכניסו "רווח הגון וסכום עצום בכסף מזומן אל תוך קופתנו", עד כדי נתינת "בונוס הגון" לבעלי המניות והקצאתן של מניות חדשות. בשמונה-עשר החודשים שבין 1 בינואר 1935 ל-30 ביוני 1936 "נכנסו אלינו מהשקעותינו בארץ-ישראל, ובעיקר [דיווידנדות] באפ"ב, סכום של 365 אלף לירות". ולא זו בלבד, מניות אפ"ב המוחזקות בידי אוה"ה "שוות עכשיו יותר מכפליים ממחירן הנומינלי". במצב הדברים הזה הצטמצם חובו של אוה"ה לאפ"ב מארבע מאות שבעים ושלושה אלף ליס"ט למאה שלושים וארבעה אלף ליס"ט.

לאו איסטוריק, היושב ראש היוצא של מועצת המנהלים של אוה"ה, לא נכח באסיפה הכללית הזאת. במכתב חריף ששיגר ב-12 בפברואר 1937 לברוידא, היושב ראש החדש של מועצת המנהלים של אוה"ה, קבל איסטוריק על ההליך המנהלי הפגום שקדם לזימונה של אסיפה זו, וטען כי יש בו כדי לבטל את החלטותיה. הואיל ולאסיפה נודעה חשיבות מיוחדת ("הערכה מחדש של האקטיב, העברה לרזרבה של סכום עצום של חובות רעים ורקונסטיטוציה של ההון"), כתב, היה צריך לכנסה במקום שיֵקל על בעלי המניות להגיע אליו, ולא בירושלים. העובדה שלא כך נעשה העידה על שאיפה להימלט מביקורת קשה של בעלי מניות. 

בתשובתו לאיסטוריק ציין ברוידא כי הסיבות והגורמים להפסדי העבר עדיין לא הובהרו עד תום, ו"מובן שלא ייתכן שהתשובה הזאת לא תינתן". אבל כבר לפני כן, ב-9 בפברואר 1937, ניתן פומבי למתרחש מאחורי הקלעים של הבנקים – במאמרו של הסופר והעיתונאי אלתר דרויאנוב, בעיתון "הארץ". עכשיו, אחרי שהכול נהיר, כתב דרויאנוב, אין סיבה ש"יאריכו לשון לחינם וייצקו צורות של מטבעות במקום מטבעות ממש". הוא העלה מחדש את מסמך ההאשמות של ליבונטין, אף שידע כי הפרשה נסתיימה, וציטט מתוכו קטעים עסיסיים, וקבל על מצב של "לית דין ולית דיין". החלטות קודמות בדבר הקמתו של מוסד לביקורת לא מומשו, טען דרויאנוב, אולי מפני שרוצים להסתיר דברים המתרחשים "בפינותינו הגדולות והקטנות". בתשובתה לביקורת חריפה זו ציטטה מועצת המנהלים של אוה"ה מדברי ברוידא על כוונותיהם של המנהלים המכהנים בהווה להציע לוועד הפועל הציוני הגדול לבדוק את השאלות הקשורות במשבר שאוה"ה עבר, וקבעה שממילא אין שום כוונה לטאטא חריגות מתחת לשטיח. 

עד לשלב הזה נקרא הבנק באורח רשמי בשמו הלועזי ג'ואיש קולוניאל טרסט לימיטד (יודישע קולוניאלבנק). ב-16 באוגוסט 1937 החליטה אסיפה כללית יוצאת מן הכלל של בעלי המניות שנתכנסה בציריך לשנות את שמו באורח רשמי לשם עברי – אוצר התיישבות היהודים. השם הבריטי נשאר בצדו של השם העברי גם לאחר שנמחק השם הגרמני, הסביר ברוידא, מתוך כבוד לקביעתו של הרצל. 

במועד הזה נקלעו אוה"ה ואפ"ב שלא מרצונם למרכזה של סערה הקשורה בהשקעות של יהודי רוסיה, שהיו מן הראשונים שהתייצבו לצדו של הרצל. 

מדובר בסיפורו העצוב של מרכז ציוני רוסיה או המרכז הרוסי, הגוף שהנהיג את הסניף של ההסתדרות הציונית ברוסיה ופעל עד 1920. למרבה הצער, שינה המרכז בשלב מסוים את שמו להתאחדות הקרדיטורים של מרכז ציוני רוסיה. לקרדיטורים, כלומר בעלי החוב, היו תביעות כלפי ההסתדרות הציונית ומנהיגיה וכלפי שני הבנקים. ומעשה שהיה כך היה: 

בשנים 1918 ו-1919 ארגן המרכז ארבעים ושש אגודות ברחבי רוסיה כדי לרכוש קרקעות ולבנות בתים בארץ-ישראל. האגודות הללו, שהיו בהן אלף ומאתיים משפחות (שלושת אלפים נפש), אספו מחבריהן כעשרים אלף ליס"ט לביצוע התוכנית, וב-1919 הפקידו את הכסף באמצעות המרכז באפ"ק. בשל החשש מרדיפות המשטר הקומוניסטי ברוסיה בטחו המפקידים במוסר הציוני של אפ"ק ונמנעו מלתבוע אישורים רשמיים. מעטים מהם, כמאה וחמישים משפחות בלבד, הצליחו להגיע לארץ עד 1925, אבל לא מצאו את "האחוזות והבתים" שהובטחו להם תמורת כספם, וכמו כן לא מצאו כל גורם שיהיה נכון להחזיר להם את כספם.

שני אחים מפטרוגרד, אריה לייב וישראל נח הלוי הורביץ (גורביץ), תבעו לדעת מה נעשה בכספיהם הפרטיים שהפקידו באוה"ה בלונדון באמצעות גזבר ההסתדרות הציונית, בוריס גולדברג, ומה עלה בגורל ממונם של המפקידים האחרים.

גולדברג הבטיח להם, לטענתם, שייענו "בקרוב", אבל המענה לא הגיע. ב-9 באוקטובר 1925 התאונן אריה לייב הורביץ במכתב ששיגר לנשיא ההסתדרות הציונית וייצמן, כי "הבנקים הציוניים מסתלקים לענות על שאלתי בדבר הסכום הזה". ב-2 בנובמבר 1925 הפנה אותו וייצמן לבית הדין של הקונגרס הציוני או לבית משפט השלום של ממשלת המנדט. ומכאן החל תהליך מורט עצבים שנמשך שלוש-עשרה שנה, עד 1939, בערכאות שונות, ובכללן גם ערכאות רבניות. הורביץ זכה בתמיכתם של מנהיגים בכירים בהסתדרות הציונית, ופסקי דין והחלטות תמכו בתביעותיו, אך הללו לא באו לכלל מימוש קיבוצי בשל התנגדותן של המערכת הבנקאית הציונית ושל ההנהלה הציונית – מנימוקים ומטעמים של העומדים בראשן. אפילו העובדה שהרבנים הראשיים לארץ-ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק ויעקב מאיר, הגדירו את הפרשה כ"חילול השם" לא הועילה לתובעים. 

לבעיה זו נמצא פתרון חלקי בלבד. כמה מבעלי הפיקדונות לא קיבלו אלא עשרים וחמישה עד ארבעים אחוזים מכספם. והאחרים, בייחוד מי שנשארו כלואים בברית המועצות, לא זכו אף לכך. ל"אחוזות ולבתים" המובטחים לא היה, כמובן, שום זכר. אלא שסוגיה זו נמחקה כליל מן התודעה בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. 

ריחה של הסערה העולמית המתקרבת עלה באפה של מועצת המנהלים של אוה"ה בלונדון, ובאפריל 1939 החליטה זו לרכוש בית משרדים חדש מחוץ ללונדון, ל"מקרה של מלחמה". החלטה זו לא באה לידי מימוש, וב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. לכאורה לא חל שום שינוי במעמדו הבסיסי של אוה"ה או בדרכי פעולתו. אבל במאי 1941 פגעה הפצצה גרמנית מסיבית בבניין המשרדים ברוק האוס שבמזרח לונדון (ברחוב וולברוק מס' 10/12), שבו פעל המוסד כמעט מאז הקמתו. אפילו כספתו האישית של הרצל, שהוחזקה שם, לא נחלצה מן ההפצצה בלא פגע, אבל איש מן העובדים לא נפגע. כעבור זמן קצר חודשה העבודה במשכן חדש בלונדון, ברחוב קינג ויליאם מס' 20. רשימת רוכשי המניות ניזוקה קשה בהפצצות, אבל בעבודת נמלים עלה בידיהם של שני פקידים לשחזרה כמעט במלואה מתוך ספרי הרישום הישנים, שנשמרו הרחק ממשרדי אוה"ה ונחשפו באקראי. "העבודה תהיה עצומה", דיווח מזכיר אוה"ה סימון קוסטא בסוף אוגוסט 1941, והופיין חשש, כפי שטען בישיבת מועצת המייסדים ב-21 ביולי 1950, כי יהיה קשה לסמוך על החומר הישן.