במקום נדבות – עבודה ובנקאות

האנושיות שהרצל כיוון אליה הייתה הציונות. מוחו הפורה הגה בה בלא הרף, וידו רשמה את הרעיונות במחברותיו. אלה הוליכו לכינון הקונגרס הציוני הראשון, למעשה יש מאין. בלעדי מוחו וזיעתו של הרצל לא היה הקונגרס הזה בא לאוויר העולם, לפחות לא בסוף המאה התשע-עשרה. האנשים שקדמו לו בהעלאת רעיונות לפתרון בעיית היהודים, והם היו לא מעטים, לא הרחיקו מעבר לכתוב. הרצל היה המוציא אל הפועל. הוא היה המחזאי והבמאי, עובד הבמה, התפאורן והשחקן הראשי. והוא השתדל שלא להניח דבר ליד המקרה.
     הרצל מצא אולם לכינוסו של הקונגרס (בניין השטאדט-קזינו בבאזל, שלמרות שמו, לא שימש מוקד להימורים), פיקח על עיטור ההזמנה לקונגרס (איכר זורע תלמי שדה המתמשכים אל הכותל המערבי) ואישר את צבעי הדגל (כחול-לבן כצבעי הטלית, על פי הצעתו של ידידו ואיש אמונו דוד וולפסון).

בקונגרס השתתפו יותר ממאתיים צירים, נציגי שמונה-עשרה מדינות במערב ובמזרח. כל בר-דעת הבין כי לקונגרס באו גם סוכניו של הסולטן עבד אל-חמיד, שכבר הכירו את הרצל מפעילותו בקושטא, ומנגד – מרגליו של הצאר הרוסי ניקולאי השני, שחשש מכל תסיסה בקרב נתיניו היהודים, שהיו רוב מניינו ובניינו של העם היהודי באותם ימים. מן הצאר לא נעלם, כמובן, הדבר שיהודים מילאו תפקיד מרכזי בכל התארגנות מהפכנית ברוסיה המודרנית, ודבר זה עיצב, מן הסתם, את דמותו של הקונגרס הציוני בעיניו.
     עם צירי הקונגרס נמנו עשרים וארבעה משפטנים, חמישה-עשר רופאים, עשרים ואחד סופרים, שלושה-עשר עיתונאים, שלושים וארבעה סטודנטים, וכן אנשי עסקים ואנשי פיננסים רבים. הרצל החילוני, שכבר התעמת עם קבוצה של רבנים חרדים שראו בהקמתה של מדינה יהודית מעשה העומד "בניגוד לייעודיה המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקודש…" השתבח בהשתתפותם בקונגרס של אחד-עשר רבנים אורתודוקסים, חובבי ציון. כמו כל הצירים האחרים, גם הם נתפסו למעשה הציוני לפני הרצל, במקביל אליו או בעטיו, וחיכו למישהו שיניף את נס ההנהגה.
     "המנהיג", כתב הרצל, "חייב פשוט לחבוש את הכובע ולצעוד בראש. ואז השאר ילכו אחריו בהתפעלות ובמסירות. האם מעריצים את שכלו? [לא!] מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש כדי לחבוש אותו!" אבל הרצל לא הסתפק בחבישת הכובע, אלא גם ניסח את המטרה במפורש. "רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי…" הכריז בנאומו הפרוגרמטי במושב הפתיחה של הקונגרס ב-29 באוגוסט 1897.

צביונו של הבית הזה הוא שעמד במוקד דיוני הקונגרס. הרצל דיבר על "בית מובטח במשפט העמים", אבל צירים לא מעטים ביקשו להשמיט מן ההחלטות כל ביטוי שיש בו לרמוז על חתירה למדינה עצמאית. ההכרעה הועברה לוועדת ניסוח, וזו החליטה לאחר ויכוחים ארוכים שנמשכו לאורך שלוש ישיבות, ובלחצו של נורדאו, להחליף את "משפט העמים", שהדיף ריח של מעורבות בין-מעצמתית, ב"משפט" בלבד – ונקבע כי "הציונות שואפת להקים בית לעם היהודי בארץ-ישראל מובטח על פי המשפט". דעתם של תומכי הרצל לא הייתה נוחה מן הפשרה הזאת.
     אחד מהם, פביוס שך מקלן שבגרמניה, הכריז: "הרינו רוצים להביע כאן את רעיונות היסוד של הציונות, ונחוץ שבפרוגרמה נאמר בפירוש למה אנו שואפים. מולדת לאומית יהודית – זו המטרה שאליה שואפים אנו, ולא מקלט שיינתן לנו בחסד". הוא הסביר כי שום תנועה לאומית מעולם לא השיגה דבר בזהירות יתרה, והדגיש כי אין קיום בטוח לעם קטן בלי ערבויות על פי המשפט הבין-לאומי.
     דבריו של שך פתחו ויכוח נוקב, והרצל הציע נוסחת פשרה חדשה: "משפט פומבי" במקום "משפט העמים" – ואין משפט פומבי אלא משפט העמים. בניסוחה המלא של נוסחת הפשרה, לפי תרגומו של ויטל, נאמר כך: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית בארץ-ישראל מובטח על פי המשפט הפומבי…" (ולפי תרגום יומני הרצל: "הציונות שואפת להקים בית מולדת מובטח במשפט הכלל לעם ישראל בארץ-ישראל").
שך לא בא על סיפוקו, אבל רוב באי הקונגרס אמרו הן לאחר ששוכנעו כי ארבעת הסעיפים הבאים במצע מבהירים ומשלימים את החסר באופן שמדגיש כי מדובר אך ורק בארץ-ישראל. למתנגדים, לעומת זאת, נפתח פתח לטעון כי "רעיון מדינת היהודים לא ייזכר ולא ייפקד", כפי שדווח בעיתון "המגיד".
     הפירוש האמיתי הובא ביומנו של הרצל, שאף הגיע לידי קביעת לוח זמנים. ב-3 בספטמבר 1897 כתב הרצל כך: אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם…" הוא טעה רק בחודשים מעטים. עצמאותה של מדינת היהודים, מדינת ישראל, הוכרזה ב-14 במאי 1948.

הניסוח הפומבי המתון נועד להרגיע, בין השאר, את הסולטן העות'מאני רדוף הפחדים ולהבטיח לו שהיהודים אינם חותרים לפרק את ממלכתו, שכן הרצל, למרות כל אכזבותיו מן הסולטן, עדיין לא נואש מן החלום להגיע להסכם עמו. כך או כך, הכתוב על התגים שענדו לימים צירי הקונגרסים הציוניים – "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד מדינת יהודים" – העיד על נחישות.
     הכול עניין של דיפלומטיה, למד הרצל בשנים שבהן סיקר בעבור עיתונו את הפרלמנט הצרפתי, שהיה מורכב משועלים פוליטיים אמיתיים. את כל מה שהפנים שם החצין הרצל בקונגרס הציוני הראשון. "אישיותו הכריזמטית, הופעתו המלכותית, צדודיתו האשורית, גינוניו הקיסריים וקולו העמוק הם ששבו את לב קהלו והבטיחו קבלת רוב הצעותיו ברוב קולות", כתב פאוול על הרצל. "הוא בעצמו ניהל ישיבות ולא זז מכס היושב ראש עשרים ואחת שעות ללא הפסקה".
     בתוך שלושה ימים הצליח הקונגרס לכונן את התנועה הציונית, לקבוע מוסדות ולגבש את תוכנית הפעולה שלהם בין קונגרס לקונגרס. בין השאר, נקבע כי הקונגרס ישוב ויתכנס מדי שנה בשנה וישמש הגוף העליון של התנועה הציונית, וכל מאה חברים בתנועה יהיו זכאים לשגר אליו ציר אחד. מימוש החברות הצריך רכישת "שקל", דהיינו כרטיס בוחר, במחיר סמלי – פרנק אחד בצרפת, מרק אחד בגרמניה, גולדן אחד באוסטריה, לירה סטרלינג אחת בבריטניה, כתר אחד בשוודיה, דולר אחד בארצות הברית וכן הלאה.
     ניהול הפעולה השוטפת בין קונגרס לקונגרס הוטל על ועד פועל מצומצם של חמישה חברים תושבי וינה, בראשותו של הרצל. לצדו הוקם ועד פועל מורחב של חמישה-עשר חברים.

מימון היה סעיף ראשון בתכתובת שקדמה לכינון הקונגרס, וכמובן גם לאחר מכן. איש לא העלה על דעתו שאפשר להקים מולדת בלא תשתית כספית. משום כך נקבע בקונגרס הציוני הראשון הצורך בהקמת בנק ציוני. עם זאת, החלה גם פרשת "ואלה שמות". תחילה נקרא המוסד בשם גרמני Juedische Colonialbank – בנק עברי קולוניאלי. הרצל ועמיתיו חפצו מאוד במושג "בנק", אבל בלונדון, מקום מושבו של המוסד בעתיד, הועלתה תביעה תקיפה לסלק משמו של המוסד כל זכר לבנק, מן הסתם, בשל התנגדותם של ראשי הבנקים הגדולים. לפיכך נולד השם The Jewish Colonial Trust Limited – שתרגומו החופשי הוא הנאמנות ההתיישבותית היהודית בעירבון מוגבל. כעבור זמן הושגה פשרה בלחצו של הרצל, ונקבע כי בצד השם האנגלי ייכתב בסוגריים השם הגרמני שבו מופיעה המילה בנק, מה שאִפשר לאבות המוסד להעניק לו בצד שני שמותיו הלועזיים תרגום עברי – קולוניאל בנק עברי או בנק עברי קולוניאלי. בתוך סמל מגן דוד שהוטבע על גבי המניות נרשמו גם ראשי התיבות בע"ק – כלומר: בנק עברי קולוניאלי. כעבור שנים אחדות החל להתנוסס על מסמכים והמחאות שהבנק הציוני הוציא גם השם אוצר התיישבות היהודים. שם זה אמנם נקבע רשמית שנים רבות לאחר מכן, רק ב-16 באוגוסט 1937 – וכך הוא יִיקרא מכאן ואילך, או בקצרה: אוה"ה. למושג "קולוניאל", המסמל כיבוש ושלטון על אחרים, הייתה מלכתחילה קונוטציה שלילית. יריביו של הרצל וגורמים אנטישמיים דאגו לחברו עם מגמות זדוניות, שיוחסו במשך דורות רבים להון היהודי ולשליטתו בעולם. הרצל השקיע אנרגיה רבה בהדיפת הפרשנויות המעוותות. "הבנק הקולוניאלי היהודי צריך בעצם להיות הבנק הלאומי היהודי", כתב לנורדאו ב-13 בדצמבר 1897. "התוספת 'קולוניאלי' אינה אלא קישוט חיצוני, הבל, תווית עִסקית"

הרצל צפה גדולות למפעלי אוה"ה על פי צרכיה של ארץ-ישראל. במרוצת השנים הוא נפגש עם מומחים לחשמל, והללו הלהיבו אותו לרעיון של תעלה המקשרת בין הים התיכון לים המלח; הוא דן באפשרות של השקעות שונות בארץ (החל בתעשיות כימיות וכלה בייצור לבני סיליקט); הוא מצא עניין בייעור הארץ; השתעשע ברעיון להקים חברת ספנות; וטווה תוכנית להקים אוניברסיטה יהודית-ציונית בירושלים כחלק מן המאמץ למודרניזציה של האימפריה העות'מאנית. כן בדק אפשרות לרכוש את אדמותיה של משפחת אליאס סורסוק הלבנונית בעמק יזרעאל (שאכן נרכשו כעבור שנים), ואף לרכוש בנק של הטמפלרים הגרמנים שהתיישבו בארץ, דער טמפלגעזעלשפט. בינתיים מימן הרצל מן הנדוניה שהביאה רעייתו יוליה ומכספי אביו (בהסכמתו המלאה) את חלק הארי של פעילותו הציונית, לרבות השלמונים לסייענים למיניהם. מדיווחים שונים עולה כי בכל שנות פעילותו הציונית סירב הרצל לקבל ולוּ פרוטה אחת כשכר או כדמי הוצאות מן הקופה הציבורית-הציונית.
     הצלחת הקונגרס והבשורה שיצאה ממנו עברו מפה לאוזן בקהילות גדולות כקטנות בכל רחבי העולם היהודי. הקול הגיע כמובן גם לארץ-ישראל, שעכשיו ישבו בה חמישים אלף יהודים, או כתשיעית מכלל האוכלוסייה, וחלק זעיר מכלל עשרת מיליוני היהודים שהיו בעולם כולו, לפי הדיווחים בקונגרס.
     הרוב הגדול של תושבי הארץ התפרנסו מחקלאות, אבל פה ושם היו שירותים פיננסיים, בעיקר שלוחות של בנקים זרים, שסיפקו את הצרכים המצומצמים של החלפת כספים ומתן אשראי. אגב כך חוללה העלייה הראשונה (1882) תנודות נמרצות בשוק הקרקעות. לאחר הגאות שנקשרה בהקמתן של המושבות הראשונות, בא תורן של עסקאות ספקולטיביות שהולידו הרבה פשיטות רגל והרבה מחאות של נכבדים ערבים. ב-1891 הגיעו הדברים עד משבר, בין השאר, בעקבות האיסור שהממשלה העות'מאנית הטילה על מכירת קרקעות בארץ-ישראל ליהודים בעלי נתינות זרה, כלומר לא עות'מאנית. עד מהרה הכביד איסור זה על הבנקים הגרמניים וגרם קשיים ללקוחותיהם שלוו כספים לרכישת המקרקעין הנזכרים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה משיכת פיקדונות וקשיים בגביית החזרי הלוואות ומימוש רכוש, וממילא – מיתון כבד בפעילות המשקית.

חלק מן התמונה העגומה הזאת היה ידוע לצירי הקונגרס שנמנו עם המגזר העסקי. כן הכירו, מן הסתם, את המצב לאשורו גם שלושת הצירים של יהודי ארץ-ישראל – וילהלם-זאב גרוס, מראשי לשכת המסחר ביפו; הד"ר היינריך לווה, מייסד ארגון סטודנטים ציונים בגרמניה שהקדים ועלה לארץ; ושלמה טייטלבוים, איכר ברחובות. מוריץ שנירר, שהיה אחד מעמיתיו של הרצל בעת שהתחיל את פעילותו הציונית בקפה "לובר" בווינה, סקר לפני הקונגרס את מצב ההתיישבות בארץ על פי מידע שצבר. כך או כך, לא היה צורך במומחיות מיוחדת כדי לקבוע שפתרון כולל לעם היהודי בארץ-ישראל מותנה בעלייה גדולה יחסית ובתקציב נכבד. "יישוב ארץ-ישראל ביהודים, זוהי שאלה כספית במלוא מובן המילה. דרושים לכך מאות מיליוני פרנקים [לירה סטרלינג הייתה שווה אז לעשרים וחמישה פרנקים צרפתיים]", אמר מוריץ מוזס, איש עסקים שייצג את יהודי קטוביץ שבשלזיה, כשהציע בנאומו במליאת הקונגרס להקים בנק יהודי. שני צירים אחרים, הד"ר מקס בודנהיימר והמתמטיקאי הד"ר צבי הרמן שפירא, מייסדה של אגודה ציונית בגרמניה, הקדימו להגיש להנהלת הקונגרס עוד לפני פתיחתו הצעות רלוונטיות כתובות. הד"ר בודנהיימר התמקד בהקמתו של בנק לפעילויות שוטפות, ושפירא, שגם הוא דיבר בהצעתו על בנק, שם דגש בהקמתה של קרן – לימים קרן קיימת לישראל – לרכישת קרקעות, לשמירתן בבעלות הלאום, לניהולן ולהקצאתן לשימוש המתיישבים. בודנהיימר גם ריכז נתונים רבים על מצבה הפיזי של הארץ והתבסס בעיקר על דיווחים של טיילים, של חוקרים ושל דיפלומטים ששירתו בארץ. הוא נתלה, בין השאר, במסקנותיו של סקר שעשה מהנדס בריטי, אסקיט סמית שמו, שקבע בין היתר: "אם היהודים יהיו בעלי חזון וישכילו להיות הראשונים לרכוש ולעבד את האדמות, הם יהפכו עד מהרה לקבוצה העשירה ביותר, הגדולה ביותר בקרב האוכלוסייה, וכך יסללו נתיב הדרך ליישובה המלא והמקיף של ארץ-ישראל".
     נשיאות הקונגרס, הסביר הרצל, לא הביאה את ההצעות לדיון פומבי במליאה משום שהדבר הזה היה אסור לעשותו בדרך של אימפרוביזציה. הסמכות של הקונגרס תינתן רק להצעה שאפשר לערוב לה לאחר שנבחנה ונבדקה מכל צדדיה. למעשה, היה טוב יותר אלמלא הכניסו את הקונגרס הראשון לדיונים מסוג זה. תפקידו של הקונגרס הראשון היה לגלות את רצון העם. הדבר אירע, ובהיקף שהעטה כלימה על המפקפקים. עכשיו מתחילים הם לפזם פזמון אחר. "יפה מאוד", אומרים בחיוך רב חסד, "אבל הציונים הרי הם בעלי הזיה, אידאולוגים, אנשי ספר בטלנים. הדבר הזה הרי אין לעשותו על ידי נאומים והכרזות. דבר כזה, אם הוא אפשרי בכלל, צריך היה להינקט באמצעים אחרים".
הרצל כתב את הדברים בגיליון מס' 25 של "די וועלט" (העולם), כתב עת ראשון של התנועה הציונית, שהיה מעוטר במגן דוד המקיף גלובוס שארץ-ישראל במרכזו. עיתון זה החל לראות אור ב-2 ביוני 1897, כמעט שלושה חודשים לפני כינון הקונגרס. הדבר היה לאחר שהרצל הבין שלא יוכל לקדם את עניינה של התנועה בלי כלי ביטוי משלה – וב"נויה פריה פרסה" שבו עבד לא התאפשר לו לכתוב מאומה על תנועתו. אדרבה, בצו עורכי העיתון לא הוזכרה התנועה הציונית אפילו במילה אחת, גם כשסיפקה חדשות "חמות". גם העיתונות האירופית לא יצאה מכליה כדי לתמוך בו ובתוכניתו. מן הטעם הזה לא הייתה לו ברירה אלא להקים ולממן מכספו הפרטי עיתון חדש – "די וועלט". עריכתו של העיתון והוצאתו לאור תבעו ממנו מאמצים נפשיים ופיזיים קשים, מה עוד שהוא הקפיד, כפי שנהג כמעט בכל נושא, על קוצו של יו"ד.

אוה"ה תפס את המקום השני בחשיבותו בסדר יומו של הרצל, לאחר כינוס הקונגרס הציוני. ב-19 בנובמבר 1897 פרסם הרצל ב"די וועלט" את מגילת היסוד של הבנק הקולוניאלי היהודי, שזה לשונה:

התנועה זקוקה למכשיר כספי בעל יעילות וטוהר מספיקים. התנועה הלאומית חייבת להשתחרר מחסדם של הנדבנים ולהגיע לאי-תלות במוסדות הצדקה הנדיבים, ויהיו הללו גדולים כמה שיהיו. עם זה, יש להחזיק בלא רתיעה בעיקרון שלפיו לא יהיו שום קשר ושייכות בין מהלך העניינים המדיני ובין העסקי. למטרות אלו צריך לשמש הבנק הקולוניאלי היהודי, שהקונגרס רוצה בו.

דברים אלה נועדו לפתוח דיון פומבי בנושא, קבע הרצל. בהידרשו מראש לביקורת אפשרית על עצם היות אוה"ה בבעלות יהודית, הסביר הרצל כי לכסף אין ריח. לאמור, הכסף אינו יהודי וגם לא נוצרי. כך גם הדף ביקורת צפויה של עולם העסקים היהודי בנימוק שהגוף החדש עומד להיות בנק לכל דבר.

מהו אפוא התפקיד שהבנק הקולוניאלי היהודי צריך למלא? כשם שהעמדנו עד עכשיו במקומה של הציונות הפילנתרופית [מבית מדרשם של ברוני הכסף היהודים] את הציונות המדינית, כך יש צורך שבמקום נתינת נדבות ולקיחתן יבוא בתנועת ההתיישבות היסוד המסחרי הטהור… השנוררות המטופחת עלתה כפורחת, והעבודה הייתה חסרה את העיקר: רגש האחריות…
     האיכר היהודי ובעל המלאכה היהודי, יש להוליכם בדרך אחרת לקראת החופש הכלכלי על הקרקע הלאומית. האדמה ערכה עולה על ידי יישוב בני אדם עליה, והמתיישב מגיע לו משום כך יותר ממענק; מגיע לו האשראי… האשראי יש לו המגמה לגדול – [ואילו] המענק יש לו המגמה להצטמק. האדם הנהנה מן האשראי מתחזק והולך מבחינה כלכלית בתנאים תקינים. 

הרצל חש כי כבר דילג מעל המשוכה שהעמידה מדיניותם הנדבנית של הירש ורוטשילד, שאותה ניסה לערער, לאמור:

הנדבן יוצר רק כפויי טובה, ו… עוד כמה אמיתות מרות… 

עכשיו, כמי שנשם לרווחה, הסביר הרצל את הברכה הטמונה בהקמתו של בנק:

בשביל חותמי המניות של הבנק להתיישבות אין זה צריך להיות אלא עסק בלבד. הם יחככו בדעתם ויחליטו אם זה מבטיח השקעת הון בריאה. אם מוסד הרוצה לתת ליהודים חפצי ההגירה סיוע בנקאי, אשראי בנקאי ועזרה בנקאית אחרת על יסוד ערובות ממשיות ובתנאים זולים – אם מוסד כזה כשהוא מנוהל על ידי אנשים ישרים יש לו סיכויים להצלחה? 

הוא היה משוכנע כי החלטתם תהיה חיובית:

את ההתחלות של הפעולה יהיה צריך לעשות במושבות הקיימות. המתיישבים בוודאי יקדמו אשראי חקלאי בהתלהבות בלתי רגילה. הם זקוקים לו באורח דחוף. דבר זה ידוע לנו מאנחותיהם ומקובלנותיהם שהיו בוודאי קולניות הרבה יותר אלמלא חששו לאבד את חסדם של מיטיביהם [אין ספק, עקיצה ששולחה כלפי נציגיהם של הירש ורוטשילד]. אגודות חקלאיות ואיגודים מקצועיים של בעלי מלאכה מוקמים והולכים עכשיו. כל אלה המכירים את היקפה ואת הרכבה של התנועה הציונית כיום יודעים יפה מאוד, כי המונים רחבים של יהודים המשתוקקים לעבוד עומדים מוכנים, בייחוד במזרחה של אירופה, אבל גם באנגליה, באמריקה ובצפון אפריקה.

על פי שיעורי הבית שהכין, מצא הרצל שקבוצות עבודה כבר התארגנו בכמה וכמה מקומות:

אנשים אלה אינם זקוקים אלא לאשראי שיש להעניקו להם בכל הצורות, לתובלה, לחקלאות, לתעשייה, למסחר ולבנקאות. בהתחשב באופיו המיוחד של המפעל הזה, יש להניח כי סכנת ההפסדים הנגרמים על ידי לווים שאינם משלמים היא מועטת מאוד. שכן הקרקעות שיירכשו על ידי החברה, ערכן יעלה הודות להתיישבות, ועליית ערך זו יהיה גם בה משום פיצוי.
     אין זה מן הנמנע שבגלל היתרונות המרובים שיש לצפות להם, יתעוררו גם לא ציונים רבים לרכוש את מניות הבנק להתיישבות, אבל יש לקוות שרוב המניות יגיעו בעיקר לידיהם של ציונים, שהרי הללו מאמינים כבר כיום בעניין זה ויודעים את היקפה של התנועה.

 הרצל רצה בבנק שיהיה:

מיוסד מלכתחילה על בסיס בריא, מאורגן לפי עקרונות מסחר נבונים, מנוהל בפיקוח לאומי… מוסד חזק מאוד.

 ומכוח אמונתו זו היה משוכנע:

שדבֵקותו של הקהל היהודי בבנק הזה ונאמנותו לו הן דברים שמותר להניחם מראש, ואין צורך בכוח דמיון מופרז כדי לשער שהבנק יוכל לקוות לקהל לקוחות מורחב באירופה, באמריקה ובמזרח הקרוב.

מלכתחילה חשב הרצל שהון היסוד של הבנק יעמוד על מיליארד מרקים גרמניים, שהיו שקולים לחמישים מיליון ליס"ט. אבל בהיותו איש רֵאלי, הסכים הרצל להסתפק בשני מיליוני ליס"ט בלבד (בדיוק כגודל הון היסוד שהירש השקיע בהקמתה של יק"א בספטמבר 1891) – סכום נכבד מאוד לנוכח העובדה שכלל התוצר הלאומי נע סביב שבעה מיליוני ליס"ט. האם יהיה בו די לרכישה בלתי אמצעית של שטחי קרקע הדרושים לצורכי ההתיישבות היהודית? שאל והשיב:

לא. לשם כך לא היה ההון הזה מספיק. קיימות קרנות התיישבות יהודיות גדולות הרבה יותר, המצפות למילויו של התפקיד הזה, ומיד לאחר שתיווצרנה ההנחות המוקדמות לפי משפט העמים הגלוי – תשמשנה לרכישות קרקע פרטיות ולתמיכות פילנתרופיות בחקלאות. ההתיישבות היהודית צריכה באמת להביא לידי השגת הערובות במשפט העמים על ידי המדיניות הבנקאית שלה דווקא. בנק ההתיישבות היהודי מוקם מלכתחילה בתורת הבנקאי הבלתי אישי של התנועה הציונית. ונוסף על כך יצטרך לפעול כמתווך במסיבות מתאימות במתן הלוואה לאותה המדינה שעמה נגיע לידי הסכם הרצוי לנו.

במאמרו זה קרא הרצל, על פי החלטת הקונגרס, לפתוח בבירור מקיף של מצב ההתיישבות, לבדוק סטטיסטיקות למיניהן, לאסוף מידע על תחומים, כמו אקלים, קרקע, תחבורה, שיווק, משאבי אנוש ועבודה ותנאים משפטיים. הוא גם צפה כי:

 לא התנגדות אחת צריך יהיה להתגבר עליה, לא כוונה רעה אחת צריך יהיה לסלק אותה, והאנשים הניגשים להגשמת התפקיד הזה יודעים כל זה ושוקלים בכובד ראש…

 הרצל חשש מפני רינונים על ניצולו של אוה"ה להזרמת ממון לכיסים פרטיים:

 החשדות זדוניים… מיד לאחר שייוודעו ברבים שמותיהם של חברי המנהלה, לא יוכלו גם יריבינו להטיל עוד ספק בדבר, שמנהיגיה המדיניים של התנועה אינם רוצים אלא לפקח על הבנק. תיחום התחום הברור בין העניינים המדיניים ובין ענייני עסק הוא עניין של כבוד.

הרצל קבע כי אוה"ה יקום ויפעל בלונדון והטיל את העיסוק השוטף בכך על הוועד הפועל הציוני הראשון. בהמשך לדברים שכתב ב"מדינת היהודים" הגדיר עתה את הקונגרס כאגודת היהודים, ועכשיו, כך כתב ביומנו ב-6 באוקטובר 1897, הוא מתחיל להעסיק את עצמו בהקמתו של הגוף המבצע, החברה (קומפניה) היהודית, "הנקראת לפי שעה" הבנק העברי הקולוניאלי. הוא ביקש למנות את נורדאו ל"נאמן הראשי" של אוה"ה – לאמור, יושב ראש הגוף המפקח או מועצת המנהלים – אלא שנורדאו דחה את ההצעה מכול וכול (אם משום שהרגיש כי לא יתפנה גם לפרנסת משפחתו וגם לעבודת הבנק, ואם משום שחשב כי מעמדו בתנועה הציונית בכיר מכדי שיתמכר אך ורק לענייניה הפיננסיים).
     אמנם האב המייסד לא הניח לאווירה זו של יצירת בראשית לגווע, אבל רוב המעורבים בהקמתו של אוה"ה היו ספקנים. "מי אנחנו? איש לא ילווה לנו אפילו עשרת אלפים גולדן [אוסטריים, כלומר שמונה מאות ליס"ט]", טען עורך הדין קוקש, איש חבורתו הקרובה של הרצל. אבל הרצל קיווה כי הקונגרס הציוני השני ייתן דחיפת יתר להקמתו של אוה"ה. הוא החל לרשום שמות של סוכנים מקרב אוהדיו ותומכיו, שיעסקו במכירת מניות. "הבנק הוא המשימה החשובה ביותר אחרי הקונגרס, וחייבים לבצע אותה מיד", כתב ב-1 בדצמבר 1897 למנהיג ציוני שנדרש לגייס רוכשי מניות – מוזס גאסטר, רבה הראשי של הקהילה הספרדית-הפורטוגלית וממנהיגי הציונות בלונדון. "לא האמינו לי בעניין הקונגרס", הוסיף, "אך אני צדקתי, כך יהיה לגבי הבנק". הוא תבע מגאסטר שלא להשתהות "ולהקים מועצת מנהלים בלונדון שתורכב מיהודים עשירים בעלי מוניטין ונקיי כפיים. הם לא חייבים להסכים עמי בכל דבר, אך עליהם להתחייב לתוכנית באזל [כלומר למדינה יהודית]".

לסמואל שידרוביץ, עיתונאי ב"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני, כתב הרצל ב-3 באוקטובר 1897 כך:

… על בסיס זה יישען ויתפתח דבר גדול הרבה יותר: הבנק יהיה מקור אשראי לעם שלם. הוא יזין תעשייה וחקלאות ויקים מפעלי רכבת (בעיקר קו הרכבת מהים התיכון למפרץ הפרסי, שיקצר את דרכי הסחר של בריטניה הנסמכת כיום על תעלת סואץ). יקשור קשרי סחר עם טורקיה (בעיקר עם בנק אימפריאל-עות'מאן). בקיצור, הבנק היהודי יהפוך לבנק עולמי, אולי בה"א הידיעה. אתה ודאי סבור שאני הוזה, אבל מאות אלפים כבר תומכים בי. אני משוכנע כי הבנק יפסיד תחילה בעסקיו עם המתיישבים היהודים. לעומת זאת, הוא יהפוך מיד לבנקאי של היהדות, בתנאי שיושתת על העקרונות המוסריים והכלכליים הנכונים.

בן-שיח אחר של הרצל בענייני אוה"ה היה יצחק זליגמן, פעיל ציבור בלונדון, שהוא ואחיו היו שותפים בבנקים ידועים בניו יורק ובפרנקפורט-שעל-המיין. זליגמן הבטיח לרכוש מניות של אוה"ה ולתרום מעצותיו, אבל הבהיר שלא יעשה שום דבר נוסף. כמו כן הוא הזהיר את הרצל כי בנק שיצמצם את פעילותו לארץ-ישראל בלבד לא ימשוך אילי הון. באירופה, הסביר, אין צורך בבנק שכזה, והבנקים הקיימים יצֵרו את צעדיו אם יקום. בכל זאת הוא הבטיח לבדוק את עמדתם של רוטשילד ושל בנקאים גדולים אחרים, ולשלוח את ממצאיו לגאסטר, איש הקשר של הרצל בבירת בריטניה. גאסטר המתין לשווא למידע מזליגמן, ולבסוף עבר הטיפול בזליגמן לידיו של דוד וולפסון, תלמיד חכם ואיש עסקים מצליח שהראה עניין ביישוב ארץ-ישראל והסתפח להרצל (ואף נעשה לאחר פטירתו לנשיא השני של ההסתדרות הציונית). שלא כאחרים, לא חסך וולפסון מהרצל מידע ושיתף אותו בבקיאותו בתחומי הבנקאות והכספים, ותמך בו רבות בכל מאמץ לקדם את ענייני אוה"ה בקרב ההנהגה הפוליטית של הציונות.

"היום", כתב הרצל ביומנו ב-11 בדצמבר 1897, "היה אצלי פוזננסקי…" וכיוון לישראל פוזננסקי, תעשיין טקסטיל גדול מלודז', "העשיר ביותר בפולין הרוסית". למחרת היום בא פוזננסקי לבקרו בשנית ו"נתפס כולו לעניין", כפי שהרצל דיווח לנורדאו ב-13 בדצמבר. הון המניות שהוקצה לבנק, שני מיליוני ליס"ט, נראה לפוזננסקי נמוך, ואפילו נמוך ביותר. הוא דיבר על חמישה ואפילו על עשרה מיליונים, והראה רצון להצטרף לקבוצת האישים (סינדיקט, לפי יומנו של הרצל) שיערבו להחתמה על המניות. הצטרפותו שלו, שכנע את הרצל, כמעט מבטיחה את הצטרפותם של "שאר המיליונרים הרוסים", שפוזננסקי נקב בשמותיהם. שמחתו של הרצל גאתה. עכשיו, עם פוזננסקי מצדו האחד ועם זליגמן מצדו האחר, הרגיש שעלה על דרך המלך.

ומה עם הרוטשילדים? אכן, הרצל נטר להם, ובייחוד לאדמונד דה רוטשילד, שנהג בו זלזול בעת פגישתם ב-18 ביולי 1896, ולרגע לא שכח שהללו "מזיקים, ובעומק נפשי זעמי נגדם בוער", אבל לטובת העניין, הוא היה נכון למחול על כבודו – עד גבול מסוים.
     אמנם פוזננסקי לא קבע שצירופם של האחים לבית רוטשילד או של קצתם לקבוצה היא תנאי בל יעבור להצטרפותו שלו, אבל הוא ביקש להביאם לפחות למצב של "ניטרליות אוהדת". יש להפעיל את מלוא השכל כדי שלא להזמין תגובה שלילית, הזהיר "האיש העשיר ביותר" בפולין הרוסית, פן תהיה זו ל"חרב פיפיות". הוא הסביר כי "על פי דרכם הנלוזה של אילי הון", הם יכולים להפעיל "בריוני עיתונות [העומדים לרשותם] שיתקפו אותנו מאחורי גבנו". הרצל עצמו העריך כי הרוטשילדים יוכלו לצאת נשכרים מנקיטת עמדה נֵיטרלית, הן כיהודים, שישמחו על הפעלתו של אוה"ה כמכשיר לפתרון שאלת היהודים, והן כאנשי עסקים. הוא אף צייר את האפשרות שעולמם של האחים רוטשילד ייחרב עליהם בגין אירוע כזה או אחר, ואז יוכלו, באמצעות האיש שלהם בבנק, "להבטיח חלק מרכושם תחת הכסות הזאת".

שני מאמרים שהרצל פרסם ב-12 וב-13 בנובמבר 1897 ב"דיילי כרוניקל" הבריטי, בכותרת "היהודי הנצחי", העידו בפעם המי יודע כמה על החשיבות הרבה שייחס לבנקים, לבנקאות ולמעמדם הבין-לאומי. "בלעדיהם", כתב, "אין יכולים לערוך מלחמה ולעשות שלום". ועם זאת, אף על פי שתמיכתם של "חוגי הבנקאות הגבוהה" דרושה וחשובה למען העניין הציוני, הציונות "בחסדם… בדרך פלא איננה תלויה". אסיפות התמיכה הספונטניות של המוני יהודים, שהתכנסו ברחבי העולם היהודי בעקבות הקונגרס הראשון, הגבירו אצלו את התחושה שיהיה אפשר לגייס את היהודים להטיל "חרם שעדיין לא נראה כמותו" על הבנקים בשל הפניית העורף למפעל הציוני. וכך כתב ברשימותיו:
     כוחם של אנשים אלה יותר משהוא מתגלם בצרור הכספים שבידיהם, מתבטא באשראי העומד לרשותם ובמחזור של עסקיהם. כוחות מבחוץ לא הצליחו עד עתה להתגבר עליהם, אף על פי שנעשו כמה ניסיונות ראויים לשבח בכיוון זה. כל ניסיון כזה שנעשה עד עכשיו, נחשב לאנטישמי ומשום כך נתקל מראש בהתנגדותו של עולם המסחר היהודי. אבל פני הדברים יהיו אחרים אם נקומם בשם הרעיון הלאומי את המעמד הבינוני היהודי, הדחוק מכבר, נגד אדירי הממון היהודים, לשכנע אותם או להכניע אותם!
"אדירי הממון" היו, כמובן, האחים רוטשילד, כפי שנאמר גם במכתבו של הרצל לנורדאו. עם זאת, הוא לא אמר נואש בנוגע לאפשרות שהם ישנו את יחסם לבנק, וביקש מנורדאו שיפנה אליהם באמצעות הרב הראשי של צרפת, צדוק קאהן, וידאג שהרב "ידבר אל דמיונם המתנמנם על שקי הכסף".

נורדאו הלך אל אדמונד דה רוטשילד בלוויית הרב ושמע מפיו כמה רעיונות, שנראו מועילים לכאורה לקידום הקמתו של אוה"ה. אחר כך הסביר להם כי מוטב שיפנו אל אחיו הבכור אלפונס דה רוטשילד, ראש הענף הצרפתי של המשפחה, והזכיר כי הרב מקובל על אחיו. נורדאו שיתף את הרצל בהתרשמותו כי אדמונד דה רוטשילד "אינו מעז לדבר עם אחיו אלפונס על דבר הבנק הציוני".
     ב-18 במרס 1898, קודם לפגישתו של קאהן עם רוטשילד הבכור, שיגר לו הרצל איגרת ובה חזר על תמצית השקפתו בעניין – אופטימיות מצד אחד והצורך לקדם את פני הרעה מצד אחר. וכך כתב הרצל באיגרת לקאהן:

נורדאו אמר לך שאין אנו דורשים מן הרוטשילדים שום תמיכה כספית ושום הצטרפות פומבית, כי אם רק ניטרליות של רצון טוב ושיגור של איש אמונים שלהם, המוכר בתור שכזה בעולם הפיננסי, לוועדה המייסדת [של אוה"ה] ואחר כך למועצת המנהלים.
     הדעת נותנת שרוטשילד צריך להבין במה מדובר. היום – סיוע למפעל ההצלה הלאומי, ואילו מחר יוכל הסיוע הזה להיות ליתרון שגודלו לא ישוער לביתו שלו. אני סבור שבית רוטשילד ייאלץ לחסל את עסקיו בעתיד הנראה לעין. הוא שנוא יותר מדי. הבנק האנונימי הזה [שהולך ומוקם] שאי אפשר לשים עליו יד, אפשר שייעשה מועיל גם להם.

הרצל הזכיר לרב כי הוא היה הראשון לשמוע מפיו, עוד בנובמבר 1895, את פרטי רעיונו בדבר הקמתה של מדינת היהודים. "ריבונו של עולם", כתב, "הנה אני עומד כמעט כנביא זקן שלא רצו להאזין לאזהרותיו". עכשיו התנבא ל"מהפך במזג האוויר" במדיניותה של ממשלת צרפת כלפי אזרחיה היהודים, ובוודאי כלפי העשירים שבהם. "מכאן אני מאמין שהצטרפות זהירה אל תנועתנו, וכצעד מעשי קרוב גם התמיכה במכשיר הבנקאות הנחוץ, הן אינטרס גם של יהודי צרפת". יש להמחיש להם "מהו קרש ההצלה של העם היהודי".
     הוא היה מפוכח די הצורך שלא לטפח תקוות גדולות בנוגע לפנייה המחודשת אל הרוטשילדים, כי "הלבבות הללו צרים". סימנים רבים מעידים כי נקט צעד זה רק כדי שלא ילקה את עצמו לאחר מכן על שאולי החמיץ הזדמנות. כמו כן ניעורו בלבו ספקות אם הצטרפותם של הרוטשילדים לא תשוב ותעלה את הטענה ש"יהדות הממון נתקבצה כאן יחדיו".
     וולפסון, שנרתם בכל כוחו למאמץ להקים את אוה"ה, הציע לזליגמן רעיון חדש לגיוסו של אדמונד דה רוטשילד למפעל החדש – להעביר את מושבות הברון בארץ-ישראל לבעלות אוה"ה ולהקצות לו בתמורה חבילת מניות נכבדה. הרצל התלהב מן ההצעה. אם תצלח, חשב, אולי יהיה אפשר להגיע להסדר דומה גם עם יק"א. הרצל, כדרכו, פתח בפעילות נמרצת. עכשיו שלח את האדריכל הציוני אוסקר מרמורק, יליד וינה שהתגורר בפריז, לכבוש את לבו של אדמונד דה רוטשילד באמצעות מכר משותף, אנרי דה רוטשילד, רופא ילדים ומחזאי, שגם היה אחיינו של הברון. אלא שגם ניסיון זה נכשל (וכעבור שנתיים העביר רוטשילד את מושבותיו לחברת יק"א, לאחר שהפסדיו ממפעלי ההתיישבות שלו בארץ הסתכמו בעשרות מיליוני פרנקים).
     זמן-מה לאחר מכן נראה שרוטשילד מכיר סוף-סוף במציאותו של אוה"ה. הוא הציע לקבוע את הון המניות על בסיס של מיליון פרנקים (או ארבעים אלף ליס"ט) בלבד, הרבה מתחת לסכום שנקבע. הרצל דחה על הסף את ההצעה החדשה. "בנק כזה", כתב באירוניה, "לא יסכן כמובן את בית רוטשילד".
     שנה לפני כן שח הרצל לנורדאו כי רוטשילד "ענה בטיפשות מופלאה". "נלך הלאה בלעדיהם", קבע, "קלים יותר וחופשיים יותר". זו הייתה דעתו גם עכשיו, אבל אש הנקמה בערה בלבו והוא תכנן תגובה הולמת, "מעשי איבה" נגד מי שכינה יותר מפעם אחת במישרין "נבלים וזדים… תמנון… סכנה עולמית", ושלא במישרין: "דגנרטים… מנוונים… אנוכיים… מזוהמים… נבזים… יהודונים". במאמר מיוחד שפרסם ב"די וועלט" ב-15 באוקטובר 1897 בכותרת "מאושל" הסביר: "הציונות עלולה להתנהג כמו וילהלם טל [גיבורם המיתולוגי של השוֵויצרים] באגדה. כשמתכונן טל לקלוע בחִצו בתפוח שעל ראש בנו, יש לו מן המוכן עוד חץ אחד נוסף. אם תחטיא הירייה הראשונה את המטרה, ישמש החץ השני לנקמה. ידידים, החץ השני של הציונות מכוון אל חזהו של Mauschel". מאושל הוא דיוקנו של יהודי, פרי באושים של היהדות, ששכניו רואים בו את הדמות האמיתית של היהודי, בעוד היהודי האמיתי חותר לתחייה לאומית ולקיום כבודו השורשי.

עם רוטשילד או בלעדיו היה הרצל משוכנע שעלה על דרך המלך, וצפה קדימה. הוא לא נשבר גם כשבא לברלין ב-6 בינואר 1898 לכינוס בהשתתפותם של יהודים עשירים שיזם הרב, הסוציולוג והפילוסוף לודוויג שטרן – ולא הצליח לשכנע את הנוכחים. בר-הפלוגתא שלו שם היה אורח לא קרוא, רב ששמו זיגמונד מייבאום, שהיה חבר בקבוצה של חמישה רבנים אורתודוקסים בגרמניה, ששללו את הציונות בחריפות רבה. הרצל כינה אותם במאמר מיוחד "רבני מחאה" וקבל: "האדונים [כלומר היהודים העשירים] מצאו בי עניין, אבל…" הוא דימה את עצמו במעמד זה לכלה המשילה את הצעיף מעל פניה, והנה מתברר שאפה אינו קוסם לחתנה.
     וגם הפעם לא נפלה רוחו. כעבור שלושה חודשים, באפריל 1898, תכנן לקיים מסע השקה ימי חגיגי של אוה"ה, שיימשך ארבעה שבועות. הוא התכוון לשכור לצורך זה את שירותיה של חברת הנסיעות הבריטית הנודעת "תומס קוק ובניו". וכדרכו, כבר החל לשרטט את הפרטים הקטנים, כמו זהותם של המפליגים, התשלום שיוּשת על כל אחד מהם (אלף פרנקים או ארבעים ליס"ט) וכן הצטרפותם של אורחים נוספים, שהוגדרו "אנשים מיוחדים". בסיום המסע התכוון להפיץ את התשקיף האידֵאולוגי שיעטוף את תקנון אוה"ה. אלא שהנסיבות לא אִפשרו לו להוציא את תוכניתו זו אל הפועל.