אם אשכחך ירושלים

ביולי 1902, כחמישה חודשים לאחר ביקורו בקושטא, נקרא הרצל לשוב אליה. הוא עצמו הקדים ומשך בחוטים שונים כדי לזכות בהזמנה הזאת – תמיד חשב שפגישה עם עבד אל-חמיד השני תוכל לקדם את השגת מטרתו – אבל גם הסולטן רצה בבואו, בתקווה שהרצל יעלה הצעות טובות יותר מן ההצעות שהעלה שר האוצר הצרפתי, פייר-מוריס רוביה, לפתרון בעיית החוב המעיקה על האימפריה העות'מאנית.

הרצל יצא לדרך בחברת וולפסון ברכבת האוריינט אקספרס. המראות שנגלו לעיניו בקושטא היו מוכרים מארבעת ביקוריו הקודמים. ראש וראשון להם, החיזיון של גובי הבקשיש בשערי ארמון ילדיז קיוסק. "ארץ הפלאות… מקום שהדיפלומטיה היא האומנות לשאת ולתת עם שודדים", כתב הרצל.

     גם בפעמים קודמות לא חסך הרצל ביטויים קשים שכוונו כלפי אנשי שיחו. הפעם זכר שהסולטן השתמש בו ככדור משחק כדי להניע את הצרפתים להגיש לו הצעה טובה יותר. עם זאת, העדיף לנשוך את שפתיו ולהדחיק את כעסו, מה גם שעכשיו בא לשם בעיקר ביוזמתם של מארחיו. עוד לפני כן הביא הרצל לידיעת הבכירים בקושטא את הרעיון הזה: לתבוע מרוביה להנפיק איגרות חוב בסכום נמוך במקצת (שלושים מיליון לי"ט) מן הסכום שדובר בו תחילה (שלושים ושניים מיליון לי"ט). אם תידחה ההצעה, סביר להניח ששר האוצר הצרפתי רוביה יאבד אחר כך עניין בעסקה, ואז יגיש הרצל באורח רשמי הצעה זהה, שתחסוך לאוצר העות'מאני סכום נכבד.

     הרצל פעל מהר. כבר בליל בואו, ב-24 ביולי 1902, ולמרות תשישותו – הוא היה חולה לב, ומפעם לפעם נזקק לטיפול ולעתים אף לאשפוז – מיהר לפרט את הצעתו על פני ארבעה עמודים. הוא היה בטוח כי דחיית הצעותיו של רוביה לא תגרום למשבר ביחסים בין הסולטן לצרפת. ההצעה שלו, לעומת זאת, תיראה להם זולה יותר, ותמורתה יעניק הממשל העות'מאני "צ'רטר או זיכיון ליישוב יהודים בארם נהריים [מסופוטמיה, ארץ הכשדים המקראית, כפי שהסולטן הציע בפברואר 1902] ובחלק קטן של ארץ-ישראל [חיפה וסביבתה]". הכותב ציין כי המתיישבים ישלמו דמי חכירה נוסף על כל המסים והארנונות המקובלים. כן דובר שאם תיאלץ הממשלה העות'מאנית לדחות לזמן-מה את הטיפול בחובה הבין-לאומי, יפעלו בינתיים ידידי הרצל ליצירת משאבים חדשים למען אוצר הממלכה, כמו ניצול מכרות ויערות ואולי אף הפקת חשמל.

אבל כששהה בארמון, נוכח הרצל לדעת שהטיפול בעניינו אינו מתנהל בדחיפות, כפי שנתבקש מזימונו החפוז. הוא היה ער לעיכובים ולדחיות שעוררו סימני שאלה. מניסיונו כבר ידע שהזמן בארמון אינו שווה כסף, אבל עכשיו היו ההשהיות חלק מאסטרטגיה מכוונת, שנועדה להפעיל לחץ על הצרפתים כדי להשיג מהם ויתורים נוספים. הרצל לא ידע על כך, והשקיע מאמץ רב בשיחותיו המתארכות, היזומות מראש, עם בכירי הארמון והממשל, ובכללם הווזיר הגדול, ראש הממשלה סעיד פאשה. זה היה, כלשונו, "קצף על פני הגלים".

     בסופו של דבר, ובלי שניתנה לו ההזדמנות להיפגש עם הסולטן, הועבר לידי הרצל הסיכום הזה: היהודים יוכלו להתיישב באימפריה העות'מאנית, אבל לא במקובץ, לקבל נתינות עות'מאנית ולשרת בצבא. אך גם הצעתו של רוביה תיענה בחיוב, שאם לא כן עלולה האימפריה להפסיד את כל האשראי שיש לה. העִסקה עם הצרפתים נחתמה כנראה ממש באותם ימים. עובדה היא שב-1 באוגוסט 1902 פורסמה הודעה מלכותית רשמית בעניין זה.

     כעבור שבוע למדו קוראי "די וועלט" על הכישלון החדש בקושטא מידיעה שהסתמכה על דיווח לוועד הפועל הציוני המצומצם. עם זאת, דיוֵוח עיתון זה, לא נותק הקשר, ויש תקווה שבעתיד תכיר הממשלה העות'מאנית ביתרונות הרבים שיצמחו לה מהתיישבות מסודרת ומובטחת מבחינה משפטית בארץ-ישראל. בסיום הידיעה נכתב שעל ההסתדרות הציונית להיערך למועד זה. ככל שתצליח בכך, כן תשיג את מטרתה מהר יותר.

     לא היה במילים אחרונות אלה יותר מהבעת תקווה. בדיוני הוועד הפועל הציוני הגדול ובוועידה הציונית השנתית, שנערכה בווינה בשלהי אוקטובר 1902, הודיע הרצל כי המשא ומתן נקלע למבוי סתום, "נכשל לפי שעה" (הוועידה השנתית – שהייתה מורכבת מחברי הוועד הפועל הגדול, מיושבי ראש הוועדות הקבועות שנבחרו בקונגרס הקודם, ולצדם, בדעה מייעצת, מועצת המנהלים ומנהל העסקים של אוה"ה – הייתה מתכנסת בשנים שבהן לא נתקיים קונגרס ציוני). הרעיון להשיג צ'רטר נגוז. עכשיו היה ברור יותר מתמיד כי הסיכויים להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל בחסות הסולטן קלושים ביותר.

"אני יכול לחכות, אך לא העם היהודי", התאונן הרצל. מצוקת היהודים הייתה גדולה והלכה והתעצמה. מצבם היה נואש ברוסיה וברומניה. הרצל, המאוכזב מהעות'מאנים ומהגרמנים, נשא עתה את עיניו לבריטניה, מעצמה אימפריאלית חזקה ששלטה בשטחים נרחבים במזרח ובמערב. כבר בנאומו בקונגרס הציוני הרביעי באוגוסט 1900 הביע הרצל את הערכתו כי "אנגליה הגדולה והחופשית החולשת על פני ימים תבין לנו ולשאיפותינו. מכאן ימריא הרעיון הציוני עוד הרחק יותר וגבוה יותר. בכך אנו יכולים להיות בטוחים".

     עם המקומות שבריטניה שלטה בהם נמנו, בין השאר, קפריסין הסמוכה לארץ-ישראל וחצי האי סיני הגובל בה. על קפריסין דובר בעבר. חצי האי סיני אפילו כונה ארץ-ישראל המצרית. גם אזור אל-עריש עלה כאפשרות. רצועת החוף של אל-עריש שבצפון חצי האי סיני וחצי האי עצמו היו כמעט ריקים מאוכלוסין, ואילו העניקה בריטניה צ'רטר להקים שם מושבה יהודית, הייתה זו יכולה להיות מקום מקלט, בית מולדת, ליהודים הנדכאים בעולם כולו. שני הצדדים השקיעו מאמצים רבים בבדיקת האפשרויות הרלוונטיות. הרצל עצמו נועד לצורך זה עם שר המדינה לענייני מושבות, ג'וזף צ'מברליין, עם שר החוץ, הנרי צ'רלס פטי-פיצמוריס (הלורד לנסדאון), ועם פקידי ממשלה בכירים.

הרצל התווה בכתב תוכנית התיישבות מפליגה. בדמיונו עמדה המושבה היהודית להיות "כוח משיכה אדיר לעם היהודי משולל הזכויות, המושמץ והאומלל". כך נועד להיווצר מצב ש"בתוך שנים מועטות עשויה האימפריה להתרחב בהוסיפה לעצמה עוד מושבה עשירה", כפי שהרצל כתב ב-12 בנובמבר 1902 לשר החוץ הבריטי. וביומנו הוסיף: "במרחק מייל וחצי [כשני קילומטרים וחצי] מצפון לאל-עריש יש מפרץ. שם אקים את הנמל הראשון, אבנה סוללה אל תוך הים, ומן הנמל הזה אסלול ראשית כול כביש שיגיע אל הרי סיני. בהרים אני סבור שיימצא בתחילה הבסיס הכלכלי של התיישבות גדולה". הוא העריך כי הרים אלה עשירים במחצבים.

     הרצל ביקש לנצל תסיסה שהתעוררה בבריטניה בעקבות הגירה גדולה, שהביאה להקמתה של ועדה מלכותית לבדיקת הנושא. המלצה חיובית ליישוב יהודים במזרח התיכון, הרחק מבריטניה אבל בחסותה, נראתה לו בהישג יד. משלחת מומחים מיוחדת אף יצאה לבדוק את תנאי השטח בחצי האי סיני. העות'מאנים אמנם ניסו להכשיל את עבודת המשלחת, אבל הגורם להמלצה השלילית של המשלחת היה הידיעה שמצרים לא תסכים לספק מים מנהר הנילוס בכמות הדרושה להתיישבות היעודה. בדוח של המשלחת, שסוכם ב-26 במרס 1903, נכתב כך: "בקיצור, השאלה כולה היא של אספקת מים, דבר שיצריך השקעת הון רב". בדוח זה היו עוד ממצאים והמלצות שלא היה בהם כדי לעודד את הרצל.

"כך נפלה התוכנית כולה", כתב הרצל ב-30 במאי 1903. חלום ההישענות על בריטניה, אחד מני רבים, היה רגעי. לבריטניה היו בעיות משלה, והיא לא הייתה מוכנה להוסיף עליהן.
ואולם גם עכשיו לא נפל הרצל לתהומות הייאוש. באמצעות מקורבו, איש העסקים לאופולד יעקב גרינברג, שהיו לו מהלכים בקרב אנשים רמי דרג בבריטניה, ניסה להשיג צ'רטר מצרי על האזור הנזכר. לפי הנוסח שהציע, בכל שנה תעביר חברת הקרקעות שתפעל מטעם אוה"ה עשרה אחוזים מרווחי מפעל ההתיישבות לממשלת מצרים. הכול ייעשה על קרקעות שאינן בבעלות פרטית. את סידורי ההגירה יקבע אוה"ה. נתינותם של המתיישבים תהיה עות'מאנית-מצרית. הרצל, בהיותו נשיא מועצת המייסדים של אוה"ה, ישמש מושל האזור מטעם ממשלת מצרים. ממשלה זו תמנה פקידים, שופטים וקציני משטרה בכירים על פי הצעת אוה"ה, ואת הדרגים הזוטרים ימנה אוה"ה במישרין. השלטון המקומי, הכפרי והעירוני, ייהנה מאוטונומיה.

גרינברג ניסה לקשור בין הצעה זו ובין קבלת צ'רטר בריטי ליישוב יהודים ברוב חצי האי סיני, למעט חלקו הדרומי. במסמך ששיגר למצרים כתב כי הגוף המיישב יהיה חברה יהודית-לאומית להתיישבות שמושבה בלונדון, וחברי הנהלתה יהיו אזרחים בריטים ועות'מאנים. החברה תורשה לקרוא לאזור ההתיישבות בשם "פלשתינה המערבית", ולהניף "דגל בעל אופי יהודי מובהק".

     שר החוץ הקופטי של מצרים, בוטרוס גאלי (שנכדו עתיד לכהן במחצית האחרונה של המאה הקודמת בתפקיד המזכיר הכללי של ארגון האו"ם), השיב על ההצעה כי הממשלה המצרית לא תוכל להעניק צ'רטר המאציל סמכויות שלטון לגורם אחר. לעומת זאת, אמר, לאחר שהוועדה תסיים את מלאכתה, אפשר שממשלת מצרים תוכל להעניק זיכיון לחברת התיישבות יהודית בתנאים מסוימים.

"הרבה זמן והרבה טרחה וגם קצת כסף ירדו לטמיון, אבל לא נפלתי ברוחי. כבר יש לי תוכנית אחרת…" התנחם הרצל. תוכנית אחרת זו התבססה על שמועה שגונבה לאוזניו כי עדיין לא נסתם הגולל על הסיכויים להסדר עם הסולטן. עדיין היה יסוד לשער שההבטחה הצרפתית לטפל בחובות החוץ העות'מאניים עומדת על בלימה, וקריסתה תחולל שינוי בעמדת הממשלה העות'מאנית בעניין קבלתה של ההצעה היהודית. על יסוד התקווה הזאת כתב הרצל ב-17 ביוני 1903 כי יש "סיכוי גדול מאוד לקבל מן הסולטן חבל ארץ משובח". הוא מצא בבריטניה שותפים לרעיון בכללותו, והחל לחפש בקדחתנות מדינות נוספות בקרב הנושות של הסולטן שיראו נכונות להצטרף ליוזמה, בייחוד לנוכח הפּרעות ברוסיה.

הפרעות ביהודי העיר הרוסית קישינב העלו את מפלס החרדה של הרצל לגורל בני עמו. ב-19 באפריל 1903 פרץ פוגרום בעיר זו, ובתוך פחות משתי יממות נרצחו ארבעים וחמישה יהודים וכשש מאות נפצעו. אלף וחמש מאות חנויות ובתי מגורים נבזזו ונהרסו. ראש הסינוד הקדוש, קונסטנטין פובידונוסצב, נחשב לאדריכל וליזם של הפוגרום, שנועד להסיח את דעת ההמון מן התעמולה של הסוציאל-רבולוציונרים. ושר הפנים, ונצל (ויאצ'סלב) פון פלווה, הורה למושל המחוז שלא להתאמץ במיוחד להגן על היהודים. שני שונאי יהודים מוצהרים אלה נהנו מחסותו הישירה של הצאר ניקולאי השני, שגם הוא היה ממחוזריו של הרצל.

     "האסון אישר את החזות הקשה ש[הרצל]היה חוזר עליה עד לזרא בשמונה השנים האחרונות", כתב הביוגרף אילון. "הייתה בו תחושת ודאות כי פרעות קישינב אינן הסוף, וכי גרוע מהן יבוא". כדי להציל יהודים היה הרצל מוכן לבוא בדברים אפילו עם השטן. רוסיה הייתה להוטה להיפטר מיהודיה. היא ראתה בהם זרים ומהפכנים, והרצל רצה להסב את הלהיטות הזאת למנוף הצלה. הדרך לעשות זאת כללה, לשיטתו, הפעלת לחץ דיפלומטי על העות'מאנים לכונן מידה של אוטונומיה יהודית בארץ-ישראל. מכרה ותיקה של הרצל, סופרת ששמה פאולינה פון קורבין-פיאטרובסקה, שהתגוררה בסנט פטרבורג והכירה את פלווה, הסדירה פגישה בין השניים ב-8 באוגוסט 1903. "יש שבעה מיליון יהודים (מתוך 136 מיליון אזרחים) ברוסיה, אבל מחצית המהפכנים הם יהודים", הסביר פלווה להרצל באותה פגישה את הרגישות לעניין היהודי.

הרצל פירט באוזניו שלוש משאלות קונקרטיות שנראו קשורות בפתרון הבעיה הזאת: "להשתדל באופן תקיף" אצל הסולטן להעניק צ'רטר להתיישבות יהודית בארץ-ישראל; לממן מן המסים שהאזרחים היהודים משלמים את הגירתם לארץ; לאפשר פעילות של אגודות ציוניות המשקפות את עמדות התנועה הציונית. פלווה השיב ששלוש המשאלות האלה מקובלות עליו.

     בפגישה משלימה ב-13 באוגוסט הודיע פלווה להרצל כי הצאר סבור כמותו, ואף הורה למלא את שלוש המשאלות. כן העביר פלווה לידיו מכתב, ובו נאמר כי רוסיה מתייחסת בחיוב לשאיפות הציונות לקדם את הגירתם של יהודים מרוסיה ולכונן מדינה עצמאית בארץ-ישראל. הציונות תוכל לזכות בסיוע מוסרי וחומרי מצד שלטונות רוסיה בתנאי שתעודד הגירה, ולא תנהל תעמולה לאומית בתוך המדינה. הממשלה אף תרחיב את תחום המושב שיהודים רשאים להתגורר בו ותנקוט צעדים אחרים לשיפור מצבם, בייחוד אם יקטן מספרם בעקבות ההגירה.

בירכתי הרקע לשיחות הרצל-פלווה ריחף גם האיסור שהוטל באוקטובר 1902 על הכנסתן של מניות אוה"ה לרוסיה, מקום מושבם של רוב חברי ההסתדרות הציונית. איסור זה קיבל משנה תוקף בחוזר "חשאי מאוד" שפלווה הפיץ ב-7 ביולי 1903. הוועידה הציונית השנתית, שנתכנסה בווינה סמוך להטלת האיסור, החליטה לפעול לביטולו ולפתיחת סניף של אוה"ה ברוסיה. עכשיו, בעקבות השיחות עם הרצל, המליץ פלווה בכתב לשר האוצר ויטה לבטל את האיסור על הפצתן של מניות אוה"ה. מצויד במכתב זה, נועד הרצל עם ויטה ב-9 באוגוסט 1903, וזה הבטיח לעשות כמבוקש בתנאי שאוה"ה יפעל ברוסיה בגלוי ובאופן מסודר כדי שיהיה אפשר לפקח על עסקיו. הרצל קפץ, כמובן, על ההצעה כמוצא שלל רב, וב-27 באוגוסט, בעת דיוני הקונגרס השישי ובעיצומה של סערת "תוכנית אוגנדה", כינס את מועצת המייסדים ואת מועצת המנהלים של אוה"ה ודיווח על מאמציו לפתוח סניף ברוסיה. הנוכחים ייפו את כוחו של קצנלסון להמשיך במשא ומתן ברוסיה. הרצל מיהר לשגר לוויטה בקשה לפתיחת סניף אוה"ה. הסניף של אוה"ה ברוסיה, כתב הרצל לפלווה ב-27 בדצמבר 1903, "צריך להיות בעצם המכשיר הפיננסי להגירה, ואם נקבל את הטריטוריה – המכשיר להגירה צריך שיהיה מוכן בזמן", כפוף כמובן לחוקים ולנהלים הרוסיים. הרצל אפילו קבע את שמותיהם של חברי מועצת המנהלים של הסניף המיועד.

העובדה שבמרכז פגישתו של הרצל עם פלווה עמד הצורך בהצלה לא מנעה גילויי התנגדות תקיפה בהנהגת התנועה הציונית, לרבות בקרב אחדים מנאמניו. אלה התנגדו למגעים עם האיש שהוחזק בעיניהם האחראי לפוגרום בקישינב, ועוד יותר מכך לא היו מוכנים להסכים לכינונה של התיישבות שלא בארץ-ישראל. התנגדותם הגיעה לשיאה בקונגרס השישי, שהיה הקונגרס האחרון של הרצל.

     בלי לדעת זאת מראש – הוא הלך לעולמו כמעט שנה לאחר מכן – סיכם, למעשה, הרצל בנאומו בקונגרס את פועלו הציוני. עכשיו היה ברור בעליל כי רצונותיו של המנהיג ומגעיו חבקו עולם. אבל התוצאות בשטח היו דלות. המצוקות הקשות של היהודים במדינות אירופה, ובעיקר במזרח היבשת, זעקו לפתרון ברוחו של הרצל, אבל הרצל לא היה יכול שלא לדווח על כישלון המשא ומתן בעניין השגת צ'רטר מהסולטן ובעניין ההתיישבות במרחבי סיני ובאזור אל-עריש (בחסות הבריטים). לעומת זאת, הייתה בידו הצעה בריטית אחרת – לכונן התיישבות יהודית במזרח אפריקה. "ציון אין זו אמנם, ולא תוכל להיות כזו לעולם… זו עזרה על ידי התיישבות, אבל… על יסודות לאומיים ומדינתיים", אמר בנאומו.

השטח המוצע, שהשתרע על פני חמשת אלפים-שמונת אלפים קמ"ר, היה חסר ערך היסטורי, דתי וציוני. לכאורה דובר ב"תוכנית אוגנדה", אבל בפועל הציעו הבריטים לציונים ליישב חלק מקניה, במרחק לא רב מניירובי (רמת יואסין-גישו). בריטניה חיפשה מתיישבים אירופאים לחבל ארץ זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שמעצמה עולמית הציעה ליהודים שטח ושלטון אוטונומיים, ומבחינות מסוימות נקל לראות בכך הכרה במעמדה המדיני של התנועה הציונית כנציגת העם היהודי. אבי הרעיון היה בן שיחו של הרצל, שר המדינה לענייני המושבות צ'מברליין, שנחשב לאוהד התנועה הציונית. עורך הדין הפרטי (ששימש יועץ משפטי למוסדות התנועה הציונית, ואף השתתף בניסוח תקנות אוה"ה, אך נתן שירותים משפטיים גם לממשלת בריטניה), דייוויד לויד ג'ורג', נשכר לנסח צ'רטר מתאים. במסמך שהפיק דוּבר בהקמתה של מושבה חדשה, ניו פלסטיין (לאמור, ארץ-ישראל החדשה) שמה, הגם שעורך הדין עצמו שלל את מסירתו של הזיכיון להרצל, שאינו בריטי, ולחברת ההתיישבות שטרם נוסדה. כעבור ארבע-עשרה שנים, כשאותו עורך דין כיהן בתפקיד ראש ממשלת בריטניה, פרסם שר החוץ שלו, ארתור ג'יימס בלפור, את הצהרתו בזכות הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

     ההצעה להתיישב במזרח אפריקה עוררה סערה אדירה בקונגרס הציוני השישי, אבל הרצל התייצב מאחוריה בכל כובד משקלו. הוא זכה ברוב, שכלל גם את רוב החברים בתנועת המזרחי הדתית וכן שוללים מובהקים של התוכנית, כמו וולפסון ונורדאו. נורדאו אף הפריח לחלל את המונחים "בניין לשעה" ו"מקלט לילה" כהגדרות לתוכנית, כדי להדגיש את זמניותה.

הממשלה הבריטית, אמר הרצל למליאת הקונגרס, יודעת היטב כי מטרתה הסופית של הציונות היא שיבת העם לארצו. אוגנדה איננה ולעולם לא תהיה ציון, ותשמש רק "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". למרות הדגשת הזמניות והארעיות, נתקל מחולל התנועה הציונית באיבה לא מעטה, שבשיאה הטיחו לעברו את קריאת הנאצה "בוגד!" גם כשנדרש אל ההצעה הבריטית בנאום הנעילה בקונגרס, הגדיר אותה הרצל בתור פתרון ארעי, וכהוכחה לכך הרים לאטו את יד ימינו וקרא, בעברית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". עם צירי הקונגרס מטעם ציוני אודיסה נמנה אז זאב ז'בוטינסקי, עיתונאי ומטיף ציוני בראשית דרכו בתנועה הציונית, בן 23 בלבד, שליווה את הדיונים הסוערים על "המקלט הלילי". בזיכרונותיו כתב כעבור ארבעים שנה: "עד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו של הרצל באוזני כשהוא נשבע לפני כולנו 'אם אשכחך ירושלים'…". האמנתי לשבועתו, כתב, כולם האמינו, ועל אף שהצטייר כ"נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו", הצביע נגד קבלת תכנית אוגנדה.

הרוב שהיה להרצל בקונגרס הציוני לא מנע מהאופוזיציה – ומהנסיבות החיצוניות – למוטט את "תוכנית אוגנדה". לאופוזיציה חברו בעלי עמדות מנוגדות, כמו מנחם אוסישקין, אשר גינצברג (אחד-העם) ונחום סוקולוב. "כשם ששום רוב בעולם לא יוכל להטות אותי מאמונת ישראל ומתורת ישראל, כן לא יוכל הרוב של הקונגרס השישי להטותני מארץ-ישראל", כתב אוסישקין. גינצברג הטיח במרי שיחו: "הציונות הבאזילית? היא איננה עוד במציאות… בבאזיליא [באזל] בראש חודש אלול תרס"ג [מועד הקונגרס הציוני השישי] פרחה נשמתה". הוא הוסיף להיות עקיב בתביעתו להתמקד ביישובם של יהודים רק בארץ-ישראל. לידידו אברהם אליהו לוברסקי, ציר בקונגרס הציוני הראשון, כתב אחד-העם ב-31 באוגוסט 1903 כך:

…בתקוותכם שהרצל יביאכם אל המנוחה בארץ-ישראל, הלכתם אחריו כבהמות (סלחו לי!) בלי שום מחשבה וביקורת. כשייסדו את הבנק, הקיפוכם בעורמה ובתחבולות שונות, הכניסו בספר התקנות את הרישיון לייסד מושבות "באיזו ארץ שתהיה", למרות כל הצעקות שצעקו אז נגד זה הנאמנים לציון. וגם אז הבטיח הרצל… שכך צריך לכתוב בספר התקנות מפני טעמים מדיניים. וה"עדר" קרא "הידד" ושב למנוחתו. לשווא צעקתי אז עד שניחר גרוני, כי סוף-סוף יביאנו ספר התקנות הזה לשכוח ציון. איש לא שמע אליי והתקנות נשארו כמו שהיו, ועל ידי זה יכול הרצל עתה לבוא במשא ומתן על דבר אפריקה בשם הבנק.

סוקולוב, עורך עיתון "הצפירה" בוורשה (ולימים יורשו של הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית), קבע כי "זו לא יותר מדינה יהודית מאשר האוטונומיה [מושבות הברון הירש] בארגנטינה". ואוסישקין, הבכיר במתנגדים, הוביל מרד אמיתי של יהודי רוסיה.

     הסערה הגיעה לשיאה בניסיון של סטודנט – שבהמשך התברר כי היה לקוי בנפשו – להתנקש בחייו של נורדאו. הדבר אירע במסיבה של סטודנטים ציונים בפריז, שבה קרא פתאום זליג חיים לובין בקול גדול: "מוות לנורדאו האפריקאי!" הוא שלף אקדח וירה לעברו, אבל החטיא. נורדאו, כזכור, שלל את תוכנית אוגנדה, אך התייצב לימין הרצל בגלל נאמנותו הבלתי מתפשרת לידיד ולמנהיג (המתנקש, סטודנט יהודי מרוסיה שהיו לו בני משפחה בצרפת, נעצר ולאחר סדרת חקירות אושפז בבית חולי רוח בפריז). ניסיון ההתנקשות גונה בפי כול, ואולי סייע בהסרת התוכנית מעל סדר היום, אבל בלי קשר לכך ניעורה התנגדות בוטה לתוכנית גם מצד המתיישבים הבריטים במזרח אפריקה. "זרים בלתי רצויים", כינו את היהודים האמורים להתיישב במקום.

האם התכוון הרצל באמת ובתמים ליישב יהודים אפילו למקלט לילה בשטח אדמה זר, ושמא העלה את תוכנית אוגנדה רק כדי ללחוץ על הממשל העות'מאני, שהנה עומד להישמט מידיו קלף כלכלי חשוב? את התשובה אפשר אולי למצוא במכתבו של הרצל לנורדאו ב-6 ביולי 1903 (כלומר, לפני הקונגרס), שבו הסביר כי מאחר שלא קיבל את אל-עריש ("ארץ-ישראל המצרית"), הוא פועל בלונדון להשגת צ'רטר בארץ אחרת, בין השאר, כאמצעי לחץ אחרון על קושטא. נורדאו לא הסכים עם הגישה הזאת. ב-10 ביולי השיב להרצל כי אינו מאמין שהחלטה בזכות הגירה יהודית לכל ארץ שהיא תעשה רושם כלשהו על הטורקים. לעומת זאת, הזהיר, תזועזע ההסתדרות הציונית קשות מסטייה שכזאת מתוכנית באזל, וכך אכן היה.

     אבל הרצל הוסיף לדבוק ב"תוכנית אוגנדה", כינה אותה "ראשון לציון מדיני", ואף בדק את האפשרויות להשיג צ'רטרים דומים בקונגו שנשלטה על ידי בלגיה, במוזמביק שנשלטה על ידי פורטוגל ובטריפולי שנשלטה על ידי איטליה. הוא חשב להקים חצי תריסר מושבות יהודיות באפריקה ובמקומות אחרים, שישמשו בסיסים לאומיים ומחנות אימונים כהכנה ליישוב ארץ-ישראל אחר כך. מן הסתם, הוא שאב עידוד גם מהודעתו של ראש מחלקת הפרוטקטורים (משטרי החסות) במשרד החוץ הבריטי, סר קלמנט היל, על נכונותה של ארצו להעניק לאוה"ה זיכיונות אוטונומיים להתיישבות יהודית בשטחים אלה.

הקונגרס השישי התיש אותו, העיד הרצל ביומנו. לאחר סיומו הרהר בקול רם על פרישתו האפשרית מההנהגה. בשיח מלב אל לב עם אחדים מחבריו ב-31 באוגוסט 1903 ליד אגם בשווייץ, דיבר הרצל על תוכן נאומו הצפוי בקונגרס השביעי, "אם אזכה לחיות עד אז". הוא אמר להם כי "…עד אז תהיה ארץ-ישראל בידי, או שאכיר בחוסר הסיכוי של כל השתדלות נוספת. במקרה השני יהיה נאומי כזה: לא היה אפשר. המטרה הסופית לא הושגה ולא תושג בעתיד הנראה לעין. ואולם יש תוצאות ביניים: ארץ שנוכל ליישב בה את ההמונים הסובלים שלנו, על יסוד לאומי עם שלטון עצמי… בתחילה הייתי אך איש מדינת היהודים (לא חשוב היכן) – אבל אחר כך אחזתי בכל זאת בדגל ציון, ואני עצמי הייתי לאוהב ציון. ארץ-ישראל היא הארץ היחידה שעמנו יכול להגיע בה אל המנוחה. אבל עזרה מיידית היא הצורך של מאות אלפים".

     לנוכח השבר בתנועה הציונית בעקבות פרשת מזרח אפריקה – מצד אחד הדבקות בארץ-ישראל, ומצד אחר ההכרה שאין סיכוי להגשמתה – הבין הרצל כי עליו "לפרוש מן ההנהגה". לכל היותר, אמר, עוד ינהל את הקונגרס הציוני השביעי, שבסופו ייבחרו שתי אקזקוטיבות ציוניות, אחת בשביל מצדדי ההתיישבות במזרח אפריקה והאחרת לתומכי ההתיישבות בארץ-ישראל. אם יתבקש, הבטיח, יעמיד את עצותיו לרשות מי "שיקדישו את עצמם לעבודה".

למרות תשישותו הוסיף הרצל לפעול. בשלהי 1903 ובתחילת 1904 הוא ניהל התכתבויות וקבע פגישות עם אישים שונים. לרשימה נוספו שמות חדשים, כמו מלך איטליה ויקטור עמנואל השלישי, שר החוץ האיטלקי טומסו טיטוני, והאפיפיור פיוס העשירי ("הוא קיבל אותי בעמידה והושיט לי את ידו; לא נישקתיה", כתב ביומנו ב-26 בינואר 1904). כן חזר אל מכרים ותיקים, הגרוסהרצוג של באדן, איש הקשר אל הקיסר הגרמני ושר החוץ שלו, אוסוולד פון ריכטהופן, ראש ממשלת אוסטריה פון קרבר, שר החוץ שלו אגנור פון גולוכובסקי והשר הרוסי פלווה. פלווה נתבקש לפעול אצל הצאר כדי שיפעיל את השפעתו על הסולטן. הצ'רטר העות'מאני היה סעיף נכבד בסיבובי שיחות אלה, והרצל הוסיף לשגר שליחים לארמון הסולטן. אבל מסמך גרמני רשמי מ-28 בינואר 1904 הבהיר שאין כל טעם במאמציו של הרצל בכיוון זה. "אין בציונות משום אינטרס גרמני מובהק…" נרשם באותו מסמך, "פעולה אקטיבית מצד גרמניה למען הציונות תעורר רק את רוגזת הסולטן…"

ובכל זאת, נראה להרצל כי האופציה העות'מאנית מציאותית יותר מכל אופציה אחרת, והיה נכון להטות אוזן לכל נושא משרה שהיא בהווה או בעבר בממלכה העות'מאנית. כך קרה שב-23 בפברואר 1904 נפגש הרצל עם עלי נורי ביי דילמק, שוודי שהתאסלם ומילא תפקידים דיפלומטיים וחשאיים באימפריה ומטעמה. בשלב מסוים הפנה איש זה עורף לסולטן ותמך ביריביו מבית, ובהקשר זה הזמין את עצמו אל הרצל כדי לשטוח בפניו הצעה מיוחדת במינה: "לארגן" שתי אוניות מלחמה, להכניסן לבוספורוס, להפגיז את ילדיז קיוסק, לשבות את הסולטן או לגרום לו להימלט, ולהמליך תחתיו את אחד משני אחיו.

     דילמק הסביר כי מבצע שכזה יעלה חצי מיליון לי"ט, והוא עצמו מוכן להשתתף בו בידיעה ש"אם ייכשל, נפסיד אנו את הכסף, והעושים [אלף משתתפים] – את חייהם". בינו לבין עצמו העריך הרצל שאסור לו להיות שותף למבצע הכרוך ברצח ובגזל של תואר חוקי. היה ברור לו כי כישלון המבצע יוציא את דיבתה של התנועה הציונית רעה למשך עשרות שנים, ואפשר אף שיגרום למעשי טבח ביהודי הממלכה העות'מאנית. כן הבין הרצל שלעולם לא יוכל לתבוע לדין את היוזמים "אם לא יעמדו בדיבורם" לאחר שיקבלו את הכסף המבוקש. הרצל העדיף לדחוק מלבו את השאלה, אם הוגה הרעיון שוגה בדמיונות או שההצעה מבוססת. מכל מקום, הוא הבין שאם ייפול עבד אל-חמיד השני, אולי יהיה אפשר לנצל את שירותיו של דילמק כאיש קשר עם השלטון החדש.

לאחר התלבטות החליט הרצל לדחות את ההצעה, וב-10 באפריל 1904 כתב ביומנו: "הבאתי בחשבון שאם תיכשל היוזמה הזאת, עלול להתרחש טבח נורא ביהודים בטורקיה, והשיקול הזה הוא שהכריע את הכף". ב-19 באפריל כתב הרצל לדילמק: "אני מצטער מאוד שאין אני יכול לקבל את הצעותיך".

     ב-31 באוקטובר 1902 דיווחו וולפסון וליבונטין באסיפה הכללית החמישית של בעלי המניות כי התוצאות העסקיות של אוה"ה לשנה השוטפת השביעו את רצונו, "אם כי אינן מבריקות". ההמתנה שנכפתה על המוסד והכורח לשמור על נזילות גבוהה ולהפנות את הכספים רק להשקעות בטוחות ביותר שיאפשרו מימוש מיידי – מנעו תוצאות טובות יותר.

התחרות עם הבנקים הגדולים יותר העיבה על אוה"ה, הוסיף ליבונטין ומנה עוד שתי סיבות לקשיים העסקיים: פיזור מגוריהם של חברי הנהלת הבנק במקומות שונים בעולם וסגירת משרדי הבנק בשבתות. אחד מחברי מועצת המייסדים הפיץ עותקים מדוח של הבנק לגורמים חיצוניים, והללו ניצלו אותו לצורכיהם. "הם הפכו את הבנק לצחוק בעיני העולם העסקי הרחב", זעם וולפסון.

     בימים 16-13 בינואר 1903 כונסו בלונדון ישיבות של מועצת המנהלים בהשתתפות הרצל, בתוקף תפקידו כנשיא מועצת המייסדים. בישיבות אלה הוטל על ליבונטין לנהל את עסקי אוה"ה בארץ-ישראל נוסף על ניהולו של אפ"ק. תאודור הירש מקניגסברג שבמזרח פרוסיה היה מועמדו המועדף של וולפסון להחליף את ליבונטין בלונדון. השניים הכירו זה את זה בעולם העסקים, וככל הידוע, לא נרשמה בעברו של הירש שום פעילות ציונית. במשך ארבעה חודשים – מינואר עד מאי 1903 – עבדו ליבונטין והירש בחפיפה. קודם צאתו לארץ נועד ליבונטין עם הרצל ועם חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם בווינה. הללו לא האמינו, כתב ליבונטין בספר זיכרונותיו, "כי יש מקום לעבודה פורייה בארץ-ישראל בטרם יתקבל הצ'רטר, ולכן לא התעניינו בעבודתי העתידה, אלא נתנו לי את הרשות לנהל את העסקים כפי שאמצא לנכון".

     במחצית השנייה של יוני 1903 בא ליבונטין לארץ-ישראל, ומיד קיבל מכתב מהרצל המאיץ בו להתחיל בפעולות להקמתו של אפ"ק. הבנק שכן בבניין של שלוש קומות ביפו, וטקס פתיחתו נערך ב-26 ביולי 1903. על בניין זה, שמקומו יכירנו כיום ברחוב יפת מס' 13, נקבעה במרוצת הזמן טבלת זיכרון שבה נחרת: בבית זה נפתח ב-כ' באב תרס"ג המשרד הראשון של חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ (עתה, בנק לאומי לישראל בע"מ), חברת-בת של אוצר התיישבות היהודים מייסודו של ד"ר תיאודור הרצל.

     אפ"ק החל בפעילותו בתקופה לא קלה ליישוב העברי. משני עברי הירדן התגוררו קצת יותר מחצי מיליון נפשות, ורק חמישים אלף מתוכן היו יהודים. בראשית המאה התרכזו מרבית היהודים ביישובים עירוניים, ועיקר פרנסתם הייתה מכספי נדבנים מחוץ לארץ. כחמשת אלפים בלבד התגוררו בעשרים ושלושה כפרים ומושבות, שביקשו להתקיים בכבוד מחקלאות ומעבודת כפיים. החלטתו של הברון רוטשילד ב-1900 להפסיק את פעילותו בארץ ולהעביר את מושבותיו לידי יק"א, הגוף המיישב של הברון הירש, חוללה משבר שהביא לירידה גדולה. אבל מן העז הזה יצא מתוק. רוב האיכרים והחקלאים למדו לעבד את אדמותיהם בהצלחה בלי תמיכה מבחוץ. החקלאות העברית התרחבה והחלה לעמוד על רגליה שלה. זו הייתה נקודת התחלה שבישרה טובות.

הבנק החדש לא פעל בארץ ריקה מפעילות בנקאית. לבנק הצרפתי הגדול קרדיט ליונאיס היו סניפים ביפו ובירושלים. הוא נהנה ממוניטין בנקאי טוב, ומוסדות שונים, ובהם יהודיים, העדיפו את שירותיו על פני שירותיהם של גופים פיננסיים אחרים. בנק אחר שפעילותו הורגשה היטב היה דויטשה פלשתינה בנק, שלוחה בנקאית של החברה הגרמנית לארץ-ישראל ולמזרח הקרוב, שהחזיק סניפים ביפו ובחיפה. סמוך לפתיחתו של אפ"ק החל לפעול בארץ גם בנק אימפריאל עות'מאן הטורקי, שסניפיו שכנו ביפו, בירושלים ובחיפה.

     אפ"ק היה צריך להתמודד עם כל אלה, אבל כבר בראשית צעדיו נגזר עליו להתמודד עם עוד גורם – נציגי השלטון העות'מאני. כחודש לאחר פתיחתו של הבנק דרש מושל נפת יפו מליבונטין להציג רישיון ממשלתי להפעלתו של בנק. ליבונטין הסביר שעל פי החוק המקומי, אין צורך ברישיון שכזה, אבל המושל עמד על שלו ותבע להימנע מעסקים עד שהיתר מיוחד יתקבל מקושטא, ואף הזהיר ש"כל אדם שיעשה עסקים איתנו ייענש…" ליבונטין ביקש את עזרתו של הקונסול הבריטי ביפו, וכך נפתחה מערכת מגעים שבמרכזה עמדו השגריר הבריטי בקושטא ואישים שונים בחצר הסולטן. לבסוף נתקבלה הוראה מקושטא למושל העות'מאני בירושלים להסיר את העיצומים מעל אפ"ק. ההוראה בוצעה, אבל מפעם לפעם שבו פקידים מקומיים להצר את צעדי אפ"ק, בתקווה לזכות בשלמונים. כן הופנו לאפ"ק דרישות למתן הלוואות לשלטונות בסכומים שבין אלף לי"ט לחמישה-עשר אלף לי"ט. הוועד הפועל הציוני בווינה שיגר הוראה שלפיה אין לסגור את הדלת בפני השלטונות, וכך אף על פי שבקופת אפ"ק עדיין לא היו סכומים זמינים בהיקף נרחב, סיפק ליבונטין את ההלוואות המבוקשות לאחר שהשיג ביטחונות מתאימים – בראש ובראשונה שעבוד של הכנסות ממס הצאן שהוטל על הרועים בארץ. הרצל אישר כל עסקה, ואוה"ה סיפק בתחילה את הכספים הדרושים. המושל פדה את ההלוואות במלואן ושילם ריבית ודמי עמלה כנדרש.

     ליבונטין חישב ומצא כי לאפ"ק מזומנים תחומי פעילות נרחבים, אבל כפי שהעיד על עצמו, הוא עסק תחילה בלימוד הנושאים ובהסקת מסקנות, "ולכן התרחבה עבודתנו רק לאט-לאט, פסיעה אחרי פסיעה". רכישת קרקעות, בנייה, נטיעות, הסדרת הלוואות לאיכרים, לסוחרים ולאומנים – כל אלה נושאים שנועדו להיכלל בצ'רטר אילו ניתן – נראו לליבונטין יעדים ברורים מאליהם.

     אבל תחילה התמקד הבנק במתן הלוואות "לדורך ענבים בגת ברחובות, במשכנתה על הכלים והיין, למען יהיה ביכולתו להרחיב את מעשי היין ומכירתו; לכורמים בגדרה נתנו הלוואה במשכנתה על הקוניאק והיין; לקולוניסטים [מתיישבים] בקוסטינה [קסטינה, לימים באר טוביה] במשכנתה על התבואות (חברת עזרה בברלין השתתפה איתנו בהלוואה הזאת, והתנאי הותנה כי חובנו קודם לחובם)… ניכינו שטרות לסוחרים שונים".

סוחרים יהודים קיבלו הלוואות, שהחזרתן הובטחה במתן משכנתה על ייבוא נפט שהיה מופקד בידיהם. סחר הנפט, סיפר ליבונטין, היה נתון כולו בידי ערבים, "בעלי האגרוף פה, שהיו מעלים את השער כרצונם, ופעולותינו אלה, מלבד מה שהשפיעו על השוק שלא יהיו הקונים מנוצלים על ידי מחירים גבוהים, נתנו את היכולת לאחינו להכניס חלק מן המסחר הזה לידיהם. חרש ברזל שהעסיק עד חמישה-עשר פועלים קיבל הלוואה להרחבת מפעלו. יצרני אוכפי רכיבה משכנו את תוצרתם תמורת הלוואות מתאימות.

המעשים היו קטנים, קצת מהם רק התחלות… הכול בזהירות הדרושה… מטרתנו הייתה לא לתת תמיכות, אלא לעזור לעומדים על רגליהם כי יוכלו לעמוד ולבצר את מצבם…" ליבונטין לא היה יכול להצביע על רווחים בחודשיו הראשונים של אפ"ק אלא על מידה של גירעון, אבל הוא הסביר כי גירעון זה אינו אלא תו היכר לייסודו של עסק חדש.

     כדבריו: "בסכום ההפסד הקטן הזה קנינו לנו את הידיעות הדרושות לנהל עסקינו להבא. רכשנו שם טוב למוסד שלנו פה ובמדינות אחרות, ולא רק לנו, לאפ"ק, כי אם גם לאוה"ה בגל הצ'קים הרבים שזקפנו עליו והצ'קים והשטרות על שם בנקים שונים ששלחנו לו לגוביינא".

     בהמשך הורחב המעגל. "נתנו הלוואות לזמנים ארוכים לנוטעי פרדסים וגם לבניין כמאה ועשרים בתים על יד יפו וחיפה, ועל ידי ההלוואות האלה ביססנו את מצבם של הנוטעים הראשונים, הנחנו את היסודות של תל אביב על יד יפו ושל הרצליה על יד חיפה". בחלק הרביעי של ספרו האוטוביוגרפי (שלא ראה אור) כתב ליבונטין כי כספים אלה לא נלקחו מקרנות ומפיקדונות של אפ"ק, אלא מ"פיקדונות מיוחדים" של קרן קיימת לישראל לזמנים ארוכים.

     בתוך זמן לא רב החל ליבונטין לגלגל את הרעיון להקים סניף גם בירושלים. יפו נבחרה לפתוח בה את פעילותו של הבנק משום שהייתה עיר חוף ומרכז המושבות באזור יהודה, אבל ירושלים הייתה חשובה בהיותה מרכז הארץ, העיר שבה ישבו משרדי המושל העות'מאני ומוסדות ממשלתיים אחרים וכן מרכזי היהודים והנוצרים. כפי שליבונטין כתב: "היא גם מרכז הכספים בארץ, ומשא ומתן גדול נעשה בצ'קים הבאים מחוץ לארץ. רוב תושביה יהודים. היא עיר ואם של כנסת ישראל בארצנו, ועלינו לתקוע לנו יתד נאמנה שם. מוסד יהודי כמו שלנו צריך שיהיה לו סניף במרכז הזה, הקדוש לכל העולם". אחרי ירושלים יבוא תורה של חיפה, שבה יוקם הסניף השלישי של אפ"ק והרשימה תלך ותתארך.

הרצל עצמו נקלע בינתיים לסערת רוחות בשל טענות שאינו מקפיד בענייני כספים. מטיח הטענות הללו היה דווקא חברו הוותיק עוזר קוקש, ואליו הצטרפו עוד שני חברים, קרמנצקי ומרמורק. הם קבלו על כך שעשה שימוש בשטר אשראי שפג תוקפו, והרצל הזדעק. הוא פירט לאן הלך הממון והסביר כי נזקק לשטרות שיהיו במצב זמין, דהיינו לשלמונים. "מתיק הנסיעות הזה", כתב הרצל במכתב מפורט לחברי הוועד הפועל המצומצם ב-26 ביולי 1903, "הגיע העניין לחצרות המלכים ולמשכנות הממשלות בגרמניה, בטורקיה, בבריטניה וברוסיה".

     למה מתכוון קוקש, שאל הרצל במרי שיחו, לאלפי הגילדנים שהוא הוציא מכיסו הפרטי כדי לממן את הנסיעות שלו ושל עוזריו? להקמה, ההוצאה והתחזוקה של ביטאון התנועה "די וועלט"? לרכישת המניות הלא סחירות שאינן מניבות רווחים באוה"ה? הרצל, שידע להיות ידיד בכל הלב, ידע גם להיות יריב נשכן. "בניגוד לשטרות האשראי הבלתי מנוצלים המונחים בכיסי", כתב הרצל בהמשך מכתבו, "מופקדים בחשבונותיו של קוקש סכומים שנעים בין שלושים לארבעים אלף קרונות. אני שואל, מה יותר חמור, מכתב אשראי בלתי מנוצל בכיסי או חשבון עם יתרות משתנות? נראה שמר קוקש רגיל ליחס מועדף בענייני כספים. עד כה ניסיתי להתעלם ככל האפשר מהחריגות הללו…" שלא במפתיע תבע הרצל מקוקש לבטל את מכתבו.

     ב-27 באוגוסט 1903 התנהל במועצת המייסדים דיון בשאלה אם לחלק דיווידנדים לבעלי המניות. מאחר שהסכום שהצטבר היה פעוט, סברו מקצת החברים כי יש להשתמש בו לכיסוי הוצאות משלחת הסקר לאל-עריש. אחרים אמרו כי מוטב לבקש מהאסיפה הכללית של בעלי המניות להפקיד את הסכום בסעיף של צבירת רזרבה. הפעילים הרוסים תבעו בתוקף לחלק דיווידנדים כדי לחזק את מעמדן של מניות אוה"ה בבורסה הרוסית. בסופו של הדיון נתקבלה עמדתו של הרוב בזכות מתן דיווידנדים מחשש שאי-תשלום יפגע באמינותו של הבנק ובמאמצים לגייס הון נוסף, בעיקר בקרב יהודים עשירים. להחלטה זו צורפה פנייה של הוועד הפועל לתרום את הדיווידנדים לכיסוי הוצאות ציוניות, כגון המשלחת לאל-עריש.

באותו מעמד נידונה גם האפשרות לפתוח סניפים של אוה"ה בניו יורק וברוסיה, ואחר כך גם בדרום אפריקה. ג'וזף קאואן נשלח במיוחד לניו יורק כדי לבדוק את האפשרויות לפתיחתו של הסניף, אך הגיע למסקנה שלפי שעה אין הדבר אפשרי. גם קצנלסון, לימים יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה, יצא לניו יורק לבדוק את העניין. הוא מצא כי החוק המקומי מונע משלוחה של אוה"ה, בשל היותו בנק זר, לקבל פיקדונות. לכן, קבע, התחליף הוא הקמתו של בנק אמריקאי עצמאי. להקמתו של בנק שכזה דרוש הון של מאה אלף דולר לפחות, באופן שהון המניות יהיה משולם במלואו. כן מצא כי מנהלי הבנק חייבים להיות אזרחי ארצות הברית (ושבעים וחמישה אחוזים מהם אזרחי אותה מדינה בארצות הברית שבה מוקם הבנק). משקיעים מבחוץ לא היו יכולים להחזיק ביותר מחמישים אחוזים של מניות הבנק. הפוטנציאל האפשרי לרווחים נראה טמון במכירת כרטיסי הפלגה ליהודים תמורת עמלה, בהעברות כספים לרוסיה וממנה ובקבלת פיקדונות.

     הנושא הזה עתיד לשוב ולעלות מעת לעת על שולחן הדיונים הציוני בהזדמנויות אחדות. כך, למשל, ניסה וייצמן, כעבור שש-עשרה שנים, לשכנע את ברנרד א' רוזנבלט, עסקן ציוני אמריקאי ותיק, שהראה עניין בפעילות כלכלית וכספית למען ארץ-ישראל, לחדש את רעיון פתיחתו של סניף אוה"ה בניו יורק. הוא מצא אצלו אוזן קשבת, משום שרוזנבלט התעניין בכך שנים מספר קודם לכן, אבל העניין יסתיים בלא כלום.

     ב-28 באוגוסט 1903, ביומו האחרון של הקונגרס הציוני השישי, השתתף הרצל באסיפה הכללית השישית של אוה"ה, שאישרה את המאזן לשנת 1902. כעבור יומיים, ב-30 באוגוסט, הוא השתתף בישיבה הראשונה של הוועד הפועל הציוני שנבחר בקונגרס ושל מועצת המייסדים, שאישרה לקנות אדמות בארץ-ישראל מכספי קרן קיימת לישראל. בו-בזמן הנחתה מועצת המנהלים של אוה"ה את אפ"ק להעניק אשראי של עד עשרים אלף ליס"ט לחברה לגאולת קרקעות, "גאולה" שמה, שהוקמה ביוזמתם של יהודי רוסיה.

הרצל לא חדל ולוּ לרגע להרהר בדרכים להרחיב את רשת סניפי אוה"ה. במכתב מ-14 במרס 1904 הוא הציע לקאן להקים קבוצה פיננסית בדרך הזאת: להשתלט על בנק כמו יוניון בנק בווינה, ולאחר שההשתלטות תעלה יפה, לעשות זאת עוד בבנק אחר וחוזר חלילה. במילים אחרות, להכפיל את הכוח לפי עקרון הגלגלת – הפעלת מעט כוח כדי להשיג תוצאות ניכרות. הרצל חישב ומצא כי רכישתו של הבנק הראשון תעלה כעשרה מיליוני קרונות שיושגו באמצעות סינדיקט כספי גדול, אגב הסתרת הקשר שלו עם פעילי התנועה הציונית. אוה"ה, ידע, יוכל להעמיד לרשות המבצע חמישית מן הסכום, וקאן התבקש להקצות את השאר. קאן עצמו חזר לתוכנית ישנה: רכישתו של דויטשה פלשתינה בנק שפעל בארץ. הרצל בירר את האפשרות לרכישתו של בנק זה בעת שסר לביקור בברלין במאי 1902, ומצא כי בעליו היו מוכנים למכור את מחצית המניות אבל לא לוותר על גרעין השליטה.

     בערוב ימיו ניהל הרצל מלחמה עזה באוסישקין, מנהיג הציונים ברוסיה וראש המתנגדים לתוכניותיו של הרצל ליישב יהודים מחוץ לארץ-ישראל, ולוּ רק כמקלט לילה. בין השאר, מתח הרצל ביקורת על התעמולה הקולנית שאוסישקין ניהל למען חברת "גאולה" לרכישת קרקעות (שהוא היה מחוללה). "הרעש" סביב החברה, כתב הרצל ב-30 באוקטובר 1903 ב"די וועלט", "מזין את הספסרות, וברכישת הקרקעות אין כדי להנחיל את ארץ-ישראל לעם היהודי לפי משפט הכלל", כנאמר בנוסחת באזל. אוסישקין השיב בחריפות רבה. רכישת קרקעות, הסביר במכתב גלוי ב-10 בנובמבר 1903 בעיתון "הצופה" שראה אור בוורשה, נותנת אחיזה ליהודים בארץ-ישראל, וּודאי שהיא תנאי מוקדם להשגת צ'רטר מהסולטן.

ואולם בעיקרו של דבר תבעה הנהגת ציוני רוסיה מהרצל להסיר את "תוכנית אוגנדה" מעל סדר היום הציוני, וגם לא להעלות שום הצעה טריטוריאלית אחרת שאינה קשורה בארץ-ישראל ובסוריה בלבד. אוסישקין וחבריו גם תבעו מהרצל להעניק להם השפעה גדולה יותר בניהול אוה"ה. וליבונטין, מצדו, הציע להרצל במכתב מ-3 באפריל 1904 שאוה"ה יבקש מן הממשל העות'מאני רשות לרכוש שטחי קרקע גדולים בנגב ובדרום עבר הירדן.

     קריסת מאמציו המדיניים של הרצל לא כיבתה את התקווה שבערה בלבו. מכיוון שרצה להציג בפני הוועד הפועל הציוני הגדול, במושבו ב-11 באפריל 1904, הישג כלשהו בארץ-ישראל, הוא שלח לקושטא את עורך הדין לאופולד קאהן, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, ואת ליבונטין, כדי לבדוק מה עוד אפשר לעשות לקידום מגמותיה של ההסתדרות הציונית. לשניים ניתן מנדט לממש רעיון קודם בדבר השגתו של זיכיון להתיישב באזור עכו וקשירתו עם הצעת סיוע לממשלה העות'מאנית, ששיוועה להשגתו של מלווה בתנאים טובים. ליבונטין הצטייד לקראת השליחות בהמלצות המושל העות'מאני של ירושלים, שקיבל ממנו הלוואות, אבל מעצבי המדיניות בקושטא דבקו בעמדתם ששללה את יישובם של יהודים בארץ-ישראל. התחליף הטריטוריאלי היחיד שהם היו מוכנים לדון בו בשלב ההוא היה ארם נהריים.

אלכסנדר ריטר פון סוזָרה, ראש מחלקה במשרד החוץ האוסטרו-הונגרי, הראה פתיחות כלפי הרצל. ב-16 במאי 1904 שיגר אליו הרצל תזכיר על מגעיו עד לאותה העת, בלי לדעת כי זה יהיה המסמך המדיני האחרון שיחבר בחייו. "באמצעות אוצר התיישבות היהודים בלונדון", כתב, "אחד ממוסדותינו שהקמנו עוד לפני כמה שנים לקראת אפשרות כזאת, תיווסד חברת קרקעות בעלת הון מספיק. לכך כבר מובטחת לנו העזרה של בנקאים חשובים באנגליה ובאמריקה. חברת הקרקעות הזאת מקבלת על עצמה את יישובן של הטריטוריות האלה ותנהל אותן בריבונותו של הסולטן. חברת הקרקעות הזאת תשלם לאוצר הטורקי מס שנתי, שיש לקבוע את גובהו, ותפצה את עצמה על ידי המסים שתגבה. המתיישבים באמצעות חברת הקרקעות ייעשו נתינים עות'מאנים".

     למרות המענה השלילי שקאהן וליבונטין קיבלו בקושטא, הוסיף הרצל לשקוד על פיתוחו של הרעיון, משום שחישב ומצא כי יש לו מידה של תמיכה מן הממלכה האוסטרו-הונגרית, מבריטניה, מגרמניה, מאיטליה ומרוסיה. עכשיו חתר להשיג הסכמה קולקטיבית של מדינות אלה, שעם ראשיהן שוחח ונתקבל אצלם באהדה. גולוכובסקי האוסטרי גרס שהמעצמות ייכנסו לפעולה רק אם תדרוש ההסתדרות הציונית מטורקיה קרקע וזכויות ליישובם של חמישה-שישה מיליוני יהודים.

     הרצל שיגר את התזכיר לסוזרה מבית החולים שבו אושפז בשל מחלת הלב שלו. "יעברו עוד כמה שבועות", האמין, "עד שיעלה בידי לשוב ולהטליא כאן במקצת את לבי הטעון שיפוץ".

     ב-2 ביולי 1904 ביקש הרצל מידידו, הכומר הכלר: "דרוש בשלום ארץ-ישראל בשמי. נתתי את דם לבי למען עמי". הוא גם נשמע אומר: "הם אנשים טובים ונפלאים בני עמי… יבוא יום והם ייכנסו לארץ הבחירה". ביום א', כ' בתמוז התרס"ד, 3 ביולי 1904, בשעה חמש אחר הצהריים, הלך הרצל לעולמו. על קברו התחייב נאמנו וולפסון: "אנו נשבעים בעקבותיך: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
     עם הפריטים שהוריש הרצל לילדיו היו גם 1,680 מניות באוה"ה.