זָ'בּוֹטינסקי, זאֵב
Jabotinsky, Vladimir

סופר ופוליטיקאי ציוני יליד רוסיה (1940-1880). מהדמויות המרכזיות בתנועה הציונית, ומייסדה ומנהיגה של התנועה הרוויזיוֹניסטית.
     זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד בעיר אוֹדֵסָה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, למשפחת סוחרים חילונית. הוא למד משפטים בבֶּרן ואחר כך ברומא, ובו-בזמן עסק בכתיבה עיתונאית. את כתבותיו לעיתון "אודסקייֶה נובוסטי" פרסם בשֵם העט "אַלטָלֵנָה" (באיטלקית: נדנדה) – לימים השם שאצ"ל העניק לאונייה של הארגון שניסתה להביא נשק לישראל ביוני 1948.
     ב-1901 חזר ז'בוטינסקי לאודסה והתפרנס מכתיבה ל"אודסקייה נובוסטי". בה-בעת הוא החל להתפרסם בזכות כתיבתו הספרותית. שני מחזות שלו הועלו ב1901 באודסה, והפואמה שלו "שרלוט האומללה" זכתה לתשבחות המבקרים ברוסיה. גם בשנים הבאות, נוסף על עיסוקיו האחרים, המשיך ז'בוטינסקי בכתיבה ספרותית, ובין השאר חיבר את הרומנים "שמשון" ו"חמישתם" ותרגם משיריו של אדגר אלן פו.
     באודסה הצטרף ז'בוטינסקי לארגון ראשון מסוגו של סטודנטים יהודים שפעל להגנה עצמית יהודית, ולאחר פוגרום קישינב ב-1903 הצטרף לתנועה הציונית. הוא נבחר ציר לקונגרס הציוני השישי (הקונגרס האחרון שהרצל השתתף בו), ובשנים הבאות הרבה לעסוק בפעילות ציונית ונעשה ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה. בין השאר, הוא נמנה ב-1905 עם מייסדי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה", ופעל למען "עִברוּת" בתי הספר היהודיים ברוסיה ולמען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים.
     לאחר הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה קרא ז'בוטינסקי להקמת כוח עברי שיילחם לצד בעלות הברית, וזאת בהנחה שהמלחמה תסתיים בהתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית ובהנחה שהשתתפות מאורגנת במאבק נגדה תסייע לתנועה הציונית לממש את תביעתה על ארץ ישראל. בכך הוא נבדל מרוב מנהיגי התנועה הציונית, שתמכו במדיניות של ניטרליות משום שסברו שגרמניה עשויה לנצח במלחמה ומשום שחששו שסיוע צבאי לאחת מיריבותיה של האימפריה העות'מאנית עלול להמיט אסון על היהודים בארץ ישראל. ב-1915 בא ז'בוטינסקי למצרים ופעל עם יוסף טרומפלדור להקמת "גדוד נהגי הפרדות" – הגדוד היהודי הראשון שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. לאחר מכן הוא יצא ללונדון, ובאוגוסט 1917 הביא להקמת עוד גדוד יהודי (גדוד מס' 38). ז'בוטינסקי עצמו שירת בגדוד בדרגת סגן והשתתף בקרב על מעברות הירדן ובכיבוש א-סאלט בעבר הירדן.
     לאחר השחרור מהצבא השתקע ז'בוטינסקי בירושלים, ויחד עם פנחס רוּטֶנבֶּרג ארגן בחסות ועד הצירים כוח הגנה יהודי בעיר. בעת הזאת הורעו היחסים בין ז'בוטינסקי לבריטניה, והוא האשים את הממשל הצבאי הבריטי באנטישמיות ובאי-הגשמת הצהרת בלפור. הקרע החריף בימי מאורעות 1920, שבמהלכם עמד ז'בוטינסקי בראש הגנת ירושלים היהודית. לאחר סיום העימותים הוא הועמד למשפט באשמת החזקת נשק ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר. גזר הדין עורר סערה ביישוב היהודי, וזו הביאה עד מהרה למתן חנינה לז'בוטינסקי וכן ליהודים ולערבים אחרים שהיו מעורבים בעימותים.
     ב-1921 עבר ז'בוטינסקי לבריטניה וצורף שם להנהלה הציונית, אבל חילוקי דעות עם חיים וייצמן ועם רוב חברי ההנהלה הביאו עד מהרה לפרישתו ממנה: המתח בין הצדדים החריף לאחר שההנהלה הציונית קיבלה ב-1922 את החלטת בריטניה להפריד את עבר הירדן מארץ ישראל המנדטורית, וב-1923 פרש ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית. באותה שנה הקימו תומכיו בריגה, בירת לטביה, את תנועת הנוער האקטיביסטית בית"ר, ששאפה לחנך את חבריה ברוח לאומית וצבאית ואשר ז'בוטינסקי היה ראשה, ובאפריל 1925 הקים ז'בוטינסקי בפריז את מפלגת "ברית הציונים הרֵוויזיוֹניסטים" (הצה"ר), שדגלה בהקמה לאלתר של מדינה עברית בשתי גדות הירדן ובנקיטת קו תקיף נגד מדיניותה של ממשלת בריטניה (מקור השם רוויזיוניסטים היה דרישת מייסדי המפלגה לערוך רוויזיה, כלומר בדיקה מחדש לצורך שינוי ותיקון במדיניות התנועה הציונית כלפי משטר המנדט הבריטי ובשיטת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל).
     בשנים הבאות גדל הפער בין הרוויזיוניסטים לזרם המרכזי בתנועה הציונית, הן בגלל האקטיביזם של ז'בוטינסקי ותביעתו לנקיטת קו תקיף כלפי בריטניה והערבים והן בגלל עמדותיו החברתיות-כלכליות האנטי-סוציאליסטיות. המתח בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית הגיע לשיאו בקיץ 1933, כאשר בכיר הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב נרצח לאחר שהואשם בידי רוויזיוניסטים, חברי קבוצת "ברית הבריונים", ב"מכירת כבוד עמו". ב-1934 נפגש ז'בוטינסקי בלונדון עם מנהיג מפא"י דוד בן גוריון וניסח עמו הסכם שנועד להפשיר את היחסים בין התנועות היריבות, אבל במרס 1935 דחו חברי ההסתדרות הכללית את ההסכם, ובספטמבר הנהיג ז'בוטינסקי את פרישת תנועתו מההסתדרות הציונית והקים את "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח).
     בימי המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) התנגד ז'בוטינסקי למדיניות ההבלגה של ה"הגנה" ולתוכנית החלוקה של ועדת פּיל. ב-1937 נעשה האצ"ל לארגון של נאמניו, וז'בוטינסקי נעשה מפקדו הרשמי של הארגון. באותן שנים, נוכח התגברות סכנת המלחמה באירופה, פעל ז'בוטינסקי להגברת העלייה היהודית לארץ ישראל. ערב המלחמה פעלו הארגונים הרוויזיוניסטיים לארגון "עליית אף על פי", שבמסגרתה הפליגו מנמלי אירופה כארבעים ספינות, שהביאו לארץ ללא רשות השלטונות אלפי מעפילים.
     עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך ז'בוטינסקי בהפסקת פעולות האצ"ל נגד הבריטים ופעל להקמת צבא עברי שישתתף במלחמה בגרמניה. ז'בוטינסקי מת מהתקף לב ב-4 באוגוסט 1940, בעת שביקר במחנה קיץ של בית"ר בניו יורק, ונקבר בבית הקברות מונטיפיורי בניו יורק. צוואתו, כי עצמותיו יועלו לארץ ישראל על פי הוראת ראש הממשלה של המדינה היהודית, נתמלאה בידי לוי אשכול. ב1964 הועלו עצמותיהם של ז'בוטינסקי ושל אשתו יוענה לישראל ונקברו בהר הרצל בירושלים.
     על שמו של זאב ז'בוטינסקי נקראו אתרים רבים, ובהם היישוב גבעת זאב ליד רמאללה, שכונת פסגת זאב בירושלים, מושב נחלת ז'בוטינסקי שהוקם ב-1946 והיום הוא חלק מבנימינה, פארק ז'בוטינסקי-שוּני לרגלי רמת הנדיב ובית ז'בוטינסקי (מצודת זאב) בתל אביב, שהוא מרכזה של תנועת הליכוד, ובו שוכנים בין השאר מכון ז'בוטינסקי ומוזיאון ז'בוטינסקי. חַד-נֵס, שהוא שמו של יישוב בגולן, הוא גם ראשי תיבות שמם של שלושה יישובי בית"ר שפונו מסיני (חֲרוּבית, דִקלה ונאות סיני) וגם מושג יסוד במשנתו הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי, וכפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב נקרא על שם אשתו של ז'בוטינסקי. בשנת 2005 חוקקה הכנסת את חוק זאב ז'בוטינסקי, שנועד לציין את זכרו של ז'בוטינסקי ולהנחיל את חזונו, את מורשתו ואת פועלו.