השאלה היהודית

ביטוי שרווח באירופה בהתייחס לקשת רחבה של שאלות שעסקו במצבם של יהודי אירופה ובמעמדם בחברה האירופית. הביטוי מוכר גם בשמות “הבעיה היהודית”, “שאלת היהודים” ו”בעיית היהודים”.
     ראשית העיסוק המודרני בשאלת היהודים הייתה בסוף המאה השמונה-עשרה, כאשר הוגים שונים עסקו בשאלה כיצד ניתן “לתקן” את היהודים. אחד הראשונים שבהם היה הדיפלומט הגרמני כריסטיאן פון דוֹם, שהיה מראשוני הקוראים לאמנסיפציה של היהודים. ב-1781 פרסם פון דום את החיבור “על תיקונם האזרחי של היהודים”, שבו תלה את “קלקול” היהודים בלחץ המופעל עליהם והציע “לתקן” את אופיים והתנהגותם באמצעות ביטול ההגבלות המוטלות עליהם ועידוד השתלבותם בחברה הכללית.
     ב-1791 הגיע העיסוק בשאלה היהודית לאסיפה הלאומית של צרפת המהפכנית, וזו החליטה בספטמבר של אותה שנה לקבל את חוק שוויון היהודים הכללי, שאישר כי יהודי צרפת הם אזרחים ככלל הצרפתים, ולכן זכאים לזכויות שכל האזרחים נהנים מהן. החוק היה ראשון מסוגו באירופה, ועם ניצחונות צרפת במלחמות המהפכה ובמלחמות נפוליאון, הביא צבא צרפת לארצות שכבש את רעיונות החירות והשוויון, ובהם את רעיון האמנסיפציה ליהודים. אמנם אחרי תבוסת נפוליאון והתחזקות הראקציה חלה נסיגה במעמד היהודים ברחבי אירופה, אבל בטווח הארוך תהליך השחרור והשוויון לא נעצר, ובזה אחר זה העניקו עמי אירופה המתקדמים שוויון זכויות ליהודים. בצרפת הושלם תהליך השוויון המלא של היהודים בשנת 1831, בבריטניה הסתיים התהליך ב-1866, ובגרמניה זה קרה עם סיום האיחוד שלה בשנת 1871.
     העיסוק בשאלת היהודים חזר ועלה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. רבים ממי שעסקו עתה בשאלה היו אנטישמים – ומאז סוף המאה עסקו בה גם יהודים שהציעו את פתרונותיהם שלהם לשאלה: עוד ב-1842 פרסם הגרמני ברונו באואר את החיבור “שאלת היהודים”, שבו תקף את היהודים ותיאר אותם כגורם בדלני שאוהב אך ורק את הממון (בתגובה כתב קרל מרקס את “לשאלת היהודים”, שבו טען שהתרבות היהודית משקפת את הכלכלה הקפיטליסטית וכי הפתרון לבעיה היהודית הוא ביטול הסדר הקפיטליסטי). הכלכלן הגרמני אויגן דירינג, מהנציגים הבולטים הראשונים של האנטישמיות הגזענית, פרסם ב-1881 את “שאלת היהודים כשאלה של גזע, של מוסר ושל תרבות”, שבו טען כי הגזע היהודי מסוכן לכל המין האנושי, וכי הנצרות איננה אלא המצאה יהודית שנועדה לשעבד את העולם. עם הופעת האנטישמיות הגזענית, תיארו הוגיה את השאלה היהודית כבעיה גזענית שאינה ניתנת לפתרון באמצעות אינטגרציה, והציעו חקיקה אנטי-יהודית כדי “להגן על האומה” מפניהם.
     בתגובה על התגברות האנטישמיות הציעו גם יהודים את פתרונותיהם לשאלה היהודית. יהודה לייב פינסקר פרסם ב-1882 את “אוטואמנציפציה”, שנפתח במילים “סוגיית שאלת היהודים הישנה-נושנה מסעירה את הלבבות עוד כיום”, וטען כי פתרון שאלת היהודים הוא ריכוזם בטריטוריה משל עצמם. ב-1896 פרסם תיאודור הרצל את “מדינת היהודים – ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים”, שבו טען שבעייתם של היהודים קשורה ללאומיות, ולכן יש לפתור את שאלת היהודים באמצעות הפיכתם ללאום מודרני העומד בפני עצמו ולוֹ מדינה משלו. עם זאת, רוב יהודי העולם נתנו תשובות אחרות לשאלת היהודים: הטריטוריאליסטים ראו בהתעקשותם של הציונים על ארץ ישראל עניין לא ריאלי וטענו שיש לחפש מקלט ליהודים במקום אחר בעולם; האוטונומיסטים דגלו בהקמת אוטונומיה יהודית במסגרת מדינת לאום זרה; וחברי תנועת הבּוּנד האמינו שהסוציאליזם הוא התשובה היחידה לבעיות של הפרולטריון היהודי וציפו שלאחר המהפכה ייהנו היהודים מאוטונומיה תרבותית ששפתה יידיש; בה-בעת המשיכו רוב היהודים החילונים במערב אירופה להאמין באמנסיפציה ובהשתלבותם של היהודים במדינת הלאום שבה חיו; רוב האורתודוקסים שללו הן את הציונות והן את ההשתלבות בחברה הכללית, ואילו כשניים וחצי מיליון יהודים פשוט היגרו מרוסיה לאמריקה בתקווה שבה יימצא הפתרון לבעייתם.