אוּסישקין, מנחם
Ussishkin, Menahem

מנהיג ציוני יליד בֵּלָרוּס (1941-1863). מראשוני תנועת חיבת ציון, מאבות הציונות הסינתטית והיושב ראש הרביעי של קק"ל.
     אברהם מנחם-מנדל אוסישקין נולד בעיירה דוברובנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, למשפחה אמידה של חסידי חב"ד. בילדותו עברה משפחתו למוסקבה, והוא למד בגימנסיה רוסית.
     בעקבות פרוץ פרעות "סופות בנגב" בשנת 1881 היה אוסישקין מראשוני תנועת חיבת ציון. הוא היה מעורב בהקמת קבוצות אחדות של חובבי ציון, והיה ממנהיגי התנועה ברוסיה; ואף על פי שנטה לציונות מעשית, הצטרף לאגודת "בני משה" של אַחַד הָעָם והיה מהבולטים שבחבריה.
     ב-1896 נפגש אוסישקין עם הרצל בווינה, ובעקבות זאת נעשה תומך נלהב שלו ונציגו הלא רשמי ברוסיה. הוא סייע לו בארגון הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, ונבחר בו ל"מזכיר לעברית". בקונגרסים הבאים היה לחבר הוועד הפועל הציוני והתמנה למורשה הציוני של כל דרום רוסיה. בשנת 1902 נבחר אוסישקין באסיפה כללית של חובבי ציון לראש "ועד גאולה", שנועד לעסוק ברכישת קרקעות בארץ ישראל ובמכירתן לאנשים פרטיים (בהמשך הייתה היוזמה ל"חברת גאולה" שנוסדה למטרה הזאת ב-1904).
     ב-1903 ערך אוסישקין ביקור ממושך בארץ ישראל כדי לפעול לארגון היישוב היהודי בה. במהלך הביקור התכנסה ביוזמתו בזכרון יעקב "כנסיית היישוב" בהשתפות שישים ושבעה מאנשי היישוב היהודי.     ה"כנסייה" הייתה הוועידה היציגה הראשונה של בני היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, והניסיון הראשון להקים מסגרת-גג ארגונית ליישוב היהודי בארץ, אך היא הסתיימה בכישלון. עם זאת, במהלך כינוס ה"כנסייה", בפעם הראשונה בתולדותיו של גוף יהודי כלשהו, הביא אוסישקין לקבלת החלטה חלוצית בדבר זכותן השווה של נשים לבחור ולהיבחר. גם תוכניתו של אוסישקין לאגד את המורים היהודים בארץ לגוף אחד עלתה יפה, וזמן קצר אחרי כינוס ה"כנסייה" נוסדה בזכרון יעקב "אגודת המורים העבריים בארץ ישראל" (לימים: הסתדרות המורים).
     בימי "פולמוס אוגנדה" עמד אוסישקין בראש המתנגדים לתוכנית אוגנדה. פולמוס אוגנדה גרם לקרע בינו לבין הרצל ולהיווצרות שני מחנות – "מגיני ההסתדרות" שתמכו בהרצל ו"ציוני ציון" שתמכו באוסישקין. קריאתו של אוסישקין להתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד התקבלה לבסוף בקונגרס הציוני השביעי, אבל מאבקו בהרצל פגע במעמדו בהסתדרות הציונית. במהלך פולמוס אוגנדה הוא גם פרסם את החיבור "הפרוגרמה שלנו", שבו הניח את היסודות לציונות הסינתטית – הזרם בתנועה הציונית שגרס כי יש לשלב את הפעילות המדינית של הציונות המדינית עם ההתיישבות בארץ ישראל של הציונות המעשית, והיה הזרם הדומיננטי בתנועה הציונית עד קום מדינת ישראל.
     לאחר מלחמת העולם הראשונה עזב אוסישקין את רוסיה. ב-1919 הוא השתתף במשלחת היהודית בוועידת השלום של פריז, ובאותה שנה הוא עלה לארץ ישראל והיה ראש ועד הצירים. אוסישקין היה בעל השפעה בייסוד אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ופעל עם וייצמן להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. בקונגרס הציוני השלושה-עשר בשנת 1923 הביא וייצמן להדחת אוסישקין מההנהלה הציונית, אבל בלחץ מקורביו תמך בבחירתו ליושב ראש קק"ל, תפקיד שאותו מילא עד מותו. בהנהגתו הגבירה קק"ל את פעילותה, רכשה את אדמות עמק חפר ומפרץ חיפה, והגדילה את רכושה הקרקעי מעשרים ושניים אלף דונם לחמש מאות ושישים אלף דונם.
     אוסישקין נקבר לבקשתו במערת ניקָנוֹר – מערת קבורה מימי בית שני בתחומי האוניברסיטה העברית הר הצופים. אוסישקין קיווה להפוך את המערה למרכז הקבורה של גדולי האומה ודאג להעלות אליה את עצמותיו של יהודה לייב פּינסקֶר, אך תוכניתו לא התממשה והוא ופינסקר הם היחידים שנקברו שם. על שמו נקרא קיבוץ כפר מנחם, שהוקם ב-1937 במישור החוף הדרומי. על שמו של אוסישקין נקראו גם ארבע "מצודות אוסישקין", שהוקמו במפנה שנות השלושים והארבעים באצבע הגליל, וכעבור זמן הוסב שמן לדפנה, דן, שאר יישוב ונחלים.