ועד הצירים
נציגות של ההסתדרות הציונית שפעלה בארץ ישראל בשנים 1921-1918. שמו המלא של הוועד היה "ועד הצירים לארץ ישראל", והוא נודע גם בשמות "הוועדה הציונית" ו"הקומיסיה הציונית לפלשתינה".
בתחילת 1918 הסכימו ממשלת בריטניה ומנהיגי ההסתדרות הציונית על הקמת "ועד צירים לארץ ישראל" (Zionist Commission to Palestine), שיהיה בא כוחה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, ואשר ייעץ לממשל הבריטי בארץ בכל העניינים הנוגעים ליהודי הארץ ובכל מה שיכול להשפיע על הקמת הבית הלאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור.
הוועד הגיע לארץ ישראל באפריל 1918, לפני תום המלחמה. הוא מנה שמונה נציגים, ובראשו עמד חיים וייצמן (במהלך השנים השתנה הרכבו של הוועד, ומאז סוף 1919 עמד בראשו מנחם אוסישקין). לצד פעילותו הן כנציגות של ההסתדרות הציונית והן כנציגות של היישוב היהודי בארץ, פעל הוועד לשיקום היישוב היהודי לאחר המלחמה ולפיתוחו.
בשלב הראשון ישב ועד הצירים ביפו ופעל בעיקר לשיקום היישוב היהודי בארץ. התחומים העיקריים שכספיו הוזרמו אליהם היו בריאות וסעד, והוא לא נקט יוזמות מעבר לפעולות שיקום. בשלב הזה פעל הוועד במקביל למשרד הארצישראלי, שהיה המוסד הממונה על פעולות ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, אבל בסוף 1919 מוזג המשרד הארצישראלי בוועד הצירים, והוועד נעשה לנציגות הבלעדית של ההסתדרות הציונית בארץ.
בשנתיים הבאות ישב הוועד בירושלים, ובמהלכן הוא פעל גם לפיתוח היישוב היהודי בארץ. בין השאר, הוא תמך בהקמת יישובים חדשים, סייע לעולים חדשים באמצעות הקמת בתי עולים והענקת הלוואות וסיוע רפואי, דאג להכשרת פועלים וחקלאים, יזם ייבוש ביצות והכנת קרקע להתיישבות, הקים בתי מלאכה לתפירה שהעסיקו נשים ונערות, פעל להקמת מוסדות חינוך חדשים מתוך דאגה לאוכלוסייה שעד אז לא קיבלה חינוך, סייע בפרסום ספרים, תמך במוסדות תרבות ובאגודות ספורט, ואף ניסה להקים מסגרת ביטחונית לא-מפלגתית שתהיה נתונה למרותה של ההסתדרות הציונית.
ועד הצירים נועד מלכתחילה לפעול זמן קצר. עם כינון אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי ב-1920 היה הוועד הלאומי לגוף שמייצג את היישוב היהודי בפני שלטונות המנדט, ולאחר אישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל חדל ועד הצירים להתקיים והעביר את תפקידיו להנהלה הציונית.
