הֶרצל, תֵיאוֹדוֹר
Herzl, Theodor

1904-1860

פוליטיקאי והוגה יהודי יליד הונגריה (1904-1860). אבי הציונות המדינית, מייסד ההסתדרות הציונית העולמית ומי שמילא תפקיד מרכזי בהפיכת התנועה הציונית לתנועת המונים כלל-עולמית.
     בנימין זאב תיאודור הרצל נולד בפשט (כיום חלק מבודפשט) למשפחה משכילה-ליברלית שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביו יעקב היה סוחר טקסטיל שהתרחק מהדת, והתרבות בבית הייתה גרמנית ביסודה. ב-1878 עבר הרצל עם הוריו לווינה ולמד משפטים באוניברסיטה שלה. בעת לימודיו הוא קרא את "שאלת היהודים" (1881) מאת אויגן דירינג, ולפי עדותו שלו, רק לאחר מכן נתן את דעתו לראשונה לשאלה היהודית.
     בתום לימודיו ב-1884 נעשה הרצל מתמחה בבית משפט מחוזי. אבל כעבור כשנה החליט שלא לעסוק עוד בעריכת דין, והתמסר בשנים הבאות לכתיבה עיתונאית וספרותית. פיליטונים ורשימות פרי עטו הודפסו בעיתונים בווינה ובברלין, מחזות שלו הועלו בתאטראות דוברי גרמנית (ובהם "הוד רוממותו", "מסיגי גבול", "מה יאמרו הבריות"), ויצירותיו יצאו לאור בספרים "חדשות מוונוס" (1887) ו"ספר הסכלות" (1888). באותה העת הכיר הרצל את יוליה (ז'ולי) נשאואר, וב-1889 התחתנו השניים.
     ב-1891 נענה הרצל להצעת עורכי "נוֹיֶה פרָיֶה פּרֵסֶה" ונעשה כתב העיתון בפריז. גילויי האנטישמיות שהיה עֵד להם בבירת צרפת – ובהם אלה שהופיעו בעקבות שערוריית פנמה שפרצה ב-1892 ובעקבות משפט דרייפוס ב-1894 – הביאו אותו לעסוק יותר בשאלה היהודית. הוא הגיע למסקנה שהאמנסיפציה נכשלה וכי שנאת היהודים אינה עתידה לחלוף, והחל לחפש פתרונות חדשים לבעיה. הפתרון הראשון שעלה על דעתו היה התבוללות מוחלטת, שתושג באמצעות המרת דת המונית. ואולם עד מהרה הוא זנח את הפתרון הזה, ובמהלך 1895 התגבש בו הרעיון בדבר פתרון פוליטי לבעיה: הגירה המונית מאורגנת של יהודים לטריטוריה מתאימה והקמת מדינה יהודית ריבונית בה. לראש התנועה שתקדם את הפתרון הזה הוא הועיד את עצמו.
     בשלב הזה האמין הרצל כי יצליח לקדם את תוכניתו באמצעות גיוס תמיכתם והונם של עשירי היהודים. אבל פניותיו אל הגדולים שבהם – הברון הירש ומשפחת רוטשילד – הסתיימו בלא כלום. בספטמבר 1895 הוא חזר לווינה לאחר שמוּנה לעורך הספרותי של "נויה פרייה פרסה". מכיוון שפניותיו אל עשירי היהודים כשלו, הוא החליט לפנות אל ההמונים.     בחודשים הבאים הוא נפגש עם נכבדים בקהילות היהודיות בצרפת ובבריטניה (ובהם מקס נורדאו בפריז וישראל זנגוויל בלונדון), ורכש תומכים ראשונים בתוכניתו. הוא גם חיבר חוברת של שישים ושמונה עמודים, שנקראה "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", ובה ניסח את רעיונותיו בדבר הקמת מדינת יהודים וגיבש את תפיסת "הציונות המדינית", שהתנגדה ל"ציונות המעשית" נוסח חובבי ציון וטענה כי תנאי מוקדם להגשמת המפעל הציוני הוא השגת הכרה בין-לאומית ומשפטית בזכויות של העם היהודי על ארץ ישראל.
     החוברת "מדינת היהודים" יצאה לאור ב-1896. במדינות מרכז אירופה ומערבה היו רוב התגובות על החוברת אדישות עד שליליות (עם זאת, בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות, ובעקבות פרסום החוברת הוא רכש עוד תומכים, ובהם דוד וולפסון ומקס בודנהיימר). לעומת זאת, במזרח אירופה היו התגובות בקרב היהודים חיוביות יותר, אם כי לא מעט מחובבי ציון הסתייגו תחילה מהרצל ומרעיון הציונות המדינית שלו.
     לאחר פרסום "מדינת היהודים" פתח הרצל בפעילות דיפלומטית בקרב יהודים, ובעיקר אצל מנהיגי מדינות, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים וצ'רטר שיאפשר את הקמת המדינה הזאת. ביוני הוא נסע לקושטא בתקוות-שווא להיפגש עם הסולטן עַבּדוּל חָמיט השני ולשכנע אותו להחכיר את ארץ ישראל ליהודים. גם וילהלם השני, קיסר גרמניה, לא נענה בשלב הזה לבקשתו לפגוש אותו, ופגישה עם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הסתיימה בכישלון מוחלט, אבל בביקוריו בלונדון, בפריז ובסופיה, בירת בולגריה, הוא הצליח לזכות בתמיכה בקרב רבים מפשוטי העם.
     נוסף על פעילותו הדיפלומטית ועל עבודתו העיתונאית, ייסד הרצל ביוני 1897 את השבועון "די וֶועלט" ("העולם"), שנועד להפיץ את רעיונותיו בקרב היהודים. הוא גם יזם את הקונגרס הציוני הראשון, שכינוסו בסוף אוגוסט 1897 בעיר בָּאזֶל בשווייץ מציין את ראשיתה של הציונות כתנועה פוליטית אפקטיבית. הקונגרס, שכינוסו נועד לאחד את כל הכוחות הציוניים, והשתתפו בו כמאתיים נציגים משש-עשרה מדינות, אימץ את המסמך המכוּנה "תוכנית באזל", שהעיקרון היסודי בו היה כי "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית בארץ ישראל", וכן החליט להקים את ההסתדרות הציונית העולמית ובחר בהרצל לנשיא הארגון החדש. ימים אחדים לאחר נעילת הקונגרס כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד, שאזהר שלא להגותו ברבים, הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם".
     בשנים הבאות עסק הרצל בפעילות דיפלומטית נמרצת, שנועדה לגייס תמיכה בתנועה הציונית ולהשיג זיכיון ממלכתי (צ'רטר) על ארץ ישראל או על שטח אחר. בשנים האלה עסק הרצל גם בארגון מוסדות התנועה הציונית והמשיך בהפצת הרעיון הציוני, בין השאר, באמצעות הרומן האוטופי "אַלטנוֹילַנד" (1902) ומאמרים שהמשיך לפרסם בעיתונו "די וועלט".
     בשלב הראשון התרכזה הפעילות הדיפלומטית של הרצל בגרמניה ובאימפריה העות'מאנית. שיאה של הפעילות הזאת היה באוקטובר 1898, כאשר נסע בראש משלחת קטנה לארץ ישראל כדי להיפגש עם וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים (במקווה ישראל ובירושלים), אבל לא הצליח לשכנע אותו לתמוך בתוכניתו. גם המשא ומתן עם העות'מאנים, שבמהלכו נפגש ב-1901 עם הסולטן והציע שהיהודים ישלמו את חובות החוץ של טורקיה ובתמורה יורשה להם להתיישב בארץ ישראל, נכשל משום שעבדול חמיט התנגד ליישוב המוני של יהודים בארץ ישראל.
     נוסף על פעילותו הדיפלומטית, עסק הרצל בארגון מוסדות התנועה הציונית. עוד ב-1897 הוא הגה את הרעיון לייסד "בנק קולוניאלי יהודי", שיממן את יציאת המוני היהודים מאירופה ואת התיישבותם בארצם החדשה. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וכעבור שנה הוקם הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים". ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי, הוכרז על הקמת "קרן קיימת לישראל", שתנוהל בידי ההסתדרות הציונית ואשר תעסוק ברכישת קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל.
     לאחר כישלון המשא ומתן עם העות'מאנים פנה הרצל לבריטניה בניסיון לקבל ממנה שטח להתיישבות ליד ארץ ישראל. באוקטובר 1902 הוא נפגש בפעם הראשונה עם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין וניסה לשכנע אותו להקצות שטח להקמת בית לאומי ליהודים בקפריסין או בצפון חצי האי סיני. בפברואר 1903, במהלך המשא ומתן עם הבריטים, שלחה ההסתדרות הציונית משלחת של מומחים לחקור את התנאים באזור אל-עריש בצפון חצי האי סיני. המשלחת שבה לקהיר עם ממצאים מעודדים, אבל מושל מצרים לורד קרוֹמֶר הסתייג מהתוכנית והביא לנסיגת בריטניה מהרעיון.
     לא עבר זמן רב ובמקום תוכנית אל-עריש העלו הבריטים תוכנית אחרת: במאי 1903 הודיעה בריטניה כי היא מוכנה להתייחס בחיוב להצעה להקים מושבה יהודית במזרח אפריקה הבריטית ("תוכנית אוגנדה", אף על פי שהאזור שהבריטים הציעו ליהודים נמצא למעשה במערב קניה). ההצעה הוגשה כחודש לאחר פרעות קישינב, כאשר הרצל חיפש פתרון למצוקת יהודי רוסיה. מקס נורדאו הזהיר את הרצל כי יהודי מזרח אירופה יתנגדו להצעה החדשה, אבל הרצל המשיך לקדם את התוכנית. הוא גם יצא לרוסיה, ובפגישות עם שר הפנים וייצ'סלב פְּלֵוֶוה ועם שר הכספים סרגיי ויטֶה ניסה לשכנע את שלטונותיה להתיר לארגונים ציוניים לפעול בה בגלוי וללחוץ על העות'מאנים להתיר אוטונומיה יהודית בארץ ישראל (הוא קיווה שרוסיה תתמוך בתוכנית משום שזו הייתה מאפשרת לה להיפטר מהיהודים שלה).
     ימים אחדים לאחר תום הביקור ברוסיה נפתח הקונגרס הציוני השישי בבאזל. עם פתיחת הקונגרס, ב-23 באוגוסט, הציג הרצל את תוכנית אוגנדה. אף שהדגיש כי ממשלת בריטניה יודעת שמטרתה של הציונות היא שיבה לארץ ישראל ושאוגנדה תשמש "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי", עוררה התוכנית התנגדות עזה, בעיקר בקרב הצירים מרוסיה שראו בה בגידה בארץ ישראל. נוכח ההתנגדות הזאת והאיום בפילוג התנועה, הועמדה להצבעה החלטה מתונה בדבר שיגור משלחת של מומחים לאזור המוצע באפריקה. גם ההצעה הזאת לא הייתה מקובלת על מתנגדי התוכנית, שהגיבו על קבלתה בעזיבה הפגנתית של אולם הקונגרס, ואף על פי שעם נעילת הקונגרס חזר הרצל על מחויבותו לארץ ישראל, הסתיים הקונגרס באווירה קשה של משבר.
     בחודשים הבאים המשיך הרצל הן בפעילות דיפלומטית אינטנסיבית והן בהתמודדות עם ההתנגדות הגוברת לתוכנית אוגנדה ואף למנהיגותו. הוא המשיך במשא ומתן עם רוסיה ובריטניה, ובינואר 1904 נפגש עם מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי ועם האפיפיור פיוס העשירי. בתוך כך הוא התמודד עם פולמוס אוגנדה, שהמשיך להסעיר את התנועה הציונית ואיים לפלג אותה. באפריל 1904, בניסיון למנוע קרע במחנה הציוני, הוא כינס בווינה מנהיגים ציונים מעשר מדינות לישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הציוני. בכינוס הזה, שנמשך שלושה ימים, חזר הרצל והכריז על נאמנותו לארץ ישראל והצליח לשכנע את מתנגדיו לשמור על אחדותה של התנועה.
     נהוג לראות ב"וועידת ההתפייסות" את המפעל הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. פולמוס אוגנדה הביא להחמרה במצב בריאותו, שזה שנים היה רופף. הוא נפטר מהתקף לב בסנטוריום באֶדלאך שבאוסטריה ב-3 ביולי 1904, כשהוא בן ארבעים וארבע שנים, פחות מעשר שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית. הוא נקבר בווינה, ובאוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיו (ועצמות הוריו ואחותו) לישראל ונקברו בהר הרצל בירושלים.
     הרצל לא היה חדשן ברעיונותיו, אבל הוא היה מי שהצליח, בכינוס הקונגרס הציוני הראשון ובהקמת ההסתדרות הציונית, להפוך את התנועה הציונית לתנועת המונים כלל-עולמית ואפקטיבית. לאחר מותו המשיכה ההסתדרות הציונית בפעולתה, וארץ ישראל נשארה היעד המרכזי של פעולתה – ופחות מחמישים שנה לאחר מותו התגשם חזונו וקמה מדינת ישראל.
     עם האתרים הרבים הקרויים על שמו של הרצל נמנים העיר הרצליה והר הרצל – הר במערב ירושלים, ובו בית הקברות הצבאי המרכזי בישראל וקבריהם של מנהיגי הציונות ואחדים מראשי מדינת ישראל. העיר תל אביב נקראת על שם ספרו "אלטנוילנד", אשר בתרגומו לעברית בידי סוקולוב נקרא "תל אביב". בשנת 2004, מאה שנה לאחר מותו, חוקקה הכנסת את חוק בנימין זאב הרצל, שמטרתו "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל", ואשר קובע כי "אחת לשנה, בי' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".