"אם הדור הזה עודו אטום מדי יבוא דור אחר"

הרצל

פתח דבר

משך קריאה 10 דק

"קומבינציה", במונח זה השתמש בנימין זאב (תאודור) הרצל בבואו להסביר איך יביא לידי מימוש את רעיונו בדבר הקמתה של מדינת היהודים.
במבוא לחיבורו "מדינת היהודים" – ניסיון לפתור את שאלת היהודים באמצעות פתרון מדיני – כתב הרצל כי הנושא "התרחש [במוחו] ללא מודע", כלומר, באופן תת-הכרתי. עם זאת, הרצל ידע שאין הוא ממציא שום דבר חדש המשנה את הקביעוֹת ההיסטוריות, שעַמו הוא עם עתיק שהיה ריבוני בארץ-ישראל והוגלה ממנה. המצב, כפי שנחשף לעיניו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, חִיֵיב לדעתו של הרצל לחדש לאלתר את הריבונות היהודית. בלבו הבשילה ההכרה שעליו לנצח כבר ועכשיו על מימושו של הרעיון להקים מדינה ליהודים. ההבדל בינו ובין אישים שקדמו לו וחלמו וכתבו ופעלו למען הקמתה של מדינה ליהודים התבטא בדבקותו של הרצל בנושא. הוא נפל וקם, נפל וקם, ולבסוף כינס את הקונגרס הציוני הראשון, שממנו נישאה בגאון הקריאה לשוב ולהקים את ארץ ציון וירושלים.
הרצל היה עיתונאי שסיקר נושאים חשובים יותר וחשובים פחות ועסק גם בכתיבתם של רומנים ומחזות. הוא חשש שחיבורו על מדינת היהודים ייראה יצירה ספרותית נוספת מפרי עטו, ועל כן חתם עליו גם בתוארו האקדמי, דוקטור למשפטים, וגם ציין כי חיבורו אינו "פנטזיה" וגם לא "אוטופיה" אלא רעיון בר-מימוש. ואף על פי כן כרסמו הספקות בלבו. "האם מה שאני אומר עדיין אינו נכון היום? האם אני מקדים את זמני? האם ייסורי היהודים עדיין אינם גדולים דיים?"
שאל וגם השיב: "אני מאמין באפשרות ההגשמה… מדינת היהודים היא צורך עולמי, לפיכך קום תקום…" גם אם תתמהמה, גם "אם הדור הזה עודו אטום מדי יבוא דור אחר… יהודים שירצו – ישיגו את מדינתם ויהיו ראויים לה". כך כתב הרצל חמישים ושלוש שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל. כבר בתחילה הבין הרצל שבלי קומבינציה, שילוב של מערכת מדינית ומערכת כלכלית, אפילו הרצון הנחוש ביותר לא יוכל להתממש.

ככל הידוע, לא נכתב עד כה מחקר מקיף על אוצר התיישבות היהודים. סיפורו נפרש ביומניו של הרצל, בביוגרפיות שנכתבו עליו ועל בני תקופתו, בספרים רבים המתעדים את אירועי הזמן, בעיתונים ובכתבי עת ובאלפי מסמכים המרוכזים בעיקר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. אלה ואלה שימשו בסיס לכתיבתו של ספר אלבומי זה ולשחזור האירועים הדרמתיים המתוארים בו. 

"הבנק, סיפורו של אוצר התיישבות היהודים", בא לתאר פרק תחילתי בעשייה הציונית של הרצל. הרצל השקיע בהקמתו של הבנק הציוני הראשון מאמצים רבים, שמילאו חלק ניכר מסדר יומו בין קונגרס ציוני אחד למשנהו. אף על פי שלא היה איש כספים, הבין הרצל שהקונגרסים ודיוניהם, למרות חשיבותם הרבה והרוח החדשה שהפיחו בבשורת ציון וארץ-ישראל, לא יניבו פרי אם לא יימצא הכסף הדרוש לכך. הממון, אמר, הוא ראשון לאבני היסוד. וכבר הקדימו חז"ל וקבעו את הנחת היסוד שלפיה "אם אין קמח אין תורה". תחילה חשב כי יוכל לחבר לרעיונו שניים מעשירי היהודים בתבל, הברונים מוריס (משה) דה הירש ואדמונד (בנימין) דה רוטשילד, ואפילו להפקיד בידיהם את שרביט ההנהגה, אבל שניהם אכזבוהו. בהמשך ביקש לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד, וניסה להפעיל לצורך זה את החשובים במנהיגי העולם בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. אבל מאמציו העלו חרס.
אוצר התיישבות היהודים היה חלק מן הקומבינציה שהרצל טווה והגשים הלכה למעשה. אוצר התיישבות היהודים (1899) הוא אביו מולידו של אנגלו-פלשתינה קומפני (1902), הוא אנגלו-פלשתינה בנק (1931), הוא בנק לאומי לישראל (מ-1951). אוצר התיישבות היהודים הוקם ופעל בלונדון אבל מוחו ולבו היו בארץ-ישראל. יוצא חלציו בארץ-ישראל לא היה מתפתח, מתרחב ומשגשג בלי הגב שסיפק לו אוצר התיישבות היהודים (אוה"ה). בזכות הרעיון של הרצל היה אפוא אפ"ק/אפ"ב/בל"ל לגורם מרכזי בפיתוחה של ארץ-ישראל ובכינונה של מדינת יהודים פורחת בתוכה.

בנימין זאב הרצל נתברך במגוון כישרונות. על עוצמת מנהיגותו כבר עמד אחד מטובי תלמידיו, זאב ז'בוטינסקי, שכתב ברשימתו "מנהיג", במלאות שלושים שנה לפטירתו של הרצל, בין השאר, את הדברים האלה: "מהיכן נובע כוח-קסמים זה, ש… משנה הוא את צורתו ונשמתו של עם כעמנו?… לא היה כאן תואר, לא היה כאן תפקיד קבוע מראש: הציבור פשוט ציית לו… הוא כבש את מחשבותינו… מנהיגים אמיתיים נולדים לעתים רחוקות, ומכירים אותם לפעמים קרובות הודות לסימן זה דווקא, שאינם באים בשום תביעה להנהיג. הציות להם אינו שאלה של משמעת; נשמעים להם ממש כמו שנסחפים על ידי זמרתו של זמר בעל כישרון – מפני שהניגון שלו מביע את הגעגועים של עצמנו".
הקריאה בספרים, בעיקר במהדורה החדשה של יומני הרצל שהוארו בידי הד"ר מיכאל היימן ויוסף ונקרט, במסמכים בארכיון הציוני המרכזי, במכתביו של הרצל ובחומרים אחרים העוסקים בו ובפועלו, אפשרה לכותב עבודה זו להרגיש קרבה לדמותו של האיש הזה: יחיד ונדיר, מרתק ומדהים, בעל מוח שאינו חדל ולו לרגע לייצר רעיונות או לקנות רעיונות משל אחרים, אדם הדבק במשימה עד כלות, פשוטו כמשמעו.

ספר אלבומי זה נולד ביוזמתו של דוד שטרן, יושב ראש הדירקטוריון של אוצר התיישבות היהודים, שאושרה פה אחד במועצות המייסדים והמנהלים באוה"ה ובדירקטוריון בל"ל. תודתי שלוחה מקרב לב לאנשים שסייעו לי לפי העניין (לפי סדר א"ב): הפרופ' חיים אבני (היועץ המדעי של הארכיון הציוני המרכזי), דוד אייכנרנד (מתרגם מגרמנית), יוסי אלקוני, מלכי בן עוליאל, יוסי ברנע (תחקירן), עו"ד ג'ניפר ג'יינס (מזכירת קבוצת בל"ל), דב גניחובסקי (עיתונאי), עמיה דוד לחמן, מתתיהו דרובלס (ממונה על הארכיון הציוני המרכזי), הד"ר מיכאל היימן (מומחה להיסטוריה של התנועה הציונית), דובי הראל (ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, המחלקות לכספים), עדנה זק (נכדתו של זלמן דוד ליבונטין), אהוד חביב (לשעבר מבקר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית), דוד חיימוב (ממלא מקום מזכיר בל"ל), רחל יורמן (מפתח), ז'קלין כהן [Jacqueline Coen] (רומא, איטליה), הד"ר עמוס כרמל (עורך הספר), בן לוריא [Ben Luria] (המועצה הציונית בחבל נטל, דרום אפריקה), דב ליבונטין (נכדו של זלמן דוד ליבונטין), יחיאל לקט (יושב ראש משותף של דירקטוריון קרן קיימת לישראל), רינה מאירוביץ (נכדתו של זלמן דוד ליבונטין), ראובן מילון (מחלקת הצילומים בארכיון הציוני המרכזי), דורית צינמן, חיים צ'סלר (הגזבר לשעבר של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית), פרץ קדרון (אנגלית), ראובן קופלר, מנחם קליין, ג'ון ר' ריפקין [John R. Rifkin] (צלם, לונדון), נחמיה שטרסלר (העורך הכלכלי של עיתון הארץ), רותי שמעוני (מלאכת הספר) ואלנה שר [Elana Sher].

תודה מיוחדת לחברי ועדת ההיגוי בראשות דוד שטרן (יושב ראש דירקטוריון אוה"ה) שהקדישו שעות רבות לקרוא את הכתוב ולהעיר עליו – ואלה הם (לפי סדר א"ב): מיכאל אוסטפלד (מנהל כללי של אוה"ה), הד"ר איתן בורשטיין (היסטוריון של הבנקאות הציונית), עו"ד מאיר גבאי (חבר דירקטוריון בל"ל), מתתיהו דרובלס (נגיד מועצת המייסדים של אוה"ה), עו"ד דניאל יעקבזון (נכדו של זלמן דוד ליבונטין), אתי פלג (מרכזת הוועדה), יצחק (איזי) רהב (חבר דירקטוריון בל"ל), עו"ד משה שליט (יושב ראש מועצת המייסדים של אוה"ה) ואחרון חביב, ויקטור שם טוב (לשעבר חבר במועצת המייסדים של אוה"ה).

תודה מיוחדת לארכיון הציוני המרכזי, על מנהליו וחבר עובדיו; כולם מקצוענים מן המעלה הראשונה.

 

כדי לחבר עבודה זו היה צורך לצלול לתוך נושאים הרחוקים כמעט שנות אור ממציאות ימינו, ולהשתדל ללמוד היטב את התקופה שהרצל וממשיכיו פעלו בה. הביבליוגרפיה המפורטת משמשת עדות ליריעה הרחבה שנדרשה לרקימת מסכת הבנק הציוני הראשון.

 

שלמה נקדימון