תוכנית אוגנדה

הצעה שממשלת בריטניה הגישה להסתדרות הציונית לייסוד מושבה יהודית אוטונומית במזרח אפריקה הבריטית. ההצעה עוררה את "פולמוס אוגנדה" – כינוי לוויכוח חריף שכמעט פילג את התנועה הציונית – קודם שנדחתה סופית בקונגרס הציוני השביעי.
     בשנת 1903 הציע שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין לתיאודור הרצל ליישב יהודים באזור ואסין גישו במזרח אפריקה הבריטית (במערב קניה של היום). ההצעה הועלתה זמן קצר לאחר פרעות קישינב, כאשר הרצל חיפש פתרון מהיר למצוקת יהודי רוסיה, ולכן הוא החליט לקדם את המשא ומתן עם בריטניה על הצעת מזרח אפריקה.
     בפתיחת הקונגרס הציוני השישי ב-23 באוגוסט 1903 העלה הרצל לסדר היום של הקונגרס את ההצעה הבריטית והציג אותה כפתרון זמני לבעיית היהודים במזרח אירופה. אף על פי שהרצל הדגיש שאוגנדה לא תהיה תחליף לארץ ישראל, עוררה ההצעה סערה גדולה והתנגדות עזה. רוב התומכים בתוכנית באו ממערב אירופה, ואילו רוב המתנגדים היו דווקא חברי התנועה הציונית מרוסיה, שראו בתוכנית משום התכחשות לרעיון הציוני ובגידה בארץ ישראל. נוכח ההתנגדות הזאת והאיום בפילוג התנועה, הועמדה להצבעה החלטה מתונה בדבר הקמת ועדה לטיפול בנושא ושיגור משלחת מומחים לאזור המוצע באפריקה. בסופו של דבר, התקבלה ההצעה הזאת ברוב של 295 תומכים נגד 178 מתנגדים (וכן כמאה נמנעים, שרבים מהם היו כנראה מתנגדים שרק מפאת כבודו של הרצל לא הצביעו נגד). אבל גם ההצעה המתונה הזאת לא הייתה מקובלת על מתנגדי התוכנית, שהגיבו על קבלתה בעזיבה הפגנתית של אולם הקונגרס, ואף על פי שעם נעילת הקונגרס חזר הרצל על מחויבותו לארץ ישראל, הסתיים הקונגרס באווירה קשה של משבר.
     גם לאחר הקונגרס המשיך פולמוס אוגנדה להסעיר את התנועה הציונית ואיים לפלג אותה. עד מהרה הביא הפולמוס להיווצרות שני מחנות – "מגיני ההסתדרות" שתמכו בהרצל, ו"ציוני ציון" שהתנגדו לתוכנית אוגנדה ואשר בראשם עמד מנחם אוסישקין. אחד משיאי הפולמוס היה ועידת חרקוב, שנערכה בנובמבר 1903. בוועידה השתתפו מנהיגי ההסתדרות הציונית ברוסיה, והיא הציגה אולטימטום להרצל – לסגת מתוכנית אוגנדה ומכל כוונה עתידית להעלות ולקדם תוכניות שיעסקו בטריטוריות מחוץ לארץ ישראל. בניסיון למנוע קרע במחנה הציוני, כינס הרצל באפריל 1904 בווינה מנהיגים ציונים מעשר מדינות לישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הציוני. בוועידת הפיוס הזאת, שנמשכה שלושה ימים, חזר הרצל והכריז על נאמנותו לארץ ישראל, והצליח לשכנע את מתנגדיו לשמור את אחדותה של התנועה הציונית.
     בעת הזאת – לאחר שג'וזף צ'מברליין עזב את תפקידו כשר המושבות בסוף 1903 – כבר ירד קרנה של הצעת מזרח אפריקה בעיני משרד המושבות הבריטי. אף על פי שהדיונים עם הבריטים נמשכו, התוכנית נראתה פחות ופחות ריאלית ורצויה מבחינת הבריטים, ונראה כי בשלב הזה ההצעה כבר לא הייתה ממשית מבחינתם. המסמר האחרון בארון התוכנית היה משלחת המומחים שהגיעה למזרח אפריקה בינואר 1904, חודשים אחדים לאחר מותו של הרצל. שלושת חברי המשלחת בדקו את האזור שהבריטים הציעו ומצאו שהוא אינו מתאים להתיישבות המונית.
הדוח של המשלחת הוצג בקונגרס הציוני השביעי ב-1905, וזה אימץ את המלצתו לדחות את תוכנית אוגנדה והחליט כי ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק בהתיישבות בארץ ישראל לבדה. אף שההחלטה מנעה קרע עם רוב ציוני רוסיה, לא הכול בתנועה הציונית קיבלו אותה: בעקבות ההחלטה פרשו מההסתדרות הציונית מקצת התומכים בתוכנית אוגנדה, ובהם ישראל זנגוויל בבריטניה ומקס מנדלשטם ברוסיה, והקימו את "ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית", שדגלה בהקמת בית לאומי ליהודים בכל מקום שאפשר.

קרן קיימת לישראל (קק"ל)
ארגון של ההסתדרות הציונית שהוקם ב־1901 כדי לעסוק בקניית קרקעות בארץ ישראל ובהכשרתן להתיישבות יהודית. מקור שמו במשנה העוסקת במעשים "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (מסכת פאה, א' א'), והבחירה בו נועדה לרמוז ליהודי העולם כי התרומות שייתנו לקרן (בעולם הזה) יעמדו לזכותם בעולם הבא.
     
בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 העלה הרב והמתמטיקאי הרמן שפירא את הרעיון לייסד "קרן קיימת לישראל", שתבטיח את הבעלות על קרקעות ארץ ישראל לאומה היהודית כולה (וכן להקים אוניברסיטה בירושלים). ארבע שנים אחר כך, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "קרן קיימת לישראל", שתנוהל בידי ההסתדרות הציונית, ואשר תפקידה יהיה לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל.
     המנהל הראשון של קק"ל היה התעשיין יונה קרֵמֵנֶצקי, שנבחר לתפקיד ב-1902 ומילא אותו עד 1907. בהנהגתו של קרמנצקי החלה קק"ל באיסוף כספים מיהודי העולם למימון פעילותה והחלה ברכישת קרקעות (הראשונות ב-1904 היו אדמות כפר חיטים, ואחריהן נרכשו אדמות חולדה ובן שמן). עוד לפני כן, בקונגרס הציוני השישי ב-1903, הוחלט כי הקרן תשמש זרוע של ההסתדרות הציונית לרכישת קרקעות ארץ ישראל ולהעברתן לבעלות העם היהודי לצמיתות כקרקע לאומית; כמו כן הוחלט שקק"ל תמומן בכספי תרומות, ולא תורשה למכור את קרקעותיה אלא להחכירן בלבד.
     קק"ל השתמשה במגוון שיטות לאיסוף תרומות. המפורסמות שבהן היו "הקופסה הכחולה" של קק"ל שהופצה בקהילות יהודיות בכל העולם; מכירה של "בולי קק"ל"; והרמת תרומות גדולות יותר שהבטיחו את רישומם של התורמים ב"ספר הזהב" של קק"ל. לצד אלה היו עוד שיטות, כמו "יום פרחים" שבו פעילים מכרו פרחים, ו"שבוע ארץ ישראל" שהוקדש לתעמולה ולגיוס כספים. הכסף שנאסף שימש לקניית קרקע ולהכשרתה ליישוב – מסיקול אבנים וייבוש ביצות ועד נטיעות ראשונות ואספקת מים – ולנטיעת יערות בשטחים שלא התאימו לחקלאות. רוב האדמות שנקנו היו חקלאיות, אם כי קק"ל רכשה גם קרקעות עירוניות בירושלים, בחיפה ובאזור תל אביב.
     עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה רכשה קק"ל כשישה-עשר אלף דונם אדמה. בראשית שנות העשרים גדל מאוד היקף הרכישות שקק"ל ביצעה, במידה רבה בזכות פעילותם של רוכש הקרקעות יהושע חנקין ושל יושב ראש קק"ל מנחם אוסישקין (יושב ראש הקרן מ-1923 ועד מותו ב-1941). עד 1926 רכשה קק"ל כמאתיים אלף דונם אדמה, שעליהם נבנו שלושים ושמונה יישובים וניטעו כחצי מיליון עצים. קניית האדמות האינטנסיבית נמשכה גם בשנים הבאות, ועד הקמת מדינת ישראל רכשה הקרן כמיליון דונם קרקע, שהיו יותר ממחצית שטחי הקרקע שהיו בבעלות יהודים בארץ. לדברי אברהם גרנות, יורשו בתפקיד של אוסישקין, כחצי מהקרקע נרכשה מבעלי קרקעות גדולים שחיו מחוץ לשטחי המנדט, וכרבע ממנה נקנה מבעלי קרקעות גדולים מקומיים. כשלושה-עשר אחוזים נרכשו מממשלת המנדט, מכנסיות ומחברות, ורק כעשרה אחוזים נקנו מאיכרים שעיבדו אותן בעצמם.
     עם זאת, רכישות הקרקע הגדולות ביותר של קק"ל נעשו לאחר הקמת המדינה: בשתי עסקאות ענקיות שנעשו לאחר מלחמת העצמאות רכשה קק"ל ממדינת ישראל 1.35 מיליון דונם של קרקעות "נפקדות", שבעליהן גורשו או נטשו את בתיהם במהלך המלחמה. בכך הגיעו השטחים שבבעלות קק"ל ל-2.35 מיליון דונם, שהם כשנים-עשר אחוזים מקרקעות מדינת ישראל (רובם במרחב הכפרי ומיעוטם במרחב העירוני). שתי הרכישות האלה נעשו כדי להזרים מטבע חוץ לקופה הריקה של המדינה החדשה, לקדם את פיתוח הקרקע והכשרתה להתיישבות בידי גוף שהיה מיומן בכך, לספק עבודה לאלפי עולים חדשים שהועסקו בהכשרת הקרקע ובייעור, וגם משום שבהיותה גוף פרטי (ולא ממשלתי) יכלה קק"ל להבטיח שהאדמות הללו ישמשו אך ורק יהודים.
     לאחר הקמת המדינה התמעט מאוד הצורך ברכישת קרקעות, וקק"ל ריכזה את משאביה בהכשרת קרקע, בנטיעת יערות ובפעולות שונות שנועדו לסייע בקליטת העלייה הגדולה (ובהן סלילת כבישים, סיוע בהקמת יישובים חדשים ואספקת מים להם). עם המפעלים הגדולים של קק"ל בשנות החמישים נמנים מבצע ייבוש החולה והכשרת אדמותיה לשימוש חקלאי, מפעלי ייעור אינטנסיביים בגליל ובהרי ירושלים והכשרת אדמות להתיישבות בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש ובחבל עדולם. בה-בעת חלו שינויים במעמדה המשפטי של הקרן: ב-1953 נחקק חוק קק"ל שהסדיר את המעבר של הקרן למעמד של חברה הפועלת בישראל שלאחר הקמת המדינה. בשנת 1961 חתמו קק"ל וממשלת ישראל על אמנה שהסדירה את תחומי האחריות של קק"ל וקבעה, בין השאר, שמִנהל מקרקעי ישראל ינהל גם את הקרקעות של קק"ל. עם זאת, האמנה קבעה שהקרקעות יישארו בבעלות קק"ל, ותקנות קק"ל ימשיכו לחול עליהן.
     עד ראשית המאה העשרים ואחת נטעה קק"ל יותר ממאתיים וארבעים מיליון עצים על שטח של כתשע מאות ועשרים אלף דונם, פרצה כששת אלפים ק"מ של דרכים חקלאיות ודרכי יער, הקימה יותר ממאתיים ושלושים מאגרי מים המספקים למשק המים בישראל כעשירית מתצרוכת המים שלו והתקינה כחמש מאות חניונים ביערותיה. בעשורים האחרונים ממשיכה קק"ל בפעילותה המסורתית בייעור, בהכשרת אדמות לחקלאות ולמגורים ובפריצת דרכים, וכן עוסקת בחינוך, במחקר, בסיוע למשק המים באמצעות הקמת מאגרים, בפיתוח אתרי תיירות ובשיקום נחלים.