האימפריה העוֹת'מאנית

ממלכה טורקית שהתקיימה מסוף המאה השלוש-עשרה ועד תחילת המאה העשרים, והשתרעה בשיאה על שטחים נרחבים במזרח התיכון, בדרום-מזרח אירופה ובצפון אפריקה. נקראת על שם מייסדה עוֹת'מאן הראשון. עם הארצות שנכללו בתחומה הייתה גם ארץ ישראל.
     ראשיתה של האימפריה היה בנסיכות קטנה שהקים ב-1300 בקירוב ראש שבט טורקי בשם עות'מאן בצפון-מערב אנטוליה. בנו ויורשו אוֹרחאן המשיך בהרחבת הנסיכות, וניצֵל בסוף ימיו מלחמת אזרחים שפרצה בביזנטיון כדי לחצות את הדַרדָנֵלים, לכבוש את גָליפּוֹלי (1352) ואת אַדריאנוֹפּוֹל (1361) ולהניח בכך את היסודות לשלטון העות'מאנים בדרום-מזרח אירופה. בשנים הבאות המשיכו העות'מאנים במסע הכיבושים שלהם בעיקר בבלקן, ובסוף המאה הארבע-עשרה נראה שהם עומדים לסיים את כיבוש שרידי האימפריה הביזנטית, אלא שאז פלש המצביא המונגולי-טורקי טימור לנג לאנטוליה, וב-1402 הביס ליד אנקרה את הסולטן העות'מאני בָּאיֵיזיט הראשון.
     קרב אנקרה הביא להתפוררות זמנית של האימפריה העות'מאנית והאריך בחמישים שנה את קיומה של ביזנטיון. אבל עד 1413 הספיק מֶחמֶט הראשון, בנו הצעיר של באייזיט, להתגבר על שלושת אחיו ולאחד מחדש את הממלכה העות'מאנית (שכללה בימיו את תרקיה, בולגריה ומערב אנטוליה). בנו, מוּראט הראשון, חידש את כיבושי העות'מאנים בבלקן; ובנו של מוראט, מֶחמֶט השני, כבש ב-1453 את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון. בכך בא הקץ לאימפריה הביזנטית שהתקיימה יותר מאלף שנה, ובירתה הייתה לבירת האימפריה העות'מאנית. גם בשנים הבאות הִרבה מחמט במלחמות, שבמהלכן כמעט הכפיל את שטחי ממלכתו ועשה אותה למעצמה אדירה, ובה-בעת שקד גם על גיבוש הממלכה, ייעל את המִנהל והיה פטרונם של אומנים ומלומדים.
     האימפריה העות'מאנית המשיכה לפרוח ולהתרחב גם בשנים הבאות. ב-1516 הביס הסולטן סֵלים הראשון את המַמלוּכּים וכבש את סוריה ואת ארץ ישראל, וכעבור שנה הוא כבש את מצרים. לשיא התפשטותה ופריחתה הגיעה האימפריה העות'מאנית בימי סולימאן הראשון ה"מפואר", שמלך בשנים 1566-1520. בשלושה-עשר מסעות מלחמה הוא כבש את הונגריה ואת צפון לוב, השלים את כיבוש מסופוטמיה, וב-1529 אף הטיל מצור על וינה. עם זאת, כבר לקראת מותו חלה הקשחה באופי הדתי-אורתודוקסי של המשטר העות'מאני, והסתמנו תהליכי היחלשות באימפריה העות'מאנית, ואלה ניכרו עוד יותר בימי יורשיו סלים השני ומוראט השלישי. תבוסת העות'מאנים בקרב לֵפַּנטוֹ ב-1571 מציינת את אובדן ההגמוניה שלהם בים התיכון, ומאז סוף המאה השש-עשרה ניכר כי העות'מאנים חווים הידרדרות, אם כי גם בשנים הבאות הם ידעו תקופות של התאוששות מרשימה, כמו זו שהייתה בימי מחמט הרביעי (1687-1648), שבימיו חידשו העות'מאנים את כיבושיהם, ואף חזרו והגיעו במלחמתם עד וינה (1683).
     המצור על וינה הוסר לאחר חודשיים, ואחריו פתחו ההַבּסבּוּרגים במתקפת-נגד המציינת את המעבר של העות'מאנים להתגוננות ולנסיגה מתמידות באירופה ולאחר מכן גם בצפון אפריקה. גם במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה ידעו העות'מאנים תקופות של רפורמות – כמו אלה שהיו בימי הסולטנים אַחמֶט השלישי (1730-1703), מַחמוּט השני (1839-1808) ועַבּדול מֵג'יט (1861-1839) – אבל אלה נתקלו בהתנגדות גורמים שמרניים, ולא הצליחו לעצור לא את תהליך השקיעה של הממלכה ולא את המשך הצטמקותה. במאה התשע-עשרה הייתה האימפריה מוכרת בכינוי "האיש החולה על הבוספורוס", ונלחצה קשה בידי רוסיה. רק החשש של בריטניה ואוסטריה, שרוסיה תנצל את הרִיק שייווצר בעקבות התפרקות האימפריה העות'מאנית כדי להשתלט על הבלקן ועל המזרח התיכון, גרם לכך שהן מנעו פעמים אחדות את מותו של החולה.
     אחרון הסולטנים ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית היה עַבּדוּל חָמיט השני (1909-1876), שעלה לשלטון לאחר הדחת דודו עבדול עזיז בידי קבוצה של פוליטיקאים שוחרי תיקונים. בראשית שלטונו הוא פרסם את החוקה העות'מאנית הראשונה, אבל כבר בינואר 1877 השעה אותה וכונן משטר אבסולוטי עריץ וריכוזי. בין השאר, הוא עודד הלשנות, הנהיג צנזורה חמורה ודיכא את הלא-מוסלמים באימפריה (שיא הדיכוי היה בטבח הארמנים הראשון בשנים 1896-1894). בה-בעת הוא הנהיג תיקונים רבים, ובהם קידום החינוך ופיתוח התחבורה, שסייעו לצמיחת אליטה חדשה שהתנגדה לשלטונו העריץ, וחבריה ייסדו אגודות סתר המוּכרות בשם הכללי "הטורקים הצעירים", ואשר מטרתן העיקרית הייתה לסלק את הסולטן הכושל ולהקים ממשלה שתיטיב לנהל את האימפריה ולהתמודד עם הסכנות המאיימות עליה. ביולי 1908 אילצה הפיכה צבאית של "הטורקים הצעירים" את עבדול חמיט לחדש את חוקת 1876 ולהכריז על בחירות לפרלמנט, וניסיון התקוממות של חוגים דתיים שמרניים הביא ב1909 להדחתו ולהכתרת אחיו מֶחמֶט החמישי לסולטן.
לאחר מהפכת 1909 הייתה האימפריה העות'מאנית לממלכה חוקתית, ונערכו בה בחירות לפרלמנט (יש הרואים במהפכה את מועד סיום קיומה בפועל של האימפריה העות'מאנית, ומכאן ואילך מדברים על "טורקיה").     ואולם עד מהרה גברה השפעת אנשי צבא חברי "הוועד לאיחוד ולקִדמה", שהיה הגוף הדומיננטי במהפכת הטורקים הצעירים, ואשר אנשיו ניסו לחזק את האימפריה העות'מאנית באמצעות חיזוק השלטון המרכזי והיסוד הטורקי במדינה. ב-1912 תפסו תומכי החוקה והליברליזם בקרב הטורקים הצעירים את השלטון, אבל תבוסתה של האימפריה העות'מאנית עוד באותה השנה במלחמת הבלקן הראשונה ערערה את כוחם, וכבר בינואר 1913 הם הודחו בהפיכת-נגד של אנשי הוועד לאיחוד ולקִדמה. באימפריה העות'מאנית קמה רודנות צבאית-לאומנית בהנהגת אֶנוֶור פָּאשָא, גָ'מָאל פאשא וטַלעָת פאשא, ששלטה עד סוף 1918 והנהיגה מדיניות אפליה ודיכוי כלפי המיעוטים האתניים באימפריה.
     חודשים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה ואוסטריה. במהלך המלחמה יזמו הטורקים טבח בארמנים תושבי הממלכה. מעריכים כי עד 1916 נרצחו שש מאות אלף עד מיליון וחצי ארמנים. המלחמה עצמה הסתיימה בתבוסת טורקיה, ועד סיומה באוקטובר 1918 איבדו הטורקים את כל נחלותיהם מלבד אנטוליה. בתום המלחמה השתלטו כוחות של המעצמות המנצחות על חלקים מאנטוליה ובהם הבירה איסטנבול, וזמן קצר לאחר מכן פלש צבא יוון למערב אנטוליה. בראש תנועת ההתנגדות ליוונים עמד הגנרל מוסטפה כֵּמאל (לימים: אטאטורק), ותנאי השלום הקשים שהמעצמות המנצחות כפו על טורקיה ואשר כללו ויתור על חלקים ניכרים מאנטוליה הגבירו עוד את התמיכה העממית בו. ב-1922 הדף כמאל את היוונים מאנטוליה, ולאחר מכן הצליח להביא להכרת המעצמות בשליטת טורקיה בכל אנטוליה. באותה שנה הוא הדיח את הסולטן מחמט השישי, ובכך בא רשמית קִצה של האימפריה העות'מאנית, ושנה אחר כך הוקמה הרפובליקה של טורקיה שבירתה אנקרה, וכמאל היה נשיאה הראשון.

במשך שש מאות שנות קיומה של האימפריה העות'מאנית מלכו בה שלושים ושבעה סולטנים מבית עות'מאן. על חורבות האימפריה העות'מאנית קמו לא פחות מעשרים ושבע מדינות: אלבניה, אלג'יריה, אריתריאה, בולגריה, בוסניה, בחריין, הונגריה, טורקיה, יוון, ירדן, ישראל, כוויית, לבנון, לוב, מולדובה, מונטנגרו, מצרים, מקדוניה, סוריה, סעודיה, סרביה, עיראק, קטאר, קפריסין, רומניה, תוניסיה ותימן.