ממאבק שליטה למאבק קיומי

בבוקרו של יום ראשון, 24 בנובמבר 2013, נחתה על שולחנו של בית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה משפטית תמימה למראה שהגישה עמותה בשם "תהודה – חברה, תודעה ותיקון". במבט ראשון היא נראתה כהליך פרוצדורלי-טכני, שמבקש את אישורו של בית המשפט להכיר בתביעה שהעמותה הגישה נגד אוצר התיישבות היהודים ככזו שצריכה להתנהל במסגרת הליך של תובענה ייצוגית. במילים אחרות: "תהודה" ביקשה מהשופטת דניה קרת-מאיר לאפשר לה לנהל נגד אוצר התיישבות היהודים תביעה אזרחית בשם כל המשקיעים שרכשו את ניירות הערך של החברה. אבל מאחורי השפה המשפטית היבשה הסתתרה דרמה. עמותת תהודה ביקשה למעשה מבית המשפט להוציא גזר דין מוות לאוצר התיישבות היהודים, או במילים משפטיות – צו פירוק. זה היה הרגע שבו הוצת מהלך שנועד להביא לסוף דרכה של הזרוע הפיננסית שהרצל הקים לפני יותר ממאה שנים.

הנימוקים של העמותה כללו האשמות קשות. באמצעות עורכות הדין נמי גולדהבר ואביגיל כץ טענה התובעת כי מנהלי אוצר התיישבות היהודים מתעלמים כבר זמן רב ממטרותיה הציוניות ופועלים בחברה רק מתוך דאגה לאינטרסים האישיים שלהם. היא ייחסה להם משיכה של משכורות גבוהות, חלוקה של טובות הנאה מיותרות ומינוי  מקורבים לתפקידי דירקטורים. בכך, האשימה עמותת תהודה, פועלים ראשי אוצר התיישבות היהודים נגד האינטרסים של המשקיעים שרכשו את מניות החברה ומצאו את עצמם על כורחם מממנים את חגיגת השכר של מנהליה. "זקנתה של אוצר התיישבות היהודים", האשימו עורכי הדין של התובעת, "מביישת את בחרותה".

המוסדיים מסרבים לתבוע

תהודה היא עמותה חברתית שהציגה את עצמה בבית המשפט כארגון שפועל לקידום צדק חלוקתי וחברתי. הדמות הבולטת בה היה משה קריב, אקטיביסט חברתי שפעל במסגרות שונות בזירה הציבורית שנים ארוכות. הוא היה מהדמויות הבולטות בעמותת "הקשת המזרחית הדמוקרטית", רכש ניסיון רב בניהול מאבקים חברתיים משפטיים בבג"ץ, והפעם סימן את אוצר התיישבות היהודים כיעד למהלך שנועד להביא לפירוקה.

בטרם הפנייה לבית המשפט ניהל משא ומתן עם הגופים המוסדיים שמחזיקים במניות אוצר התיישבות היהודים כדי לשדל אותם להצטרף להליך המשפטי ולחתור יחד לפירוק החברה. משלא עלה הדבר בידו, פנה באמצעות עמותת תהודה לבית המשפט בבקשה לאפשר לה לקבל מעמד של "תובע ייצוגי", המשמש למעשה כקולו המשפטי של ציבור המשקיעים הרחב.

בתיק שתהודה הניחה על שולחנה של השופטת דניה קרת-מאיר, היא תיארה בהרחבה את הרקע ההיסטורי להקמת אוצר התיישבות היהודים, הדגישה את העובדה שהנכס העיקרי של החברה הוא כ-5% ממניות בנק לאומי שבידיה, והציגה את אוצר התיישבות היהודים כחברה שבאופן מעשי חדלה מפעילות עסקית אקטיבית, והיא מתבססת על פעילות פסיבית שעיקרה החזקה במניות בנק לאומי שמניבות רווחי דיווידנד. אוצר התיישבות היהודים, האשימה התובעת, מוציאה סכומים גבוהים על שכר מנהליה וחברי הדירקטוריון שלה, בשעה שהם אינם מייצרים עבורה תועלת כלכלית, אלא משרתים את עצמם.

כדי להדגיש את עוצמת הנזק שנגרם לציבור המשקיעים באוצר התיישבות היהודים, הציגו אנשי "תהודה" לבית המשפט נתונים המוכיחים שמניות בנק לאומי שהחברה מחזיקה, שוות בשוק ההון כמיליארד שקלים, ואילו שווי אוצר התיישבות היהודים כולה מגיע רק ל-651 מיליון שקלים. במילים פשוטות: משקיעי אוצר התיישבות היהודים הם בעלים של חברה שערכה נמוך בכ-450 מיליון שקלים משווי הנכס הפיננסי שהיא בעליו. לטענת התובעת, אין הוכחה טובה מזו לכך שאין הצדקה לקיים את אוצר התיישבות היהודים כחברה ציבורית. לדברי תהודה, לא רק שפירוק החברה לא יזיק לבעלי מניותיה, הוא אף יביא להם תועלת. למה? כי לאחר הפירוק הם יהיו בעלי רכוש ששווה כמיליארד שקלים (מניות בנק לאומי) במקום בעלי רכוש ששווה 651 מיליון שקלים (שווי מניות אוצר התיישבות היהודים).

ראשי החברה הגיבו בנחרצות. באמצעות עורכת הדין חגית בלייברג, הם שללו את הטענות של תהודה ודרשו מבית המשפט לדחות על הסף את בקשתה של העמותה. בתאריך 28 בינואר 2014 הם הגישו את עמדתם והבהירו כי מעל הכול – אין בכלל מקום לדון בשלל ההאשמות המופרכות של תהודה משום שהיא חסרת מעמד ובלתי רלוונטית לענייני אוצר התיישבות היהודים. תהודה, טענה עורכת הדין בלייברג, איננה בעלת מניות באוצר התיישבות היהודים, אין לה שום קשר עסקי עם החברה, ולכן בלתי סביר לקבל דרישה של גורם חיצוני לפרק חברה עסקית, שכאמור – אין לו כל זיקה אליה. פרקליטתה של אוצר התיישבות היהודים הדגישה לא רק את היעדר הקשר בין תהודה לבין החברה, אלא אף את העובדה שבטרם פתחה בהליך המשפטי, ניסתה תהודה לרתום אליה את בעלי המניות באוצר התיישבות היהודים וזכתה לסירוב מכולם. "מבקשת האישור", אמרה עורכת הדין בלייברג, "עותרת בעזות מצח של ממש לכפות את מה שנראה בעיניה נכון או צודק על בעלי המניות של המשיבה ולהפקיע את קניינם. זאת אף שאותם בעלי מניות לא נענו להצעתה לשמש כשופרם".

את הניסיון לצייר את אוצר התיישבות היהודים כחברה שכל פעילותה ממוקדת בהחזקה במניות בנק לאומי, שללו נציגי אוצר התיישבות היהודים בתוקף. הם טענו כי החברה מנהלת פעילות עסקית מגוונת, שמרוויחה עשרות מיליוני שקלים בשנה ומחלקת את רווחיה באופן תדיר לבעלי המניות שלה. לדבריהם, מדובר במשקיעים שרובם גופים מוסדיים בעלי ניסיון ומומחיות בשוק ההון, שיודעים היטב מדוע בחרו להשקיע את כספם במניות אוצר התיישבות היהודים. לא יעלה על הדעת, הדגישו פרקליטי החברה, שגורם שאין לו שום קשר למשקיעים "יפעל בניגוד לעמדתם כדי לפרק את החברה שבה בחרו מרצונם החופשי להשקיע את כספיהם".

פרקליטת אוצר התיישבות היהודים הציגה את התביעה כ"שעטנז בין הוראות פקודת החברות לבין חוק תובענות ייצוגיות" ותיארה את יוזמת הפירוק של אנשי עמותת תהודה כ"שימוש לרעה" בחוקים שונים שנועד להשיג תוצאה בלתי אפשרית מבחינה משפטית. "הם מנסים להיכנס דרך החלון למקום שבו המחוקק סגר בפניהם את הדלת", סיכמה עורכת הדין בלייברג את טיעוניה.

נציגי תהודה ניסו להבהיר כי הם פועלים בשם אינטרס ציבורי, ולאו דווקא בשם בעלי מניות ספציפיים של אוצר התיישבות היהודים, אבל איש לא הופתע כאשר בית המשפט סגר בפניהם את שעריו ודחה את התביעה בפסקנות. בתאריך 12 ביוני 2014 קבעה השופטת דניה קרת-מאיר כי אין לה כל כוונה להיענות לבקשה לפרק את אוצר התיישבות היהודים, שכן לא ניתן לקיים הליך של פירוק באמצעות תביעה ייצוגית. השופטת הוסיפה כי הליך שכזה חייב להתנהל כאשר בעלי המניות של החברה הם צד לו, ולא זה המצב בתביעה שבפניה. היא חייבה את עמותת תהודה לשאת בהוצאות המשפט בסכום של חמישה-עשר אלף שקלים.

הסיבוב השני בדרך

אבל הניצחון המשפטי המוחלט לא נחגג, ולו לרגע, בקרב אנשי אוצר התיישבות היהודים. ראשי החברה ידעו היטב שתביעתה של תהודה עלולה להיות רק קדימון למה שצפוי להם. שישה חודשים לאחר מכן הם הבינו עד כמה צדקו.

ב-1 בינואר 2015 לבש הקרב המשפטי נגד אוצר התיישבות היהודים אדרת חדשה בדמותה של תביעה ייצוגית, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי בעל מניות בשם שלום כהן. התיק נחת שוב על שולחנה של השופטת קרת-מאיר.

כבר בשלביו הראשונים של הדיון התברר כי מאחורי התביעה עומדות דמויות שהיו שותפות לסיבוב הראשון שאותו הובילה עמותת תהודה. התובע, שלום כהן, שפנה לבית המשפט בכובעו כבעל מניות באוצר התיישבות היהודים, היה חלק מהצוות שעמד מאחורי התביעה הקודמת. בקדמת הבמה עמד הפעם עורך דין בשם גולן קאשי, שבחר בטקטיקה שונה מזו שהופעלה בסיבוב הקודם. הוא לא חתר לפירוקה של אוצר התיישבות היהודים, אבל הניח על שולחנו של בית המשפט פצצה מתקתקת: הוא דרש להוציא מידיה את הנכס העיקרי שלה – מניות בנק לאומי – ולהעביר אותו לידיהם של בעלי המניות שלה. קאשי חתר לגמד את אוצר התיישבות היהודים ולרוקן אותה מרוב נכסיה. הוא ביקש לעשות זאת באמצעות תביעה ייצוגית, כלומר באמצעות הפעלה של כלי משפטי שיאפשר לו לפעול כמי שמשמש שופר לכל ציבור בעלי המניות של החברה.

הטיעונים שהניח לפתחה של השופטת קרת-מאיר היו דומים להפליא לאלה שהוצגו בפניה במהלך התביעה הקודמת. הוא בחר באותה רטוריקה שמתארת את אוצר התיישבות היהודים כחברה ששרויה בקיפאון עסקי ונשענת כמעט באופן מוחלט על כ-5% ממניות בנק לאומי שבידיה כדי להתפרנס.

עורך הדין קאשי מִחזר את הטענות שהשחירו את דמותה של אוצר התיישבות היהודים וניסו להציג אותה כחברה מסואבת שפועלת כדי לקדם את האינטרסים האישיים של מנהליה. הוא טען שהיא מחזיקה, ללא כל הצדקה עסקית, מועצת מנהלים מנופחת של חמישה-עשר דירקטורים והציף את בית המשפט במספרים כדי להראות כיצד הוצאות החברה על שכר המנהלים שלה ועל פעולות שאינן רלוונטיות לפעילות עסקית ("הוצאות הנהלה וכלליות") צומחות עם השנים. לדבריו, יש בכך כדי לקפח את בעלי המניות, ולכן ראוי שבית המשפט יחליט להעביר את מניות בנק לאומי לידיהם.

כדי לבסס את דבריו, העלה שוב את טענת הפער הגדול בין שווי מניות בנק לאומי לבין שווי אוצר התיישבות היהודים. עורך הדין קאשי ציטט את מחירי החברות כפי שהשתקפו מנתוני המסחר בבורסה לניירות ערך בתל אביב נכון למועד התביעה, והראה שהפער ביניהם מגיע לסכום של 335 מיליון שקלים. כלומר: שווי חבילת המניות של בנק לאומי שבידי אוצר התיישבות היהודים גבוה ב-335 מיליון שקלים משווייה של החברה עצמה. לגרסתו של התובע מדובר בעיוות שפוגע באינטרסים של בעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים, והדרך היחידה לתקן אותו היא להעביר לידיהם את מניות בנק לאומי באופן ישיר ("העברה בעין").

את פעילותה הריאלית של אוצר התיישבות היהודים" בתחומי האנרגיה הסולארית ואת התוכניות להתפתח בתחומים שונים, המזוהים עם ערכי הציונות שחרתה על דגלה, ביטל עורך הדין קאשי בזלזול. הוא טען כי מדובר בפעילות שולית שבה משתמשים ראשי החברה כבמסך עשן, כדי להסתיר את הקיפאון העסקי שבו שרויה אוצר התיישבות היהודים, ולטשטש את העובדה כי עיקר פעילותה היא החזקת חבילת המניות של בנק לאומי ותו לא. גם את כוונותיה המוצהרות של אוצר התיישבות היהודים לפעול כדי להיות שותפה בגרעין השליטה של בנק לאומי, הוא שלל והציג אותן כחסרות כל סיכוי.

"בעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים", טען התובע, "אובדי עצות ומוצאים עצמם בדרך ללא מוצא. הם אינם יכולים למנוע את קיפוחם על ידי מכירת מניות אוצר התיישבות היהודים שבבעלותם, שהרי עצם המכירה למעשה תקבע את הנזק ותגרום להם לצאת כשבידיהם תמורה נמוכה בעשרות אחוזים משוויין הריאלי של המניות שבבעלותם. בנסיבות אלה אין חולק כי 'חלוקה בעין' של מניות בנק לאומי תיטיב עם כלל בעלי המניות".

ראשי אוצר התיישבות היהודים דחו את כל טענותיו של עורך הדין קאשי. הם טענו כי התובעים מנסים לגרור את כל הפרשה לתביעה ייצוגית בבית המשפט באמצעות אמתלות כוזבות. למעשה, האשימו, הם פועלים מתוך "מניעים אישיים שאותם הם מנסים להסוות בנימוקים של טובת הציבור וסיוע לניצולי השואה הנזקקים". הרמז היה ברור: קאשי הוצג כמי שיזם תביעה ייצוגית נגד אוצר התיישבות היהודים רק כדי לזכות בשכר טרחה מופלג ולעשות לביתו, וזאת בניגוד מוחלט לאינטרסים של בעלי מניות החברה שאותם הוא מתיימר לייצג.

פרקליטת החברה, עורכת הדין חגית בלייברג, התייחסה בהרחבה לטענות הענייניות שהציגו את אוצר התיישבות היהודים כחברה נצלנית שמקפחת את בעלי המניות שלה. היא הסבירה לבית המשפט כי אוצר התיישבות היהודים איננה תאגיד מסחרי רגיל, אלא חברה יוצאת דופן שפועלת זה שנים ארוכות מתוך ערך עליון: קידום הציונות באמצעות פעילות כלכלית. מסיבה זו, טענה, מניות בנק לאומי שבבעלותה הן נכס אסטרטגי שבו היא מחזיקה כבר עשרות שנים, שהרי לשם כך היא נוסדה. "מיומה הראשון ועד היום אוצר התיישבות היהודים הקפידה להצהיר בריש גלי ולפרסם בדיווחיה השונים כי היא שואפת להצטרף לגרעין השליטה בבנק לאומי, ובוודאי שלא למכור את החזקתה המשמעותית בבנק", אמרה בלייברג.

היא הדגישה כי בגלל הייחוד שלה, בחרו יהודים בכל רחבי העולם לרכוש את מניותיה ולהשקיע בה את כספם. מה שעמד לנגד עיניהם, אמרה, היה מטרות ציוניות ולא רק שיקולים מסחריים. לדבריה, לבעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים היה ברור מאז ומעולם כי זו חברה שמבנה ההון שלה ייחודי בגלל אופייה המשלב בין יעדים עסקיים ליעדים ציוניים. מסיבה זו שללה פרקליטתה של אוצר התיישבות היהודים את טענת הקיפוח. היא אמרה כי כל מי שרכש את מניות החברה התכוון לכך כי שיקוליו היו רחבים. אילו היה רוצה להחזיק במניות בנק לאומי, היה רוכש מלכתחילה את מניות בנק לאומי באופן ישיר, הסבירה.

בלייברג לא התכחשה לפער המחירים שבין מניות בנק לאומי לבין מניות אוצר התיישבות היהודים, אך טענה כי הניסיון להציג אותו כנזק לבעלי המניות הוא מופרך. "כל מחזיקי המניות הרגילות רכשו מניות נחותות בזכויות ההצבעה שלהן, אשר נסחרו בדיסקאונט ולכן לא נגרם להם שום נזק", הסבירה בלייברג. "הנכס שקנו הוא הנכס שהיה ועודנו בידיהם".

היא תקפה גם את הטענות שהציגו את אוצר התיישבות היהודים כחברה שפעילותה העסקית נמצאת בקיפאון, וכל תכליתה היא החזקת מניות בנק לאומי. במסמכים שהגישה לבית המשפט הוצגו השקעות רבות בתחומי האנרגיה ודיווח על בחינה של השקעות נוספות בתחומי פעילות כלכלית ריאלית שעולה בקנה אחד עם מאווייה הציוניים של החברה.

עורכת הדין בלייברג הוסיפה כי מסמכי הייסוד של אוצר התיישבות היהודים אוסרים עליה לחלק כל דיווידנד שאיננו מתוך "הרווחים הנקיים המופקים מעסקיה". לפיכך אין אפשרות להעביר את מניות בנק לאומי לידיהם של בעלי המניות שלה.

נספי השואה נכנסים לתמונה

כך התבצרו הצדדים כל אחד בעמדתו, ונראָה שבית המשפט המחוזי בתל אביב ישקע במאבק משפטי ארוך ומתיש. אלא שבחודש מאי 2015 התחוללה תפנית מפתיעה. למגרש הצטרפה שחקנית חדשה ששינתה לחלוטין את תמונת המאבק – "החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ" חָברה לתובע שלום כהן כתובעת נוספת.

החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ ("החברה להשבה") הוקמה בשנת 2006 על פי חוק מיוחד שחוקקה הכנסת, שנקרא "חוק נכסים של נספי השואה", ואשר נועד לייצר מנגנון לאיתור נכסים של נספי השואה והעברתם ליורשיהם. אם יאותרו נכסים של נספים שאין להם יורשים, קבע החוק, הם יימכרו והתמורה תשמש לסיוע לניצולי שואה נזקקים, למטרות הנצחה ולפרויקטים חינוכיים שיעבירו את זכר השואה לדורות הבאים.

המשימה הוטלה על החברה להשבה עם לוח זמנים קצוב – עליה לאתר כמה שיותר נכסים, לעשות בהם שימוש כפי שמורה לה החוק, אבל לסיים את תפקידה ולהתפרק באופן אוטומטי בסוף שנת 2017.

במסגרת פעילות זו איתרה החברה להשבה מספר רב של מניות אוצר התיישבות היהודים שרכשו יהודים במקומות שונים ובמועדים שונים. המניות האלה הגיעו יחד להיקף ניכר של 24.79% ממניות אוצר התיישבות היהודים, שאותן החזיקה בידיה החברה להשבה, וככל שנקפו הימים ומועד פירוקה התקרב, כך גבר הלחץ בקרב ראשיה לעשות בהן שימוש.

התביעה הייצוגית שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב הייתה עבורה כטריגר שהניע את ראשיה לפעול. בשלב הראשון הם בחנו את האפשרות להגיע להסדר שיעביר לידיהם את מניות בנק לאומי, אך משאפשרות זו ירדה מהפרק, הטילו את הפצצה: ב-11 במאי 2015 הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה, ובה דרישה זהה לזו שבתביעה הייצוגית: העבירו לנו את חלקנו היחסי במניות בנק לאומי שבהן מחזיקה אוצר התיישבות היהודים כדי שנוכל לממש אותן בערכן הגבוה.

כניסתה של החברה להשבה למאבק המשפטי שינתה לחלוטין את הדינמיקה. היא הפכה את הפרשה כולה מאירוע משפטי לאירוע לאומי. פרקליטתה של החברה להשבה, עורכת הדין שיראל גוטמן-עמירה, תיארה לבית המשפט את פעילות החברה בפרטי פרטים. היא סיפרה כי בישראל נפטרים מדי יום ארבעים ניצולי שואה שמצטברים לכדי 1,200 ניצולים שהולכים לעולמם מדי חודש, ובמונחים שנתיים 14,200 ניצולים. היא הציגה את הסטטיסטיקה המדאיגה שלפיה עד שתחדל החברה להשבה מפעילותה בסוף שנת 2017, יסיימו את חייהם ארבעים ושניים אלף ניצולים שרובם נזקקים לסיוע רפואי וכלכלי. אנחנו, אמרה עורכת הדין גוטמן-עמירה, מסייעים להם במענקים, בפעילויות רווחה, במימון טיפולים נפשיים, בשיפוץ בתים ובדרכים נוספות, וזקוקים באופן דחוף לנכסים שלנו שנמצאים ביד אוצר התיישבות היהודים.

פרקליטתה של החברה להשבה הסבירה כי החברה נדרשת על פי חוק לסייע לניצולי שואה בהיקף של 135 מיליון שקלים מדי שנה, אך איננה מסוגלת לעמוד בכך כי היא שרויה במצוקה כלכלית קשה. היא הבהירה  כי אם לא יועבר לחברה חלקה היחסי בחבילת מניות בנק לאומי שבידי אוצר התיישבות היהודים, היא תיאלץ לממש את מניות אוצר התיישבות היהודים אבל בגלל פערי השווי בין המניות, ייגרם לה הפסד של 77 מיליון שקלים, סכום שהיה יכול לספק את כל צורכיהם של אחד-עשר אלף ניצולים!

בשלב הזה לכולם היה ברור שהמאבק עוטה פנים חדשות לחלוטין. השופטת דניה קרת-מאיר פנתה מיד ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה את מעורבותו בתיק. היא הבינה כי הנסיבות החדשות הן בעלות היבטים ציבוריים ומוסריים שמחייבים את בית המשפט להכניס לתמונה את המדינה.

גם באוצר התיישבות היהודים הבינו שכניסתה של החברה להשבה למשחק מאתחל את המאבק כולו ומייצר נסיבות ששום גוף עם זיקה לתנועה הציונית לא יוכל להימנע מלתת להן משקל. אחרי ככלות הכול, החזון הציוני קשור באופן מובהק לגורלם של נספי השואה וניצוליה.

לכולם היה ברור שלא מדובר עוד במאבק משפטי בין עורך דין ממולח שחותר למקסם את שכר טרחתו כתובע ייצוגי לבין חברה שלה נכס שערכו לא יסולא בפז – חבילה של כ-5% מבנק לאומי. במאי 2015 ידעו כל הנוגעים בדבר: אנחנו במאבק ערכי בעל משמעות ציבורית שאין למעלה ממנה.

ואכן, זירת האירוע התרחבה במהירות. מיד לאחר שהחברה להשבה הצטרפה לתיק בית המשפט, החלה התקשורת לעסוק בנושא. "ניצולי שואה נזקקים קיבלו רק מחצית מהמענק ברבעון הנוכחי", זעקו כותרות בעיתונים. המאבק גלש במהירות לזירה הציבורית.

בשלב הזה נכנסה גם המערכת הפוליטית לפעולה. ביולי 2015 נדרשה הכנסת לסכסוך על מניות בנק לאומי והחלה במסע לחצים כדי להביא את הסאגה לסיומה. בדיון שנערך בוועדת חוקה חוק ומשפט תיארו אנשי החברה להשבה את המצוקה הכלכלית שנקלעו אליה, והודיעו לחברי הכנסת כי לא יוכלו לעמוד בתקציבי הסיוע שנדרשים מהם אם אוצר התיישבות היהודים תמשיך ותתעקש לא לחלק את מניות בנק לאומי שברשותה. "ניסינו אפילו לקחת הלוואה ולהשתמש במניות שלנו כביטחון, אבל הבנקים אינם מאפשרים לנו", סיפרו.

באוצר התיישבות היהודים זעמו וראו במסע הלחצים מניפולציה בלתי הוגנת. החברה יצאה בהודעה פומבית: "החברה להשבת נכסים ממשיכה בניסיונות ההטעיה הבוטים שלה במקום למצוא פתרון אמיתי שיאפשר לה למלא אחר ייעודה לסייע לניצולי שואה". כדי להוכיח את מחויבותה לניצולי השואה, היא החליטה להעמיד הלוואה בסכום של שלושים מיליון שקלים לחברה להשבה כדי לאפשר לה להמשיך לפעול. אבל מסע הלחצים הלך והתגבר. חברת הכנסת ציפי ליבני ניסתה להעביר את הכדור למגרשה של הממשלה. "אנחנו צריכים פתרון מהיר, ואם לא יהיה כזה הציפייה שלי היא שממשלת ישראל תתערב באופן נחרץ בעניין", הודיעה. חבר הכנסת משה גפני דרש מאוצר התיישבות היהודים להעביר את מניות בנק לאומי לידיהם של בעלי מניותיה, וכך דרשו גם אישי ציבור נוספים שהגבירו את הלחצים. בו-בזמן האיצה השופטת קרת-מאיר את הדיונים כדי להביא את הנושא להכרעה.

הקולות האלה נפלו על אוזניים קשובות גם בקרב הגופים הציוניים. הם הבינו היטב כי מה שהחל כוויכוח משפטי על השאלה: מי צריך להחזיק את מניות בנק לאומי – אוצר התיישבות היהודים או בעלי מניותיה – שינה את פניו. הוא הפך לפרשה שמתפשטת במהירות לכל הגזרות הציבוריות – התקשורת משמיעה את זעקתם של ניצולי השואה, בכנסת ניטש מאבק פוליטי, והממשלה דורשת פתרונות מיידיים. הגופים הציוניים לא יכלו ולא רצו להישאר אדישים למצב שנוצר.

מכאן קצרה הדרך לפתיחתו של משא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים. הוא התנהל בו-זמני עם הדיונים המשפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר כל אחד מהצדדים מושך את השמיכה לכיוונו. פרקליט התובעים, עורך הדין קאשי, לחץ להעביר את מניות אוצר התיישבות היהודים לבעליהן בערך גבוה ככל שניתן; ההסתדרות הציונית, שהייתה בעלת שליטה בחברה,  אבל לא יכלה לתרגם שליטה זו לקבלת דיווידנדים, חתרה להסדר שישפר את יכולתה לייצר הכנסות; ואילו הממשלה והחברה להשבה לחצו לצמצם את לוחות הזמנים ולחתור לפתרון מהיר, כדי לאפשר לממש את נכסי החברה להשבה עוד בטרם תסיים את פעילותה ב-2017.

הצוות המשפטי של אוצר התיישבות היהודים סבר כי המצב המשפטי נוטה לצדה, אבל בנסיבות שנוצרו החליטו ראשי החברה כי אופייה המיוחד וערכי היסוד שלה מצדיקים שינוי אסטרטגיה וחתירה לפשרה. בשלב הזה אימצו כל הצדדים למאבק גישה פרגמטית. בעוד בבית המשפט המשיך התיק להתנהל כרגיל, מחוצה לו כבר היה ברור כי הסיכוי לפתרון מוסכם גבוה מאי־פעם.

בחודש נובמבר יצא עשן לבן מחדר המשא ומתן. הצדדים הודיעו כי הגיעו להסכם פשרה שבית המשפט אישר באופן סופי ב-18 בנובמבר 2016. זו הייתה פשרה יצירתית שאותה הגה ראובן שלום, מזכיר הנהלת ההסתדרות הציונית, שאפשרה לבעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים לממש אותן בשווי גבוה מזה שבו נסחרו בבורסה, אבל עם זאת אפשרה לחברה עצמה לא להתרוקן לחלוטין מנכסיה ולהמשיך לפעול להגשמת מטרותיה הציוניות.

לפי ההסכם, התחייבה אוצר התיישבות היהודים לרכוש מבעלי מניותיה את המניות של עצמה. מדובר במהלך פיננסי שבמסגרתו החברה משלמת לכל בעל מניות תמורה, ובכך מאפשרת לו לממש את המניות שרכש בעבר ולייצר לעצמו רווח. המניות שהוא מעביר לה כנגד התשלום הופכות להיות רכוש שלה, אבל אין להן משמעות מעשית. הן נחשבות "מניות רדומות", ואי אפשר לתרגם את הבעלות עליהן לכוח הצבעה או לקבלת דיווידנד.

הסכם הפשרה בין אוצר התיישבות היהודים לבעלי מניותיה קבע כי התמורה על המניות שהם יעבירו לרשותה תשולם באמצעות שילוב של מניות בנק לאומי וכסף מזומן, אבל לא פחות חשוב – ערכה יהיה נמוך ב-12.5% מהמחיר במונחי הונה העצמי של החברה. במילים אחרות: בעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים הסכימו להעניק לה הנחה של 12.5% על מחיר המניות שיעבירו לרשותה.

תוצאה זו סללה את הדרך להסכמה כי היא הבטיחה לבעלי המניות לצמצם באופן ניכר את הפער בין שוויין של מניות אוצר התיישבות היהודים שבידיהם לבין זה של מניות בנק לאומי שבבעלות החברה (כזכור, היה מדובר בפער של כ-40% לטובת ערכן של מניות בנק לאומי). עם זאת, הבטיחה לאוצר התיישבות היהודים לא להתרוקן מכל נכסיה בגלל דיסקאונט של 12.5% שהבעלים הסכימו לספוג.

מרוצים במיוחד מהעסקה היו אנשי ההסתדרות הציונית העולמית, שבמשך שנים צברו תחושות תסכול ממעמדם באוצר התיישבות היהודים. הם אמנם היו בעלי השליטה בחברה מתוקף החזקתם במניות המייסדים (ראו פרק "מאבק השליטה"), אך בפועל לא יכלו לתת ביטוי כספי לשליטה זו, כי בבעלותם היו רק 17.6% ממניות ההון, שזיכו אותם בשיעור נמוך מהדיווידנדים ששולמו. ההסדר החדש פתח בפניהם אופק עסקי אחר לחלוטין.

לפיכך, בניגוד לכל בעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים שמיהרו למכור לה את המניות שהחזיקו, החליטה ההסתדרות הציונית להשאיר בידיה את המניות. יתר על כן, היא ניצלה את העיתוי כדי לרכוש את מניות אוצר התיישבות היהודים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי.

התוצאה הייתה ברורה: כל בעלי המניות של אוצר התיישבות היהודים התנתקו ממנה סופית לאחר שמכרו לה את מניותיהם תמורת חבילה נדיבה של מניות בנק לאומי וכסף מזומן. בה-בשעה – ההסתדרות הציונית נשארה הגורם היחיד שמחזיק בידיו מניות של אוצר התיישבות היהודים שאינן מניות רדומות. מבחינתה הייתה לכך משמעות דרמטית: החל מ-18 בנובמבר 2016, היום שבו אושר ההסדר בבית המשפט, הפכה ההסתדרות הציונית העולמית לבעלים היחיד של חברת אוצר התיישבות היהודים, כשבידיה לא רק השליטה כבעבר, אלא גם זכות מלאה לקבלת דיווידנדים שאותם תחליט החברה לחלק בעתיד. אחרי שנים של מאבקים הערפל המשפטי התפוגג סופית וחשף תמונה ברורה – יש בעל בית אחד ויחיד לאוצר התיישבות היהודים.