בימים 30-26 בדצמבר 1901 מתכנס בבזל הקונגרס הציוני החמישי. בין השאר, מוכרז בו על ייסוד "קרן קיימת לישראל", שתנוהל בידי ההסתדרות הציונית, ואשר תפקידה יהיה לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

ב-19 בנובמבר 1897 הרצל מפרסם ב"די ולט" את מגילת היסוד של הבנק הקולוניאלי היהודי
(לימים "אוצר התיישבות היהודים")

ב-3 באוקטובר 1898 מתכנסת במלון "ברלינגטון" בלונדון ועדת "אוצר התיישבות היהודים" כדי לדון בהקמתו המיידית של "בית האוצר" היהודי. למרות ההתנגדות, הרצל עומד על דעתו. "עמדתי על כך בתוקף: הבנק חייב לקום עכשיו", כתב.

ב-3 בספטמבר 1897 כותב הרצל:
"בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם… "

ב-3 בספטמבר 1897 כותב הרצל:
ב-31-28 באוגוסט 1898 מתכנס בבזל הקונגרס הציוני השני, ומחליט בין השאר להקים את "אוצר התיישבות היהודים". עיקר עניינו של הרצל בדיוני הקונגרס מתמקד בבנק ובדרכים להקמתו.

ב-16 ביוני 1895 הרצל מתוודה ביומנו:
"הייתי אדיש ליהדותי. היא הייתה מתחת לסף הכרתי. אבל כשם שהאנטישמיות דחפה בלחצה את היהודים החלשים, מוגי הלב והשאפתנים אל זרועות הנצרות, כך העלתה מתוכי בעוצמה את יהדותי אל פני השטח" .

במאי 1896 הרצל כותב ביומנו:
"אם גם בשנה הבאה אתקדם כפי שהתקדמתי עד עתה, בשנה הבאה נהיה בירושלים!"

ב-28 באפריל 1899, יום סיום רכישת המניות, הרצל קובע כי המשימה הראשונה הושגה. "עברו את מינימום ההחתמה הנדרש".

ב-20 במרס 1899 הרצל נושם לרווחה. לרשם חברות המניות בלונדון ג'"ס פרסל משולמים דמי הרשמה בסך 2,050 ליס"ט, והבנק נרשם כחוק כחברת מניות.

ב-16 בפברואר 1899 הרצל כותב למתנגדים להקמת הבנק: "הואיל וענייננו זקוק לבנק, והואיל ואין בנקאים לרשותנו, מן ההכרח הוא ליצור בנק. זה דבר פשוט והגיוני".

ב-1 בינואר 1931 מוסב שמה של "חברת אנגלו-פלשתינה" ל"בנק אנגלו-פלשתינה". לא עוד חברה אלא בנק – המעמד שהרצל ביקש להקנות ל"אוצר התיישבות היהודים" ושעליו המליצה ועדת החמישה 11 שנים לפני כן.