״הציונות רחבה יותר מארץ ישראל״

הרצל וישראל זנגוויל

בלי הרצל

                                פרק 9                                

משך קריאה 20 דק

התנועה הציונית בעידן שאחרי הרצל לא דמתה לתנועה הציונית בימיו. הוא היה ראשה של מדינה שהייתה בינתיים בגדר חזון, והחזון עצמו נהגה במוחו. לדגלו אמנם נאספו אישים בעלי משקל לא מבוטל, אך הוא סמך רק על מעטים מהם, וגם את רוב החלטותיו קיבל – זה הרושם שעולה מיומניו – בלי להיוועץ באיש. הוא נהג לאסוף בעצמו את המידע המקדים, לנתחו, להסיק את המסקנות ולנסות לבצען – לטוב ולרע. הוא שפע כריזמה והיה דעתן, נחוש, בעל כושר סבילות ודבקות במטרה וחונן בחוש עז לדרמה.

     יורשו בנשיאות ההסתדרות הציונית, נאמנו דוד וולפסון, השתדל כמיטב יכולתו ללכת בדרכיו. כאיש סודו של הרצל, שליווה אותו במסעותיו לקושטא, המשיך וולפסון במגעיו עם המתווכים בחצר הסולטן וגם יצא למסעות לבירה העות'מאנית – כמובן, כדי להשיג את הצ'רטר. גם וולפסון שבע הבטחות של בכירים, אבל לא זכה בצ'רטר. מגעיו הסתבכו במקצת כשמהפכת הטורקים הצעירים פרצה באפריל 1909, ובמהלכה הודח הסולטן עבד אל-חמיד, ואחיו מוחמד הומלך תחתיו.

הד"ר אביגדור יעקובסון
השפעה בקושטא

בינתיים ב-1 באוקטובר 1908 הקים וולפסון בקושטא סניף של אוה"ה, ששימש בפועל גם שלוחה של התנועה הציונית במדינה זו. לבד מכך נכנס הסניף הזה לשותפות עם "בית מסחר יהודי, 'מיטראני ושות", המתעסק בחלפנות ובעסקי בנק", כעדותו של ליבונטין. משותפות זו צמח הגוף שנקרא אנגלו לבנטין בנקינג קומפני בע"מ, ובקיצור אלב"ק. בגוף זה הושקעו חמישה-עשר אלף ושש מאות ליס"ט, ועשרים וחמישה אחוזים מן המניות הוקצו לאוה"ה. בראש הבנק עמדו שניים: השותף המקומי שם-טוב מיטראני והד"ר אביגדור ויקטור יעקובסון, בנקאי יהודי מרוסיה, שניהל עד אז את סניף אפ"ק בביירות והיה מעתה נציג התנועה הציונית בטורקיה.

     ליבונטין טען בזיכרונותיו כי התנגד להקמת אלב"ק בשל היקפו הקטן, שלא היה יכול לאפשר לו לקנות השפעה בחצר הסולטן. גם בעובדה שנציג ההסתדרות הציונית היה צריך להיות מנהל הבנק הוא ראה מכשלה, מפני שכל סירוב שלו להעניק הלוואות לבכירים בשלטון היה עלול לפגוע באינטרסים הציוניים, ושכרו של הבנק היה יוצא בהפסדו. הבנק אף עורר סערה עקב אי-נעילת שעריו בשבתות ובחגים. מכל מקום, חיי אלב"ק תמו עם תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהסב נחת לאוה"ה – לפי הרשום בדוחות השנתיים. מקצת כספי אלב"ק הוזרמו לקרן מיוחדת שתמכה בכמה עיתונים מקומיים, כדי לעניין את דעת הקהל המקומית בציונות.

על סיפונה של הצאר ניקוליי השני בדרך לקושטא, 1898
לצדו של הרצל דוד וולפסון ומאחוריו – מקס בודנהיימר ומוריץ שנירר

"הפעולה המדינית בקושטא נחלה כישלון חרוץ והגיעה למבוי סתום", סיכם מרדכי אליאב, הביוגרף של וולפסון בספר "דוד וולפסון האיש וזמנו". הוא התכוון, כמובן, גם לתקופתו של הרצל. תמיד צריך לשנן כי הצלחה או אי-הצלחה היו תלויות גם במערכות של נסיבות פנים-ציוניות (אופוזיציות, חילוקי דעות) וחיצוניות (רדיפות יהודים, מלחמות עולם, הפיכות ודומיהן).

ב-19 באוגוסט 1904 כונסה האסיפה הכללית השביעית של בעלי המניות – והראשונה בלי הרצל. כמו כל מוסד בנקאי, גם אוה"ה הושפע מנסיבות חיצוניות. כך, למשל, העיבה המלחמה – שפרצה במחצית השנייה של 1904 בין רוסיה ליפן על השליטה במנצ'וריה – על עסקי אוה"ה, ואף על פי כן הייתה מידה של עלייה ברווחים וירידה בהוצאות באותה שנה, כפי שדווח ב-26 בפברואר 1905 במועצת המנהלים.

     אלמלא המלחמה היו הרווחים גדולים יותר. "נאלצנו להיות סלקטיביים יותר, והסוכנים שלנו ברוסיה צמצמו את פעילותם בשם הבנק. אחדים אף הפסיקו אותה כליל", נאמר בדוח הכספי לשנת 1904. "העסקים שלנו בבריטניה מסרבים להתרחב, והחוגים הציוניים כמעט שאינם תומכים בנו".

     ב-1905, לאחר בחירתו של וולפסון ליורשו של הרצל בראשות התנועה הציונית כולה, נבחר הד"ר ניסן קצנלסון להחליפו בתפקיד יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה ואפ"ק כאחד, וקאן נבחר לסגנו. אל שולחנם של השניים הגיעו פניות קורעות לב לתרום לקרן נפגעי הפוגרום ברוסיה. נחמן סירקין, מנהיגם של הציונים הסוציאליסטים, כתב להנהלת אוה"ה ממקום מושבו ברוסיה כי יש לגבש מסגרת להגירה עקב הפגיעות באוכלוסייה היהודית. "למהגרים", כתב ב-23 בנובמבר 1905, "יש אמצעים מוגבלים בלבד וברצוני לבקש את עזרת הבנק. אבקש להשיב לי על השאלות הבאות, מה הן להערכתכם המדינות המתאימות ביותר להגירה, קנדה? ארגנטינה? אוגנדה? כיצד ישתלבו היהודים בחיים הפוליטיים במדינות אלו? מהו המצב הכלכלי שם? מה הם תנאי מזג האוויר?" כטריטוריאליסט, שתמך בהתלהבות בתוכנית אוגנדה, רק טבעי היה הדבר שסירקין יציג שאלות כאלה.

העורך יעקב לאופולד גרינברג
"העיתון היהודי הטוב ביותר"

עוד נושא דחוף שעלה על סדר יומו של אוה"ה נקשר בעיתון היהודי הוותיק "ג'ואיש כרוניקל", שהגיע ב-1906 עד משבר כספי. בעלי העיתון הזה הציעו ליעקב לאופולד גרינברג, עכשיו גם חבר מועצת המנהלים של אוה"ה ואפ"ק, לרכוש אותו תמורת עשרת אלפים ארבע מאות ושלושה-עשר אלף ליס"ט, וגרינברג, נאמנו של הרצל, קפץ על המציאה. הוא זכר היטב את ניסיונותיו של הרצל לרכוש עיתון קיים, מבוסס ורב-השפעה ולהסב אותו לביטאון התנועה הציונית העולמית, וראה בכך מילוי של צוואה לא כתובה. מכיוון שוולפסון היה עסוק במסעות במדינות שונות לקידום רעיונותיו המדיניים של הרצל ולא נכח בלונדון, העלה גרינברג את ההצעה לפני קאן. קאן נועץ בעמיתו קאואן, והשניים הודיעו לגרינברג על הסכמתם, וזה הזדרז להשלים את העִסקה.

     גרינברג מימן את הרכישה בכספי הלוואה מאוה"ה שניתנה בתנאים בנקאיים רגילים, והידיעה על כך עוררה סערה בצמרת התנועה הציונית. נחום סוקולוב, עיתונאי ודיפלומט מבריק שזה מקרוב נתמנה למזכיר ההסתדרות הציונית העולמית, התרעם על כך שלא שותף במשא ומתן. הוא שלל את העסקה מעיקרה – כמי שהיה עורכו של העיתון העברי "הצפירה", פקפק אם התועלת שהתנועה הציונית תוכל להפיק מהעיתון מצדיקה את ההשקעה – ובייחוד את השימוש בכספי הבנק לצורך זה.

     גרינברג מימן את הרכישה בכספי הלוואה מאוה"ה שניתנה בתנאים בנקאיים רגילים, והידיעה על כך עוררה סערה בצמרת התנועה הציונית. נחום סוקולוב, עיתונאי ודיפלומט מבריק שזה מקרוב נתמנה למזכיר ההסתדרות הציונית העולמית, התרעם על כך שלא שותף במשא ומתן. הוא שלל את העסקה מעיקרה – כמי שהיה עורכו של העיתון העברי "הצפירה", פקפק אם התועלת שהתנועה הציונית תוכל להפיק מהעיתון מצדיקה את ההשקעה – ובייחוד את השימוש בכספי הבנק לצורך זה.

     וולפסון למד על הפרשה מעיון בדוחות כתובים, והתקומם על עקיפתם של נהלים ועל משיכתם של כספים מן הבנק בלי אישור. הוא תבע מגרינברג לבטל את העסקה ונתקל בסירוב. "כל השנים התלוננו", כתב לוולפסון, "שאין לנו ביטאון ושהעיתונות היהודית נגדנו. וכשאני מצליח לרכוש את העיתון היהודי הטוב ביותר בעולם בתנאים נוחים, מאשימים אותי בעשיית מעשה נורא נגד תנועתנו, ואתה, כמנהיג, תומך בדעה זו". הוא הביע נכונות להחזיר את הכסף לבנק, אך התנגד בכל תוקף לביטול העסקה.

מבוקש
הודעת המשטרה הבריטית על היעלמו של קופאי אוה"ה
בלונדון, 
רלף סטריקובסקי

בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם ב-18 וב-19 במרס 1907 דיברו וולפסון ואוסישקין בגנות העסקה. אוסישקין אף קבל על "בזבוז כספי ציבור למען רכישת עיתון בלתי חשוב". בתום הדיון הוחלט להביע צער על כך ש"שאלת ההשתתפות של אוה"ה ברכישת העיתון לא הובאה בפני מועצת המייסדים". כן הוחלט להעביר את העניין לישיבה הקרובה של מועצת המנהלים של הבנק. "האיוולת הגדולה ביותר לאחר אוגנדה", כינה וולפסון את העסקה באחד ממכתביו.

     הפרשה חוסלה בהקמתה של חברה פרטית בראשות בעליו הקודם של העיתון, ואליו הצטרפו, בין השאר, קאן וקאואן. גרינברג נתמנה לעורך העיתון לכל ימי חייו. לימים נכתב בביוגרפיה על וולפסון כי גרינברג נתגלה כעורך מבריק של עיתון רווחי ומצליח ששירת את העניין הציוני.

מלבד כל הדברים האלה, הוטרדה הנהגת התנועה הציונית בשל הפרשה של רלף סטריקובסקי, קופאי אוה"ה. באוקטובר 1906, לאחר ארבע שנות עבודה בבנק, התברר כי האיש לא שב מחופשת חג הסוכות. מכתב שהניח בידי עובד בכיר בבנק לימד כי הוא נסע לצרפת לתקופת החג ופתח שם בחיפוש אחר משרה מכניסה יותר.

     אנשי אוה"ה פרצו את הכספת, שמפתחותיה היו ברשותו של סטריקובסקי, וגילו כי לא חסר בה דבר. בבדיקת ספרי החשבונות שנמשכה יומיים נמצא כי הוא משך חמש מאות ושמונים ליס"ט, שהועברו כביכול לחברת הביטוח "לוידס", ולמעשה, נותרו בידיו והומרו לזהב. הביטוח שהיה לאוה"ה למקרים מסוג זה כיסה את מלוא הנזק; כן עמדה בעינה העובדה שהוא לא הוציא מהכספת את הסכום הנכבד שהיה בה. בכל זאת, החליטו גרינברג וקאואן לאתרו.

     במכתב שהניח מסר סטריקובסקי כתובת מגורים בצרפת, אך בדיקה העלתה כי אין האיש נמצא בה. רואה חשבון מיוחד שהכיר את חבריו של סטריקובסקי בצרפת נשלח לפריז כדי להתחקות אחר עקבותיו, אך לא הצליח לאתרו.

     משטרת לונדון הפיצה מודעת מבוקש, ובה תצלומיו של סטריקובסקי מגודל זקן (בהווה) ובלעדיו (בעבר), ופנתה למשטרות שונות ברחבי העולם. כעבור פרק זמן הודיעה משטרת ניו יורק כי עצרה חשוד במעילה, רפאל שטריקהוף שמו, שמאפייניו תואמים את אלה של סטריקובסקי. באוה"ה נחלקו הדעות בשאלה אם מדובר באותו אדם, וכמו כן הובעה הסברה שגם אם אמנם מדובר באותו אדם, יש חשש שלאחר שישלים את עונשו הוא יוסגר למדינת מוצאו רוסיה, ושם צפוי לו עונש כבד פי כמה. כיוון שכך, ומכיוון שחברת הביטוח הודיעה כי לא תממן את ההליכים המשפטיים נגדו, משכו אנשי אוה"ה את ידיהם מן העניין. סטריקובסקי עצמו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

הרצל וישראל זנגוויל
"הציונות רחבה יותר מארץ ישראל"

עצביה של התנועה הציונית בכלל, ושל אוה"ה בפרט, נמרטו מאוד גם בגינו של ישראל זנגוויל – אזרח בריטי, סופר, מחזאי והוגה דעות, מראשוני המצטרפים להרצל, שכתב: "על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על נהר באזל [הריין] ישבנו והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד!" מסקנתו זו הובילה אותו לתמוך דווקא ב"תוכנית אוגנדה". גם אחרי גסיסתה הוא הוסיף להיאבק למענה והפעיל את כישוריו כנואם וסופר כדי לעשות נפשות לרעיון ההתיישבות במזרח אפריקה או בטריטוריה אחרת שתהיה בבחינת "ארץ-ישראל זמנית – ארץ שבה יוכלו המדוכאים לנשום לרווחה". לבד מכך צפה זנגוויל כי בארץ-ישראל יתעוררו בעיות פוליטיות ותאולוגיות עצומות. "הבעיה העיקרית בארץ-ישראל", כתב, "היא ריבוי האוכלוסייה הלא יהודית כי אנו מהווים רק שנים-עשר אחוזים מכלל האוכלוסייה, וברשותנו רק שני אחוזים מן הקרקע". הוא נגע בשורשי הבעיה – מיעוט האוכלוסייה היהודית ורכישת קרקעות – שכדי לפתור אותה קמה ההסתדרות הציונית ונוצרו אוה"ה ואפ"ק.

     בוויכוח על ההתיישבות נחלקה התנועה הציונית בין "טריטוריאליסטים" ו"ציונים מדיניים", שצידדו בהתיישבות מחוץ לארץ-ישראל, ובין "ציוני ציון", שייצגו את יהדות רוסיה שהייתה הרוב בתנועה הציונית, ו"ציונים מעשיים" שנלחמו בכל כוחם בעד בלעדיותה של ארץ-ישראל. במחלוקת זו היו מעורבים טובי המנהיגים הציונים, ואל המצדדים ביישוב ארץ-ישראל הצטרפו וייצמן (שבתחילה תמך ב"תוכנית אוגנדה") וז'בוטינסקי – באותה העת בראשית דרכם אל הפסגה. בקונגרס השביעי, הראשון בלי הרצל, שנתכנס בבאזל ב-27 ביולי 1905, נפלה ההכרעה. אבל המחלוקת שקדמה לה הייתה קשה וסוערת.

     זנגוויל נמנה עם ראשי המחנה הטריטוריאליסטי. חבריו והוא ראו בארץ-ישראל מטרה סופית אבל רחוקה מהשגה, וטענו כי לא זו בלבד שהסיכויים למשא ומתן מדיני עם הסולטן ולהשגת הצ'רטר אפסיים, ואילו מצוקת היהודים אמיתית ודורשת פתרון מיידי, אלא שהקמתו של מרכז יהודי מחוץ לארץ-ישראל אף תחזק את עמדת הציונות כלפי העות'מאנים ותשמש מנוף להתיישבות רחבת ממדים בארץ-ישראל.

     לעומתם נופף יחיאל צ'לנוב, מראשי התומכים בהתיישבות בארץ-ישראל, במה שכינה צוואת הרצל: "גם הרצל הבין בהדרגה שבעיית העם תיפתר רק בארץ-ישראל", הכריז, והוסיף: "מילים אלה שנאמרו באסיפה האחרונה בראשותו של הרצל הן בבחינת צוואה של מנהיגנו", ובכך רצה לומר שהרצל, שהביא את בשורת אוגנדה, חזר בו בערוב ימיו. ואכן, הקונגרס, בניצוחו של מקס נורדאו הסמכותי, הכריע ברוח זו. "הקונגרס הציוני השביעי מודיע", נאמר בהחלטה, "כי ההסתדרות הציונית עומדת איתנה על עקרון היסוד של תוכנית באזל, שלפיה שואפת הציונות ליצור לעם היהודי מקלט חוקי בארץ-ישראל, והיא דוחה כל פעולת התיישבות מחוץ לארץ-ישראל ולמדינות הסמוכות לה, בין שתוצע הצעה בכיוון זה כמטרה לעצמה ובין שכאמצעי להשגת המטרה". והחלטה אחרת שמה קץ גם היא לתוכנית אוגנדה, וכך נקבע בה: "לאחר שהוועדה לחקר הטריטוריה שוגרה, ולאחר ששמענו את הדוח שלה, מחליט הקונגרס כי ההסתדרות הציונית שוב אינה יכולה לעסוק בהצעה זאת".

ישראל זנגוויל נושא את נאום הפרישה מהקונגרס הציוני השביעי
"היהודים צפויים לגורל הארמנים"

בעקבות החלטה זו הודיעו סירקין ותומכיו הסוציאליסטים על פרישתם מן הקונגרס הציוני. זנגוויל, שותפו לעמדה, ניסה להתחכם והציע למסור את ההכרעה הסופית לאסיפה הכללית של בעלי המניות באוה"ה. הסמכות להתיישב מחוץ לארץ-ישראל נתונה בידי אוה"ה, "חברה בריטית, שאליה משתייכים גם נוצרים ולא רק ציונים", הסביר. נורדאו דחה את טענתו של זנגוויל וקבע שהקונגרס ריבוני להחליט וכבר החליט. "ציון ניצחה את אוגנדה", הכריז בשמחה אוסישקין – הלוחם לבלי חת למען יישובה של ארץ-ישראל לבדה.

     מכל מקום, ב-1 באוגוסט 1905 לקראת סיומו של הקונגרס, כונסה אסיפה כללית של בעלי המניות, ובסדר היום נכלל שינוי בתקנון – הגבלת פעילותו של אוה"ה לארץ-ישראל, לסוריה, לחלק האסיאתי של טורקיה, לחצי האי סיני ולאי קפריסין – בניגוד לנוסח הקודם שהקיף עולם ומלואו.

     הטריטוריאליסטים מחו נגד השינוי וטענו כי הוא מנוגד לאינטרס של מחזיקי המניות, ובסופו של דבר אף יפגע קשות באוה"ה. אחד מדובריהם דרש להחזיר לבעלי המניות את הסכומים ששילמו. סירקין הטיח דברים קשים. "אתם משנים את התקנות להרס הציונות והעם היהודי", קבע. "היהודים בארץ-ישראל צפויים לגורל הארמנים. הפרולטריון היהודי לא ילך לארץ ברברית זו", הוסיף וטען. והחרה-החזיק אחריו זנגוויל, שהסביר כי השינוי נוטל מאוה"ה את אופיו המדיני ומשווה לתנועה הציונית כולה אופי של גוף התיישבותי, כמו זה שהברון הירש הקים. שינוי מן הסוג הזה הוא מעניינם של בעלי המניות ולא של הקונגרס, אמר. הוא גם הטיל ספק בחוקיותו המשפטית של הקונגרס, הודיע שהייתה כאן הפרה של החוקים הבריטיים ואיים בפנייה לערכאות. "כל כספי הבנק", קרא, "יוצאו לשכר טרחת עורכי דין". על כך הגיב היועץ המשפטי של אוה"ה, קוקש, וקבע כי כ"פרקליט הבנק, ינהל את ענייניו המשפטיים ללא תשלום".

     ב-29 באוגוסט 1905 נתכנסה עוד אסיפה כללית שלא מן המניין, שנועדה לאשר סופית את הנוסח המתוקן. בשל היעדרם של מחזיקי מניות היסוד, נוצר רוב לשוללי השינוי. הדיון היה סוער. במרכזו עמדה הודעתו של קאואן כי הוא מוכן אפילו להתפטר מהוועד הפועל הציוני הגדול וממועצת המנהלים, אבל לא יצביע בעד השינוי. בסופו של הדיון הסכימו שני הצדדים לדחות את ההכרעה לאסיפה נוספת. זו נתקיימה ב-1 בספטמבר 1906, ובה חזר קאואן על התנגדותו הנמרצת לשינוי. ב-18 בספטמבר נתכנסה אסיפה כללית נוספת שלא מן המניין, ואישרה את השינוי בהתאמה עם ההחלטה שנתקבלה בקונגרס הציוני השביעי.

הקונגרס הציוני השביעי 1905:
מקס נורדאו מודיע על ביטול "תכנית אוגנדה"
"ציון ניצחה את אוגנדה"

בשתי האסיפות הכלליות הועמד השינוי להצבעה. באסיפה הראשונה צידדו בו מחזיקיהן של 4,488 מניות לעומת 687. באסיפה השנייה היו 4,174 מצדדים לעומת שני מתנגדים בלבד. בשתי האסיפות השתתפו אפוא רק כמחצית מבעלי זכות ההצבעה (או נציגיהם), לרבות מחזיקי מניות היסוד שהחזיקו במחצית מכלל הקולות.

     ב-17 במרס 1907 הגיש אוה"ה את עתירתו המשפטית. "אין שום יסוד הגיוני לשער כי קוני המניות בשביל אוה"ה ראו במראה נבואה איזו אוגנדיות… אילו רצה [הרצל] בכוונה להכניס אל תקנות אוה"ה את המילים 'ועוד מדינות אחרות'… אזי הגיד זאת בגלוי בקונגרסים", כתב "העולם", שבועון התנועה הציונית שהחליף את "די וועלט", ולשונו הייתה עברית, ב-19 ביוני של אותה שנה, בהגדירו את מהות המאבק.

     זנגוויל לא ויתר. בית המשפט קיבל את טיעונו של פרקליטו כי רוב בעלי המניות לא היו שותפים להחלטה, והורה לקיים משאל בקרב כל בעלי המניות ברחבי העולם, בעד או נגד השינוי. לכל הנוגעים בדבר היה ברור כי זה יהיה תהליך טכני ארוך וממושך. הוא נעשה באמצעות פרסום טפסים מזהים בעיתונים היהודיים כמעט בכל מדינות מגוריהם של בעלי המניות ובלשונות המדוברות בהן. לפיכך נקבע כי פסק הדין יינתן ב-7 באפריל 1908.

     ובינתיים התכנס ב-14 באוגוסט 1907 הקונגרס הציוני השמיני. ניסן קצנלסון, יושב ראש מועצת המנהלים של אוה"ה, שפך בו את מרי לבו על זנגוויל ועל תנועתו. הוא האשים אותם בנקיטת טקטיקה של "גם לי גם לך לא יהיה", וכן בהערמת מכשולים במתכוון "כדי להעצים את קושי עבודתנו ולהגדיל את הוצאות המשפט". הוא הציע לוותר על המערכה המשפטית ולסמוך על מנהלי אוה"ה שיפעלו כהלכה. "לא רק בשמי", הכריז, "אלא בשם חבריי, מנהלי הבנק, אוכל להבטיחכם כי הפסוק היפה הזה המופיע פה למעלה [באותיות זהב מול דוכן הנשיאות והנואמים], שכל הציונים נשבעים לו, אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני, מובן לנו כמות שהוא. אומרים אנו, תיבש ימיננו אם נחתום בה על איזה מכתב, על אילו הצעה או תוכנית שאינם מתאימים לדעות ולמטרות שבעבורן נוסד הבנק שלנו".

     קצנלסון העריך כי ההוצאות הצפויות בשל המשפט עלולות להגיע לשלושת אלפים ושבע מאות ליס"ט, וביקש: "אל נוציא את כסף העם להעשיר עורכי דין, ונעזוב את כל המשפט. יאמרו שונאינו מה שיאמרו. יקראו: ניצחנו, אבל גבירותיי ורבותיי, יהיה זה ניצחון מדומה. כל מי שיבין יחשוב: העניין הזה כה קרוב ללבם של אנשים אלה, ועניין הבנק יקר להם".

הקונגרס הציוני השמיני בהאג, 1907
בין המצולמים: מקס נורדאו, דוד וולפסון, מנחם אוסישקין, יוהן קרמנצקי,
עוזר קוקש, משה גאסטר,
יחיאל צ'לנוב, מקס מנדלשטם

"הרוב תבע להמשיך במאבק המשפטי ללא התחשבות בתוצאות [המשפט]", נכתב בביוגרפיה של וולפסון. קאואן, שדעתו נשמעה ברוב קשב, חזר והזהיר כי הסיכויים לניצחון משפטי אפסיים לנוכח התנגדותו העקרונית של בית המשפט להכניס שינויים בחוק החברות הבריטי. עמדה זהה נקט גם היועץ המשפטי בנטוויץ'.

     בסופו של דבר, החליטה מליאת הקונגרס ברוב של מאה ושלושים נגד מאה ושניים צירים להעביר את ההכרעה לוועד הפועל הציוני המצומצם, הקשור גם במועצת המייסדים של אוה"ה, ולהטיל על מוסד זה להבטיח כי אוה"ה "לא יעסוק בענייני התיישבות בשום מדינה מלבד ארץ-ישראל, סוריה והמדינות השכנות". ועדה של שלושה משפטנים, צבי בלקובסקי מרוסיה, מקס בודנהיימר ואדולף פרידמן מגרמניה, נועדה ללוות את הביצוע. בהמשך נתגלעו חילוקי דעות בין השלושה – שלא כפרידמן, תמכו בלקובסקי ובודנהיימר בהמשך המאבק המשפטי עד תום. בקרב מאה ושניים הצירים שהתנגדו להמשך התהליך המשפטי היו לא מעטים שצידדו בשינוי התקנון לטובת יישובה של ארץ-ישראל. הדבר הוכח אחר כך כשבהצבעה נוספת הביע כל הקונגרס, פרט לקאואן, תמיכה עקרונית בשינוי, כלומר בהעמדתה של ארץ-ישראל בראש מעייניהם.

     ראשי אוה"ה הוסיפו לחשוש מפני תשלום ההוצאות הכבדות שאולי יפסוק בית המשפט, גם אם תיפול החלטה חיובית. חששות אחרים נקשרו בדאגה שמא יגביר המשפט את עיסוקה של התקשורת באוה"ה, ועם חשיפת המחלוקות הפנימיות יחליטו אלפי בעלי מניות לדרוש את כספם. אם כך יקרה ואם הנהלת הבנק תסרב להחזיר את הכסף, תפרוץ מן הסתם שערורייה גדולה. במסמך מ-9 בספטמבר 1907 הזכיר מקור אלמוני, שנמנה כנראה עם הנהלת הבנק, כי זנגוויל איים שהפסד במשפט יביא אותו לנסות ולפרק את אוה"ה בנימוק שהשלמת הון היסוד הושגה באמצעות עסקה עם אפ"ק ולא במכירה של מניות לקונים פרטיים. בודנהיימר, מחבר התשקיף הראשון של אוה"ה, פנה בקריאה נרגשת לזנגוויל להימנע מצעדיו הקיצוניים. "האם", שאל במכתב ששיגר אליו ב-18 בספטמבר, "לא ניתן להסדיר את המחלוקת בלי מלחמת אחים?" הוא חזר והסביר כי תחום ההתיישבות הורחב בשעתו "משום שעורכי הדין בבריטניה סברו כי הגבלת תחום ההתיישבות לארץ-ישראל ולסוריה בלבד נוגדת את החוק". ולעומת זאת, הרחבת תחומי ההתיישבות בתמיכתו של אוה"ה, כפי שזנגוויל מבקש, סותרת את החלטות הקונגרס. "כיום ידוע שבנטוויץ' ועורכי הדין הבריטים טעו… לכן אין סיבה למנוע את תיקון המעוות לפי רצון הרוב".

עורך הדין אדולף פרידמן
נגד תהליך המשפטי

זנגוויל עמד בסירובו, ועמדת מועצת המייסדים והנהלת אוה"ה הייתה נחושה, להמשיך בדיון המשפטי. וולפסון הורה להמשיך בהליכים המשפטיים וביקש משלושת המשפטנים לסייע בגיוס בעלי המניות למען השינוי, כדי להוכיח לעולם כולו שהרוב ניצב לצד ההנהגה. קצנלסון הוסיף לדבוק בעמדתו והפציר בוולפסון, לשווא, לבל ימשיך במשפט היקר. קאואן איים תחילה בהתפטרות מהנהלת אוה"ה, ואחר כך חזר בו והודיע במפורש שיביע בבית המשפט את התנגדותו לשינוי. הוא נתן לעמדתו ביטוי בעיתונים חשובים כמו ה"ג'ואיש כרוניקל" והגביר את זעמם של חבריו כלפיו. קאן וגרינברג, שתמכו בו, הציעו להתפשר עם זנגוויל כדי לחסוך מן התנועה הציונית הוצאות כספיות ופגיעה ביוקרתה אם תפסיד במשפט. אבל וולפסון ראה בכל ויתור לזנגוויל גילוי של חולשה ודחה את ההצעות להידבר עמו.

בישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הציוני המצומצם, המפקח על אוה"ה, ב-28 בפברואר 1908, הוחלט לבקש חוות דעת מסכמת של ועדת שלושת המשפטנים. בעקבותיה החליטה ההנהגה שאין מקום לחדול מההליכים המשפטיים. וולפסון ומנהיגים ציונים אחרים באו להעיד בבית המשפט או מסרו תצהירים בכתב, ואלה פירטו, אחד לאחד, את ההליכים של תהליך קבלת ההחלטות בקונגרסים ובוועדותיהם בנושא בעייתי זה.

     אבל במשאל בין-לאומי שנעשה בצו בית המשפט הכריע הרוב מקרב רוכשי המניות בעד השארת המונח "במדינות אחרות" מלבד ההתיישבות בארץ (וכן בסוריה, בחצי האי סיני ובקפריסין). מספר המשתתפים במשאל הזה היה זעום. 16,006 מהם, בעליהן של 50,117 מניות, צידדו בהגדרה הרחבה. 2,487 בלבד, בעליהן של 9,426 מניות, שללו אותה. בפועל השתתפו אפוא במשאל רק 14.2 אחוזים מכלל 130,000 בעליהן של 253,265 מניות, שהוא שיעור נמוך בהחלט על פי כל אמת מידה. פירוש הדבר ש-105,568 מחזיקי מניות לא השתתפו במשאל.

     השופט הבין כי נקלע למצב מוזר. למרות הרוב הברור מקרב הנשאלים שהצביעו בעד השארת הניסוח הקיים – חמישה לעומת אחד – הנה "הרוב הגדול של בעלי המניות, המייצגים יותר משלושה רבעים מהון המניות, לא השיבו ולא הביעו את שאיפותיהם". במצב דברים זה החליט השופט לדחות את עתירת אוה"ה.

     בהחלטתו תיאר השופט הבריטי את תולדות הקמתו של אוה"ה והתמקד, כמובן, בשאלת המחלוקת. בתחילה, התרשם, לא היו פעילויות אוה"ה מוגבלות לארץ-ישראל בלבד, אך הקונגרסים הציוניים החליטו להגביל את הפעילויות "למזרח, ובמיוחד לארץ-ישראל ולסוריה… זוהי המטרה האמיתית והיחידה של הציונות, וגוף [אוה"ה] אשר אמור לקדם את הציונות איננו יכול לנתב את כוחותיו לשום מקום זולתי הארץ המובטחת".

     לאחר שנים רבות של עבודה קשה למען התנועה הציונית מצא את עצמו זנגוויל ניצב מול קיר, כפי שהעיד על עצמו. אבל כישרונו הרטורי של זנגוויל עמד לו, ובעדותו בבית המשפט טען: "הציונות רחבה יותר מארץ-ישראל". הוא גם יצא בהתקפה חריפה על אוה"ה בשל מה שכינה חוסר פעילות. "העולם הולך וקטן, והצעות לשטחים שניתנו בשנים עברו לא חוזרות כיום", קבע. זנגוויל ציטט לורד בריטי, שאמר לו כי הוא מאחר בעשר שנים. "עשר שנים", אמר במהלך המשפט, "איזו טרגדיה?! לפני עשר שנים נתקיים הקונגרס הציוני הראשון ודבר לא נעשה".

     "ההכרעה המפתיעה הייתה מהלומה כבדה ליוקרת התנועה הציונית", נכתב בביוגרפיה של וולפסון, שהוביל את התנועה הציונית למאבק זה. "זנגוויל יצא בניצחון, ובמחנה הטריטוריאליסטי היו צהלה ושמחה".

     אבל התנועה הציונית הפרה את פסק הדין הלכה למעשה. מצד אחד נכללה בתקנות המקוריות, כמצוּוה, התוספת: "או במדינות אחרות", אבל "לא נתנו מקום לשום ספק כי איננו מוצאים לנחוץ להוציא לפועל את [ה]שינוי". כך נכתב ב-14 באוגוסט 1908 ב"העולם", ביטאונה הרשמי של התנועה הציונית. עורך השבועון, נחום סוקולוב, היה חריף יותר. כבר ב-13 במאי אותה שנה כתב העורך: "נשארות אפוא המילים האלה – 'או במדינות אחרות' – בתור ספחת. רצינו לכרות באִזמל יבלת זו, ולא עלה בידינו. צריך אפוא לייבשה… והדבר הזה ייעשה באיזה אופן שיהיה".

     הוא המשיך וקבע: "לא בשביל אנגליה ונוסחאותיה נבראה הציונות, אף לא בשביל איזה בנק ועסקיו ותקנותיו ושטר ייסודו… המילים הללו לא לנו הן. צלם בהיכל…" ואכן, הוועד הפועל המצומצם החליט שלא לערער, והאסיפה הכללית המיוחדת של בעלי המניות החליטה ב-12 באוגוסט 1908 להתגבר על צו בית המשפט בדרך תקנונית: להוסיף סעיף (85 א) הקובע כי בלי להידרש לסעיפים האחרים של התקנון, לא יוכלו מועצת המייסדים, מועצת המנהלים או אחרים שיפעלו בשמן, להחליט על התיישבות בשום מקום או על הגירה לשום מקום בעולם למעט ארץ-ישראל, סוריה וחלקים אחרים הנתונים לשלטון הסולטן העות'מאני באסיה, והדגש הושם, כמובן, בארץ-ישראל.

     זנגוויל ותומכיו המשיכו במלחמתם. באסיפה כללית שלא מן המניין של בעלי המניות, שנתכנסה ב-9 בספטמבר 1908, הזהיר זנגוויל – בעצם, איים – כי הכללתו של סעיף זה בתקנון ויישומו עלולים לסכן את קיומו של אוה"ה הואיל והסעיף סותר את החלטות הקונגרס. בדיון זה פרץ דו-קרב מילולי בין זנגוויל ובין הרב גאסטר, שנמנה עם הלוחמים החריפים ביותר בכל מגמה של התיישבות שלא בארץ-ישראל (אך לאחר עלות השלטון הנאצי תמך במגמה שקודם נלחם בה). אוה"ה, טען גאסטר, הוקם כמכשיר פיננסי של התנועה הציונית למימוש המטרות שלה על פי החלטת הקונגרס הציוני. הוא גם הזכיר כי ההקמה באה לאחר שכל הבנקים האחרים הביעו עוינות כלפי התנועה הציונית.

     בית המשפט חייב את אוה"ה לשלם הוצאות משפט בסך 1,661 ליס"ט, הרבה פחות מן הסכום המשוער מלכתחילה. כן הוטל על אוה"ה לשלם לתביעה רק את מקצת הסכום שדרשה, ובכלל זה הוצאות פרקליטו של זנגוויל (אלא שזנגוויל הודיע כי הוא מוותר עליהן). דומה שאיש לא בא בטענות לוולפסון – ככתוב בביוגרפיה שלו, "משום שעשה את כל אשר ביכולתו להצלחת המשפט".

     הוועד הפועל המצומצם החליט שלא לערער על פסק הדין, ולנקוט צעדים להכליל בתקנות את השינוי על פי החלטת הקונגרס השמיני. בהחלטה זו נאמר כי אוה"ה לא יעסוק בשום עבודה יישובית בעולם כולו, אלא אך ורק בארץ-ישראל, בסוריה ובמדינות השכנות (חצי האי סיני וקפריסין). בפועל התמקדה הפעילות בהתיישבות בארץ-ישראל בלבד. כל השאר נגוז מאליו בעקבות עלייתו של מוצטפא כמאל אתאטורק, שהביאה להתמוטטות האימפריה העות'מאנית ולהקמתה של טורקיה החדשה.

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

תוכנית אוגנדה

בּוֹדֶנהַיימֶר, מַקס
Bodenheimer, Max

1940-1865

נוֹרְדַאוּ, מקס
Nordau, Max

1923-1849