הוועד הלאומי

בימי המנדט הבריטי: הזרוע המבצעת של אסיפת הנבחרים. שמו המלא: הוועד הלאומי לכנסת ישראל.
     הוועד הלאומי היה הרשות המבצעת הרשמית של היישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. חבריו נבחרו בכל שנה בידי אסיפת הנבחרים ותפקידו היה ליישם את החלטות האסיפה, לייצג את היישוב היהודי בפני שלטונות המנדט, ובעיקר לספק שירותים ליישוב היהודי בארץ ישראל (חינוך, בריאות, סעד, דת). הוועד נבחר בפעם הראשונה בידי חברי אסיפת הנבחרים בשנת 1920, ובשנה הזאת גם החל את פעילותו, אם כי להכרה רשמית של השלטון הבריטי זכו אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי רק ב-1928. יושב הראש הראשון של הוועד היה דוד יֵלין, ואחריו מילאו את התפקיד פנחס רוּטֶנבֶּרג, יצחק בֶּן צְבי ודוד משה רֶמֶז.
     חברי הוועד הלאומי נבחרו על פי מפתח מפלגתי והתכנסו בדרך כלל בכל שישה שבועות. כדי לבצע את משימותיו נעזר הוועד בוועד פועל ובוועדות מקצועיות שונות. הפעילות המעשית של הוועד בוצעה בידי מחלקות אחדות, שהחשובה שבהן הייתה מחלקת החינוך, שאליה הוזרמה יותר ממחצית תקציב ההוצאות של הוועד. עוד מחלקות של הוועד היו מחלקת הבריאות, המחלקה לארגון הקהילות והרבנות, המחלקה לעבודה סוציאלית, המחלקה לתרבות, המחלקה לעיתונות ולהסברה, המחלקה המוניציפלית והמחלקה לטיפול בחייל ובנוטר המשוחררים.
     אף על פי שהוועד הלאומי ואסיפת הנבחרים ייצגו את היישוב היהודי בארץ, לא היו השניים הגורם המרכזי בניהול חיי היישוב: הארגון היהודי החשוב בארץ בתקופת המנדט היה הסוכנות היהודית, והוא הפקיע למעשה מהנציגות הישירה של היישוב חלק נכבד מתפקידיה.