"הבנק יקום בעוד זמן קצר"

הרצל

להיחלץ בזינוק אחד

                                פרק 3                               

משך קריאה 27 דק

תקוותיו של הרצל להיוושע מנדיבים פחתו אך לא נתבדו כליל. הוא חזר אל ההמונים, אל מי שכינה עניים. וכך כתב: "כאשר בעלי הממון הגדולים מהססים, מראש אנו קוראים ומעלים את בעלי הארנקים הקטנים… נמשיך בדרכנו לבדנו, ובו-בזמן נילחם בכלבים". לעשירים שהכזיבו הניח דלת פתוחה לרכישת מניות, אבל בסכומים שלא יקטנו מעשרת אלפים ליס"ט לאדם. "החלטנו", דיווח לרב גאסטר בלונדון ב-7 במאי 1898, "להתחיל בהחתמת הבנק בתבנית עממית". כאמור, ההון הרשום של אוה"ה נועד להיות שני מיליוני ליס"ט, אבל פתיחת שעריו של אוה"ה וראשית הפעלתו הצריכו, לפי החוק הבריטי, הון חתום בגובה של רבע מן ההון הרשום וכן הון נפרע בסך חמישים אלף ליס"ט.

     הרצל עצמו, בהיותו נאה דורש ונאה מקיים, רכש אלף מניות על שמו ועוד אלף מניות על שם שלושת ילדיו – כרשום בתעודת הקצאה מס' 6851. כדי למנוע לזות שפתיים, הבהיר הרצל שעשה זאת בתור ציוני מן המניין, ובפועל "לא יהיה לי שום קשר לניהול [השוטף של] הבנק". פה ושם עסק גם בהחתמתם של עוד רוכשים, כמפקד הקורא לחייליו: "אחריי!" בעיתון התנועה "די וועלט" ייחד מדור קבוע לענייני בנק, והכליל בו מידע שוטף שנועד לשרת את מטרות אוה"ה. המידע התבסס על פרסומים שונים בתחום הבנקאות. כל אימת שאלה לא הגיעו לידיו, נזף הרצל בעוזריו והזכיר להם כי "…איני יכול לכלכל את מדור הבנק, וממילא תהא התעמולה נרדמת מיד".

שלושת ילדיו של הרצל פאולינה, טרודה, הנס
אלף מניות על שם הילדים

לא אחת כינה את עצמו להטוטן, היות שניצח על מכירת מניות "של בנק שהפרטים עליו עדיין אינם ידועים בכלל". אם פעילים מן המניין התבקשו לעסוק בעצם מלאכת השיווק וקידום המכירות, הנה עמיתיו המפורסמים יותר, ובראשם נורדאו, נקראו לכלול בנאומיהם גם את עניינו של אוה"ה. נורדאו, שידע להלהיב המונים, הסביר למאזיניו בהמשך כי "היהודים העשירים יוכלו לעזור לאחיהם העניים כאשר תגיע אליהם הקריאה לרכוש מניות של הבנק". כמו כן השקיע הרצל שעות רבות במחשבה כיצד להביא את דבר אוה"ה ומטרותיו למספר רב של חותמים אפשריים. לפי רישומיו, הוא שקד על ניסוח איגרות תעמולה שהתכוון להפיץ ברחבי תבל, ושאף לשכנע את אגודות ההתיישבות במדינות שונות להשקיע את הונן במניות אוה"ה. בדיוני ההכנה לקראת הקונגרס הציוני השני הציע הרצל שרוכשים קטנים ישלמו בעד מניותיהם בתשלומים שיירשמו בפנקסי חיסכון כביטוח הדדי להם ולמוכרים. בהמשך הגה רעיון בדבר הקמתו של סינדיקט הנפקה עממי.

     אחד מתועמלניו היה כימאי ששמו החל ללכת לפניו, הד"ר חיים וייצמן, שנשם ציונות כבר בבית הוריו במחוז מינסק שברוסיה הלבנה. עובדה היא שתשעה מתוך אחד-עשר אחיו ואחיותיו עלו בשלב מוקדם לארץ-ישראל. וייצמן היה אחד מראשוני התועמלנים למען התנועה הציונית ואוה"ה בעיירות ובערים קטנות במחוז מגוריו. "רוב האסיפות", כתב בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש", "נערכו בבתי הכנסת, שבמקרה חיפוש של המשטרה הייתי בין המתפללים או דורש דרשה".

תעודת הקצאת המניות של הרצל מס' 6851
(29.6.1899)

סיפורו האישי מאפיין את רוח החיים שהתנועה הציונית הפיחה בלב-לבן של הקהילות היהודיות בפינות הנידחות ביותר. יום אחד, סמוך ליום הכיפורים, בא וייצמן לעיירה קלינקוביץ', שנודעה בזכות רבהּ הלמדן המפורסם וירא השמים, ששתי רגליו נקטעו בתאונה. וכך סיפר וייצמן על הקורות אותו באותה עיירה:

     באפלולית שלפני עלות השחר מצאתי כשני מניינים יהודים שנתאספו בבית הכנסת הקטן העשוי עץ. הרב הובא בתוך מיטתו… דיברתי על השעה הגדולה הממשמשת ובאה, על הגאולה, על הקונגרס, הבנק, המושבות, ושידלתי את שומעיי שיקנו בשלושים רובל מניות של אוצר התיישבות היהודים.

     אחר כך, בשעה שהייתי מחכה לאיכר שיבוא וישיטני חזרה אל התחנה, נכנסתי בדברים עם יהודי זקן אחד שפגשתיו קודם לכן, ר' ניסן, מוכר ספרים נודד, שהיה מוכר סידורי תפילה, טליתים ותפילין ותשמישי קדושה אחרים. נראה לי שהוא הקשיב היטב, ותאב הייתי לשמוע את דעתו על כל העניין. אמרתי לו, ר' ניסן, האם הבנת את העניין שדיברתי עליו? הוא הסתכל בי בעיניו הישישות, מתחת לגבות העבותות, וענה בענוותנות: "לא, לא הבנתי. אני איש זקן ושמיעתי לקויה. אבל דבר אחד יודע אני: אילו הדבר שדיברת עליו לא היה עומד להתקיים לא היית בא לכאן".

     הרצל דימה את המערכה על הקמתו של אוה"ה למלחמה של ממש. "כוונות עמומות, תוכנית ברורה יותר, הכרזות ראשוניות, גיוס, הקמת עמדות קדמיות, היתקלויות ראשונות, קרב – כל אלה מתערבבים זה בזה בסרבול נורא או בקלילות מגוחכת. לעתים אתה נדחף יותר מדוחף. בעצם, אינך מאמין שזה קורה, ופתאום אתה מוצא את עצמך בתוך כל זה", כתב ביומנו ב-12 במאי 1898.

     בין השאר, נועד עם בנקאים בווינה – למשל, עם האחים איי ו-א' ברכר, בעלי בנקהאוס. הוא ביקש לתהות על קנקנם קודם שיציע להפקיד בבנק שלהם את הכנסות ההחתמה באוסטריה. אגב שיחה עמם במשרדם שקע הרצל בנוסטלגיה. המקום נראה בעיניו עלוב ועורר בו זיכרונות מתחילת המפעל שלו עצמו, שהלוא בעת שהחל לגלגל את רעיון התנועה הציונית, שכן, כזכור, משרדו בחדרון אחורי בקפה "לובר". האחים ברכר הצטיירו בעיניו כאנשים קטנים אבל נחשבים; אנשים שדעתם מיושבת עליהם. והוא כבר חשב עליהם בתור שותפים אפשריים, שכן בהיותם "מעמד בינוני זעיר של בנקאים, אם ישכילו להצטרף אלינו, הם יכולים להיעשות גדולים באמצעותנו", כתב והורה לוולפסון לאסוף פרטים על מהימנותם. ואכן, עד היום מתנוסס שמו של בנקהאוס איי ו-א' ברכר על כתבי התחייבויות לרכישת מניות ולתשלום מקדמות בסך עשרה אחוזים באוסטריה. לרוכשי המניות ניתנה אפשרות לפרוש את התשלום לחמישה מועדים, האחרון שבהם נקבע ל-1 באפריל 1900.

ד"ר חיים ווייצמן
"שעה גדול"

הרצל ציפה לגשם נדבות של חותמים ודחף את הפעילים כמעט במו ידיו. במערכת התכתבויות אישיות קילס וסנט, שיבח, עקץ וגידף – ולפעמים גם התחרט. שוב ושוב חזר אל בעלי ההון, לעתים במישרין ולעתים באמצעות שליחים. הבכיר בשליחים היה וולפסון. הרצל, שהתרשם מיכולת השכנוע שלו, ייחס משקל רב לצייתנותו הגמורה. בעיני הרצל לא הייתה זו צייתנות לשמה, אלא ביטוי של משמעת למנהיג. מותר לחלוק, מותר להתווכח, אבל ברגע שהחלטה התקבלה, אין לסטות ממנה.

     כאשר הודיע לוולפסון כי ימנה אותו לעמוד בראש מועצת המנהלים של הבנק, הוסיף הרצל והסביר לו כי יצטרך להשגיח השגחה יתרה, שהבנק "יהיה ויישאר מכשיר צייתן של הציונות המדינית", אבל בד-בבד ישמש בנק לכל דבר. הוא המליץ לוולפסון להקיף את עצמו באנשי פיננסים מהוגנים, ו"ככל שיִרבו כן ייטב".

     וולפסון אכן ניסה לגייס אנשים שכאלה. אחד מהם היה מוריץ ורבורג מהמבורג, שסירב לבקשה, ואף לא הסכים לסייע במכתב המלצה אל נציגהּ של משפחת רוטשילד בפרנקפורט. איש פיננסים אחר היה לאופולד זליגמן, אחיו של יצחק זליגמן מלונדון, שניהל את סניף הבנק של משפחתו בפרנקפורט. גם הוא השיב ריקם את פניו של וולפסון. לעומת זאת, זכה וולפסון לתשובה חיובית דווקא מגוף נוצרי. בעלי הבנק הקטן אך הידוע, א' שאפהאוזנשר בנקורין, שפעל בעיר קלן, הסכימו לקבל פיקדונות בשירות אוה"ה.

הבנקאי גוסטב כהן
"בזינוק אחד"

הרצל עצמו הוסיף לעקוב מקרוב אחר רכישת המניות ולשגר נזיפות לפעילים שלא עמדו בציפיותיו. אחד מהם היה הד"ר מקס מנדלשטם, רופא עיניים נודע מקייב, שהראה מסירות רבה (לימים צייר הרצל בספרו "אלטנוילנד" את בן דמותו, רופא העיניים הד"ר אייכנשטם, כנשיא הראשון של החברה החדשה בארץ-ישראל), אבל הישגיו בשירות הבנק היו דלים. הרצל לא היסס לכתוב לו ב-23 במאי 1898 כי בעיר בראילה שברומניה הושגו במשך שלושה ימים בלבד התחייבויות לרכישתן של חמשת אלפים מניות. "המספרים שאתה מוסר מרוסיה הם קטנים הרבה יותר מדי. אם מכזיבה רוסיה, מה יצמיחו שאר המדינות?" הוסיף-נזף. לבנקאי גוסטב ג' כהן מהמבורג, שהתאונן כי ידיו כבולות מאחר שבמחוז פעולתו "אין מלווים אלא לעשירים", הסביר הרצל כי זהו בדיוק העניין. "אנו רוצים להיחלץ בזינוק אחד מתוך מעגל הקסמים הקיים בסירובם של הבנקאים להילוות אלינו, אם אינם נלווים אלינו". היה ברור שמילת הקסם היא "זינוק", ותחליפהּ הצפוי הוא "גוויעה".

     הרצל תכנן לכנס באמצע יולי 1898 בקלן קבוצת בנקאים, ובהם כמה שהפנו לו עורף, בתקווה שיתרצו ויסכימו לחבור לעבודת אוה"ה. בתוך החבורה הזאת רצה לראות גם אישים כדוגמת האחים יצחק ולאופולד זליגמן, ישראל פוזננסקי, גוסטב ג' כהן, אחד משני האחים אליעזר ואריה ברודצקי, מאילי תעשיית הסוכר ברוסיה, הרמן לנדאו (יוצא פולין שהתאזרח בבריטניה ועשה בה חיל בעסקיו), ג'ורג' (גאורגה) מרקס (שבתו נישאה לימים לסופר ש"י עגנון) ופאול לאו אהרונס, שניהם בנקאים יהודים מגרמניה. בהקשר זה ביקש לפתוח חשבון בבנק שמרקס ניהל, נורדאוטשה קרדיטאנשטאלט, ולהפקיד בו עשרה אחוזים ממחירן של אלפיים המניות של אוה"ה שרכש בעצמו, "כדי לזכותו [את מרקס] בתשומת לב".

הבנקאי ג'ורג' מרקס
"לא הושפע"

     הרצל עצמו, בהיותו נאה דורש ונאה מקיים, רכש אלף מניות על שמו ועוד אלף מניות על שם שלושת ילדיו – כרשום בתעודת הקצאה מס' 6851. כדי למנוע לזות שפתיים, הבהיר הרצל שעשה זאת בתור ציוני מן המניין, ובפועל "לא יהיה לי שום קשר לניהול [השוטף של] הבנק". פה ושם עסק גם בהחתמתם של עוד רוכשים, כמפקד הקורא לחייליו: "אחריי!" בעיתון התנועה "די וועלט" ייחד מדור קבוע לענייני בנק, והכליל בו מידע שוטף שנועד לשרת את מטרות אוה"ה. המידע התבסס על פרסומים שונים בתחום הבנקאות. כל אימת שאלה לא הגיעו לידיו, נזף הרצל בעוזריו והזכיר להם כי "…איני יכול לכלכל את מדור הבנק, וממילא תהא התעמולה נרדמת מיד".

     אבל מרקס לא הושפע מן המחווה של הרצל, ואפשר שפשוט לא הבחין בה. הוא וזליגמן הלונדוני הודיעו לוולפסון כי לא יבואו לפגישה, ואילו אהרונס התנה את השתתפותו בבואו של זליגמן. בה-בעת חזר בו פוזננסקי מהבטחתו לרכוש מניות. "נסוגו מהסכמתם", דיווח וולפסון להרצל. "עמוד איתן", חיזק הרצל את וולפסון. הוא כינה את המסרבים לבוא "סמרטוטי הבנק" והורה לקיים את הוויעוד גם בלעדיהם. "נוכל לתת גם לבנקאים שנִיים במעלה סמכות ואשראי על ידי הקונגרס", קבע. "…גם אם אין השמות ידועים עדיין ברבים… אנחנו כבר נעשה אותם ידועים ונסייע להם בהשגת האשראי". כן הורה להכין אולם ישיבות קטן ונאה, שבו יסבו שלושים המשתתפים בכורסאות נוחות מכל עבריו של שולחן ארוך מכוסה במפה ירוקה.

טופס בקשה לרכישת חמש מניות
באמצעות בנקהאוס איי.ואי., ברכר וינה 19 ביוני 1898

ב-25 באוגוסט 1898 נאספו באולם השטאדט-קזינו בבאזל (שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון, ובו התכנס שלושה ימים לאחר מכן כינוס הבנקאים) כארבעים אנשי עסקים שוולפסון זימן (שישים וארבעה, לפי בודנהיימר). אחדים מהם היו בנקאים, אבל איש מן הבאים לא היה מוכר בזירה הכלכלית הבין-לאומית. "ועידה שאין בה ממש", כתב הרצל ביומנו ב-29 באוגוסט. גרוע מכך – וולפסון וחבריו הצליחו לאסוף עד אותה העת התחייבויות בסך מאה אלף ליס"ט בלבד, וכדי לפתוח בפעילות בנקאית בבריטניה נדרשו לפחות מאתיים וחמישים אלף ליס"ט. וולפסון ניסה לשכנע את הרצל להקטין את הון היסוד של אוה"ה לרבע מיליון ליס"ט בלבד, והרצל שב ותלה את הקולר ב"ברנשים העשירים הרוצים להקפיאנו", והבטיח בפעם המי-יודע-כמה כי "הנקמה תהיה נוראה".

     אבל הייאוש היה בן-חלוף. עמדתם של הרצל ו-וולפסון הייתה החלטית: אוה"ה יֵצא לדרך ויהי מה. אנשי העסקים שהתכנסו בבאזל בחרו בוולפסון ליושב ראש הוועדה שתכין את ייסוד אוה"ה.

לקונגרס השני קדם כינוס ייצוגי גדול ראשון של ציוני רוסיה, שנערך בוורשה, בירת פולין, בימים 22-19 באוגוסט 1898. לכינוס זה נודעה חשיבות רבה בשל העובדה שיהודי רוסיה ומזרח אירופה היו "רוב מניינה ובניינה" של ההסתדרות הציונית, וממילא הייתה למנהיגיהם השפעה ניכרת על כל מעשיה. אוה"ה היה אחד הנושאים המרכזיים בסדר יומו של הכינוס בוורשה, כפי שסיפרו לאחר מכן עדי ראייה ושמיעה (במהלך הדיונים, שהיו מחתרתיים, לא נרשם שום פרוטוקול). וזו הייתה תמצית הדברים, על פי ניסוחו של הפרופ' דוד ויטל:

מה בדיוק צריכים להיות תפקידי הבנק – פוליטיים, היינו המצאת סיוע כספי לזרוע המדינית של התנועה? או מעשיים, כלומר תמיכה ישירה במושבות בארץ ישראל? ועד אחרת, מי יפקח על פעולתו של הבנק לאחר ייסודו? ואיך מתכוונים להבטיח שמכשיר חדש זה של מדיניות לאומית ועממית לא ייפול בידי פלוטוקרטים [אילי ממון] אנוכיים?

הדברים הסעירו את הרוחות, ואפילו התחוללה מהומה קטנה. איש לא יצא נגד הצורך להבטיח ככל האפשר את כפיפותו האפקטיבית של אוה"ה לקונגרס. וכן הוסכם שאוה"ה יפעל בעיקר להכשרת קרקעות פנויות בארץ-ישראל, ואילו פעילותו מחוץ לארץ-ישראל תוגבל לעניינים הקשורים במישרין או בעקיפין לארץ-ישראל (ולסוריה). בעיקרו של דבר היה בעמדה זו כדי לתמוך בהרצל.

     הקונגרס הציוני השני שנתכנס בימים 31-28 באוגוסט 1898 היה גדול מקודמו, ומספר ציריו היה כמעט כפול. רובם הגדול נבחרו כהלכה בקולותיהם של חברים משלמי מס (שוקלי שקל). מספר הסניפים של התנועה הציונית גדל הרבה יותר מן המספר הראשוני. הרצל נמנע מלחשוף את מספר הבוחרים, שהגיע כנראה למאה אלף, ויצר את הרושם שהמספר גדול פי כמה וכמה. וכן יצר את הרושם שעומדים לרשותו מקורות כספיים מרשימים.

ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן
דיון מקיף

בנאומו קבע הרצל את "כיבוש הקהילות" בתור מטרה קרובה, אבל עיקר עניינו בדיוני הקונגרס התמקד בבנק ובדרכים להקמתו. "עוד בקונגרס הראשון הכרנו בצורך ליצור מכשיר כספי בשביל המטרות של תנועתנו", הזכיר לצירים, "זה יהיה הבנק הקולוניאלי היהודי". הדובר הבטיח למפקפקים ולספקנים מקרב אחיו היהודים כי אוה"ה "יקום בעוד זמן קצר, לפי התוכנית, ויהיה לעובדה". למרות מידת הייאוש שביטא ביומנו בעקבות הפגישה עם אנשי העסקים, הוא אמר עכשיו בקונגרס כי אפשר "להניח שהבנק יתחיל עוד במשך השנה הזאת בפעולותיו העסקיות".

     מנחם אוסישקין, מהנדס בהכשרתו ומן המנהיגים הבולטים של יהודי רוסיה, ועמיתו בהנהגת יהודי רוסיה, הרופא הד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, תבעו לקיים מיד דיון מקיף בעניין אוה"ה. הרצל היה מוכן לכך, אלא שטרדותיו של וולפסון, יושב ראש ועדת אוה"ה, לא אפשרו לו להשלים את הדיווח שלו. בהצבעה התקבלה עמדת הנשיאות להקפיד על סדר היום שנקבע מראש ולדון באוה"ה רק למחרת, ב-30 באוגוסט.

     וכך אמנם היה. וולפסון דיווח למליאת הקונגרס על הפעילות להקמתו של אוה"ה והסביר כי הקמתו נועדה להוכיח "אם באמת רבת-כוח תנועתנו או מופרזה היא". כן אמר שכל החותם על נכונות לרכוש מניות מתבקש להתחייב על תשלום של עשרה אחוזים מגובה הסכום שחתם עליו, "והחתימה הנפלאה במינה הזאת התנהלה למרות כל חוקי הניסיון בלי שולחנים [לחלפני כספים] ואנשי רכוש גם בלי כל פרוגרמה ותקנות. מטרתה הייתה רק לנסות את כוח הציוניות, וזאת השיגה באופן היותר נעלה".

הרצל נואם בקונגרס השני (אוגוסט 1898)
"הבנק יקום בעוד זמן קצר"

בתוך שבועות מעטים נחתמו בקשות לרכישת מניות בסך של ארבעה מיליוני פרנקים צרפתיים (מאה ושישים אלף ליס"ט). וולפסון הוסיף ואמר כדברים האלה: "בשם 'נפלאה' קראתי לחתימה הזאת… אחרי שמעולם לא הייתה כזאת כי יחתמו על מניות של בנק שאין לו כל הצעה, כל תוכנית [כלומר, תשקיף ותקנון]… מצוינה היא החתימה הזאת עוד במה שהיא חתימת עם אמיתית שהחלה בכל חלקי התבל, מקום היהודים גרים, נתקבלו חתימות. במשך זמן קצר קיבל ועד הבנק יותר מאלף מכתבים, הכתובים בהתלהבות שלא זכה לה עד כה שום מפעל מסחרי. מכל ארצות תבל באו הסכמות נלהבות על ייסוד הבנק. מאות ידיעות מאגודות, מחברות…"

     עוד אמר כי גם אם ההחתמה עודנה רחוקה מסיום, מגיעות מדי יום ביומו רשימות חדשות של רוכשים. בימים האחרונים נתקבלו דיווחים על התחייבויות בסך מאתיים וחמישים אלף פרנקים צרפתיים (עשרת אלפים ליס"ט). מספרם הכולל של רוכשי המניות עד כה עומד על עשרים ושלושה אלף, ותשעים וחמישה אחוזים רכשו מניה אחת בלבד, בהיותם מעוטי יכולת.

     וולפסון חזר והסביר כי אין מדובר בבנק מסחרי רגיל, אלא בבנק שיפעל לפי האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. אבל כדי לממש מטרה זו יהיה עליו לעשות עסקים טובים, ולשם כך יידרשו אנשי מקצוע טובים. למתנגדי אוה"ה, שכרכו את הקמתו של הבנק עם הטענה האנטישמית שהתנועה הציונית מבקשת להיות מעצמת הון בין-לאומית, הבהיר וולפסון כי לבנק יש מטרה אחת ויחידה: להיטיב עם העם היהודי. לכן, ציין, מתנוסס המונח יהודי בגאון בשם הבנק. הוא אף דחה את הטיעון כי מפעלים דומים שהיו שייכים ליהודים נכשלו. ודאי שאין מקום להשוואה בין מפעלים אלה ובין אוה"ה ההולך ומוקם עתה, הכריז. בנק תורם יותר מכל גוף אחר להיאחזות ולהתיישבות.

הרצל וד"ר מקס מנדלשטם
"המספרים קטנים מדי"

לפי בקשת הרצל, חיבר בודנהיימר, חבר ועדת אוה"ה, שני מסמכים. האחד היה פרוספקט (תשקיף), מעין מגילת יסוד לבנק, שיעדו "הקמת בית מולדת לעם ישראל בארץ-ישראל ובסוריה". בפרוספקט נכללו מובאות ממסמכים שחיברו מומחים וחוקרים שונים, ובכללם בריטים וגרמנים, בדבר הסיכויים המזהירים שחוזים להתיישבות בארץ-ישראל ובסביבתה, וחשיבותו של אוה"ה לעניין זה. כן נקבע שם כי הוועד הפועל והקונגרס ישגיחו ש"הבנק יפעל בפועל לתועלת הציונות והיהדות כולה באמצעות באי כוחם… ישגיחו כי סכומי הכסף יוצאו באמת לתועלתם". המסמך האחר, תקנון, הוגדר פרטי ולא מחייב, אבל הוצג לפני מליאת הקונגרס. בסופו של דבר, אכן התבססו התשקיף והתקנון על שני המסמכים של בודנהיימר.

     בודנהיימר נאחז בעיקרון שהרצל קבע בקונגרס הציוני הראשון: "להקים בית מולדת מובטח במשפט הכלל לעם ישראל בארץ-ישראל", והבנק – אמיתי, מבוסס, המושתת על יסודות מוצקים וחזקים – יהיה אמצעי להשגתה של מטרה זו. בודנהיימר, שהוא עצמו היה, כאמור, עורך דין פעיל בגרמניה, בחר לדגם מייצג את הבנק הלאומי הגרמני לנדבנק, שעסקאותיו היו מסחריות אבל בד-בבד גם שיקפו את היעדים הלאומיים של גרמניה. מתוך הסתמכות על המחקר המקיף שעשה, קבע בודנהיימר שארץ-ישראל "יכולה לחזור ולפרוח כבימי דוד ושלמה" ולהיות "עוד פעם ארץ זבת חלב ודבש". ציטוטיו מחוות דעת של מומחים זרים מבהירים שארץ-ישראל היא כר נרחב לפיתוח בכל תחום אפשרי: עבודת אדמה לגווניה, תעשייה, בניין, מכרות מלח וברזל ועוד כהנה וכהנה.

המהנדס מנחם אוסישקין
מברק אזהרה

בודנהיימר חשף הצעה שהציע לפני כן איש עסקים יהודי מהמבורג, שלפיה "אין לנו צורך כלל בנדבות עשירינו… צריכים פשוט לייסד בנק יהודי לתעשייה. חבורה של סוחרים, אנשי פיננסים ותעשיינים יהודים יוכלו לספק את האמצעים הדרושים… [ישלחו] ועד של חמישה מנהלים בקיאים בעסקי בנק וחרושת לארץ-ישראל ויפתחו תכף בתי מסחר בחיפה ובארות (עזה, יפו, צידון, טרבלוס [טריפולי] וחלב) אשר ירכשו תכף קרקעות שיש בהן מים טובים, וייסדו עליהן בתי מלאכה לעיבוד עורות, ריחיים של תבואה ושל עצמות, של זבל, מזגגות, בתי חרושת ברזל, זכוכית לבנה ובורית, צמר וארג משי, בתי מלאכה לייצור כובעים, נייר, דפוס, שיכר וכדומה… בתי החרושת האלה יראו ברכה רבה…"

     איש העסקים, שבודנהיימר לא נקב בשמו, העלה את הצעתו על סמך ניסיון אישי. "הבאתי תבואה מארץ-ישראל והחזרתי קמח טחון מאודסה. הבאתי צמר צאן ושלחתי סחורות צמר מוכנות. הבאתי עורות וחלבים שונים ושלחתי שמה עור מעובד ועוד… אשר הוכיחו לי מה רב הרווח אשר ירוויחו בזה". חומרי הגלם הללו קיימים בארץ-ישראל "בזול גדול". תעשייה מגוונת בארץ-ישראל תוכל להתחרות בהצלחה רבה בשוקי אירופה ולוּ רק בשל משאבי האנוש הזולים הנמצאים בארץ (למשל, עלייה גדולה מרוסיה) ועלותה הנמוכה של ההובלה לשווקים זרים. איש עסקים זה אפילו הוסיף ואמר כי אנשי עסקים אחרים הפועלים בחיפה וביפו צברו מיליונים רבים.

ד"ר אריה מוצקין
שליח מיוחד

הרב הראשי מוריץ גידמן
דין-וחשבון מהימן

הבנק המוצע לא יתחרה בבנקים אחרים הפועלים באירופה. הוא צריך להתמקד בסיוע ליזמים ולמשקיעים למען "תועלת הציונות והיהדות כולה", ויהיה נתון לפיקוחם של שליחי התנועה הציונית ושל מומחי הון.

     הראשון בשבעת הסעיפים בהצעת ההחלטה של בודנהיימר קבע כי אוה"ה יפעל ל"יצירת מפעלי תעשייה, חברות ביטוח וספנות במזרח בתנאי שיועסקו בהם יהודים". הסעיף השני דן במתן תמיכה למושבות חקלאיות עבריות בהלוואות לרכישת קרקעות שיינתנו תמורת ערבויות. בסעיף השלישי הובהר שהסחר בארץ-ישראל (ובסוריה) ייתמך בעסקים שונים. פעילות אחרת תהיה בתחום השגת זיכיונות לבניית מסילות ברזל, פיתוח מכרות והשגת מונופול מסחרי באזור. אוה"ה גם ישקיע כספים בעסקים נושאי רווחים, אך למועדים קצרים. אבל "ספסרות מכל סוג אסורה לגמרי… לפי הצורך והיכולת יוקמו סניפים במדינות שונות…"

     אוסישקין טען בדיון כי במושג מזרח (Orient) נכללות מלבד ארץ-ישראל וסוריה גם מדינות ערב, ולכן יעץ להחליף את המונח הכולל "מזרח" בציון מפורש של האתרים: ארץ-ישראל וסוריה. הוא היה מוכן להרחיב את יריעת הפעולה של אוה"ה לכל רחבי תבל בתחום הכספים והתעשייה, אבל לא בכל מה שקשור במימון התיישבות של יהודים. הרצל הקשיב לו רוב קשב. בתיקיו היה שמור מברק אזהרה מאוסישקין, שאם לא יבוטל הסעיף המתיר להשקיע כספים בהתיישבות מחוץ לארץ-ישראל, ינקטו חברי הוועד הפועל ברוסיה עיצומים, יחדלו למכור את המניות, ואפילו יחדלו לקבל התחייבויות לקניית מניות נוספות.

     לעומת אוסישקין, טען הד"ר אריה לייב מוצקין, ממנהיגי הציונים ברוסיה ושליחו המיוחד של הרצל לארץ-ישראל, כי אין צורך להתעמק במושג "מזרח", מפני שהוא מובן מאליו וכולל גם את טורקיה, שממנה מצפים לקבל את הזיכיונות למיניהם. חיים וייצמן, שהחל בקונגרס השני את מעורבותו הפעילה בענייני הציונות, הציע להגביל את המונח "מזרח" לסוריה ולארץ-ישראל בלבד, אך לאפשר לבנק לפעול במדינות אחרות, ובלבד שיעמדו בקשרים מסחריים עם ארץ-ישראל. הוא גם ביקש להגדיר במדויק את מערכת הקשרים בין אוה"ה לקונגרס ולוועד הפועל.

תועמלן יהושע בוכמיל
להמתין לקונגרס השלישי

עורך הדין דוד צבי פרבשטיין
תרחיש קשה

     יהושע בוכמיל, תועמלן ציוני ידוע, חשב שמוטב לקבל את ההכרעה בקונגרס השלישי, בתום עבודת הכנה יעילה. "חפוזים", הגדיר עורך הדין השוויצרי, דוד צבי פרבשטיין, את המהלכים להקמתו של אוה"ה שננקטו עד אז. הוא אף הזהיר שעצם הדבר שאוה"ה הוא חברת מניות עלול להיות בעוכריו. מניות, אמר, אפשר להעביר מאדם לאדם, כלומר מציונים ללא ציונים או לספסרים, ולאבד בכך את השליטה בחברה.

     פרבשטיין גם התקומם נגד אזכורו הצפוי של מושג כמו "בנק לאומי ציוני" באולמות הבורסה באירופה; נגד האפשרות שאנשים שאינם יודעים דבר על הציונות יסחרו במניות הקשורות בציונות; ונגד העובדה שמברקים על מצבן המסחרי של מניות שכאלה יוחלפו בין הבורסות בפריז ובלונדון. הוא צייר תרחיש קשה של האסיפות הכלליות: משתתפיהן לא יהיו רוכשי מניה אחת או שתיים, אלא קבוצה קטנה שזהותה לא ברורה, שתרכז בידיה כוח ותחליט על מהלכיו של אוה"ה. לכן, אמר, יש צורך בתקנון שישמור מפני שמיטת הבנק הציוני משליטתו של הקונגרס. אין מקימים בנק בדרך של שליפה מן המותן, קרא, והצטרף למי שצידדו בהכנה קפדנית של הנושא ובהעברת הדיון לקונגרס הבא.

     יהודי רומניה הפגינו תמיכה גדולה בהקמתו של אוה"ה, ואחד ממנהיגיהם, סמואל פינלס (שמואל פינלש) מן העיר גאלאץ, השתבח במכירה הגדולה בעירו ובעיר בראילה, אבל התאונן על ארגון כושל בשלושה ריכוזים יהודיים, בוקרשט, יאסי ובוטושן. בניהול נכון, אמר, היו מצליחים למכור שמונים אלף מניות תמורת שני מיליוני פרנקים צרפתיים (שמונים אלף ליס"ט). הוא לא היה שותף לחששו של פרבשטיין שמא יועברו מניות לידיים לא ציוניות, אך העריך שלא יהיה אפשר לקיים "מנגנון השגחה" מונע. לרודולף שאואר, עורך דין מגרמניה, הציקו ההתבטאויות בדבר העברתן של מניות לידיים לא ציוניות. לדעתו, אמר, לא יעלה על הדעת שאדם ציוני המחזיק במניה של מפעל ציוני יתנכר לאידאל שלו עד כדי מכירתה ללא ציוני.

     אישיותו של המנהיג היא הקובעת, הסביר ברנשטיין-כהן (שכעבור זמן לא רב היה לאחד ממבקריו החריפים של הרצל). הידיעה על הקמתו של אוה"ה, אמר, הפיחה רוח חיים בהמונים אך ורק בזכות העובדה "שהמנהיג שלנו, הד"ר הרצל, יעמוד בראשו". הד"ר נחמן סירקין, מחולל האגף הסוציאליסטי בקונגרס הציוני, הנהיג את ההתנגדות להרצל ולמדיניותו. עם זאת, הוא טרח לציין בפתח דבריו שגם המיעוט המותח ביקורת, למשל על הקמתו של אוה"ה בצורתו המוצעת, ניצב, כמו הרוב, לימין העניין הציוני. לא האינטרס הוא החוצה את היהודים, אמר, אלא השוני בחינוך. כסוציאליסט ביקש להקים את אוה"ה, וכמובן, גם את ההתיישבות בארץ-ישראל, על יסודות שיתופיים. לפיכך קרא לחולל מהפך כבר בקונגרס הבא ולהקים הנהגה "שתבין טוב יותר את צורכי העם", כלומר שתאמץ את שיטתו. דבריו שוסעו בקריאות ביניים סוערות. רוב הצירים לא ראו את הסוציאליזם בעין יפה ודרשו ממנו לחזור בו מדבריו או לרדת מן הבמה.

הפובליציסט ברנאר לזאר
"לא באמצעות בנק"

האחים אלכסנדר ואוסקר מרמורק
המטרה אחת ויחידה

וילי במבוס, חובב ציון נודע מברלין, שהיה ידידו של הרצל ואחר כך יריבו, התייחס ברצינות רבה לחששות מפני אובדן השליטה הציונית בבנק ותבע מהיועצים המשפטיים לכונן מנגנון הגנה טוטלי נגד אפשרות שכזאת. הוא היה מוכן להרחיק לכת ולהעניק לקונגרס שליטה מוחלטת בבנק, ולכן הציע להכין תקנון דקדקני, שיאושר בקונגרס השלישי, ואילו בקונגרס השני להסתפק באישור הקמתו הרשמית של אוה"ה.

     ד"ר אלכסנדר מרמורק, רופא וחוקר ידוע מפריז, שנבחר לשמש דוברם הראשי של המצדדים בהקמתו המיידית של אוה"ה, הציע תיקונים בסעיפים הראשון והשני של התקנון. לפיכך נקבע כי בסעיף הראשון יצוין במפורש לצד המושג "מזרח" כי מדובר בייחוד בסוריה ובארץ-ישראל. לאמור, מושב אוה"ה יהיה בלונדון ויוּתר לו לייסד סניפים בכל מדינה לפי הצורך, אך המטרה תהיה אחת ויחידה – הפנים יופנו לארץ-ישראל.

     הפובליציסט הצרפתי ברנאר לזאר, שהיה לוחם ידוע באנטישמיות – התפרסם בזכות מאבקו למען אלפרד דרייפוס וזיכויו – ובעל השקפות אנרכיסטיות וסוציאליסטיות, ביקש לדבר נגד התיקון. הטיוטה אינה בשלה כדי ש"כל בני העם" יוכלו לסמוך עליה את ידיהם, אמר. במצב כזה, הוסיף, הדרך היחידה היא להמתין עד לקונגרס הבא, השלישי, ולהגיש לו הצעה מפורטת וכתובה כהלכה.

     הרצל הרגיש שנכנס למלכוד. "אם נרצה לשאול תחילה בדעת כל האנשים, לעולם לא נשיג דבר", אמר מעל דוכן הנשיאות. "ועכשיו", מיהר להודיע, "ניגש להצבעה".

     אנשי מחנהו של סירקין ביקשו להצביע תחילה על הצעתם, אבל הרצל קבע ש"מעמידים להצבעה את ההצעה המתוקנת, שנתקבלה על ידי הוועדה. היא הוסברה כל צורכה, בארבע שפות [גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית]. עכשיו נצביע", הוסיף ואמר.
בהצבעה הרים רוב ברור את ידו בעד ההצעה. לשאלתו של הרצל: "מי נגד?" התרוממו רק חמש ידיים. הרצל קבע: "ההחלטה נתקבלה".ויחידה – הפנים יופנו לארץ-ישראל.

חובב ציון וילי באמבוס
ידיד ויריב

הפובליציסט הצרפתי ברנאר לזאר, שהיה לוחם ידוע באנטישמיות – התפרסם בזכות מאבקו למען אלפרד דרייפוס וזיכויו – ובעל השקפות אנרכיסטיות וסוציאליסטיות, ביקש לדבר נגד התיקון. הטיוטה אינה בשלה כדי ש"כל בני העם" יוכלו לסמוך עליה את ידיהם, אמר. במצב כזה, הוסיף, הדרך היחידה היא להמתין עד לקונגרס הבא, השלישי, ולהגיש לו הצעה מפורטת וכתובה כהלכה. הרצל הרגיש שנכנס למלכוד. "אם נרצה לשאול תחילה בדעת כל האנשים, לעולם לא נשיג דבר", אמר מעל דוכן הנשיאות. "ועכשיו", מיהר להודיע, "ניגש להצבעה"

     "תשואות סוערות ומחיאות כפיים", נרשם בפרוטוקול. "הצירים קמים". עכשיו הוקראו שמותיהם של חברי ועדת אוה"ה. תשעים ותשעה תמכו, וחמישים וארבעה התנגדו. בהצבעה אחרת הוסמכה הוועדה לצרף חברים לפי שיקול דעתה. לפי הצעת בודנהיימר, נקבע בהצבעה כי הוועד הפועל יפקח על אוה"ה. "לאחר שהנחתי להם לצרוח בנושא הזה במשך ארבע שעות", תיאר הרצל את הוויכוח ביומנו, "ויתרתי על העניין [ההתמקדות בארץ-ישראל ובסוריה] משום שלא החשבתי אותו כלל. הם סברו שניצחו, ואילו ההצעה לייסד את הבנק – היא הייתה העניין החשוב – נתקבלה בתרועות".

     בהחלטה זו "אושרה עליונותה המוחלטת [של ארץ-ישראל] בתוכנית הציונית", כתב הפרופ' ויטל. כך גם נמוג "החשד החבוי שדבק בהרצל בעניין זה". הרצל העדיף נוסח מעורפל מזה, שיהיה נוח יותר לאוזנם של הטורקים, אך קיבל את התיקון. ציר הקונגרס, ההיסטוריון נחום סלושץ, תיאר את המעמד כך:

…הרגש הרגיש, וברגע היסטורי זה גם אלה שהיו בעד הדיחוי, כי לא הם בלבד יושבים פה כי אם עם יהודה, מאות אלף איש בכל קצווי ארץ הכופים עליהם הר כגיגית, עומדים ומצפים לרגע הגדול הזה, לרגע ייסוד הבנק. הרגש הרגיש כל בעלי הנפש כי הרגע הזה הוא גדול, וכי רק בדורות יבואו יבינוהו, וכי צריך לעבור את ה"רוביקון", וברוב דעות גדול הוחלט לייסד את הבנק תכף… ולהוסיף את המילים בייחוד סוריה וארץ-ישראל. ותהי התרגשות עצומה שלא קמה כמוה ויריעו לקראת וולפסון ובודנהיימר אשר קראו להם לעלות על הבמה ולא עלו… ויֵדעו הצירים ביום ההוא כי נעשה הצעד הגדול הראשון בפועל, ויבינו כי צדק וולפסון באומרו שאין דמיון כלל לתנועתנו ואין להשוותה עם מפעלים אחרים…

הוויכוח נמשך גם אחרי הקונגרס. לזאר טען כי אין בונים אומה באמצעות בנק. "טעות היא מצדך שביקשת לעשות בנק למנוע של מפעלך. בנק איננו ולעולם לא יהיה מכשיר של שיקום לאומי. ומה אירוני הוא לעשות בנק למייסד לאום יהודי! עזרא ונחמיה וזרובבל נשאו בידם את החרב ואת התורה, את הספר ואת הסיף, והיו להם זרועות [חזקות] של עניים, כי את העשירים הניחו בבבל", כתב לזאר להרצל ב-4 בפברואר 1899.

"…בינינו לבין עצמנו מצטער אני ביותר על שאני אנוס לייסדו", השיב הרצל ללזאר ב-16 בפברואר. "אבל מה דבר אחר עליי לעשות? השליטים הטורקים והאחרים מאמינים רק במוסדות של ממון. הרי היינו אנוסים למשוך ידינו ממימוש רעיונותינו או ליצור לנו בידינו את המכשיר שאי אפשר בלעדיו. אם חרפה היא לנו, היהודים האינטלקטואלים, תיפול נא על ראש בעלי הממון שלא רצו לפטור אותנו ממלאכה זו. הרי זה דבר שעלול להביא לכלל ייאוש – ולי אתה אומר זאת?"

"הואיל וענייננו זקוק לבנק", המשיך הרצל וכתב, "והואיל ואין בנקאים לרשותנו, מן ההכרח הוא ליצור בנק. זה דבר פשוט והגיוני. עולם שפל הוא מאוד. נעלה אל העננים! אבל מה יעשו אז בלעדינו הברנשים העלובים הללו שבאשפתות [העשירים] שאמרנו להגביהם מעט?"

הוגה הדעות אשר גינצברג
חשד בחוסר נאמנות

לזאר לא השתכנע, וכמוהו גם במבוס. והשניים פרשו, כל אחד מטעמיו, מפעילות בתנועה הציונית. גם הוגה הדעות אשר גינצברג, שנודע בכינויו הספרותי אחד העם, חלק על הרצל. עוד בימי הקונגרס הציוני הראשון התריס נגד המנהיג, מדיניותו ודרך הנהגתו, עד שכינה אותו "שבתי צבי החדש". עכשיו תמך במשיגים על ניסוחי תקנות אוה"ה, ברוח ההשגות שהועלו בעת הדיון בקונגרס, וחשד בקבוצה המנהיגה שאין היא נאמנה לרעיון שרק ארץ-ישראל היא מטרתה של התנועה הלאומית היהודית. הוא הסעיר את הרוחות בעניין זה בכתיבת מאמרים ובפגישות שונות.

     עם קוראי התיגר נמנה גם בעל בריתו של סירקין, שאול רפאל לנדאו, עורך דין ועיתונאי בעל מוניטין בווינה. הוא ערך בשעתו את ההיכרות בין הרצל לשתיים מן הדמויות החשובות בסיפור חייו הציוני, הכלר ונבלינסקי, ואף הוגדר היחצ"ן הראשון של התנועה הציונית. אחר כך התנתק מהרצל והצטרף לאופוזיציה נגדו.

     במהלך הוויכוח הארגוני התחוללה התנגשות חריפה בין היושב ראש הרצל ובין סירקין ולנדאו, שחילצה קריאת ביניים רועמת מסגן היושב ראש מנדלשטם: "אני מציע כי כל הסוציאליסטים יוצאו מן הקונגרס הציוני!" הרצל מחה על הצעה זו והסביר כי אין להעלות על הדעת "להוציא מכלל הציונות שום השקפה פוליטית", וממילא מדובר במיעוט קטן.

גם בעיצומם של המהלכים להקמתו של אוה"ה, שננקטו בעקבות הקונגרס השני, לא הניח הרצל לתחום המדיני. הוא הוסיף לפתח רעיונות כיצד לשכנע את השלטון העות'מאני להעניק לציונים את הזיכיונות המבוקשים, ונתפס לאמונה שישועתו תצמח דווקא מגרמניה, היות שזו כמעט הייתה בעלת בריתם של העות'מאנים.

     גרמניה של סוף המאה התשע-עשרה הייתה מעצמה עולה, שצברה עוצמה צבאית ומדינית אדירה. רק שתי מדינות על פני הגלובוס, בריטניה ורוסיה, היו יכולות להידמות לה. ביסמרק, מושא חלומותיו של הרצל, פרש מהשלטון ב-1890, והקיסר (הקייזר) וילהלם השני נעשה לדמות הדומיננטית. גם הוא, כמו ביסמרק, פעל להידוק הקשרים, בעיקר הצבאיים, עם העות'מאנים, ועל קברו של סאלח א-דין הצהיר חגיגית בפני הסולטן, בתוקף תפקידו כח'ליפה, על הידידות שרוחשים הוא וגרמניה לשלוש מאות מיליון המוסלמים. כמו כן הוא עודד גופים פרטיים בארצו לפתח מערכות כלכליות ענפות ברחבי האימפריה העות'מאנית, ובכלל זה מסילות ברזל, בנקים (בעיקר סניפי דויטשה בנק), חברות ביטוח, פיננסים וספנות. כך קרה שלקראת סוף המאה שלטו הגרמנים בעשרים אחוז מסחר האריגים בארץ-ישראל, ורוב היין שהופק ביקב בראשון לציון עשה את דרכו לגרמניה.

     העות'מאנים, מצדם, בירכו על הפעילות הגרמנית. הסולטן עבד אל-חמיד קיווה למצוא בגרמניה בעלת ברית מול שני אויבים פוטנציאליים – בריטניה ורוסיה. בעיני הסולטן, סיכם הד"ר דוד ישראלי במחקרו "הרייך הגרמני וארץ-ישראל", "הייתה גרמניה המעצמה האירופית היחידה שאין לה תביעות לטריטוריה טורקית. על ידי השתלבותן של המעצמות האירופיות במדיניות הלבנט (המזרח) קיווה 'השער העליון' (הממשלה העות'מאנית) לזכות בעמדת מיקוח חדשה, שיהיה ניתן להפעילה כדי לתמרן בין המעצמות האירופיות ולסכסכן זו עם זו… טורקיה ראתה אפוא בגרמניה הקיסרית מחסה ומגן…" והעניקה לגרמניה מעמד של "אומה מועדפת ביותר".

עורך-הדין שאול רפאל לנדאו
הצטרף לאופוזיציה

וילהלם השני, שהיה אדוק למדי בדתו הפרוטסטנטית, הלך בדרכי אביו שמת בדמי ימיו, הקיסר פרידריך השלישי, שהראה עניין ב"ארץ הקדושה". כבר אז היו בארץ מתיישבים גרמנים שבאו אליה מטעמים דתיים. דודו של הקיסר, הגרוסהרצוג של באדן, שהרצל הצליח כזכור לכבוש את לבו, עורר את עניינו בציונות, ואחד הביטויים לכך ניתן במכתב שווילהלם שיגר לגרוסהרצוג ב-29 בספטמבר 1898, ובו כתב כי "יישוב ארץ הקודש על ידי עם ישראל החרוץ ובעל האפשרויות הכספיות האדירות", לא רק יביא שגשוג לארץ, אלא "ישפר את מצבה הכספי של טורקיה וימנע את חלוקת הארץ". כמו כן הוא ראה ביוזמה זו פתרון לבעיה שהעיקה עליו: היות שחשד שיהודי ארצו עוסקים ב"ניצולם של הנוצרים" וב"הסתת האופוזיציה" הפנימית, יהיה מן הסתם בעלייתם לארץ-ישראל כדי להקל עליו בעניין זה.

     ממכתבו עולה כי הקיסר היטיב להכיר את נפש בני עמו הגרמנים. "…תשע עשיריות מכל הגרמנים ייבהלו ויתרחקו ממני", כתב, "אם יגלו ביום מן הימים כי אני אוהד את הציונים, ואף מוכן לפרוש עליהם את חסותי אם יבקשו זאת… [אבל] מנקודת מבט חילונית של ריאלפוליטיק איננו יכולים להתעלם מן העובדה שבהתחשב בכוח העצום והמסוכן שההון היהודי הבין-לאומי מייצג, יהיה זה ללא ספק הישג עצום לגרמניה אם עולם העברים יישא עיניו לארצנו בהכרת טובה".

     למרות הריח האנטישמי שמסמך זה הדיף, נכללה בו הבנה כלפי היהודים המבקשים לעזוב את מדינות מגוריהם העוינות אותם, בגין "מפלצת האנטישמיות הגסה והמבחילה" המרימה את ראשה המבעית. המשפט המסכם קירב לכאורה את הרצל להשגת מטרתו: "…אלה החוזרים לארץ הקודש ייהנו מהגנה ומביטחון, ואני אתערב למענם אצל הסולטן". מסקנתו של המנהיג הציוני למקרא השורות האלה הייתה שגרמניה נכונה להעניק חסות (פרוטקטורט) ליהודים בארץ-ישראל.

עורך-הדין הרברט בנטוויץ
הרצל כעס

"החיים בחסותה של גרמניה החזקה, הגדולה, המוסרית, המנוהלת להפליא והמאורגנת בתקיפות", כתב, "עשויים להשפיע אך לטובה על האופי היהודי הלאומי. בהינף יד נזכה למעמד חוקי כלפי פנים וכלפי חוץ. שלטון 'השער העליון' העות'מאני והפרוטקטורט של גרמניה".להסכמת הקיסר נודע ערך רב, אבל עכשיו היה הרצל צריך לשמוע מה יאמר לו על כך הסולטן בפגישתם הצפויה.

     במוצאי 3 באוקטובר 1898 נועדה במלון "ברלינגטון" בלונדון ועדת אוה"ה כדי לדון בהקמתו המיידית של "בית האוצר" היהודי. לא כל תשעת חברי הוועדה הגיעו לישיבה, כנראה משום שההזמנות לא הגיעו אליהם. לעומת זאת, היו שם מומחים שלא נמנו עם חברי הוועדה, בעיקר מבריטניה, ובהשפעתם נוצר רוב שרצה להסתפק בקטנות, כמו הקמתו של תאגיד ארעי במקום אוה"ה.

     הרצל בחן ברחמים את הנרתעים: "[גוסטב] כהן הנפחד מהמבורג… הדרום-אפריקני הקטן הערמומי [סאלי] היימן, שעדיין אינו יודע אם יצמח לו מזה יתרון… בהזדמנות הקרובה צריך יהיה לסלק את היימן בגלל ההתנהגות הזאת". למרות ההתנגדות עמד הרצל על דעתו. "עמדתי על כך בתוקף: הבנק חייב לקום עכשיו", כתב. נבצר ממנו לגלות לנאספים שהוא עומד להיפגש עם הקיסר הגרמני בירושלים, וכי צריך לעשות משהו בדחיפות לפני כן. הרצל וחברים אחרים נועצו ביועץ המשפטי של אוה"ה בבריטניה ("ציור מעודן של איש זקן היושב בתוך ארמון", כתב עליו הרצל), וזה אמר: "ביכולתנו לייסד את הבנק עם שבע מניות". "לנו יש מאתיים אלף [הבטחות לא מחייבות]", העיר הרצל.

     ההוצאות הרשמיות הכרוכות בהליך, קבע הרצל, ישולמו מן הכיס הפרטי שלו ושל וולפסון ושל קאן. "צריך להעלות את שניהם לגדולה", ציין לעצמו. בישיבה מקבילה של הוועדה לענייני התיישבות השתתף הבנקאי הלונדוני יצחק זליגמן. עתה כבר נרשמו לחובתו לא רק הפניית העורף להרצל ולוולפסון, אלא אף פרסומו של מכתב נגדם בעיתון "ג'ואיש כרוניקל". "נהגתי בזליגמן בקרירות רבה", כתב הרצל ביומנו ב-5 באוקטובר 1898, "בקושי שוחחתי איתו". אבל זליגמן העלה ביוזמתו את עניין אוה"ה. הוא הציע להמיר את הגוף הזה בחברה יהודית להתיישבות. לדעתו, יֵקל להשיג את הסכמתם של הבנקאים בעלי השם לחברה שכזאת, שגם תוכל להשיג ביתר קלות אפילו חמישה מיליוני ליס"ט. לעומת זאת, הזהיר, הגוף המוצע, אוה"ה, עלול להוליך לאסונות דוגמת מה שאירע עם התמוטטותו של הבנק הקתולי בצרפת (והאשמה בכך הוטלה על הרוטשילדים).

     "מיד הרחתי את ריח הניצחון הטמון בהצעה הזאת והשבתי לו", כתב הרצל, "הטחתי בפניו את כל רשימת העוונות של הבנקאים כלפי תנועתנו. הפרכתי את חששותיו נגד הבנק. ואיימתי שאכריז מלחמה וחרם אם בנקאי הצמרת יתייצבו נגד הבנק שלנו."הוא פרץ בצחוק גדול. ואולם צחוקו היה רם מדי, ולא העיד רק על זלזול. גם פחד השתמע ממנו."אחר כך אמרתי לו שאהיה מוכן לעצור את ייסוד הבנק, אם תתממש [הקמת] חברת הקרקעות שהוא מציע. נתתי לו את כתובתי בברלין לשם מתן תשובה בתוך יומיים. עם זאת, נמשיך בצעדים בעניין הבנק, משום שאין לי אמון ברצונם הטוב של בנקאי הצמרת, ולא ארשה עוד סחבת בעניין".

הרב הראשי הרמן אדלר
חלק על הנוסח

הרצל היה משוכנע שהצעתו של זליגמן נבעה מפחד, "ואם הבנק מפיח פחד בלב בנקאי הצמרת עוד לפני הקמתו, על אחת כמה וכמה יפעל גדולות אחרי שיקום". הוא המשיך בהכנות לרישום אוה"ה, והטיל על משפטן בכיר הפעיל בתנועה הציונית בלונדון, עורך הדין הרברט בנטוויץ', להכין את תקנות אוה"ה על פי נוסחתו של בודנהיימר והתקנות הבריטיות. הפרקליט תבע תשלום על העבודה הרבה שהשקיע ברישום. "שפלות", רתח הרצל.

     על שפלות מסוג אחר דיווח מזכיר ועדת אוה"ה, ג'יימס לווה, בנו של הרב והמזרחן אליעזר לווה (מזכירו של סר משה מונטיפיורי ומלווהו), שעבד שנים רבות בבנקים ובחברת גז גדולה, ודיבר וכתב בלשונות רבות, ובכללן עברית. הוא דיווח כי בביתו של הלורד נתנאל מאיר דה רוטשילד, ראש הענף המשפחתי בבריטניה, נועדה פגישה של קבוצת אישים, ובהם אישים שנהו בעבר אחרי הרצל, וזו דנה בהצעה לפרסם מנשר נגד הציונות בכלל, ונגד הבנק בפרט. "לא נתקבלה החלטה", דיווח לווה מפי המקור שלו, כנראה אחד המשתתפים, "שכן רוטשילד והרמן אדלר [הרב הבריטי האשכנזי] היו חלוקים על הנוסח". לווה אף סבר שרוטשילד לא יֵצא נגד אוה"ה כדי למנוע עשיית רושם שהוא פועל מתוך מניע של קנאה עסקית. מתוך יומנו של הרצל, לעומת זאת, עולה שהמנשר היה פרי ניסוחו של הרב, ורוטשילד התקשה להחליט בעניינו.

     הרצל בהחלט חשש מפני פרסום מנשר שכזה, שיגרור תוצאות שליליות לשני הצדדים. וולפסון הבלתי נלאה עדיין ניסה להטות את לבם של כמה בנקאים ואנשי ממון. מזליגמן שמע בפעם המי-יודע-כמה על התנגדותו להקמת אוה"ה, ובייחוד – להכללתו של מושג יהודי בשמו של גוף זה, ועם זאת קיבל ממנו הבטחה חוזרת להשפיע על "איש או שניים" להצטרף למועצת המנהלים של אוה"ה. הרצל, לעומת זאת, יצא בידיים ריקות כשניסה את מזלו אצל אדמונד דה רוטשילד. נחמה פורתא נמצאה לו בגיוסו של פרנסיס מונטיפיורי, נכד אחיו של המנהיג והנדבן הנודע, סר משה מונטיפיורי, ויורש תואר הברון שלו. לפרנסיס מונטיפיורי אמנם לא היה מעמד פיננסי של ממש, אבל הוא הסכים לרכוש מניות ולפתוח בפעילות פוליטית, וגם לשמו נודעה חשיבות, כמובן.

     מכאן ואילך נעשה "בנקאי המחאה" לעוד כינוי גנאי של הרצל כלפי רוטשילד וכלפי מי שמיאנו להיענות לו. "מי שיש לו ארמון מלכים [הירש? רוטשילד?] והוא סבור כי אדם בעל חוטם עקום יכול להיות אנגלו-סקסי, יש להזכיר לו את יהדותו", אמר בנאום בלונדון ב-3 באוקטובר 1898, בעת הפסקה בדיוני ועדת אוה"ה. "אם האדונים האלה סבורים כי נמנע מהם אי-נוחות זו שהם סולדים ממנה, הרי הם טועים. אנו נמשיך בדרכנו!"

תכנים נוספים שיכולים לעניין אותך

מקס מנדלשטאם

1911-1832

דוד וולפסון

1935-1859

חיים וייצמן

1896-1831