בנק אנגלו-פלשתינה

בנק ארצישראלי שהיה בבעלותה של ההסתדרות הציונית. המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בסוף התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי. נקרא עם הקמתו "חברת אנגלו-פלשתינה", ובקיצור אפ"ק ובנק אפ"ק. בשנת 1931 הוסב שמו לבנק אנגלו-פלשתינה, ולאחר קום מדינת ישראל הוסב שמו לבנק לאומי.
     "חברת אנגלו-פלשתינה" (The Anglo–Palestine Company) הוקמה ב-27 בפברואר 1902 בלונדון כחברה-בת של "אוצר התיישבות היהודים". החברה נוסדה בידי הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן, שהיה גם היושב ראש הראשון שלה, ונועדה לפעול ברוח חזונו של הרצל לקידום המפעל הציוני. נראה כי בגלל הדרישות של הרשויות הבריטיות מבנקים מסחריים נעדרה המילה "בנק" משם החברה ומרשימת המטרות שלה, שהיו "פיתוח וטיפוח יוזמה עסקית בתעשייה, בבנייה, בחקלאות, בתשתיות ועוד".
     ביולי 1903 נפתח ביפו הסניף הראשון של בנק אפ"ק בניהולו של זלמן דוד לֵבוֹנטין. הבנק סיפק שירותים בנקאיים איכותיים לאיכרי המושבות ולסוחרי יפו, יהודים וערבים כאחד. לפי מדיניותו של לבונטין, אשר זכתה לאישור מוסדות התנועה הציונית, ההסתדרות הציונית לא התערבה בניהול השוטף של בנק אפ"ק. אמנם הבנק פעל ממניעים ציוניים, אך פעילותו הבנקאית הייתה מבוססת על שיקולים מקצועיים ועסקיים, והקשר היחיד שלו עם ההסתדרות הציונית היה באמצעות "מועצה" של "אוצר התיישבות היהודים", אשר אישרה את הדוחות הכספיים של הבנק והחלטות מסוימות שלו. המועצה גם מינתה שני "גוברנורים" (נציגים בעלי זכויות ניהול), שהייתה להם זכות וטו על פעולות מסוימות של הבנק, כמו מתן אשראי בסכומים חריגים ללקוחות.
     בשנים הראשונות לקיומו ידע בנק אפ"ק צמיחה מהירה. ההון העצמי שלו גדל משלושים ותשעה אלף ליס"ט בסוף 1903 ל-106,400 ליש"ט כעבור עשר שנים, והוא פתח שבעה סניפים חדשים, שבהם עבדו ערב מלחמת העולם הראשונה כשבעים עובדים: ירושלים (1904), ביירות (1906), חברון (1907), חיפה (1909), צפת (1910), טבריה (1913) ועזה (1914). לצד פעילות בנקאית רגילה, עסק הבנק בפעילות לחיזוק המפעל הציוני, כמו רכישת קרקעות, מימון בניית בתים והספקת הון לתעשייה, וכדי לסייע למתיישבים במושבות הקים לבונטין את "אגודת קופות מלווה". כל חבר באגודה הפקיד בכל חודש סכום קבוע בקופה, וחבר שהתמיד בחסכונו היה יכול לבקש הלוואה, וכך זכה בכל שנה שיעור מסוים של חוסכים לקבל הלוואה, אשר חלקה ניתן מכספי אפ"ק. עם הקרקעות שבנק אפ"ק רכש בעשור הראשון של המאה העשרים נמנו אדמות בן שמן, אדמות חולדה והאדמות שעליהן הוקמו דגניה א' וחוות כינרת.
     מלחמת העולם הראשונה העמידה את בנק אפ"ק בפני אתגרים קשים: בפרוץ המלחמה שהה לבונטין במצרים. בהיותו נתין של רוסיה, מדינה שהוכרזה מדינת אויב באימפריה העות'מאנית, הוא נאלץ להישאר במצרים ופתח באלכסנדריה סניף ששירת את אלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל. באמצעות כספים שהגיעו מ"אוצר התיישבות היהודים", חברת-האם בלונדון, יכלו הפליטים למשוך כסף על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. בארץ ישראל עבר ניהול הבנק לידי סגנו של לבונטין, אליעזר הופיין, שהיה אזרח הולנד הניטרלית. נוסף על ניהול הבנק, עמד הופיין בהתנדבות בראש מפעל החלוקה של הכספים והמזון שארגון הג'וינט העביר ליהודי הארץ, והשתמש בסניפי הבנק לצורך הפעילות הזאת. מאחר שהבנק היה רשום בבריטניה, שהייתה מדינת אויב, הורו השלטונות על סגירת סניפי הבנק ועל פירוקו. אבל הפירוק התמהמה, ולאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים חזרו סניפי הבנק ונפתחו.
     בתקופת המנדט הבריטי היה בנק אפ"ק (ב-1931 הוסב שמו לבנק אנגלו-פלשתינה) הבנק המרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא היה שותף בכל המיזמים הכלכליים החשובים של הסוכנות היהודית ושל הארגונים הכלכליים המרכזיים בארץ, וכאשר המוסדות הלאומיים רצו לגייס מלוות מהציבור, הבנק הוא שניהל את גיוס הכספים. ברוב התקופה הזאת עמד בראשו אליעזר הופיין, שהיה מנכ"ל הבנק מ-1925 ועד 1947.
בשנת 1934 הוקמה בתל אביב בחסות הבנק "לשכת החליפין" (לימים: הבורסה לניירות ערך). כעבור שנה הקים הבנק את חברת "אוצר מפעלי ים", שהנפיקה את המניות ששימשו להקמת נמל תל אביב. בשנים האלה, בעקבות "הסכם ההעברה" שנחתם בין הסוכנות היהודית לגרמניה הנאצית ואִפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור חלק מנכסיהם ולהעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל, היה בנק אנגלו-פלשתינה שותף בהוצאת ההסכם אל הפועל; ובימי מלחמת העולם השנייה, כשענף ההדרים הארצישראלי היה במשבר ואילו התעשייה הארצישראלית נהנתה מפריחה, הקים הבנק שני מוסדות פיננסיים ייעודיים: "אוצר לתעשייה" (לימים: "לאומי לתעשייה"), שנועד להזרים אשראי לטווח ארוך לתעשייה, ו"אוצר לחקלאות" (לימים: "לאומי לחקלאות"), שנועד להזרים אשראי לבנייה כפרית ולמשקים חקלאיים פרטיים. שני המוסדות הוקמו בשיתוף פעולה ובמימון תומך של הסוכנות היהודית.
     בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל – בעקבות הסכם שנחתם בין הבנק לממשלה הזמנית – היה בנק אנגלו-פלשתינה הבנק המרכזי של המדינה. בתפקידו החדש דאג הבנק להדפסת השטרות הראשונים של מדינת ישראל וניהל את המלוות שלה. מאחר שלא היה ראוי שהבנק המרכזי של ישראל יהיה רשום כחברה בריטית, הוקמה ב-1950 חברה ישראלית ששמה "בנק לאומי לישראל". ב-1 במאי 1950 קיבל על עצמו בנק לאומי את כל הנכסים וההתחייבויות של בנק אנגלו-פלשתינה, ועשרות הסניפים של בנק אנגלו-פלשתינה היו לסניפים של בנק לאומי. בנק לאומי המשיך להיות הבנק המרכזי של מדינת ישראל עד הקמת בנק ישראל בשנת 1954, ואז חזר הבנק לפעילות בנקאית רגילה.