חשבון נפש

בנק הפועלים היה ראשון הבנקים שוויסת את מניותיו בשנות השבעים הראשונות, ביוזמתו של בכיר בבנק, כדי לשמור על ערכן הראלי של מניות הבנק וכך למשוך אליהן משקיעים. הדבר נעשה בעיקר בדרך של התחייבות לא מוצהרת אבל ברורה של הבנק לרכוש את כל עודפי ההיצע של מניותיו בבורסה, באופן שיבטיח כי שערן של מניות אלה לא יפגר אחרי השקעות צמודות למדד או לדולר.

בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 והעברת השלטון, לראשונה בתולדות המדינה, מידי מפא"י/מפלגת העבודה לידי הליכוד – כלומר מידי ה"שמאל" לידי ה"ימין" – קיבל הוויסות תנופה חדשה. יעקב לוינסון, "האיש החזק" של בנק הפועלים, אימץ את הגישה הזאת בהנחה שכך יקל עליו לגייס הון בעבור הבנק ולשמור על חוסנו גם מטעמים פוליטיים. בעקבותיו הלכו ראשי הבנקים האחרים, בל"ל, בנק המזרחי המאוחד, בנק דיסקונט לישראל, בנק איגוד לישראל, בנק מימון וסחר ובנק כללי. השתוללות האינפלציה בשנים הבאות – 111.4 אחוזים ב-1979; 132.9 – ב-1980; 101.5 – ב-1981; ו-131.5 – ב-1982, ועמה נטל המס שזינק לשחקים (116 אחוזים ב-1979, למשל) – רק חיזקה את המגמה הזאת. מניות הבנקים נעשו לאפיק השקעה פופולרי מאוד, והון אדיר התנקז אליהן. פה ושם נשמעו התרעות בדבר הסכנות הצפויות מן ההתפתחויות הללו והוזכרו צדדיו הלא חוקיים של הוויסות, אבל אלה היו קולות קוראים במדבר. חוקים שאושרו בכנסת התייחסו לוויסות כאל עובדה מוגמרת, כשרה לחלוטין.

כך היה עד 6 באוקטובר 1983 – ואז התפרץ הר הגעש. בשל התערערות המצב הכלכלי התעורר חשש מפיחות גדול בשער השקל, ורבים החלו למכור את מניות הבנקים שברשותם כדי לרכוש תמורתן דולרים. הבנקים, שביקשו להבטיח את כספי לקוחותיהם בתנאי אינפלציה דוהרת, שמרו על שערי המניות על ידי יצירת ביקושים בעת הצורך – קנו בבורסה את המניות שהציבור מכר עד שלא יכלו עוד לעמוד בפרץ. הכספים שעמדו לרשותם לא הספיקו לכך, ולא היה מנוס מהפסקת הוויסות. כך נוצרה סכנה של ממש ששערי המניות הבנקאיות יצנחו צניחה דרמתית, שמאות אלפי אזרחים יאבדו את חסכונותיהם ושהבורסה תתמוטט.

ב-28 בפברואר 1996 קבע שופט בית המשפט העליון, דב לוין, בשבתו בראש הרכב שדן בהליך המשפטי האחרון בשרשרת ההליכים שפרשת הוויסות יצרה, כך:

מדיניות ויסות המניות הכושלת הייתה תולדה של תקופה סוערת וגועשת בכלכלת ישראל, שהעמידה את רשויות השלטון ואת הבנקאים במצוקה, כאשר אלה וגם אלה התקשו למצוא את התגובה הנאותה לתופעת האינפלציה האוכלת כל חלקה טובה בכלכלת ישראל, ובו-בזמן נדרשו לגייס הון מן הציבור בארץ וממשקיעים בחוץ לארץ כדי לייצב את המשק ולקיים את צורכי המדינה והחברה. יש להצטער צער רב על כך שהבנקים והעומדים בראשם, רשויות השלטון ואלה שהנהיגו אותן, בעשותם לפתרון מצוקותיהם, הזניחו את חובותיהם למשקיעים וללקוחות שהם כלל אזרחי ישראל, אשר נתנו בהם את אמונם ומסרו לידיהם ממיטב כספם וחסכונותיהם בתקווה כי על פי המצגים שהועברו לציבור, יישמר ערך כספם וגם יניב תשואה
חיובית.

בעקבות דוח מבקר המדינה, עורך הדין יצחק טוניק, החל הנושא להתגלגל במליאת הכנסת, בוועדה לביקורת המדינה ובוועדת הכספים. האצבע המאשימה הופנתה לעברם של שרי אוצר והמנהלים הכלליים של משרדיהם, נגידי בנק ישראל, המפקחים על הבנקים, הממונה על שוק ההון, יושב ראש דירקטוריון הבורסה, יושבי ראש הבנקים והמנהלים הכלליים שלהם. על פי החלטת הממשלה, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון משה בייסקי. דוח בייסקי המליץ על עונשים אישיים ומוסדיים, ובהם הדחת יושבי הראש והמנהלים הכלליים של הבנקים, ובעקבותיו נכנסה המשטרה לתמונה, וחקירתה הולידה כתבי אישום נגד עשרים ושניים מנהלים ברמות בכירוּת שונות, וכן נגד חשבי בנקים ורואי חשבון חיצוניים בגין עבירות פליליות לכאורה שנעשו בתהליך ויסות המניות, והללו נידונו בפני שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים מרים נאור. ב-18 במאי 1994 הרשיעה השופטת תשעה מהנאשמים וחמישה מוסדות בנקאיים בדרגות שונות של חומרה. שני חשבים זוכו, וארבעה רואי חשבון הגיעו לעסקת טיעון עם התביעה וההליכים נגדם עוכבו.

הערעור על פסק דינה של השופטת נאור נתקיים בבית המשפט העליון בירושלים בפני הרכב שופטים בראשותו של השופט דב לוין. ב-1996 זוכו תשעה מורשעים בסעיף הראשון והקשה ביותר, שעניינו עבירה על חוק ניירות ערך, ושייחס להם "השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך, או הנעת אדם לרכוש או למכור ניירות ערך מתוך מתן מידע כוזב". בשלושת הסעיפים האחרים נשארה ההרשעה על כנה, אבל עונשי המאסר בוטלו. שני נאשמים זוכו זיכוי מוחלט.

ההליכים הפרלמנטריים והמשפטיים הללו לא פסחו גם על אוה"ה – בראש ובראשונה בשל אחריותו לכאורה לנעשה בבל"ל, אבל גם משום שעיקר פעולות הוויסות במניות בל"ל נעשו עד מרס 1976 באמצעות אוה"ה, וממועד זה ואילך – באמצעות חברת-בת של אוה"ה, החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר התיישבות היהודים בע"מ. כמו כן לא היה אפשר להתעלם מהעובדה שמועצת המנהלים של בל"ל הייתה גם מועצת המנהלים של אוה"ה. בראש הגוף הזה עמד ארנסט ישראל יפת, ששימש גם חבר מועצת המייסדים של אוה"ה וניהל את ישיבותיה. יפת החל את תפקידו בבנק כמשנה למנהל הכללי, המשיך כמנהל כללי משותף, נתמנה למנהל כללי ראשי, נבחר לחבר במועצת המנהלים והיה ליושב ראש מועצת המנהלים. הוא הקרין עוצמה שגימדה את שותפיו לתפקיד, עד כדי כך שהכפופים לו ביטלו את דעתם מפניו. 

הוא אמנם לא הסתיר מחברי מועצת המנהלים את ההסתייגויות שגורמים שונים השמיעו באוזניו, אבל למרות זאת הוא דחה את הצעותיו של משרד האוצר להפסיק את הוויסות בנסיבות הקיימות. במוצאי שבת, 8 באוקטובר 1983, וכן למחרת התכנסה מועצת המנהלים של אוה"ה לדיונים דחופים. "אנו לא נקיים מאחריות", אמר שם, בין היתר, הפרופסור לכלכלה איתן ברגלס.

יפת נתבע להסתלק מן המערכת, ובכלל זה ממועצת המנהלים של אוה"ה-בל"ל. "…דרישתך שאשתחרר מחברותי במועצת המנהלים של אוה"ה היא עוול לא מוצדק, מאחר שהיא פוסלת אותי (בלי המלצה אפילו של ועדת בייסקי) מכהונתי, לא רק מבחינה בנקאית מקצועית, אלא גם מבחינה ציונית", הגיב יפת במכתב לדולצין ב-9 בנובמבר 1986. "איני יודע", המשיך וכתב, "איך הנך משלים מצפונית עם דרישה כזו כלפי אדם שניווט את הקבוצה כמספר אחת, עם חברים, זה כעשרים שנה. גם על פי דבריך, נוהלו עסקי הקבוצה במשך עשרות שנים הן מבחינה ציונית והן באחריות כלכלית ומשקית לפי רוחך".

עם זאת, הראה יפת נכונות לקבל עליו את דין התנועה. "אם בכל זאת תעמוד על דעתך", כתב בסיום המכתב, "…אשלים עם כניעתך לשיקולים שאין ביכולתי להבינם". תשובתו של דולצין מ-12 בדצמבר 1986 הייתה קצרה: "יודע אתה היטב שרבים מהמהלכים הקשורים בבנק ובך מוכתבים ומתחייבים מהאווירה שנוצרה בציבור בעקבות דוח ועדת בייסקי. איננו יכולים להרשות לעצמנו ברגע זה להעריך באיזו מידה ואם נכון לפעול בהתאם. ואולם, כאמור, אי אפשר לפעול שלא בהתאם לרוח זו". ובשמץ של רמז הוסיף: "צר לי, אבל הדברים הם הרבה מעבר".

רק חבר אחד במועצת המייסדים סבר כי יפת אינו צריך לשמש שה לעולה. זה היה הד"ר ראובן הכט, הבעלים של ממגורות דגון בחיפה, שיצא להגנתו של יפת. "בשום אופן לא ייתכן", כתב הכט ב-8 בדצמבר 1986 לדולצין, "שמועצת המייסדים תטיל את מלוא כובד האחריות על אדם אחד ויחיד אשר שמו מוכתם בעיני העולם, בעוד הם [מועצת המייסדים] יוצאים בכפיים נקיות".

ב-8 ביוני 1986 כתב שמשון ארליך, הכתב הכלכלי הוותיק של עיתון "הארץ", על אותם אומרי אמן תמידיים ש"לא הבינו כלל שבידם כל הסמכויות… הם הניחו כי הסמכויות נתונות בידי פקידיהם וממוניהם. במקרה הטוב… בידי דולצין, המשמש בתואר נגיד…" ובתור שכזה, שימש חוליה מקשרת בין התנועה הציונית לבל"ל.

פרשת מניות הבנקים עוררה תסיסה במועצת המייסדים, וראש וראשון לנסערים היה יושב ראש מועצת המייסדים, הד"ר אלימלך רימלט. מבקרת ההסתדרות הציונית, עורכת הדין רננה גוטמן, וגזבר ההנהלה הציונית, עקיבא לוינסקי, הציעו לדולצין להקים שתי מועצות מנהלים נפרדות בשני המוסדות.

ב-27 במאי 1986 זומנה מועצת המייסדים לדון בדוח ועדת בייסקי. חבר מועצת המייסדים, צבי קלמנטינובסקי, ששוב לא שימש פרקליט ההסתדרות הציונית, כתב בעקבות הישיבה לרננה גוטמן כך: "בישיבה זו נדהמנו לשמוע ש… כבר הוחלט על התפטרותו של מר יפת… איש לא ניסה להסביר אילו בעיות התעוררו… חברי מועצת המייסדים שאלו, האם אנחנו רק חותמת גומי? איך זה לא התייעצו איתנו באשר לתוצאות דוח ועדת בייסקי… ביחס כזה, שאלו, האם יש טעם בכלל להשתתף בישיבות כשאין מתייעצים איתנו… אלא מודיעים על החלטות שכבר נתקבלו?"

דולצין הוסיף להסס, ורימלט, שהבין כי מאמציו להחזיר למועצת המייסדים את בכורתה העלו חרס, פרש ב-11 ביוני 1986 מראשות המועצה. מכתב פרישתו היה מעין וידוי אישי. "רוב חברי המועצה", כתב רימלט, "כולל היו"ר, הם ללא ידע או ניסיון כלכליים-פיננסיים. עד כה לא היה צורך בכך. אולם עובדה זו הכשילה אותנו בתקופת ויסות המניות. לא היה אפשר לחברים לעמוד על המצב לאשורו, לנתח את המצב הבלתי נורמלי ולהעלות על הדעת, ולהעמיד לוויכוח, את התוצאות וההשלכות ההרסניות לבנק ולחברה הישראלית העלולות לצמוח מתופעה זו". הוא גם המליץ לשמור על הבחינה הציבורית-הציונית של מדיניות הבנק הלאומי ולהפריד בין מועצת המנהלים של אוה"ה למועצת המנהלים של בל"ל.

דולצין הואשם שלא מילא כהלכה את תפקידו כנגיד. המבקרת גוטמן מצאה כי הוא השתתף רק בתשע מתוך שלושים ושש ישיבותיה של מועצת המייסדים שכונסו בעשר השנים הקודמות. תריסר מחברי מועצת המייסדים השתתפו ביותר מתריסר ישיבות, ולעומתם היו חברים שלא השתתפו בשום ישיבה. טענותיו של רימלט זכו לתמיכה בישיבת מועצת המייסדים שכונסה ב-6 בנובמבר 1986.

הד"ר הכט טען באוזני חבריו כי "לאחר פרסום מסקנות ועדת בייסקי היו צריכים להתפטר כל חברי הדירקטוריון". דב ברזילי, ראש עיריית חדרה, ציין כי "קיימת תחושה – המועצה איננה ממלאת את תפקידה כמצפון העם היהודי אלא משמשת כיסוי בלבד". והמזכיר הכללי של ההסתדרות לשעבר, אהרון בקר, הציע "לקבוע את מערכת היחסים בין המועצה למוסדות האקסקוטיביים של אוה"ה ושל בל"ל". קלמנטינובסקי קבע בזעם כי: "אין מתייחסים לדעתם של חברי המועצה", וחבר הכנסת והשגריר לשעבר, עורך הדין דב מילמן, אמר: "פיקוח מחייב גם אחריות ואני סבור שלא היה פיקוח". אלוף משנה (מיל') רם רון לא היסס לומר: "אני מרגיש אשמה על שלא נקטתי פעולה כלשהי". ונשיא איגוד הקבלנים וחבר הכנסת לשעבר, דוד שטרן, העריך שהפתרון הטוב בעת הזאת הוא "להקים ועדה משותפת לאנשי ציבור ולחברי המועצה שתבחן את אוה"ה". עקיבא לוינסקי חזר על עמדתו כי "יש להפריד את הזהות הקיימת בין הדירקטוריון של אוה"ה ושל בל"ל", והפרופ' הנס יצחק קלינגהופר סיכם: "לא קיים פיקוח עליון של המועצה, ואין לה הכוח והסמכות לקבל החלטות מחייבות".

במצב דברים זה הנחה דולצין ב-11 בנובמבר 1986 את שני היועצים המשפטיים שר ולחובסקי לשמש ועדת שניים "להגדרת פירוט סמכויותיה וחובותיה של מועצת אוה"ה בעניינים הנוגעים ליחסי אוה"ה עם בל"ל".

ב-25 בינואר 1987 המליצו השניים להטיל על מועצת המייסדים לכונן שני דירקטוריונים נפרדים לאוה"ה ולבל"ל, וכן להפריד את מערכת ביקורת החשבונות בשני הגופים. דולצין הוסיף לכך מסמך שהגדיר את תפקידי מועצת המייסדים, ובהם: בחירת דירקטורים של אוה"ה ובל"ל; קבלת דוח מיושב ראש מועצת המנהלים של בל"ל על התקדמות עסקית, מצב הכספים, בעיות מיוחדות בניהול עסקים ויחסי עבודה; קבלת דוח ממועצת המנהלים של אוה"ה על פעילויות בל"ל; מתן הוראות לנגיד בדבר הנושאים שיש להעלות בפני מועצת המנהלים של בל"ל; ומתן הנחיות למועצת המנהלים של אוה"ה כיצד להצביע באסיפות בל"ל. הצעות אלה אושרו באסיפה כללית של אוה"ה שהתכנסה ב-9 בנובמבר 1987, ולכאורה היה בהן כדי להחזיר למועצת המייסדים את כבודה האבוד.

ואולם בינתיים פרצה מהומה חדשה שנקשרה בארנסט יפת והתמקדה בשכרו הגבוה, בהסכם הפרישה שהתבסס על השכר הזה, ובדרך שבה נקבעו תנאי העסקתו באישורה של מועצת המנהלים. הגילויים בנושא זה נחשפו ב-2 בינואר 1987 בכתבה של נחמיה שטרסלר, העורך הכלכלי של עיתון "הארץ", ועוררו ביקורת ציבורית נוקבת. בעת דיון סוער בכנסת שהתנהל כעבור חמישה ימים אמר על כך חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי, כי מדובר ב"שוד הבנק הגדול ביותר במדינת ישראל" – ושוב הופנתה אצבע מאשימה כלפי היעדר הפיקוח של אוה"ה על הנעשה בבל"ל.

תנאי פרישתו של יפת הולידו דיון מיוחד בוועדת הכספים של הכנסת ב-13 בינואר 1987, וזה שב וגלש לכל פרשת הניהול של בל"ל. דולצין שב וטען כי בתוקף תפקידו כנגיד לא היה חייב ולא היה יכול לדעת על ההתרחשויות השוטפות בבנק. הוא ציין כי החליט מראש לשמור על שני כללים: אופיו הלא פוליטי של בל"ל, ומתן שירות לכל המגזרים במשק ללא אפליה. כן הייתה לו זכות וטו על מינוי חברים במועצת המנהלים. למעט פעמיים, הוא הסכים תמיד למועמדים שיפת הציע, משום שהם היו אנשי ציבור.

דולצין תבע מיפת להתפטר לאחר שראה כי אינו ממהר להיענות לדרישתה של ועדת בייסקי בעניין זה, ואף זעם על סכום הפיצויים שקיבל. זה היה הרגע, אמר, ששקל לקרוא למועצת המייסדים לפטר את כל מועצת המנהלים, אך לא עשה זאת מחשש שהדבר יזעזע את המשק ואת המדינה, ו"במחשבה לאחור אולי טעיתי".

עד היום, הודה דולצין, לא היו לאוה"ה פיקוח ובקרה על בל"ל, אף שהיה בעל מניות השליטה בו והבטיח כי בקרוב תמומש ההחלטה למנות מועצת מנהלים נפרדת לכל אחד משני הגופים.

"הרצל קבע", הוסיף דולצין, "שהחברים [במועצת המייסדים של אוה"ה] נבחרים לכל ימי חייהם. בגוף הזה יושבים עשרים ואחד חברים, שהצעירים בהם הם בני שבעים או שבעים וחמש. כך הפך הגוף הזה… גוף אנמי שפעל במשך כל השנים כחותמת גומי. היו מביאים בפניו לאישור את המינויים של חברי הדירקטוריון של הבנק. החברים היו שומעים כמה נתונים על המאזן של הבנק, שואלים כמה שאלות ומאשרים. כך היה במשך חמישים שנה… הגוף הזה לא יכול עוד להתנהל כפי שהתנהל במשך חמישים שנה… מוכרחים לתת לגוף הזה, שהוא בעל מניות השליטה בבל"ל, את האמצעים הדרושים כדי שיוכל לקיים פיקוח ובקרה על הבנק, דבר שלא היה עד היום".

אליהו הורביץ, יורשו של יפת בראשות מועצת המנהלים של בל"ל, שנלקח לתפקיד זה מחברת התרופות "טבע" שבראשה עמד, פתח בהכאה על חטא. "…עשיתי כמה שגיאות במיוחד בתחום הציבורי, אני עושה כן מתוך קבלה מלאה של האחריות גם לתפיסה שהדריכה אותי וגם למעשים או למחדלים של מועצת המנהלים ושלי… היום ברור לי שציבורית טעינו [באישור הפיצויים ליפת], ויודע שהאחריות היא על כולנו וקודם כול עליי, ועל כן אין לי ספק שעליי להתפטר".

דבריהם של דולצין ושל הורביץ סיפקו חומר דלק למבקריהם מקרב חברי הכנסת. "אינני בורח מאחריות", התגונן דולצין, "אינני מתכוון להמשיך בתפקיד לאורך ימים. אני גם לא זקוק לכך, אבל אני חייב לסיים את תפקידי מתוך אחריות…" כלומר, להיות מעורב בבחירת מועצת המנהלים החדשה של בל"ל ואוה"ה. הוא פתח במגעים עם נגיד בנק ישראל, הפרופ' מיכאל ברונו, והודיע על כוונתו לכנס את מועצת המייסדים, "שבמשך חמישים שנה זה היה גוף אנמי, אימפוטנטי, [ש]מוכרחים להכניס בו שינויים…" ו"לתת שיניים" לאוה"ה כדי שיוכל להפעיל את סמכותו בתוקף מניות השליטה וההצבעה שיש לו בבל"ל. לאחר שישלים משימות אלה, התחייב דולצין, "אראה עצמי כמי שמסיים את תפקידו כנגיד".

הורביץ, לעומת זאת, הודיע שכבר הגיש – ב-11 בינואר 1987 – את התפטרותו לנגיד בנק ישראל. "אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות…" אמר, "העזיבה שלי היום אינה צעד המצדיק צל"ש, אלא זוהי נטישת קרב. כל עוד חשבתי שיש סיכוי לנצח בקרב, הייתי מוכן לבלוע עלבונות וצפרדעים ולהמשיך במאבק. אך ברגע שחשתי שאיני יכול עוד לנהל את הקרב, התפטרתי". הוא הבטיח להעביר את התפקיד ליורשו באופן חלק ואחראי. והוועדה אכן רשמה לפניה את הודעתו של הורביץ על התפטרותו שלו ועל זו של מועצת המנהלים, וכן את הודעתו של דולצין כי בתוך חודש ימים יסיים את תפקידו כנגיד.

גם בביתו נאלץ דולצין להתמודד עם ביקורת. ב-14 בינואר 1987 התכנסה נשיאות הוועד הפועל הציוני לדיון בפרשה, והיושב ראש, אפרים אבן, מוסמך האוניברסיטה העברית בתולדות הציונות, אמר כי פרשת יפת מוטטה את עקרונות התנועה הציונית בדבר צניעות, דוגמה אישית והקרבה. הוא תבע מדולצין שלא למנות מועצת מנהלים חדשה בלי להתייעץ עם הנשיאות.

"דרישת הנשיאות", אמר אבן, "שיהא פיקוח על בל"ל ועל תהליך קבלת ההחלטות בהנהלתו, ושתהיה בו גם ביקורת ציבורית". לפיכך נבחרה ועדה שתבדוק "את המבנה של אוה"ה, ואת מערכת היחסים שבין ההסתדרות הציונית העולמית ובין אוה"ה ובל"ל".

למחרת בחרה מועצת המייסדים בוועדת מינויים ובוועדה לרֵאורגניזציה של אוה"ה. בהתייעצויות שהתנהלו בנשיאות הוועד הפועל הציוני הוחלט להעמיד את מספרם של חברי מועצת המייסדים על עשרים ותשעה איש, וכך לאחר מאמצים רבים נקבעו המחליפים והושלמה הרכבתה של מליאת מועצת המייסדים.

אף שדולצין ניצח על מהלכי הרפורמה שהתחייב לבצעם, הוא נאלץ להמשיך במגננה ולהוכיח כי אין רבב במעשיו. פעמיים השמיע הנגיד את משא הגנתו במליאת הנהלת ההסתדרות הציונית בירושלים – ב-19 בינואר וב-19 בפברואר 1987. דבריו היו נרגשים, ובין השאר, הוא הצביע על עצמו כ"בעל שם טוב של איש ציבור".

את תפקידו כנגיד הגדיר כייצוגי, להבדיל ממנהלי, והעדיף לגלגל את הכדור למגרש שבו העניקו לו כבוד מלכים; וכך הוא טען:

ישיבות מועצת המנהלים בבל"ל מתקיימות פעם בחודש. במשך השנה השתתפתי בשבע, שמונה, תשע, ישיבות. אף פעם לא השתתפתי בדיונים. ראיתי את עצמי כמשקיף, ולא הייתה לי זכות הצבעה. היה לי רק תפקיד אחד, כאשר בחרו בדירקטורים התייעצו איתי, וברור שעל ידי הדירקטורים מתנהל הבנק ואתה נותן אמון בהם. למועצה היו שני תפקידים מוגבלים… לאשר את בחירת הדירקטורים החדשים או חילופים, ולאשר פעם בשנה את המאזן… אוה"ה פועל חמישים שנה כחותמת גומי בכל הנוגע לבל"ל. זה גוף אנמי ואימפוטנטי, ייצוגי בעיקרו. זו הייתה המסורת במשך כל השנים, מאז ימיו של ד"ר הרצל. לצערי הגדול, חברי הדירקטוריון בבל"ל הוטעו על ידי יפת. חברי מועצת המייסדים מתמנים לכל ימי חייהם בהתאמה עם מה שהרצל קבע. ולכן הגיל הכי נמוך של חבריה היום הוא שבעים שנה.

למעשה, ידע דולצין בדיוק את הגדרת תפקידו. לפניו היה מסמך מעודכן – חוות דעת שכתב היועץ המשפטי של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ב-26 ביולי 1984, ושפירטה את סמכויותיהם של הנגידים ואת משקלם. אבל מתוך שסמך על יפת, נמנע מלפעול. ב-10 בפברואר 1987 הודיע דולצין על פרישתו מעסקי אוה"ה וחדל לשמש נגיד. כעבור זמן לא רב, בקונגרס הציוני השלושים ואחד, סיים גם את כהונתו כיושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, וב-1989 הלך לעולמו מאוכזב ומר נפש.

משבר המניות עצמו יושב ב-20 באוקטובר 1983. אז נקבע הסדר המניות הבנקאיות באופן ששמר על מעמדם של הבנקים מצד אחד, ומנע הפסדים מן המשקיעים במניות מצד אחר. בכל אחד מן הבנקים המעורבים הוקמה חברה שנקראה "בטוחות", ומטרתה היחידה הייתה לבצע את ההסדר ולשמור על זכויות הממשלה בניירות ערך שנרכשו בעצה אחת עם החברה. בבל"ל זו הייתה חברת-בת של אוה"ה – בל"ל בטוחות (1983) בע"מ.

בעת שהסדר זה נקבע, החליטה הממשלה לעשות את כל מה שנדרש כדי להימנע מלהלאים את המערכת הבנקאית. היא אף נקטה צעדים מתאימים כדי למנוע רושם של אפשרות כזו. לדברי בנק ישראל, הסתכמה התחייבותה של ממשלת ישראל ב-6.6 מיליארדי דולר. לדברי מבקר המדינה, עמד הסכום על 6.9 מיליארדי דולר. ועדה בראשות המפקח על הבנקים הגיעה למסקנה כי מימוש התחייבותה של הממשלה עלול לעלות כ-7 מיליארדי דולר. לפי מחקר שעשו ב-2001 הכלכלנים אשר בלאס ממחלקת המחקר של בנק ישראל וריצ'רד גרוסמן מאוניברסיטת הרווארד, הגיע הסכום ל-10 מיליארדי דולר – שליש מן התוצר הלאומי הגולמי ב-1983.